המבוגר האחרון I אלגרה גודמן (נ' 1967)

היא שמעה את צעדיהן במדרגות. היא חשה את בנותיה בכל מקום ומקום, אבל זה היה רק בדמיון. הן נסעו. ברור שהן יחזרו. הן מוגנות, וזה רק עד יום ראשון. זה לא מוות – זה רק מרגיש כמו מוות. חברים שלה אמרו, עכשיו תוכלי לנוח! עכשיו תוכלי לחשוב! עכשיו תוכלי להתאמן!  תאורטית היא יכולה לעשות את הדברים האלה. היא יכולה לחשוב, ללכת למכון-כושר ולנוח, אבל כשהילדות יצאו עם אבא שלהן, ישבה דֶבְּרָה על הספה ובכתה. שזה בסדר. לבכות זה טוב. הגירושין היו קשים! כל מה שהיא צריכה לעשות זה לטלפן, ואחותה בֶּקָה תבוא מיד. אבל דֶבְּרָה לא מבקשת לה אהדה, אז אף אחד לא ראה את הדמעות שלה חוץ מהכלב.

וָרוד-פנטזיה I אלגרה גודמן (נ' 1967)

רוז מתבייתת. בנעלי-בית, בצעדים רכים, היא סובבת בחדר-השינה, רוֹוה נחת מהשטיח הוורוד-עתיק בחדרהּ לשעבר של נכדתה מריָם. זה הצבע החביב עליה, זה החדר החביב עליה בבית. "פינינו את שתי המגרות העליונות," אומרת שֶׂרה לחמותהּ. "אני לא צריכה הרבה מקום," אומרת רוז, עורמת בקפידה את כותונות-הלילה שלה במגרה העליונה בפינה. "כזאת שידה גדולה!" "היא עברה הרבה." שֶׂרה מסתכלת על השידה. היא הייתה שלה בילדותה והיא עדיין במצב מצוין, חוץ מהתקרה, שהילדים נהגו להעמיד עליה את האקווריום ואת ציוד-הלוואי: מצע-גרגרים סגול, צמר-זכוכית, פחמן למסנן, מברשות שיניים מוכתמות בירוק-אצות. הדגים עצמם היו חתיכת הפקה – במיוחד כי לא האריכו ימים. דגי-הנאוֹן הכחולים הקטנים התפגרו תוך כמה שבועות, ודגי-המלאך היו נושכים זה את זה ושוחים במעגלים עם סנפירים מחורצים. עד שמריָם יצאה למכללה כבר נותר דג אחד בלבד – פְּלֶקוֹסטוֹמוּס [דג מְנקה] גדול, עגמומי, …

תמיסת-פלא I סטיבן מילהאוזר (נ' 1943)

הייתי צריך להגיד 'לא' לזָר שבפתח עם הצוואר הכחוש ומזוודת הסחורות השחורה שמשכה אותו מעט הצִדה, כך שאחד מחפתי המקטורן שלו היה גבוה מהשני; 'לא' מנומס היה פותר את הבעיה, לא תודה, לא אני מצטער, לא היום – ואחר כך סגירת הדלת והנקישה הרמה של הבריח. אלא שראיתי את פסי הזוהמה בחריצי נעליו השחורות, את העקבים השחוקים, את הברק על שרוולי המקטורן, את זיק הייאוש בעיניו. סיבה טובה לשלח אותו, אמרתי בלבי, ובתוך כך זזתי קמעה ועקבתי אחריו בהיכנסו אל הסלון. הוא הציץ סביבו חיש ואז הניח את המזוודה על השולחן הקטן ליד הספה. החלטתי שאקנה ממנו משהו, מברשת-שער, גלויה של "גשר ברוקלין" – אקנה ואסלק אותו מפה, למה שאבזבז עליו זמן. אך אי-אפשר היה לזרז אותו בעת ששחרר לאטו אבזם ועוד אבזם באצבעותיו הגרומות והסביר בקול אבֵל שהיום הוא יום המזל שלי. במזוודה שנפערה פתע-פתאום ראיתי שש שורות של בקבוקים מזכוכית חומה, קטנים במקצת מבקבוקים של סירופ נגד שיעול

ביקור I סטיבן מילהָאוּזר (נ' 1943)

למרות שלא שמעתי מידידי כבר תשע שנים, לא הופתעתי, לא ממש, לקבל ממנו מכתב קצר  ששורבט בעיפרון, ובו הוא מודיע כי "לקח לו אישה" ומזמין אותי לבקר בביתו בעיר נידחת בצפון המדינה שלא שמעתי את שמה. "בוא לבקר אותי ב-17-16" – זה מה שכתב, בעצם. "בוא ללאנץ'." הנימה הלא-רשמית והנחרצת הייתה טיפוסית לאלברט. הוא קשקש איזו מפה, ובה עיגול שחור קטן שמעליו כתוב "כפר", וריבוע לבן קטן שכתוב מעליו "ביתי". קו גלי חיבר בין השניים. מתחת לקו נכתב "בערך 5 ק"מ". מעליו היה כתוב "כביש מחוזי 39".

החִזיון של בִּרזי-המים I ג'יש גֶ'ן (נ' 1955)

כדי להגן על אחותי מוֹנָה ועלי מפני מכאובי-החיים, ניהלו הורי את המריבות שלהם בניב של שנחאי, ששתינו לא הבנּו; וכשאבא שלי השליך יום אחד מחלון המטבח אגרטל-נחושת, אמרה אמא שהוא עשה את זה בטעות. "בטעות?" אמרה מונה. אמי קצצה והסירה גבעול של פטרייה. "בטעות?" אמרה מונה. "בטעות?" מאוחר יותר ניסיתי להסביר למונה שאסור לשאול עוד פעם ועוד פעם, אבל זה כמו לדבר אל הקיר. "מה הבעיה עם לזרוק דברים?" אמרה במשיכת כתפיים. "הוא היה משוגע." זה היה ההבדל בין מונה לביני: בשבילה לריב היה לריב, לא יותר מזה. אם משהו בכל זאת הדאיג אותה, זה הסיכוי שהיא תהיה נמוכה מדי לקריירה של בלרינה; במקרה כזה היא מתכננת להיות פסנתרנית. אני, לעומת זאת, תכננתי להיות קדושה-מעוּנה. הייתי בכיתה ה', ובעלת דמיון פעיל ביותר – מסוג הילדות שבית ספר קתולי מערער את …

כל מה שעולה חייב להתכנס I פלנרי או'קונור (1964-1925)

הרופא של אמא של ג'וליאן אמר לה שהיא חייבת להוריד תשעה קילו מסיבות של לחץ-דם. אז בימי רביעי בערב הוצרך ג'וליאן ללוות אותה העירה באוטובוס לחוג הרזיה בימק"א. החוג נועד לנשים עובדות בנות למעלה מחמישים, ששוקלות בין 75 ל-90 קילו. אמו הייתה בין הרזות בקבוצה, אך אמרה שגברות לא מגלות את גילן או משקלן. מאז האינטגרציה [אי-הפרדה בין שחורים ולבנים באוטובוסים] היא לא מוכנה לנסוע לבד באוטובוס בערב, אמרה, והיות שהחוג להרזיה הוא אחת ההנאות המעטות שיש לה בחיים, נחוץ לבריאותה, ובחינם – הוא יכול, אמרה, לפחות לעשות את המאמץ וללוות אותה, אם מביאים בחשבון את כל הדברים שהיא עשתה בשבילו. לג'וליאן לא התחשק לחשב את כל מה שהיא עשתה בשבילו, אבל בכל רביעי בערב הוא אזר עוז וליווה אותה.

פלורידה I מייביס גָלָנט (2014-1922)

אחותה של בֶּרת קארֶת, מָרי, בילתה שמונה חגי-מולד בחייה בפלורידה, היכן שבְּנה כונן לו עתיד בענף המוֹטֶלים. בכל פעם שהגיעה לשם, גילתה שריימונד התחיל מחדש במקום חדש – כאילו במו ידיו הוא מחסל את המוטֶלים שלו. אל מונטריאול הייתה חוזרת טעונה חשמל סטטי. בֶּרת לא יכלה להגיש לה כפית בלי שתחטוף זרם חשמלי, כמו קליע-כסף קטן. מָרי הייתה סבורה כי הזרם נוצר מהשוני הכימי שהתרחש כשהמריאה מפורט לודרדיל [נמל-תעופה בינלאומי בפלורידה] אל עיר לחה וחשוכה ומושלגת.

אחד-שאיחר-לשוב-הביתה I מייביס גָלָנט (2014-1922)

כששבתי לברלין מן השבי באביב 1950, גיליתי שיש לי אב חורג. אמי לא הזכירה אותו אף פעם. מבְּרֶטאן הפניתי את מכתבַי לגְרֶטֶה בֶּסטֶרמָן, אך מסתבר כי טֶפּלֶר, חרוט על לוחית-נחושת ליד חבל-הפעמון במגוריה החדשים, הפך גם הוא לשֵם משפחתה. כשהחליקה את המפתח אל תוך המנעול, אמרה בשקט, "תקשיב, תומס. אני עכשיו פְראוּ טֶפּלֶר. התחתנתי עם איש נחמד עם פנסיה. זה המפתח שלו, השם שלו, והדירה שלו. הוא רוצה שתרגיש בבית." מהרגע שפגשה אותי בתחנת-הרכבת אותו יום, ודאי שאלה את עצמה איך תבשר לי את החדשות.
הנחתי את ידי על השם והותרתי טביעת כף-יד מושלמת. אמרתי, "אני מתאר לעצמי שאין סכיני גילוח בברלין ואין חולצות רגילות. אבל מטומטם שחורט שלטים כבר יש."

קדחת רומא I אידית' ווֹרטוֹן   (1937-1862)

משולחן ארוחת הצהריים קמו שתי גברות אמריקניות בגיל העמידה, בשלות אך מטופחות, קמו וחצו גזוזטרא נישאה של מסעדה רומית ורכנו מן המעקה. תחילה הביטו זו בזו, ואחר מטה, אל נפלאות הפורום והגבעה הפלטינית שנָגולו לעיניהן; הביטו בהבעה דומה, סתמית ועם זאת שוחרת-טוב, של נחת-רוח.