לילי דוֹא ושלוש הגברות I יודורה ולטי (2001-1909)

מרת ואטְס ומרת קארסוֹן היו שתיהן בלשכת הדואר בוויקטוריה כשהגיע המכתב מ"מוסד אֶליסוִויל לרפי-השכל" של מיסיסיפי. אֵיימֶה סְלוֹקאם, בלי שהניחה מידה את דברי הדואר, יצאה ממקומה במרוצה ומסרה אותו ישר למרת ואטְס, ושלושתן קראו בו יחד. מרת ואטְס החזיקה אותו מתוח בין כפותיה הוורודות ומרת קארסוֹן סימנה לאט כל שורה באצבעה הנתונה באצבעון. כל שאר הנוכחים בלשכת הדואר תהו מה התחדש עכשיו.

ביקור של צדקה I יודורה ולטי (2001-1909)

הייתה שעת אמצע-בוקר – יום מזהיר וקר מאוד. מחזיקה לפניה עציץ עם שתיל קפצה ילדה בת ארבע עשרה מן האוטובוס בחזית "מושב הזקנות" בעיבורי העיר. לבושה הייתה מעיל אדום, ושערה הצהוב הישר השתפל באין-מפריע מהכובע הלבן המחודד שכל הילדות חבשו אותה שנה. רגע השתהתה ליד אחד השיחים הכהים הדוקרניים שהעירייה קישטה בהם את ה"מושב" ומשם התקדמה לאטה לעבר הבניין, בניין של לבנים מסוידות ששיקף את אור-השמש החורפי כמו מלבן של קרח. בזמן שטיפסה במדרגות בפיזור-נפש העבירה את העציץ הקטן מיד ליד; אחר כך נאלצה להניח אותו מידיה ולהסיר את הכפפות, ורק אז יכלה לפתוח את הדלת הכבדה.

גבעות כמו פילים לבנים I ארנסט המינגוויי (1961-1899)

הגבעות בצדו השני של עמק נהר אֶבּרוֹ היו ארוכות ולבנות. בצד הזה של העמק לא היה צל ולא היו עצים, ותחנת הרכבת ניצבה בין שני קווי מסילה בשמש. ליד קיר התחנה התפרש הצל החמים של הבניין, ווילון משרשראות של חרוזי במבוק היה תלוי על הדלת הפתוחה אל הבָּר להסיג את הזבובים. האמריקני והבחורה שאתו ישבו ליד שולחן בצל, מחוץ לבניין. היה חם מאוד-מאוד, ורכבת האקספרס מברצלונה הייתה צפויה להגיע תוך ארבעים דקות. במפגש המסילות הזה היא עוצרת לשתי דקות וממשיכה למדריד. "מה כדאי לנו לשתות?" שאלה הבחורה. קודם הסירה את כובעה והניחה אותו על השולחן. "נורא חם," אמר האיש. "בואי נשתה בירה." "Dos cervezas [שתי בירה]," אמר האיש אל תוך הווילון. "גדולות?" שאלה אישה מכיוון הפתח. "כן, שתיים גדולות." האישה הביאה שתי כוסות בירה ושתי תחתיות לֶבֶד. היא שמה את התחתיות ואת כוסות הבירה על השולחן והביטה באיש ובבחורה. הבחורה השקיפה אותו רגע לעבר קו הגבעות. הן היו לבנות באור השמש ופני-הנוף היו חומים ויבשים.

שתקנותה של ליידי אן I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

אֶגבֶּרט נכנס אל הטרקלין המרווח המואר קלושות בהבעה של אדם שאינו בטוח אם כניסתו היא לשובך-יונים או למפעל לייצור פצצות והוא מוכן ומזומן לכל אחת מן האפשרויות. הריב המשפחתי הקטן אצל שולחן-הסעודה לא הגיע לסיום חד-משמעי, והשאלה עכשיו הייתה אם מצב רוחה של ליידי אן הוא בעד חידוש פעולות האיבה או בעד ויתור. יציבתה  בכורסא ליד שולחן התה הייתה נוקשה למהדרין. בדמדומי אחר-צהריים של דצמבר, משקפי-המצבט של אֶגבֶּרט לא היו עזר של ממש בזיהוי הארשת שעל פניה.

החָבוּש היפאני I ג'ון גולסוורת'י (1933-1867)

ברגע שפתח את חלון חדר-ההלבשה שלו בקמפדן-היל, חווה מר נילסון, אישיות מוכרת מאוד במרכז העסקים של לונדון, תחושה מיוחדת מתקתקה באחורי גרונו והרגשת ריקנות בדיוק תחת צלעו החמישית. בעת ששב והבריח את ידית החלון, השגיח כי עץ קטן בכיכר החל ללבלב וכי המדחום עומד על שישים [חמש עשרה מעלות צלזיוס]. "בוקר מושלם," חשב; "סוף-סוף אביב!"

מוות (מתוך: ויינסברג אוהיו) I שרווד אנדרסון (1941-1876)

גרם המדרגות המוליך אל משרדו של ד"ר ריפי בבניין הפנר מעל לבית-המסחר  לבדים וצורכי תפירה "פריז" היה מואר באור קלוש. בראשו הייתה תלויה מנורה עם ארובה מלוכלכת, מחוזקת אל הקיר בלוחית. המנורה הייתה מצוידת במַחזירוֹר מפח, שהיה חוּם מחלודה ומכוסה אבק. אנשים שטיפסו במדרגות דרכו על עקבותיהם של רבים שדרכו שם מקודם. קרשי המדרגות כרעו תחת כובד הרגליים, ושקעים עמוקים סימנו את הדרך.

פדורה I קייט שופן (1904-1850)

פדורה הייתה נחושה בדעתה לנסוע לתחנה בעצמה לאסוף את מיס מולת'רז. למרות שאחד או שניים נראו מאוכזבים – בייחוד אחיה – איש לא התנגד. היא אמרה שהבהמה רגועה וגם שאין לסמוך על הצעירים שינהגו אותה כמו שצריך. אכן, מנקודת הראות של אחותה קמילה ושל יתר החבורה, נחשבה פדורה למבוגרת. עם זאת, איש לא היה נותן דעתו לכך אלמלא הנמלצוּת העקשנית שלה וההנחה האדיוטית בדבר יתרון-גיל וחכמה. היא הייתה בת שלושים. מוקדם מדי בחייה כבר צרה לה אידאל והוקירה אותו מכל יקר. לפיו מדדה את כל היצורים ממין זכר אשר לכדו את שימת-לבה, ולמותר לציין כי מצאה אותם לוקים בחסר. הצעירים הללו – אורחיהם של אחיה ואחיותיה שבאו ויצאו בביתם בלי הפסק אותו קיץ – תפסו לא מעט מזמנה, אך לא הצליחו לעניין אותה. בהיעדר אֵם, היא שדאגה לנוחותם, השגיחה על בריאותם ורווחתם והמציאה לכבודם שעשועים (אך לא לקחה בהם חלק). והיות שפדורה הייתה גבוהה ודקה, ונשאה את ראשה בגאון, והרכיבה משקפיים ועטתה ארשת-חוּמרה, חשו אחדים – הטיפשים שבהם – כאילו היא בת מאה. מולת'רז הצעיר היה סבור שהיא כבת ארבעים.

החתול I מרי א' וילקינס פרימן (1930-1852)

ירד שלג, ופרוותו של החתול התקשתה לעוקצים-עוקצים, אך הוא שמר על קור-רוח. הוא גהר על גחונו, נכון לניתור-המוות; שעות ארוכות הוא יושב כך. הייתה שעת לילה, אך הדבר לא שינה במאומה – כל הזמנים היו היינו הך לחתול כשארב לטרף. והוא גם לא היה כפוי לרצונו של שום אדם, כי בחורף ההוא חי לו לבד. בשום מקום בעולם לא היה קול שקרא אותו אליו; ליד שום תנור לא חיכתה לו ארוחה. הוא היה פטור מכל דבר חוץ מרעבונותיו, שהתעמרו בו כמו עכשיו כשלא באו על סיפוקם. החתול היה רעב מאוד – למעשה, כמעט גוֹוֵע ברעב. כבר ימים שמזג האוויר גרוע, וכל חיות-הבר החלושות יותר, שהיו טרפּוֹ מכוח המוֹרשָה, שהיו צמיתים מלידה למשפחתו, הסתגרו מרבית הזמן במחילותיהן וקיניהן, והמצוד הממושך לא הניב דבר. אך הוא חיכה בכוח העיקשוּת והסבלנות המופלאות של גזעו.