הכול על אודות אליס I דניאל מֶקלוֹקלין (כבת 50)

אוגוסט היה עמוס זבובי-בשר גוססים. הם התקבצו בנחילים סגולים-כחלחלים על זגוגיות החלון, ובכנפיהם הדקיקות נחבטו כנגד הזכוכית. שחורים ונרפים התנחלו על אדני החלונות. אליס הייתה מפורקדת בלֵאות בתוך כורסא במטבח, ומשם צפתה בכרכורים המוזרים של אביה. קצות מכנסיו המופשלים גבוה מעל קרסוליו חזרו וצנחו מעט-מעט עם כל הינף-רגל כושל. העיתון שבידו גילף מעגלים קדחתניים באוויר בעת שהרביץ בזבובים. "דפוקים," צעק, "זונות." אחוזי-שיגעון הסתחררו הזבובים כמו מטוסי ספיטפייר. הם נורו מהאהילים, נִתזו בשריקה מארוניות-התצוגה של המדליות של אליס על הישגיה במחול אירי. זבוב אחד, כהה ומנצנץ, נחת על הטלוויזיה, אחֵר צנח על הרצפה. אליס בהתה מבעד לחלון בעוד המטבח הומה זבובים גרוסים על הלינולאום. בחוץ, בחצר, כבר השקיט יום א' את הגג המגלוון של שלוחת חדר-האמבטיה, העֱלים את קרקוש המשאיות העוברות בדרך והשאיר בתמורה נעורת של עלים ראשונים שהתמקמה לאורך הגבנונים. …

"רשימה חלקית של הניצולים" I דניאל מֶקלוֹקלין (כבת 50)

הדיילת שהביאה את הבירה היא שהדגימה את אמצעי הבטיחות שעה קודם, כשהמטוס החליק קדימה במסלול ההמראה בסן פרנסיסקו. "במקרה הלא-סביר של נחיתה במים," אמר קול נטול-גוף בעת שהאישה הקפיצה על ראשה את אפודת-ההצלה. "לא-סביר" אינו די חריף, חשב קוֹנוֹר. הוא לא אהב לדקדק במילים, ובכל זאת. לא-סביר שהוא ארז שַנַאי אירופאי, אבל אולי יצוץ אחד כזה מתוך ערבוביית האביזרים שהוא דחף אל המזוודה בזמן שהמונית חיכתה ליד המדרכה. לא-סביר שהאיש שיושב לשמאלו יפסיק לדבר מתישהו בקרוב, אבל זה לא בלתי-נתפס שאיזה מיחוש יתיישב לו בגרון.  נראה לו לא-נכון, איכשהו, כי האפשרות שכולם כאן יישמטו אל המים הקפואים של האוקיינוס האטלנטי כדי שדגים קטנים יעקרו ויאכלו להם את העיניים תשתווה לאותם מקרים אחרים שגרתיים יותר. ברור שלכל הפחות היה צריך להגיד "לא-סביר עד מאוד".

חתול בגשם I ארנסט המינגווי (1961-1899)

רק שני אמריקנים שהו במלון. הם לא הכירו אף אחד מהאנשים שעברו על פניהם במדרגות בדרך לחדרם ובצאתם מן החדר. חדרם היה בקומה השנייה ונשקף אל הים. הוא גם נשקף אל הגינה הציבורית ואל האנדרטה לזכר הנופלים. בגינה הציבורית היו דקלים גדולים וספסלים ירוקים. במזג אוויר נוח עמד שם תמיד אמן עם כן ציור. אמנים אהבו את האופן שהדקלים צמחו ואת הצבעים הבוהקים של המלונות מול הגינות ושל הים. איטלקים באו ממרחקים לצפות באנדרטה. היא הייתה עשויה ברונזה והבריקה בגשם. ירד גשם. הוא טפטף מכפות הדקלים. מים נאספו בשלוליות על שבילי החצץ. הים נשבר בגשם בפס מתמשך לאורך החוף והחליק אחורנית ושב ונשבר בגשם. מכוניות פנו ונסעו מן הכיכר שליד האנדרטה. מול הכיכר, בפתח בית הקפה, עמד מלצר והשקיף אל הכיכר הריקה.

מקום נקי, מואר היטב I ארנסט המינגווי (1961-1899)

היה מאוחר מאוד וכולם כבר הלכו מבית-הקפה חוץ מהזקן. הוא ישב בצל שהטיל נופו של העץ מול מנורת החשמל. במשך היום היה הרחוב מאובק, אך בלילה הִשטיח הטל את האבק והזקן אהב לשבת עד מאוחר מפני שהיה חירש, ועתה בלילה היה שֶקט והוא הרגיש בהבדל. שני המלצרים בתוך בית הקפה ידעו כי הזקן קצת שיכור. הוא היה לקוח טוב, אך הם ידעו כי אם ישתכר יותר מדי הוא יעזוב בלי לשלם, לכן פקחו עליו עין.

קנרית למישהו I ארנסט המינגוויי (1961-1899)

הרכבת עברה במהירות רבה על פני בית ארוך מאבן אדומה עם גינה וארבעה דקלים עבים ובצִלם שולחנות. מן העבר השני היה הים. אחר כך הייתה פרצה באבן אדומה ובטיט, והים נשקף רק לעתים, הרחק למטה מול הסלעים.

"קניתי אותה בפלרמו," אמרה הגברת האמריקאית. "הייתה לנו רק שעה על החוף, וזה היה ביום ראשון בבוקר. האיש רצה שישלמו לו בדולרים ואני נתתי לו דולר וחצי. היא באמת שרה מאוד יפה."

קורבן קטן תמורת אושר כביר I גָ'אי צָ'קראבּארטי

בעת שחיכה במרפסת, הביט נִיקִיל אל הרחוב באוּמנֵי המקראמה הקולעים דגמים פרחוניים, במוכרי רום הגוררים שקי קרח ובכתבנים הקשישים, שנראו לו קשישים מאז שהיה ילד, מקישים את אותיות הסיום של עבודת יומם. לידו במרפסת, היה המשרת שלו, קאנוּּ, עסוק בתלישת השער שצימח מאוזניו.

עַרַבּי I ג'יימס ג'ויס (1941-1882)

נורת' ריצ'מונד, רחוב ללא מוצא, היה רחוב שקט, חוץ מבשעה ש"בית הספר של האחים הנוצרים" שילח את הנערים הביתה. בית ללא דיירים בן שתי קומות עמד בקצהו החסום, פָּרוש משכֵניו בתוך חצר מרובעת. שאר בתי הרחוב, מודעים לחיים ההגונים שבתוכם, בהו זה בזה בפנים חומות ובקור-רוח.

מקרה מצער I ג'יימס ג'ויס (1941-1882)

מר ג'יימס דָאפִי התגורר בצ'ייפֵּליזוֹד [פרבר כפרי בדבלין] מפני שביקש להתגורר רחוק ככל האפשר מהעיר שבה חי ומפני שכל שאר פרבריה נראו לו עלובים, מודרניים ויומרניים. הוא גר בבית ישן קדורני, ומחלונותיו יכול היה להביט אל תוך המזקקה השוממה, או מעלָה לאורך הנהר הרדוד שדבלין בנויה עליו. הקירות הנישאים של חדרו, העירום משטיחים, היו נקיים מתמונות. בעצמו קנה כל רהיט ורהיט בחדר: מיטת ברזל שחורה, כן-רחצה מברזל, ארבעה כיסאות-במבוק, מתלה-בגדים, דלי-פחמים, שבכה ומחתות לאח ושולחן מרובע ועליו מכתבה כפולה. בגומחה שבחדר הותקנה כוננית ספרים ממדפים של עץ לבן. המיטה הוצעה במצעים לבנים ומרבד אדום ושחור  כיסה את מרגלותיה. ראי-יד קטן היה תלוי מעל כן-הרחצה, ובשעות היום עמדה על טבלת-האח מנורה עם אהיל לבן כקישוט יחיד. הספרים על מדפי העץ הלבנים סודרו מלמטה למטה לפי גודלם. כל כתבי וורדסוורת' עמדו באחד הקצוות של המדף התחתון ועותק של "מדריך האמונה של מיינות' ”, כרוך בעטיפת-בד של מחברת, עמד בקצהו האחד של המדף העליון. על המכתבה היו מונחים דרך-קבע כלי-כתיבה. במכתבה היה שמור תרגום בכתב-יד של "מיכל קראמר" מאת האופטמן [גרהרט], שהנחיות הבימוי בו רשומות בדיו סגולה, וכן צרור קטן של ניירות מהודק בסיכת נחושת. בדפים האלה נרשם משפט מעת לעת, וברגע של אירוניה הדביק מישהו בעמוד הראשון כותרת של פרסומת ל"בַּייל בּינז" [מרקחת-פלא כוזבת לכל מחלה ומדווה שהייתה פופולרית במדינות האנגלו-סכסיות, סוף המאה ה-19]. כשהורם מכסה המכתבה נפלט מבפנים ריח קלוש של עפרונות עץ-ארז חדשים או של בקבוקון-דבק, או של תפוח בשל מדי שנעזב שם ונשכח.

הניסוי של ד"ר היידגר ן נת'ניאל הות'ורן (1864-1804)

ד"ר היידגר הזקן, איש יחיד ומיוחד, הזמין פעם ארבעה חברים מכובדים אל לשכתו: שלושה אדונים שֹבי-זקן – מר מֶדבּוּרן, קולונל קיליגרוּ ומר גאסקוֹין, וגברת אחת כמושה, האלמנה ויצֶ'רלי. כל הארבעה היו בריות קשישות עגמומיות, שהחיים לא האירו להן פנים ושאסונן הגדול היה שלא נחו זה כבר בקבריהן. מר מֶדבּוּרן, בשיא פריחתו, היה סוחר מצליח, אך התרושש מכל נכסיו בגלל ספסרות פרועה, ומצבו עתה לא היה טוב בהרבה משל קבצן. קולונל קיליגרוּ כילה את מיטב שנותיו ובריאותו ורכושו במרדף אחרי הנאות אסורות שהולידו הרבה מכאובים, למשל שיגרון, ועוד כהנה וכהנה עינויי גוף ונפש. מר גאסקוֹין היה פוליטיקאי שירד מגדולתו, איש ששמו הרע הולך לפניו, או לפחות כך היה עד שחלוֹף-העתים העלים אותו מן הדור הצעיר והפך אותו בלתי-ידוע במקום ידוע לשמצה. ו

הבּנות I מייב בְּרֵנאן (1993-1917)

באחת-עשרה וחצי בבוקר, בוקר של יום חול, ישבה גברת עצבנית כבת ארבעים, לבדה, על המושב-הזוגי [[love seat בלובּי של מלון קטן בשדרה החמישית התחתית והמתינה לאבא שלה שיתלווה אליה לארוחת צהריים. הלובי היה מרובע ומרוצף-עץ ומרופד כותנה צבעונית, ועשוי היה להיות חמים-למראה אלמלא הגומחה הגדולה המתוחמת שפלג גופו העליון של פקיד מבצבץ ממנה דרך קבע, ותאו של הקופאי ובו מתקן כמידת כף-יד שמניחים עליו את הכסף, ושתי מעליות עם סדרנים במדים, ודלתות-הזכוכית הנוצצות, אחת רחבה מוליכה אל המסעדה ושנייה צרה מצומצמת – אל הבר.