לשתות אתךָ קולה I פרנק או'הרה (1966-1926)

  (לשתות אתךָ קולה) זה הרבה יותר כֵּיף מלנסוע לסן סבאסטיאן, אירוּן, הֶנדיי, בּיאריץ, בּאיוֹן, או להקיא את הנשמה ברחוב טראבסרה דה גראסיה בברצלונה גם בגלל שבחולצה הכתומה הזאת אתה נראה כמו גרסה איכותית ושמחה יותר של סבסטיאן הקדוש גם בגלל האהבה שלי אליך, גם בגלל האהבה שלך ליוגורט גם בגלל הצבעונים הכתומים הבוהקים סְביב הלִבנים גם בגלל הסודיות שהחיוכים שלנו לובשים בנוכחות אנשים או פסלים קשה להאמין כשאני אתך שיכול להתקיים משהו כל כך דומם כל כך חגיגי כל כך נחרץ עד זרא כמו פסלים כשממש מולם באור החמים של ניו-יורק בשעה 4 אנחנו נסחפים קדימה ואחורה בין האחד לשני כמו עץ שנושם מבעד למשקפיים שלו ותערוכת הדיוקנאות נראית כאילו אין בה בכלל פרצופים, רק צבע אתה פתאום שואל את עצמך למה לכל הרוחות מישהו צייר אותם אני מסתכל …

מדונה של פרחי-ערב I אמי לואל (1925-1874)

כל היום כולו עבדתי, עכשיו אני עייפה. אני קוראת: "איפה את?" אך כאן רק עץ-האלון, מאווש ברוח. הבית שקט מאוד, השמש מאירה על ספריִך, על המספריים והאצבעון שהנחתְ מידֵך זה עתה, אך אינךְ פה. פתאום אני בודדה: איפה את? אני יוצאת לחפש. ואז אני רואה אותָך, עומדת תחת צריח של דוֹרבּנית כחולה חיוורת, סלסילה של ורדים על זרועך. את צוננת, כמו כסף, ואת מחייכת. פעמוני קנטרברי משמיעים מנגינות קטנות, אני חושבת. את אומרת לי שצריך להתיז מים על האדמוניות, שהקולומבּינות מתפרעות, שצריך לקצץ את האברש ולעגל אותו. כל אלה את אומרת לי. אבל אני מביטה בָּך, לב של כסף, שלהבת-לב לבנה של כסף ממורק, איך את בוערת תחת מגדליה הכחולים של הדוֹרבּנית, ואני משתוקקת לכרוע בו-ברגע לרגליך, בעוד הכול סביבנו רועם את שאון הTe Deum העָרב של פעמוני קנטרברי.   …

ארתור סְנֶצ'פוֹלד I א"מ פורסטר (1970-1879)

קוֹנוֵיי (סֶר ריצ'רד קוֹנוֵיי) התעורר מוקדם וניגש לחלון להעיף מבט  בגן של משפחת טרווֹר דוֹנָדלדסוֹן. ירוק מדי. גרם-מדרגות טחבי הוליך מכביש-הגישה אל זירה טבעית מדשיאה. היו שם עצים אחדים מן הסוג שציירים אוהבים וכמה ערוגות פרחים עם שפע הבטחות צמחיות שוודאי לא תתמלאנה בסוף-שבוע זה. הקיץ היה עתיר-עלווה, עומד  בפסק-זמן בין פריחות, והגנן, אם גם ודאי מן היקרים, נתפס בקלקלתו. את הזירה כיתרה משוכה גבוהה של עצי טקסוס, שהייתה מעמידה רקע מרשים לו הייתה שם חזית איזושהי, ומאחורי המשוכה חסם חורש עבות מן העין את השמים. כמובן, מה שחסר היה צבע. דלפיניום, סלביה, קְניפּהוֹפיה, ציניות, פרחי-טבק, כל דבר. רוכן מהחלון הצרפתי האצילי-למראה, שקל זאת קוֹנוֵיי בדעתו בעוד הוא ממתין לתה-השחרית שלו. הוא לא היה אמן, גם לא פילוסוף, אבל אהב להפעיל את מוחו כשלא היה לו משהו אחר לעשות, כמו בבוקר יום א' הזה, הבוקר הכפרי הזה, שצופן הרבה מאוד אוכל ומעט מאוד דיבורים.

ידיים I שרווד אנדרסון (1941-1876)

במרפסתו הנרקבת של בית-עץ קטן עם גג משולש ארך-שוקיים ליד שפת נקיק בקרבת העיר וָיינסְבּוּרג התהלך בעצבנות אָנֶה ואנה זקן קטן שמן. מעבר לשדה ארוך, שנזרע פעם תלתן אך לא הצמיח אלא יבול צפוף של חרדל-בר צהוב, ראה את הכביש הראשי ועליו עגלה מלאה קוטפי גרגרים ששבו מן השדות. קוטפי הגרגרים, בחורים ובחורות, צחקו וצעקו בקולי-קולות. צעיר בחולצה כחולה קפץ מן העגלה וניסה לגרור אחריו אחת מן הבחורות, שמיחתה והרימה קולה בצווחות. רגליו של הבחור בטשו והעיפו ענן אבק מן הדרך, ששייט לרוחב השמש הקרובה-להיעלם. מן השדה הארוך התגלגל קול נערותי דקיק. "היי בִּידְלבָּאוּם כַּנָף, תסרק את הבלורית, היא נופלת לך לתוך העיניים" פקד הקול על האיש, שהיה קירח ושידיו הקטנות העצבניות תעו על מצחו הלבן החשוף כמשליטות סדר בגוש סבוך של תלתלים.

בִּידְלבָּאוּם כַּנָף, מפוחד כתמיד ומכותר גדוד-רפאים של ספקות, כלל לא החשיב עצמו, ובשום צורה, לחלק מחיי העיר שבה חי כבר עשרים שנה. מכל תושבי וָיינסְבּוּרג רק אחד ביקש את קרבתו. עם ג'ורג' וילארד, בנו של טום וילארד בעליו של "בית וילארד החדש" קשר משהו הדומה לחברות. ג'ורג' וילארד היה כַּתָּב של "הנשר של וילארד", ומדי פעם היה יוצא בערב וצועד בכביש הראשי אל ביתו של בִּידְלבָּאוּם כַּנָף. עתה, בעודו מתהלך הנה והנה במרפסת, ידיו מתנועעות בעצבנות סביבו, קיווה בִּידְלבָּאוּם כַּנָף כי ג'ורג' וילארד יבוא ויעשה אתו את הערב. אחרי שהעגלה עם קוטפי הגרגרים כבר עברה, חצה בִּידלבֶּאוּם כַּנָף את השדה בין גבעולי החרדל הנישאים וטיפס על גדר של בולי-עץ והשקיף בדאגה בעיניים מצומצמות לאורכו של הכביש המוליך העירה. רגע תמים עמד ככה, חיכך את כפותיו וסקר מעלה ומטה את הכביש, ואז, שטוף פחד, שב במרוצה לביתו וחזר להתהלך במרפסת.

אני זקוקה למוזיקה I אליזבת' בישופּ (1979-1911)

אני זקוקה למוזיקה אשר תשטוף על קצות אצבעותי הרגושות, החסֵרות מנוח, על שפתי הרוטטות שמְרוׂרים הכתימו, תשטוף בנעימת-מעמקים צלולה, גולשת-אט. הו, לערסול המרפא, זה הנושן, השוקט של איזה שיר שלמֵתים העייפים מביא מרגוע, שיר שעל ראשי ירעף כמו מים, על אברי הרועדים יהיה כמו חלום אשר לאור גדול פָּקע!   במעשה המנגינה יש קסם, יש כשף של מנוחה, ונשימה שקטה, ולב שקוּל, אשר שוקע מטה, מסתנן מבעד לצבעים שעממו, אל דממת מעמקים תת-ימיים, ומשייט לעד בתוך ברֵכה של סהר ירקרק, לָפוּת בחיבוקם של מקצב ושל שינה.   I Am In Need Of Music I Elizabeth Bishop (1911-1979) I am in need of music that would flow ,Over my fretful, feeling fingertips ,Over my bitter-tainted, trembling lips .With melody, deep, clear, and liquid-slow ,Oh, for the healing swaying, old and low …

מוזיקה I ולדימיר נבוקוב (1977-1899)

פרוזדור הכניסה היה מלא עד אפס מקום מעילים של גברים ונשים; מהטרקלין עלה רצף מהיר של צלילי פסנתר. בבואתו של ויקטור בראי של הפרוזדור יישרה את לולאת העניבה הניבטת משם. מתאמצת להדביק את הגובה תלתה המשרתת את מעילו, אבל המעיל התנתק וגרר אתו מטה עוד שניים, והיא נאלצה להתחיל מהתחלה. פוסע על קצות אצבעותיו הגיע ויקטור אל הסלון, ואותו רגע בדיוק הפכה המוזיקה לרמה ולגברית יותר. אל הפסנתר ישב וולף, אורח נדיר בבית הזה. השאר – כשלושים בסך הכול – האזינו במגוון של אופנים, קצתם סנטרם שעון על האגרוף, אחרים משלחים עשן סיגריה בכיוון התקרה, והתאורה הלא-מוגדרת שיוותה איכות ספק-ציורית לחוסר-התנועה שלהם. ממרחק, בעלת הבית, בחיוך רהוט, סימנה לוויקטור מושב פנוי, כורסא קטנה עם מסעד דמוי-כעך, כמעט בצלו של פסנתר-הכנף. הוא הגיב בתנועות קטנות של דחייה – הכול בסדר, הכול …

התלמיד של המורה לפסנתר I ויליאם טרבור (2016-1928)

"ברהמס?" אמרה. "שננסה לנגן את ברהמס?"
הנער, שזה היה השיעור הראשון שלו אצל העלמה נַיְטינְגייל, לא אמר כלום. אך בעודו מביט במטרונום השותק, הוא חייך קצת, כאילו נעמה לו השתיקה. ואז נגעו אצבעותיו בקלידי הפסנתר, ולמשמע הצלילים הראשונים ידעה העלמה נַיְטינְגייל כי היא במחיצתו של גאון.
עומדת בראשית שנות החמישים שלה, דקה, רכת-דיבור, פניה עדיין מתבלטים ביופיים השקט, סברה העלמה נַיְטינְגייל כי שפר מזלה. ביתה בא לה בירושה עם מות אביה והיא התקיימה בלי לקמץ על מה שהרוויחה כמורה לפסנתר. אף ידעה בחייה חמדת בשרים.
אולי הייתה מתחתנת, אך הנסיבות לא צלחו: תחת זאת פקד אותה במשך שש-עשרה שנים גבר שהאמינה כי באחד הימים ייפטר מאישה שלא אהב. לא כך אירע, וכשבא הקץ לפרשת האהבים, סבלה העלמה נַיְטינְגייל ייסורי חרטה, אך מאז ואילך לא נטרה טינה למאהבה כי אחרי הכול נשמר עמה זיכרון של אושר.

Matinée מיצירות ואגנר I וילה קאת'ר (1947-1873)

בוקר אחד קיבלתי מכתב בדיו חיוורת על דף זגוגי כחול-שורות של נייר-מכתבים. המכתב נשא את חותמת הדואר של כפר קטן בנברסקה. אמצעי-תקשורת זה, בָּלוי ומהוה, שנראה כאילו החזיקו אותו ימים אחדים בכיס של מעיל לא נקי ביותר, היה מדוֹד האוורד. במכתבו הודיע לי כי אשתו זכתה בירושה קטנה מקרובת-משפחה רווקה שמתה זה לא כבר, וכי עליה לבוא לבוסטון ולהיות נוכחת בהסדרת העיזבון. הוא מבקש כי אפגוש אותה בתחנת הרכבת ואעמוד לשירותה לפי הצורך. כשבדקתי את התאריך המצוין כתאריך הגעתה התברר כי הוא חל לא מאוחר מיום המחרת. כדרכו עיכב את הכתיבה, ולוּ נעדרתי מן הבית הייתי מחמיץ לגמרי את האישה הטובה.

שמה של דודה ג'ורג'יאנה לא רק העלה מן הנשייה את מראה גופה שהיה בה-בעת גרוטסקי ומעיר-חמלה, אלא פער לפני רגלי תהום שלמה של זיכרונות, כה רחבה ועמוקה שחשתי לפתע, בעוד המכתב נשמט מידי, שאני זר גמור לכל נסיבות קיומי בהווה, נבוך כולי ולא שייך כלל לסביבות חדר עבודתי. בקיצור, חזרתי להיות נער-החווה הגמלוני שדודתי הכירה, נכלם וזָרוע אבעבועות קור, ידי סדוקות ומחוספסות מקילוף קלחי תירס. מיששתי את פרקי אגודלי בהיסוס כאילו שוב התחספסו. שוב ישבתי לפני האורגן שבטרקלין, פורט סולמות בידי הנוקשות האדומות כשדודתי יושבת לידי ומתקינה כפפות קנבס עבור הקולפים.

החלון הפתוח I סאקי (ה. י. מונרו) (1916-1870)

"דודה שלי תגיע עוד רגע, מר נאטל,"  אמרה גברת צעירה ומיושבת בדעתה בת חמש-עשרה; "בינתיים תשתדל לשאת את נוכחותי." פְרָמטוֹן נאטְל ייגע את מוחו להגיד את הדבר הנכון שיחניף כיאות לאחיינית שבנמצא מבלי שיגרע שלא-כיאות מהדודה המעותדת. בינו לבינו פקפק יותר מתמיד האם הביקורים הרשמיים אצל שורה שלמה של זרים גמורים יועילו הרבה בריפוי תשישות-העצבים שהוא לוקה בה כמסתבר.

שיטת שארְץ-מֶטֶרקלוּם I סאקי (ה.י. מונרו) (1916-1870)

ליידי קרלוטה ירדה אל הרציף של תחנה קטנה  צדדית ופסעה פעם-פעמיים הנה ושוב לאורכו הבלתי-מעניין כדי להרוג את הזמן עד שהרכבת תואיל להמשיך בדרכה. והנה, בכביש שמן העבר השני ראתה סוס נאבק עם משא כבד לעייפה, וגם עגלון, מאלה שדומה שהם רוחשים איבה זעופה אל בעל-החיים שעוזר להם להרוויח את לחמם. ליידי קרלוטה אצה חיש אל הכביש, ושיוותה אופי אחר למאבק. אחדים ממיודעיה לא חסכו ממנה תוכחות רכות והתראות כי לא רצוי להתערב לטובת בעל-חיים במצוקה, כי התערבות כזאת "היא לא העסק שלה". רק פעם אחת קיימה הלכה למעשה את תורת האי-התערבות כשאחת מחסידותיה המושבעות הייתה נצורה כמעט שלוש שעות על עץ-עוזרד קטן ולא-נוח עד מאוד בידי חזיר בן-כלאיים, ואילו ליידי קרלוטה, מצדה השני של הגדר, המשיכה לשקוד על מתווה בצבעי-מים ומיאנה להתערב  בנעשה בין החזיר ואסירתו. הדעת נותנת כי הפסידה את ידידותה של אותה גברת, אשר חולצה לבסוף. הפעם היא הפסידה רק את הרכבת,