וולטר סאץ' היה מתרגם. הוא אהב לכתוב בעט-נובע ירוק, והיה לו הרגל להניף אותו קלות באוויר אחרי כל משפט, כמעט כאילו הייתה ידו מִתקן מכני. הוא היה מסוגל לדקלם ברוסית שורות-שיר מאת בּלוֹק ואחר כך את התרגום שלהן לגרמנית מאת רילקה ולהצביע על יופיו. הוא היה איש-רעים, אך לעתים גם עוקצני, גמגם קצת בתחילת משפט וחי עם אשתו לפי מה שהיה טוב בעיניהם. אלא שמָריט, אשתו, הייתה חולה.
כעת ישב עם סוזנה, ידידת משפחה. לבסוף הם שמעו את מָריט יורדת, וכבר נכנסה לחדר. לבושה הייתה שמלת-משי אדומה, שתמיד שיוותה לה מבע פתייני, עם שדיה הרפויים ושערה הכהה החלקלק. בסלסילות לבנות של חוט-מתכת בארון שלה נערמו בגדים מקופלים, הלבשה תחתונה, פריטי ספורט, כותנות לילה, ומתחת לזה, על הרצפה, ערב-רב של נעליים. דברים ששוב לא תזדקק להם. גם תכשיטים, צמידים ומחרוזות, וקופסת לכה עם כל טבעותיה. היא אמדה באריכות את תוכן הקופסה ושלפה כמה וכמה טבעות. היא לא רצתה שאצבעותיה, גרומות עכשיו, תהיינה חשופות.
"את נראית מ-ממש נחמד," אמר בעלה.
"אני מרגישה כאילו זה הדייט הראשון שלי. אתם שותים משהו?"
"כן."
"אני חושבת שגם אני אשתה. עם קרח. המון," אמרה.
היא התיישבה.
"אין לי כוח," אמרה. "זה החלק הכי גרוע. הוא נעלם. הוא לא חוזר. אפילו לא מתחשק לי לקום ולהסתובב."
"זה בטח נורא קשה," אמרה סוזנה.
"אין לך מושג."
וולטר חזר עם משקה והושיט אותו לאשתו.
"טוב, הכול דבש," אמרה. ואז, כאילו נזכרה פתאום, חייכה אליהם. חיוך מפחיד. הוא נראָה כמשדר את ההיפך.
זה הלילה שהחליטו עליו. על צלוחית, במקרר, נח המזרק. את התמיסה סיפק הרופא שלה. אבל קודם-כול ארוחת-פרדה, אם היא מסוגלת. לא רק שניהם, הכריזה מָריט. האינסטינקט שלה אומר. הם הזמינו את סוזנה ולא מישהו קרוב יותר ומוכה-יגון, אחותה של מָריט, למשל, שיחסיהן לא היו טובים במיוחד בכל מקרה, או חברים ותיקים יותר. סוזנה הייתה פחות ותיקה. היו לה פנים רחבות ומצח זך, גבוה. היא נראתה כמו בת של רופא או פרופסור או בנקאי שסטתה קצת מן הדרך. ילדה רעה, אמרה עליה אחת הידידות שלהם עם קריצה של התפעלות.
סוזנה, בחצאית קצרה, הייתה קצת מתוחה. היה קשה להעמיד פנים שזאת ארוחה רגילה. יהיה קשה להישאר שוות-נפש ונאמנה לעצמֵך. אל הבית היא הגיעה עם רדת הדמדומים. בחלונותיו המוארים – כל חלון היה מואר – הוא התבדל מכל השאר כמו מקום שמשהו חגיגי מתרחש בו.
מָריט בהתה בחפצים בחדר, בהתה בתצלומים במסגרות הכסף, במנורות, בספרים הגדולים על סוראליזם, נוף, עיצוב או בתי-כפר, שתמיד התכוונה לשבת ולקרוא בהם, בהתה בכיסאות, ואפילו בשטיח עם צבעו הדהה הנפלא. הסתכלה בכולם כאילו הם לוכדים את עניינה, אף כי למעשה היו חשובים בעיניה כקליפת השום. שערה הארוך של סוזנה ורעננותה דווקא נחשבו, למרות שלא הייתה בטוחה איך בדיוק.
זיכרונות מסוימים היא משתוקקת לקחת אתה, הרהרה, זיכרונות אפילו מלפני וולטר, מהימים שהייתה נערה. בית הוריה, לא הבית הנוכחי אלא המקורי עם מיטת הילדות שלה, החלון מעל מישורת המדרגות שממנו צפתה בסערות המסתחררות של חורפים רחוקים-רחוקים, אביה הגוהר מעליה לברך אותה בלילה-טוב, המנורה שאמא שלה פשטה לאורהּ פרק של כף-היד לענוד צמיד.
בית-הוריה. השאר היה פחות דחוס. השאר היה רומן ארוך שדומה כל כך לחייך; את מתקדמת לאורכו בלי מחשבה, ואז בוקר אחד הוא מסתיים: יש כתמי דם.
"היו לי הרבה מהסוג הזה," נזכרה מָריט.
"המשקה?" אמרה סוזנה.
"כן."
"במשך השנים, את מתכוונת."
"כן, במשך השנים. מה השעה?"
"רבע לשמונה," אמרה בעלה.
"נלך?"
"מתי שתרצי," אמר. "לא צריך למהר."
"אני לא רוצה למהר."
בעצם לא התחשק לה בכלל ללכת. זה היה צעד נוסף שמקרב.
"למתי הזמנתָ?" שאלה.
"למתי שנרצה."
"אז בואו נלך."
זה התחיל ברחם ומשם נדד אל הריאות. בסוף היא השלימה עם זה. מעל למחשוף המרובע של שמלתה, העור שלה, חיוור, נדמה כפולט חשכה. כבר לא דמתה לעצמה. מה שהייתה פעם, עבר מן העולם; נלקח ממנה. השינוי היה מפחיד, בעיקר בפניה. פניה עכשיו היו בשביל העולם הבא ומי שתפגוש שם. וולטר התקשה להיזכר איך הייתה פעם. עכשיו היא שונה כמעט לגמרי מהאישה שהבטיח חגיגית כי יעזור לה בהגיע השעה.
סוזנה ישבה באחורי המכונית. הכבישים היו ריקים. הם חלפו על פני בתים שקומת-הכניסה שלהם הפיקה אור כחלחל לא יציב. מָריט לא הוציאה הגה. היא הרגישה עצב, וגם כעין בלבול. היא ניסתה לדמות את מחר, בלי שהיא תהיה נוכחת כאן לראות. לא עלה בידה. היה קשה לשער שהעולם עוד יעמוד על תלו.
במלון הם חיכו ליד הבר, ומסביבם הייתה המולה. גברים עם מקטורנים, בחורות מדברות או צוחקות בקול רם, בחורות שלא היה להן מושג. על הקירות היו פוסטרים גדולים מצרפת, הדפסי-אבן ישנים במסגרות שהתכהו. "אני לא מכירה אף אחד," העירה מָריט. "איזה מזל," הוסיפה.
וולטר ראה עוד קודם זוג פטפטני ממכריהם, משפחת אָפּתָ'ל.
"אל תסתכלי," אמר. "הם לא ראו אותנו. אני אבקש שולחן בחדר השני."
"הם ראו אותנו?" שאלה מָריט אחרי שהתיישבו. "אין לי חשק לדבר עם אף אחד."
"הכול בסדר," אמר.
המלצר חגר סינר לבן ולצווארו עניבת-פרפר שחורה. הוא הושיט להם את התפריט ורשימת יינות.
"אפשר להציע לכם משקה?"
"כן, בהחלט," אמר וולטר.
הוא הציץ ברשימה. המחירים היו בסדר עולה. היה שם שֶבָל בְּלָן בחמש-מאות שבעים וחמישה דולר.
"השֶבָל בְּלָן. יש לכם?"
"בציר 1989?" שאל המלצר.
"תביא לנו בקבוק."
"מה זה שֶבָל בְּלָן? זה לבן?" שאלה סוזנה אחרי לכתו של המלצר.
"לא, אדום," אמר וולטר.
"את יודעת, זה נורא נחמד שאת מצטרפת אלינו הערב," אמרה מָריט לסוזנה. "זה ערב מאוד מיוחד."
"כן."
"לא תמיד אנחנו מזמינים יין כל כך משובח," הסבירה.
שניהם סעדו שם לא פעם, בדרך כלל ליד הבר, עם השורות הנוצצות של הבקבוקים. מעודם לא הזמינו יין שעלה יותר משלושים וחמישה דולר.
"איך את מרגישה?" שאל וולטר בעת שהמתינו. "את מרגישה בסדר?"
"אני לא יודעת איך לבטא איך אני מרגישה. אני לוקחת מורפיום," סיפרה לסוזנה. "הוא עושה את מה שהוא צריך לעשות, אבל…" היא השתהתה. "יש המון דברים שאסור שיקרו לבן-אדם," אמרה.
ארוחת-הערב עברה בשקט. היה קשה לדבר דיבורי-סרק. כך או אחרת, הם כילו שני בקבוקים. אף פעם לא יוכל עוד לשתות מן היין הזה בנחת, הרהר וולטר בעל כורחו. הוא מזג את יתרת היין לכוסה של סוזנה.
"לא, אתה צריך לשתות אותו," אמרה לו. "הוא ממש בשבילך."
"הוא שתה מספיק," אמרה מָריט. "יין טוב, לא?"
"מדהים."
"גורם לך להבין שיש דברים… לא יודעת, כל מיני דברים. היה נחמד אם היינו שותים אותו תמיד." הדברים יצאו מפיה בצורה מכמירת לב כל כך.
שלושתם הרגישו טוב יותר. הם ישבו עוד איזה זמן ולבסוף קמו ויצאו. עדיין שררה המולה ליד הבר.
בזמן הנסיעה הביטה מָריט מן החלון. היא הייתה עייפה. נוסעים היו הביתה. הרוח נעה בצמרות העצים האפלוליים. בשמי הלילה שטו עננים כחולים מבריקים, נוצצים כמו באור-יום.
"כל כך יפה הלילה, נכון?" אמרה מָריט. "זה מאוד מרגש אותי. אני טועה?"
"לא." וולטר כחכח בגרונו. "נהדר."
"שמת לב?" שאלה את סוזנה. "אני בטוחה שכּן. בת כמה את? שכחתי."
"עשרים ותשע."
"עשרים ותשע," אמרה מָריט. דקות אחדות לא דיברה. "לנו אין ילדים," אמרה. "היית רוצה ילדים?"
"הו, לפעמים, אני מתארת לעצמי. לא חשבתי על זה יותר מדי. זה אחד הדברים שצריך להיות נשואה כדי באמת לחשוב עליהם."
"את תהיי נשואה."
"כן, אולי."
"תוכלי להיות נשואה תוך דקה," אמרה מָריט.
היא הייתה עייפה כשהגיעו הביתה. הם ישבו יחד בסלון כאילו חזרו ממסיבה גדולה אך לא היו מוכנים לגמרי ללכת לישון. וולטר הרהר במה שנכון להם, האור שיידלק במקרר כשהדלת תיפתח. המחט של המזרק חדה, קצה המחט, מפלדת אל-חלד, היה חתוך באלכסון כמו סכין-גילוח. הוא יצטרך לתקוע אותו בווריד שלה. הוא ניסה לא לבחוש בכך בדמיונו יותר מדי. הוא יסתדר איכשהו. הוא נעשה מתוח יותר ויותר.
"אני זוכרת את אמא שלי," אמרה מָריט. "בסוף היא רצתה לספר לי דברים, שקרו כשהייתי צעירה. רֵי מָהין נכנסה למיטה עם טדי הָדנֶר. גם אֶן הֶרינג. הן היו נשואות. טדי הָדנר לא היה נשוי. הוא עבד בפרסום ותמיד שיחק גולף. אמא שלי המשיכה באותו עניין, מי שכב עם מי. זה מה שהיא רצתה לספר לי, בסוף. רֵי מָהין הייתה באמת משהו."
אחר כך אמרה,
"אני חושבת שאני אעלה למעלה."
היא קמה ממקומה.
"אני בסדר," אמרה לבעלה. "אל תעלה כבר עכשיו. לילה טוב, סוזנה."
כשנשארו רק שניהם, אמרה לו סוזנה.
"אני צריכה ללכת."
"לא. בבקשה, אל תלכי. תישארי כאן."
היא סירבה בניד-ראש.
"אני לא יכולה," אמרה.
"בבקשה, את חייבת. אני אצטרך לעלות עוד מעט, אבל כשארד אני לא אהיה מסוגל להישאר לבד. בבקשה."
נפלה שתיקה.
"סוזנה."
הם ישבו בלי להוציא הגה.
"אני יודעת שחשבת על זה עד הסוף," אמרה.
"כן, בהחלט."
כעבור כמה דקות הציץ וולטר בשעונו, פתח את פיו להגיד משהו, אבל חזר בו. קצת אחר כך הציץ שוב בשעונו ואז יצא מן החדר.
המטבח היה בצורת האות L, מיושן ולא-מתוכנן, עם כיור אמייל לבן וארונות עץ שנצבעו פעמים רבות. בחודשי הקיץ הם הכינו כאן שימורים, כשקופסאות של תותים נמכרו על המדרגות שירדו לרציף הרכבת בעיר, תותים שקשה לשכוח, שהניחוח שלהם כמו בושם. עוד נותרו כמה צנצנות. הוא ניגש למקרר ופתח את הדלת.
הנה הוא, עם השנתות הקטנות בצד. היו שם עשרה מ"ג. הוא ניסה לחשוב על דרכי התחמקות. אם יפיל את המזרק, ישבור אותו איכשהו ויגיד שהיד שלו רעדה…
הוא לקח את הצלוחית וכיסה אותה במגבת-מטבח. ככה גרוע יותר. הוא הניח אותה מידו נטל והרים את המזרק, החזיק אותו בכל מיני צורות – ובסוף, כמעט חבוי כנגד רגלו. הוא הרגיש קל כמו דף-נייר, נטול כוח.
מָריט התכוננה. היא איפרה את עיניה, לבשה כותונת לילה מסָטן בצבע שנהב עם מחשוף נמוך בגב. זאת הכותונות שתלבש בעולם הבא. היא השתדלה להאמין בחיים שמעבר. הנסיעה לשם תהיה בסירה, מה שהקדמונים ידעו בוודאות. על עצמות-הבריח שלה נחו שרשרות של מחרוזת-כסף. היא הייתה עייפה. היין פעל את פעולתו, אבל היא לא הייתה רגועה.
בפתח החדר עמד וולטר, כאילו חיכה לרשות להיכנס. היא הביטה בו בלי אומר. היא ראתה שהוא אוחז את המזרק. לבה נפל בקרבה, אבל היא גמרה בדעתה לא להראות זאת.
"ובכן, יקירי," אמרה.
הוא ניסה לענות. היא צבעה את שפתיה, ראה; פיה נראה אפל. סביבהּ במיטה היא סידרה כמה תצלומים.
"תיכנס."
"לא. אני אחזור," עלה בידו להגיד.
הוא נחפז מטה במדרגות; כמעט נפל. הוא חייב משקה. הסלון היה ריק. סוזנה עזבה. אף פעם בחיים לא הרגיש לבד כל כך. הוא ניגש למטבח ומזג קצת וודקה, צלולה ונטולת-ריח, לתוך כוס ושתה בלגימה אחת. שוב עלה לאט במדרגות והתיישב על המיטה קרוב לאשתו. הוודקה ערפלה את חושיו. הוא הרגיש שלא כרגיל.
"וולטר," אמרה.
"כן?"
"זה הדבר הנכון."
היא גיששה לעבר ידו. משום מה חש נפחד, כאילו הייתה בכך תחינה שיצטרף אליה.
"שתדע לך," אמרה במתינות, "שאהבתי אותך יותר מכל אדם אחר בעולם – אני נשמעת רגשנית, אני יודעת."
"אוי, מָריט!" הצטעק.
"אתה אהבת אותי?"
בטנו התהפכה בייאושו.
"כן," אמר. "כן!"
"תשמור על עצמך."
"כן."
למרבה הפלא נהנה מבריאות טובה, קצת שמן מן הראוי, ואף על פי כן… בטנו העגלגלה, כדרך מלומדים, הייתה מכוסה מעטה של שער שחור רך, ידיו וציפורניו היו מטופחות.
היא רכנה לפנים וחיבקה אותו. היא נישקה אותו. רגע שלם היא לא הייתה מפוחדת. היא תחיה שוב, תהיה שוב צעירה כמו שהייתה. היא פשטה את זרועה. בפנים הצטיירו שני ורידים בצבע ירוקת-הנחושת. היא התחילה ללחוץ עליהם שיתבלטו. את ראשה הסבה הצדה.
"אתה זוכר," אמרה לו," כשעבדתי ב'בייטס' ונפגשנו בפעם הראשונה? תיכף ידעתי."
המחט התנודדה כשניסה למקם אותה.
"היה לי מזל," אמרה. "היה לי המון מזל."
הוא בקושי נשם. הוא המתין, אבל היא לא המשיכה לדבר. כמעט אינו מאמין למראה עיניו, הוא תקע את המחט – בלי שום מאמץ – והזריק לאט-לאט את התמיסה. הוא שמע אותה נאנחת. עיניה היו עצומות כשנשכבה אחורנית. פניה היו שלוות. הנה יצאה לדרך. אלוהים, אמר בלבו, אלוהים. כשהכיר אותה לראשונה הייתה בשנות העשרים שלה, תמימה, עם רגליים ארוכות. כעת החליק אותה, כמו בקבורה ימית, אל מתחת לזרם הזמן. ידה הייתה עדיין חמימה. הוא הרים והגיש אותה אל שפתיו. הוא משך את הסדין לכסות את רגליה. הבית היה שקט להפליא. דממה נפלה על הבית, דממתו של מעשה גורלי. הוא לא הצליח לשמוע את הרוח.
לאט-לאט ירד במדרגות. הקלה נפלה עליו, הקלה אדירה ועמה עצב. בחוץ מילאו את הלילה העננים העצומים הכחולים. הוא השתהה רגעים אחדים ואז ראה את סוזנה, יושבת בלי נוע במכוניתה. היא גלגלה מטה את החלון בעת שניגש אליה.
"לא נסעת," אמר.
"לא יכולתי להישאר שם ."
"זה נגמר," אמר. "תיכנסי. אני הולך לקחת לי משקה."
היא עמדה במטבח, זרועותיה שלובות, ידיה אוחזות במרפקים – יד על מרפק.
"זה לא היה נורא," אמר. "זה רק שאני מרגיש…אני לא יודע."
הם שתו בעמידה.
"היא באמת רצתה שאבוא?" אמרה סוזנה.
"חמודה, זה היא שהציעה. היא לא ידעה כלום."
"אני שואלת את עצמי."
"תאמיני לי. כלום."
היא הניחה מידה את הכוס.
"לא, תשתי. זה יעזור."
"אני מרגישה מוזר."
"מוזר? יש לך בחילה?"
"אני לא יודעת."
"אל תקיאי. הנה, בואי אתי. חכי אני אביא לך מים."
היא התרכזה בהתנשמות קצובה.
"יותר טוב שתשכבי קצת," אמר לה.
"לא, אני בסדר."
"בואי."
הוא הוליך אותו, בחצאיתה הקצרה ובחולצה, לחדר מצדה האחד של דלת-הכניסה והושיב אותה על המיטה. היא נשמה נשימות אטיות.
"סוזנה."
"כן."
"אני זקוק לך."
היא שמעה אותו, לא בדיוק שמעה. ראשה היה שמוט אחורנית כמו אחת שתשוקתה אל אלוהים.
"אסור היה לי לשתות כל כך הרבה," מלמלה.
הוא התחיל לפרום את כפתורי חולצתה.
"לא," אמרה, מנסה לשוב ולרכוס אותם.
הוא ריפה את חזייתה. נחלצו שדיה המדהימים. הוא לא היה מסוגל להסיר את עיניו. הוא נישק אותם בתאווה. היא הרגישה שהודפים אותה הצדה בעת שהסיר את הכיסוי מעל המצעים הלבנים. היא ניסתה לדבר שוב, אבל הוא הניח את כפו על פיה ודחף אותה מטה. הוא זלל אותה, ובסוף הרעיד כאילו מפַּחַד והצמיד אותה אליו בחוזקה. הם שקעו בשינה עמוקה.
***
השכם-השכם בבוקר היה האור צלול ומבריק עד בלי די. הבית הניצב על השביל, הלבין אף יותר מן הרגיל. הוא התבלט מן הבתים שבשכנותו, טהור יותר ושאנן. צלליתה של הבוקיצה הגבוהה בקרבתו הייתה משורטטת עליו כאילו נרשמה בעיפרון. הווילונות החיוורים היו תלויים דומם. שום דבר לא זז בפנים. מאחור הייתה מדשאה רחבה, שסוזנה טיילה לאורכה בשופי כחלק מסיור גנים ביום שראה אותה לראשונה, חטובה ותמירה. את המראה הזה לא היה מסוגל למחוק, אך השאר התחיל מאוחר יותר כשהגיעה עם מָריט לעצב מחדש את הגן.
הם ישבו לשולחן ושתו קפה. הם היו שותפים לדבר עברה, לא מכבר קמו, וכעת לא הביטו זה בזה מקרוב מדי. אך וולטר בחן אותה בהתפעלות. בלי איפור היא הייתה מצודדת עוד יותר. שערה הארוך אינו מסורק. היא נראתה בהישג יד. יש טלפונים שצריך לעשות, אך הוא לא הרהר בכך. עדיין מוקדם מדי. הוא חשב קדימה, אל מעבר ליום הזה. אל בקרים יָבואו. תחילה שמע רק בקושי את הצליל מאחוריו. פסיעה, ואחריה, לאט, עוד אחת – סוזנה החווירה – כשמָריט, מתנודדת, ירדה במדרגות. המייק-אפ על פניה היה עבש, והשפתון האפל התמלא סדקים. הוא בהה בה כלא-מאמין.
"משהו השתבש," אמרה.
"את בסדר?" שאל אותה בטיפשות.
"לא, אתה בטח עשית משהו לא נכון."
"אוי, אלוהים," מלמל וולטר.
היא התיישבה בלאות על המדרגה התחתונה. כמדומה שלא השגיחה בסוזנה.
"חשבתי שהתכוונת לעזור לי," אמרה והתחילה לבכות.
"אני לא מסוגל להבין את זה," אמר.
"הכול השתבש," אמרה מָריט שוב. ואז לסוזנה, "את עוד פה?"
"בדיוק התכוונתי לנסוע," אמרה סוזנה.
"אני לא מבין," אמר וולטר שוב.
"אני אצטרך לעשות את זה מהתחלה," התייפחה מָריט.
"אני מצטער," אמר. "אני כל כך מצטער."
לא עלה בדעתו שום דבר נוסף להגיד. סוזנה הלכה לאסוף את בגדיה. היא יצאה מדלת הכניסה.
כך הם נפרדו, היא וולטר, אחרי שאשתו חשפה את סודם. פעמיים-שלוש עוד נפגשו, כי הוא התעקש, אך ללא הועיל. מה שמחבר אנשים יחד התפוגג ונעלם. זה לא בשליטתי, אמרה לו. ככה בדיוק.
