איך מרפאים צַנֶנֶת I מרק טוויין (1910-1835)

נאה היא הכתיבה לשעשועו של הציבור, אך נעלה ואצילית ממנה היא הכתיבה לשם הדרכה, תועלת או רווח מעשי ומוחשי. תכלית אחרונה זו הוא עניינו היחיד של מאמרנו. אם יתברר כי העמיד מחוליו גם סובל אחד ויחיד בכל המין האנושי, כי הצית שוב את זיק התקווה והשמחה בעיניו העוממות, או החזיר ללבו המת את דחפיהם העזים של ימים אחרים, כי אז באתי על מלוא גמולי ונשמתי תרווה עונג מקוּדש כשל נוצרי עושה מצוות.

כמי שחייו טהורים וחסרי דופי רשאי אני לסבור כי איש ממכרי לא ידחה את ההצעות שאני עומד להציע מחשש שאני משטה בו. יתכבד הציבור ויקרא ככתבן וכלשונן את קורותי בריפוי מלומד של צננת, יקרא וילך בעקבותי.

***

שרפה ב"[ה]בית הלבן" במדינת וירג'יניה [המקביל בריצ'מונד של מדינות הקונפדרציה  ל"[ה]בית הלבן" של מדינות האיחוד בוושינגטון בתקופת מלחמת האזרחים] השאירה אותי בלי בית, בלי שמחה, בלי חוסן ובלי מזוודה. אובדנם של שני הפריטים הראשונים היה עניין של מה בכך, כי בית ללא אֵם בתוכו, ללא אחות, או קרובת-משפחה רחוקה שיזכירו (בכך שהן מסלקות את לבניך הצואים הרחק מן העין ומורידות את נעליך מכרכוב האח) כי יש מי שחושבות עליך ודואגות לך – בית כזה איננו נחשב במאומה. גם אובדן אושרי נחשב בעיני כקליפת השום כי בתור מי שאינו משורר היה סיכוי דל בלבד כי המלנכוליה תתמיד אצלי ימים רבים. אבל לאבד את חוסן הגוף והנפש, וגרוע מכך – לאבד מזוודה, היה חוסר-מזל של ממש. ביום השרפה הכריעה אותי צננת חריפה בגלל ההתכוונות המאומצת היתרה לעשות משהו. סבלי גם היה חסר-תכלית כי התכנית שהגיתי לכבות את השרפה הייתה כה משוכללת שלא עלה בידי להשלימה אלא באמצע השבוע שאחרי-כן.

בפעם הראשונה שהתעטשתי אמר לי חבר שאטביל את רגלי במים חמים ואעלה על משכבי. עשיתי כדבריו. כעבור זמן קצר יעץ לי חבר אחר לקום מן המיטה ולהתקלח במים קרים. עשיתי גם כדבריו. תוך שעה הבטיח לי חבר שלישי כי מדיניות בדוקה היא "להאכיל את הצננת ולהרעיב את הקדחת". שתיהן קיננו בי. לכן חשבתי כי הטוב ביותר הוא לפטם עצמי כנגד צננת ואז להסתתר מעיני העולם ולהניח לקדחת לרעוב תקופת-מה.

במקרים כגון אלה אינני מורגל על פי רוב לעשות חצי עבודה; אכלתי בכל פה. יישמתי את הרגלי זה על זר גמור שפתח מסעדה אותו בוקר. הוא המתין לידי בשתיקה של דרך-ארץ עד שסיימתי להאכיל את הצננת שלי. כששאל האם תושבי וירג'יניה לוקים בצננת לעתים קרובות, עניתי בלשון-הן. או-אז יצא החוצה והסיר את השלט.

פניתי במורד הרחוב לעבר המשרד ובדרך פגשתי עוד ידיד-אמת שאמר לי כי רבע גלון של מי-מלח, אם נִשתוּ חמים, עוקרים את הצננת מן השורש. פקפקתי אם יש בי די מקום לזאת, אך ניסיתי. התוצאה הייתה מפתיעה. הייתי סבור כי הנה נפלטה ופרחה לה נשמתי בת-האלמוות.

כעת, עם שאני חולק את ניסיוני רק מן הדאגה לשלומם של מי שסובלים מן ההפרעה שאני כותב עליה ומרגיש כי הם יבינו את צדקת אזהרתי שלא ישתמשו בכמות שהוכחה כבלתי יעילה לגבי – אני מתרה בהם כנגד שתייתם של מי-מלח חמים. התרופה אולי אינה גרועה כלל, אך לדעתי היא חריפה מדי. אם תפקוד אותי שוב צננת-הראש והבחירה תהיה בין רעש-אדמה לגלון של מי-מלח חמים – אשליך את יהבי על רעש-אדמה.

אחרי ששככה הסערה שהשתוללה בבטני ושום "שומרוני טוב" נוסף לא נקרה על דרכי, שוב חזרתי לשאול ממחטות ולפוצץ אותן ליחידות של אטום כמנהגי בשלביה הראשונים של הצננת. אלא שאז נתקלתי בגברת שהגיעה ממרחקים וסיפרה שהיא גרה בחבל-ארץ שבו רופאים הם יקרי המציאות, ומן ההכרח קנתה לה מיומנות ניכרת בטיפול ב"מיחושים קלים במשפחה". מיד ידעתי כי רכשה לה ניסיון רב כי חזותה ענתה בה שהיא בת מאה וחמישים שנה.

אישה זאת התקינה לי שיקוי של מולסה, חומצה חנקנית, טרפנטין ועוד כמה וכמה מלחים והורתה אותי לשתות כשיעור גביע-יין מלא כל חמש עשרה דקות. מנה אחת הייתה די והותר; היא השאירה אותי ריק מכל עקרונות של מוסר ועוררה לחיים כל דחף בלתי-יאה בטבעי. תחת השפעתה הממאירה הוליד מוחי פלאות של שפלות, אך ידי היו חלושות מדי להוציאם אל הפועל. בתקופה ההיא, אלמלא הודבר חוסן גופי בידי מתקפה רצופה של תרופות ודאיות לצננת, אין לדעת אם לא הייתי מנסה לשדוד את המתים. כמו רבים אחרים, קורה לא אחת שאני מרגיש שפל ופועל בהתאם לכך; אך עד שלא נטלתי את התרופה ההיא, לא ידעתי הוללות מושחתת על-טבעית שכזאת ויתר על כן התגאיתי בה. בסופם של שני ימים תמימים הייתי נכון להסכית שוב לעצת רופא. נטלתי כמה תרופות בדוקות נוספות ולבסוף גירשתי את הצננת מראשי אל ריאותי.

מעתה השתעלתי בלי הרף וקולי ירד אל מתחת לסף האין-כלום. דיברתי בקול-בס רועם, שתי אוקטבות למטה מצלילי הטבעי. אל מנוחת הלילה הרגילה יכולתי להגיע רק אחרי שהשתעלתי עד תשישות גמורה. ואז, ברגע שהתחלתי לדבר בשנתי, עורר אותי שוב קולי הצורם.

מיום ליום החמיר מצבי. הומלץ לי על ג'ין נקי; שתיתי. אחר כך על ג'ין ומולסה; גם את זה שתיתי. אחר כך ג'ין עם בצל; הוספתי את הבצל ובלעתי את כל השלושה. עם זאת לא זיהיתי שום תוצאה מיוחדת חוץ ממה שרכשתי לי הבל-פה של ציפור-טרף.

באתי לידי מסקנה שלמען בריאותי עלי לנסוע. נסעתי אפוא לאגם בּיגלֶר עם כתב-עמית, וילסון שמו. ההיזכרות נעימה לי כי הנסיעה הייתה בנוחות ובנחת. נסענו במרכבה  של חברת "פיוניר", וחברי לקח עמו את כל מטענו שכלל שתי מטפחות משי משובחות ומצלמה של סבתו. שטנו וצדנו ודגנו ורקדנו כל היום כולו, ובלילה הייתי מטפל בצננת שלי. לפי ההתנהלות הזאת, יצא שניצלנו עד תומה כל שעה משעות היום והלילה. אלא שמחלתי המשיכה להחמיר.

הומלץ לי על אמבט-סדינים. עד כה לא דחיתי שום מַרפא, ולהתחיל בכך כעת היה בעיני מדיניות עלובה. לפיכך גמרתי אומר לאמץ את הסידור הזה, אף שלא ידעתי מה הוא. הטיפול התקיים בחצות, ומזג-האוויר היה כפורי. חזי וגבי עורטלו וסדין (נראָה שאורכו אלף מטרים) שרוי במי-קרח נכרך סביבי עד שדמיתי לשרביט ניקוי של קנה-תותח.

זוהי תחבולה אכזרית. כשהסחבה הצוננת נוגעת בבשר-הגוף החם, האדם מרתיע פתע על מקומו בעוצמה אדירה ומשתנק כאילו הוא שרוי בחבלי-מוות. המֵחַ קפא בעצמותי ולבי חדל מפעום. חשבתי כי בא יומי.

אך כשאמבט-הסדינים גם הוא לא ריפא את שיעולי, המליצה ידידה אחת כי אניח רטיית חרדל על החזה. משער אני כי הייתי נרפא לגמרי אלמלא וילסון הצעיר. כשעליתי על יצועי, הנחתי את רטיית החרדל – שהייתה כבירת-ממדים, שמונה עשר אינטשים בריבוע – במקום שבו אוכל להגיע אליה בקלות בשעת הצורך. אלא שתקף הרעב על וילסון הצעיר בלילה, ואתם, שוו בדמיונכם.

אחרי שהות של שבוע באגם ביגלר נסעתי למעיינות סטימבואט, ומלבד  אמבטיות אדים גם הגחתי אל קרבי המוני שיקויים, מהדוחים שנרקחו מעולם. ודאי הייתי נרפא אלמלא היה עלי לחזור לווירג'יניה, ושם, למרות מגוון התרופות החדש שבלעתי יום-יום, עלה בידי להחריף את מחלתי על ידי רשלנות והתערטלות שלא במידה.

לבסוף החלטתי לבקר בסן פרנציסקו, וביום שהגעתי לשם אמרה לי גברת אחת במלון שאשתה רבע גלון ויסקי כל עשרים וארבע שעות, וחבר בצפון העיר יעץ מהלך כזה בדיוק. כל אחד מהשניים המליץ על רבע גלון, והכמות בצירופה אפוא –  חצי גלון. עשיתי כדבריהם, ועודני בחיים.

ועתה, מן המניעים הרחומים ביותר, אני מעמיד לעיונם של חולי שחפת באשר הם את מהלך הטיפולים הרבגוני שעבר עלי לאחרונה. שינסו! אם לא יועיל, לכל היותר יעבירם מן העולם.

תגובה אחת בנושא “איך מרפאים צַנֶנֶת I מרק טוויין (1910-1835)”

  1. צריכה לקרוא שוב – בינתיים עברתי עליו ברפרוף קל – נראה נהדר! אולי אפילו עולה על קישון… וברכות ליובל! כן ירבו..

להגיב על אורנה הררי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *