אישה מוגנת I יָיוּן לי (נ' 1972)

האמא החדשה, תשושה מתנומה חטופה, ישבה אל השולחן כאילו אינה תופסת למה זומנה לשם. אולי היא לא תתפוס אף פעם, הרהרה דוֹדָה מֵיי. על המַצָעית עמדה קערית של מרק-סויה-ורגל-חזיר, שדוֹדָה בישלה, כמו שכבר בישלה בשביל הרבה אמהות חדשות לפני האמא הזאת. הרבה – לא כך בדיוק. בראיונות-עבודה עם מעסיקות לעתיד, דוֹדָה מֵיי ציינה תמיד את המספר המדויק של המשפחות שעבדה בביתן: מאה ועשרים ושש, כולל המעסיקה הנוכחית, מאה ושלושים ואחד תינוקות בסך-הכול. את פרטי הקשר עם המשפחות, את תאריכי ההעסקה, את שמות התינוקות וימי ההולדת – את אלה רשמה בפנקס בגודל כף-יד שכבר התפרק פעמיים וחובר שוב בנייר-דבק. את הפנקס רכשה במכירת-חצר במוֹלין, אִלינוי. מצאה חן בעיניה תמונת הפרחים התמימים על הכריכה, בארגמן וצהוב, מוקפים פתותי שלג. גם המחיר מצא חן בעיניה: חמישה סנטים. כשהושיטה מטבע של דיים [עשרה סנטים] לילד שהחזיק בחיקו את קופסת-המזומנים, שאלה אם יש עוד פנקס שתוכל לקנות כדי שלא יצטרך לתת לה עודף; הילד נראה תמהָ ואמר, לא. החמדנות היא שהובילה אותה לשאול, אך כשזיכרון המקרה היה חוזר אליה – וזה קרה לא פעם כששלפה את הפנקס בריאיון-עבודה – הייתה דוֹדָה מֵיי מצטחקת אל עצמה: למה, בשם אלוהים, הייתה זקוקה לשני פנקסים, כשאין מספיק חיים למלא אפילו אחד?

האמא ישבה בלי-נוע, לא נגעה בכף. דמעות זלגו אל תוך המרק המעלה אדים.

"ששש…ששש," אמרה דוֹדָה מֵיי. בכיסא נדנדה חדש הדפה את עצמה ואת התינוק – קדימה, אחורה, קדימה אחורה; החריקות הרעישו פחות מאשר אתמול. מעניין מי נהנה יותר מהנדנוד, אמרה בלבה: הכיסא, שהתפקיד שלו להתנדנד עד שהוא מתפרק לחלקים, או אָת, שהחיים שלך מתנדנדים אל הסוף? ומי משנינו יסתלק ראשון? כבר מזמן, עם כל כוונותיה הטובות, השלימה עם העובדה שהיא מאלה שמדברים אל עצמם כשהעולם איננו מקשיב. לפחות השגיחה שהמילים לא יחמקו החוצה.

"אני לא אוהבת את המרק הזה," אמרה האמא, שבטח היה לה שם סיני, אבל מדוֹדָה מֵיי היא ביקשה לקרוא לה שָאנְל. אך דוֹדָה מֵיי קראה לכל אמא של תינוק מָא ולכל תינוק קראה בֵּייבּי. זה היה פשוט ככה –  מערך לקוחות אחד מתחלף בקלות בשני.

"זה לא בשביל שאת תאהבי," אמרה דוֹדָה מֵיי. המרק בעבע כל הבוקר והסמיך ללבן חלבי. בעצמה לא הייתה נוגעת בו, אבל זה היה המתכון המומלץ לאימהות מיניקות. "תאכלי אותו בשביל בֵּייבּי."

"למה אני צריכה לאכול בשבילו?" אמרה שָאנְל. היא הייתה כחושה, למרות שלא חלפו אלא חמישה ימים מאז הלידה.

"באמת, למה," אמרה דוֹדָה מֵיי וצחקה. "מאיפה את חושבת שהחלב שלך מגיע?"

"אני לא פרה."

הלוואי שהיית פרה, אמרה דוֹדָה מֵיי בלבה. אבל הסתפקה בכך שאיימה בעדינות כי תמיד קיימת אופציה של תחליף חלב-אם. לדוֹדָה מֵיי לא היה אכפת, אבל רוב האנשים שכרו אותה בגלל מומחיותה בטיפול בתינוקות בני-יומם ובאימהות מיניקות.

האישה הצעירה התחילה להתייפח. באמת, חשבה לעצמה דוֹדָה מֵיי, בחיים לא ראיתי מישהי כל כך לא מתאימה להיות אמא כמו היצור הקטן הזה.

"אני חושבת שיש לי דיכאון-אחרי-לידה," אמרה שָאנְל אחרי שהפסיקה לבכות.

איזה מין מונח מפונפן בחרה לה הבחורה.

"סבתא-רבתא שלי תלתה את עצמה כשסבא היה בן שלושה ימים. אנשים אמרו שרוח-רפאים שעברה בסביבה הטילה עליה כישוף, אבל זה מה שאני חושבת." היא השתמשה בטלפון הנייד בתור ראי, בחנה את פרצופה ולחצה באצבע על שמורותיה הנפוחות. "אני חושבת שזה היה דיכאון-אחרי-לידה."

דוֹדָה מֵיי הפסיקה להתנדנד ואימצה אליה עוד יותר את התינוק. מיד  התחיל ראשו להתדפק כנגד חזהּ. "אל תדברי שטויות," אמרה בחומרה.

"אני רק מסבירה מה זה דיכאון-אחרי-לידה."

"הבעיה שלך זה שאת לא אוכלת. אף אחד לא היה שמח אם הוא היה במצב שלך."

"אף אחד," אמרה שָאנְל בעוגמה, "לא היה רוצה להיות במצב שלי. את יודעת מה חלמתי בלילה?"

"לא."

"תנחשי."

"בכפר שלנו אומרים שלנחש חלומות של אחרים מביא מזל רע," אמרה דוֹדָה מֵיי. רק רוחות יכולות להיכנס ולצאת בלי בעיה מראש של אנשים.

"חלמתי שאני בבית-שימוש ומורידה במים את התינוק."

"טוב, לא הייתי מנחשת גם אם הייתי מנסה."

"זה הבעיה. אף אחד לא יודע איך אני מרגישה,"אמרה שָאנְל והתחילה שוב לבכות.

דוֹדָה מֵיי רחרחה תחת שמיכתו של התינוק והתעלמה מהדמעות הטריות. "צריך להחליף חיתול לבֵּייבּי," הכריזה, ביודעה שיעבור קצת זמן ושָאנְל תשלים עם המצב: אמא זה אמא, גם אם היא  מדברת על להוריד את הילד שלה במים באסלה.

כבר אחת-עשרה שנים עובדת דוֹדָה מֵיי כמטפלת עם לינה בתינוקות בני-יומם והאימהות שלהם. בדרך כלל עזבה את המשפחה ברגע שמלאו חודש לתינוק, אלא אם הייתה (וזה כמעט לא קרה) בין שני מקומות-עבודה. הרבה משפחות היו שמחות לשלם לה בעד שבוע נוסף, או חודש נוסף – אחדות אפילו הציעו פרק-זמן ארוך יותר, אבל דוֹדָה מֵיי תמיד סירבה:  עבודתה היא כמטפלת של החודש הראשון, שחובותיה כלפי האם והתינוק שונות משל מטפלת רגילה. פעם פעמיים פנו אליה מעסיקים ותיקים כדי שתשגיח על ילדם השני. הסיכוי לפגוש בילד שפעם היה תינוק בזרועותיה, הדיר שינה מעיניה. היא נענתה רק כשלא הייתה בררה אחרת, ואל הילדים המבוגרים יותר התייחסה כאילו אינם קיימים.

בין התקף בכי לשני, אמרה שָאנְל שהיא לא מבינה למה הבעל שלה לא לוקח כמה ימי חופשה. אתמול הוא נסע לשֶנגֶ'ן בנסיעת עסקים. "איזה זכות יש לו לעזוב אותי לבד עם הבן שלו?"

לבד? דוֹדָה מֵיי הפזילה מבט אל גבותיו של בֵּייבּי, שהיו קפוצות זו אל זו כה בחוזקה עד שהעור ביניהם קיבל גוון צהבהב. אבא שלך עובד כל כך קשה כדי שאמא תוכל להישאר בבית ולקרוא לי אף-אחד. "שנת הנחש", שנה בעייתית ללידת ילדים, לא הייתה רווחית לדוֹדָה מֵיי; אחרת, ודאי היו לה אופציות נוספות. בני הזוג לא מצאו חן בעיניה כשפגשה אותם לראשונה; לא כמו הורים אחרים לעתיד, הם נראו שניהם פזורי-דעת ושאלו מעט שאלות לפני שהציעו לה את המשרה. אתם הולכים להפקיד את התינוק שלכם בידי אדם זר, רצתה דוֹדָה מֵיי להזכיר להם, אבל שניהם לא נראו מודאגים. אולי הם קיבלו מספיק המלצות? לדוֹדָה מֵיי היה מוניטין של מטפלת מהשורה הראשונה. המעסיקים שלה היה בני מזל:  רכשו השכלה טובה בסין, ואחר כך באמריקה, והפכו לבעלי מקצועות חופשיים באזור המפרץ: עורכי-דין, רופאים, מהנדסים. היו מי שהיו, עדיין נזקקו למטפלת סינית מנוסה בשביל התינוקות שלהם ילידי אמריקה. משפחות רבות עמדו אצלה בתור חודשים לפני שהתינוקות שלהן נולדו.

בֵּייבּי, נקי ומחותל, נראה מרוצה, אז דוֹדָה מֵיי השאירה אותו על שידת-ההחתלה  והביטה מבעד לחלון, התענגה לה, כמו תמיד, מנוף שלא היה שייך לה. בין שיח אָזלֵאָה ושביל-צִפחה הותקנה ברכה, ששיכנה מבחר של דגי-זהב ומרבדים של חבצלות-מים. לפני צאתו, ביקש הבעל מדוֹדָה מֵיי להאכיל א הדגים ולמלא מחדש את הברכה. אלף ושמונה-מאות גלונים בשנה, סיפר לה, וחשבן את העלות. היא הייתה מסרבת לקבל עליה תפקידים נוספים אלמלא הציע לה תוספת של עשרים דולרים ביום.

פסל של אנפה, מיוצבת על רגל אחת, עמד במים. צווארה היה מפותל בצורת סימן-שאלה. דוֹדָה מֵיי הרהרה באיש שעשה את הפסל. כמובן, זאת יכלה להיות אישה, אך דוֹדָה מֵיי דחתה אפשרות כזאת. היא העדיפה לחשוב כי גברים הם שיצרו חפצים יפים וחסרי-שימוש כמו האנפה. נניח שהוא איש בודד, הרהרה, רחוק  מהישג ידה של אישה שטנית.

בֵּייבּי התחיל להתנועע. אל תזוז לפני שאמא גומרת את המרק, הזהירה אותו דוֹדָה מֵיי בלחישה, אך ללא הועיל. האנפה, שנבהלה, המריאה בהידור אך בלי חיפזון. צריחתה היחידה הממה את דוֹדָה מֵיי ואז הצחיקה אותה. את בטוח מתחילה להזדקן ולשכוח דברים: הרי לא היה כאן פסל אתמול. דוֹדָה מֵיי הרימה את בֵּייבּי ויצאה לחצר. היו עכשיו פחות דגים, אבל לפחות כמה דגים הצליחו להימלט מהפשיטה של האנפה. בכל מקרה היא תצטרך לספר לשָאנְל ע על האבדה. את חושבת שיש לך בעיה של דיכאון-אחרי-לידה? תחשבי על הדגי-זהב; יום אחד הם חיים בברכה של גן-עדן ולמחרת נוסעים לשמים בבטן של אנפה חולפת.

דוֹדָה מֵיי האמינה בשגרה קפדנית לכל תינוק ואם שבהשגחתה. בשבוע הראשון היא האכילה את האם שש ארוחות מלאות ביום ועוד שלוש קלות ביניהן. מהשבוע השני ואילך – ארבע ארוחות מלאות ושתיים קלות. את התינוק מיניקים כל שעתיים במשך היום וכל שלוש או ארבע שעות בלילה. היא הניחה להורים להחליט האם העריסה תעמוד בחדר-השינה שלהם או בחדר-הילדים, אך סירבה שיעמידו את העריסה בחדרה. לא, זה לא מטעמי נוחיות, הסבירה; פשוט אין סיבה שהתינוק יהיה בקרבתו של מישהו שעוזב את המקום אחרי חודש.

"אבל אי-אפשר לאכול כל כך הרבה. אנשים שונים אחד מהשני," אמרה שָאנְל ביום המחרת. כבר לא התייפחה כל הזמן, וכעת הייתה מכורבלת על הספה עם זוג כריות-חימום על החזה. דוֹדָה מֵיי לא התפעלה מתנובת החלב של הבחורה הצעירה.

תוכלי להיות שונה כמה שתרצי אחרי שאני עוזבת, אמרה דוֹדָה מֵיי לעצמה בעת שעשתה אמבטיה לבֵּייבּי; מצדי שהבן שלך יתפתח לדלעת עקומה. אבל בינתיים אף אמא או תינוק לא חורגים מהשגרה. הסיבה שאנשים שוכרים מטפלת-של-החודש- הראשון, אמרה דוֹדָה מֵיי לשָאנְל, היא להבטיח שדברים יתנהלו נכון ולא שונה ממקרה למקרה..

"ואת נצמדת לתכנית הזאת כשילדת? מתערבים שלא."

"האמת שלא, אבל רק בגלל שלא היו לי ילדים."

"אפילו לא אחד?"

"לא ציינת שאת רוצה מטפלת שיש לה ילדים."

"אבל למה ש… אבל למה בחרת דווקא את הכיוון הזה?"

באמת למה. "לפעמים עבודה בוחרת אותך," אמרה דוֹדָה מֵיי. אוהו, מי היה חושב שהיא יכולה להיות כזאת מעמיקה?

"אבל את בטח אוהבת ילדים, לא?"

לא, לא; לא את זה ולא את ההוא. אף אחד. "רצָף אוהב את המרצפות שלו?" שאלה דוֹדָה מֵיי. "טכנאי מכונות-כביסה אוהב את המכונות?" עוד הבוקר הגיע איש לבדוק את מכונת-הכביסה הבלתי-מתפקדת של שָאנְל. לקח לו רק עשרים דקות של חיטוט בפנים, אבל החשבון היה מאה דולר, כמו יום עבודה שלם של דוֹדָה מֵיי.

"דודה, זה לא טיעון טוב."

"העבודה שלי לא מחייבת אותי להיות טובה בטיעונים. אם הייתי טובה, הייתי נהיית עורכת-דין כמו הבעל שלך, לא?"

שָאנְל השמיעה צליל של צחוק חסר-שמחה. למרות הדיכאון שאבחנה אצל עצמה, נראה שהיא נהנית לדבר עם דוֹדָה מֵיי יותר מהרבה אימהות שדיברו אתה על התינוקות שלהן ועל ההנקה, אבל חוץ מזה לא גילו בה עניין רב.

דוֹדָה מֵיי הניחה את בֵּייבּי על הספה ליד שָאנְל שלא גילתה רצון לפנות לו מקום. "טוב, עכשיו נבדוק מה עם החלב שלנו," אמרה דוֹדָה מֵיי, חיככה את כפותיה עד שהתחממו, ורק אז הסירה את כריות החימום. שָאנְל נאנקה מכאב.

"אפילו לא נגעתי בך."

תסתכלי על העיניים שלך, רצתה דוֹדָה מֵיי להגיד. גם שרברב מקצועי לא היה יכול לתקן כזאת נזילה.

"אני לא רוצה להניק יותר את הדבר הזה," אמרה שָאנְל.

הדבר הזה? "הוא הבן שלך."

"גם של אבא שלו. למה הוא לא יכול להיות פה ולעזור?"

"גברים לא מייצרים חלב."

שָאנְל צחקה למרות דמעותיה. "לא. הדבר היחידי שהם מייצרים זה כסף."

"יש לך מזל שמצאת אחד שעושה כסף. לא כולם עושים, כידוע."

שָאנְל ניגבה את דמעותיה עם הפְּנים של שרוול הפיג'מה. "דודה, את נשואה?"

"הייתי," אמרה דוֹדָה מֵיי.

"מה קרה? התגרשת ממנו?"

"הוא מת," אמרה דוֹדָה מֵיי. בכל יום מימי נישואיה התפללה שהבעל שלה יחדל להיות חלק מחייה, גם אם לא באופן כל-כך מוחלט. עכשיו, שנים מאוחר יותר, עדיין הרגישה אחראית למותו, כאילו היא שתקפה אותו בלילה ההוא, ולא איזו כנופייה של בני-עשרה. למה פשוט לא נתת להם את הכסף? הייתה דוֹדָה מֵיי נוזפת בו כשהתעייפה מלדבר אל עצמה. שלושים וחמישה דולר בשביל חיים שלמים, חמישים ושתיים פחות שלושה חודשים.

"הוא היה מבוגר ממך בהרבה?"

"מבוגר, כן, אבל לא מבוגר מדי."

"הבעל שלי מבוגר ממני בעשרים ושמונה שנים," אמרה שָאנְל. "מתערבים שלא ניחשת."

"לא, לא ניחשתי."

"זה בגלל שאני נראית מבוגרת, או שהוא נראה צעיר?"

"אתם נראים זיווג טוב."

"יחד עם זה, הוא כנראה ימות לפני, נכון? נשים חיות יותר מגברים, ויש לו פוֹר עלי מהתחלה."

אז גם את רוצה נורא להשתחרר. תשמעי ממני, זה גרוע מספיק אם משאלה כזאת לא מתגשמת, אבל אם היא כן – באותו רגע מגלים כי לחיות זה עסק מאוד מאכזב: ראשית-כול, העולם זה לא מקום מזהיר, אבל משאלה טיפשית שמתגשמת עושה אותו עוד יותר חשוך. "אל תדברי שטויות," אמרה דוֹדָה מֵיי.

"אני רק מציינת את האמת. איך הבעל שלך מת? מהתקף לב?"

"אפשר לומר," אמרה דוֹדָה מֵיי, ולפני שיהיה לה זמן לשאול עוד שאלות, תפסה דוֹדָה מֵיי באחד השדיים הסוררים של שָאנְל. שָאנְל השתנקה ואחר כך צרחה. דוֹדָה מֵיי לא הרפתה, אלא המשיכה ולשה את השָד בחוזקה. כשנפנתה אל השד השני, צרחה שָאנְל חזק יותר, אבל לא שינתה את תנוחתה, אולי כי פחדה שתמעך את בֵּייבּי.

אחר-כך הביאה דוֹדָה מגבת חמה. "תלכי," אמרה שָאנְל. "אני לא רוצה אותך כאן יותר."

"אבל מי יטפל בך?"

"אני לא צריכה שמישהו יטפל בי." שָאנְל קמה וקשרה את חגורת החלוק.

"ומה עם בֵּייבּי?"

"בעיה שלו."

שָאנְל צעדה אל גרם-המדרגות, מזקיפה את הגב בהתרסה. דוֹדָה מֵיי הרימה את בֵּייבּי; משקלו לא נחשב בעיניה יותר מהרגשות שהייתה אמורה לחוש אליו – צער, כעס, מורת-רוח? יתר על כן, היא חשה יראת-כבוד אל הבחורה. זה, אמרה לעצמה דוֹדָה מֵיי, זה איך שאמא הופכת ילד ליתום.

***

בֵּייבּי, כעת בן שישה ימים, נגמל מחלֵב אמו. דוֹדָה מֵיי הייתה האדם היחיד שסיפק לו מזון, וטיפול וגם – וזאת היא מיאנה להודות אפילו בפני עצמה – גם אהבה. שָאנְל נשארה בחדרה וצפתה בטלוויזיה בדרמות סיניות כל שעות אחר-הצהריים. פעם בזמן הייתה יורדת לקחת כוס מים, ומדברת אל דוֹדָה מֵיי כאילו האישה הקשישה והתינוק הם קרובים עניים: יש איזו אי-נוחות בעצם שהִייתם פה, ובצד זאת הקלה שאין צורך לשעשע אותם.

טכנאי מכונות-הכביסה בא שוב בערב. הוא הזכיר לדוֹדָה מֵיי שקוראים לו פּוֹל. כאילו שאני כזאת זקנה שאני אשכח תוך יום, אמרה בלבה. קודם כבר סיפרה לו על האנפה הגנבת, והוא הבטיח שיקדים את בואו ויטפל בבעיה.

"אתה בטוח שהציפור לא תיהרג," אמרה דוֹדָה מֵיי כשצפתה בו מתקין חוטי-תיל מעל הברכה.

"תנסי את בעצמך," אמר פּוֹל  וסובב את המפסק של הסוללה.

דוֹדָה מֵיי הניחה את ידה על התצלובת של חוטי התילּ.ֹ "אני לא מרגישה כלום."

"מצוין. אם הייתה מרגישה משהו, זה בגלל שסיכנתי את החיים שלך. היית יכולה לתבוע אותי."

"אז איך זה עובד?"

"נקווה שהאנפה יותר רגישה ממך," אמר פּוֹל. "תטלפני אלי אם זה לא עובד. אני לא אחייב אותך שוב."

דוֹדָה מֵיי פקפקה, אבל השתיקה הספקנית שלה לא מנעה ממנו להתפעל מהמצאתו. שום דבר, הוא אמר, לא מעבר לכוחו של אדם חושב. אחרי שסילק את כלי עבודתו השתהה מעט, והיא ראתה שאין לו סיבה למהר הביתה. גדלתי בווייטנאם, סיפר לדוֹדָה מֵיי, והגעתי לאמריקה לפני שלשים ושבע שנים. אני אלמן ויש לי שלושה ילדים בוגרים, ומאף אחד אין לי נכדים, או סיכוי לנכדים.

עוד סיפר ששתי אחיותיו, שגרות בניו-יורק וצעירות ממנו, כבר הביסו אותו והן סבתות.

אותו סיפור ישן: כולם הגיעו מאיזשהו מקום, וכולם צברו אנשים בדרך. דוֹדָה מֵיי יכלה לראות את סיפור חייו של פּוֹל נגול לפניה: הוא יעבוד עד שיהיה זקן מכדי להביא תועלת, ילדיו יפקידו אותו באיזה מוסד ויבואו לבקר בימי הולדת ובחגים. דוֹדָה מֵיי, אישה בלי מחויבויות היא עצמה, הרגישה נעלָה עליו. היא זקפה את אגרופו הפצפון של בֵּייבּי לעבר פּוֹל בדרכו החוצה, "תגיד בּיי-בּיי לסבא פּוֹל."

דוֹדָה מֵיי הסתובבה ונשאה עיניה אל הבית.  שָאנְל רכנה על אדן החלון של חדר- השינה שלה בקומה השנייה. "הוא הולך להרוג את האנפה במכת חשמל?" קראה כלפי מטה.

"הוא אמר שזה טיפה יחשמל את הציפור. ילמד אותה לקח."

"את יודעת מה אני שונאת אצל אנשים? הם אוהבים להגיד 'זה ילמד אותך לקח'. אבל מה  כל הטעם בלקח? הרי אין מועד ב' כשאת דופקת משהו בחיים."

היה אוקטובר, וברוח הערב מן המפרץ היה קמצוץ צינה. לדוֹדָה מֵיי לא הייתה תשובה בפיה חוץ מאשר להזהיר את שָאנְל שהיא עלולה לחטוף נזלת.

"למי אכפת?"

"אולי להורים שלך."

שָאנְל השמיעה צליל של לעג.

"או לבעל שלך."

"אה. הוא בדיוק הודיע לי באימייל שהוא חייב להישאר שם עוד עשרה ימים," אמרה שָאנְל. "את יודעת מה אני חושבת שהוא עושה ממש עכשיו? שוכב עם איזה אישה, או יותר מאחת."

דוֹדָה מֵיי לא ענתה. המדיניות שלה הייתה לא לזלזל במעביד מאחורי גבו. אבל כשנכנסה הביתה כבר הייתה שָאנְל בסלון. "אני חושבת שאת צריכה לדעת שהוא לא סוג הבן-אדם שחשבת."

"אני לא חושבת שהוא איזה סוג בכלל," אמרה דוֹדָה מֵיי.

"את אף פעם לא אומרת עליו שום דבר רע," אמרה שָאנְל.

גם לא שום דבר טוב.

"כבר היו לו מקודם אישה ושני ילדים."

את חושבת שאיזה גבר היה נשאר רווק עד שהיה פוגש אותך? דוֹדָה מֵיי שמה בכיסה את חתיכת הנייר עם מספר הטלפון של פּוֹל.

"האיש ההוא השאיר לך את המספר שלו?" אמרה שָאנְל. "הוא מחזר אחריך?"

"הוא? חצי ממנו, אם לא יותר, כבר בקבר."

"גברים רודפים אחרי נשים עד הרגע האחרון," אמרה שָאנְל. "דודה, שלא תתאהבי בו. אסור להאמין לאף גבר."

דוֹדָה מֵיי נאנחה. "אם אבא של בֵּייבּי לא חוזר הביתה, מי יעשה קניות?"

בעל-הבית דוחה את שובו; שָאנְל מסרבת להתייחס לבֵּייבּי. בניגוד לעקרונותיה, העבירה דוֹדָה מֵיי את העריסה שלו לחדר-השינה שלה; בניגוד לעקרונותיה היא גם לקחה עליה את התפקיד לעשות קניות.

"את חושבת שאנשים יחשבו שאנחנו הסבא וסבתא של התינוק הזה?"שאל פּוֹל אחרי שדחק את המכונית בין שני רכבי-שטח.

האם ייתכן שהוא הסכים לנהוג ולעזור בקניות מסיבה אחרת חוץ מהתשלום שדוֹדָה מֵיי הבטיחה לו?

"אף אחד לא יחשוב כלום," אמרה והושיטה לו את הרשימה. "אני ובֵּייבּי נחכה לך במכונית."

"אתם לא נכנסים?"

"הוא תינוק חדש לגמרי. אתה מתאר לך שאני אכניס אותו לחנות עם מלא מקררים?"

"אז היית צריכה להשאיר אותו בבית."

עם מי? דוֹדָה מֵיי פחדה שאם תשאיר את בֵּייבּי בבית הוא יסתלק מן העולם עד שתשוב, למרות שאת החשש הזה לא רצתה לחלוק עם פּוֹל. היא הסבירה כי אמא של בֵּייבּי סובלת מדיכאון-אחרי-לידה ולא מסוגלת בשום אופן לטפל בו.

"אז היית צריכה פשוט לתת לי את רשימת הקניות," אמר פּוֹל.

ומה אם היית בורח עם הכסף בלי לעשות קניות? חשבה, למרות שזה לא היה הוגן מצדה. יש גברים שאפשר לסמוך עליהם, ידעה, כולל, אפילו, בעלה המנוח.

בנסיעה הביתה שאל פּוֹל האם האנפה חזרה. לא שמתי לב, השיבה דוֹדָה מֵיי. היא שאלה את עצמה אם תהיה לה הזדמנות להיווכח שהציפור למדה לקח: נשארו לה רק עשרים ושניים ימים. עשרים ושניים ימים, ואז המשפחה הבאה בתור תחטוף אותה מפה, עם או בלי אנפה. דוֹדָה מֵיי הסתובבה להציץ בבֵּייבּי, שישן במושב-התינוק. "מה יהיה אז אתך?" אמרה.

"אתי?" שאל פּוֹל.

"לא אתך. עם בֵּייבּי."

"למה את דואגת? יהיו לו חיים טובים. יותר טובים משלי. גם משלך, על בטוח."

"אתה לא מכיר את החיים שלי בשביל להגיד את זה," אמרה דוֹדָה מֵיי.

"אני יכול לתאר לעצמי. את צריכה למצוא לך מישהו. זה לא חיים טובים לעבור ככה מבית לבית בלי להתבסס."

"מה רע בזה? אני לא משלמת שכירות. אני לא צריכה לקנות לי אוכל."

"למה להרוויח כסף אם לא מוציאים אותו?" אמר פּוֹל. "אני לפחות חוסך כסף בשביל הנכדים שיהיו לי."

"מה אני עושה עם הכסף שלי," אמרה דוֹדָה מֵיי, "זה לא עניינך. עכשיו תשים לב בבקשה לכביש."

פּוֹל, שהנזיפה אכפה עליו שתיקה שאינה מהרגלו, המשיך לנסוע, והיה המכונית האטית ביותר על הכביש המהיר. אולי הייתה לו כוונה טובה, אבל יש המון גברים עם כוונות טובות, והיא הייתה אחת מהנשים הללו שגרמו לגברים ההם לסבול. אם פּוֹל רוצה לשמוע סיפורים, היא יכולה לספר לו אחד או שניים ולחסוך לו את התקווה לקנות את חיבתה. אבל איפה מתחילים? עם האיש שהתחתנה בלי שהתכוונה לאהוב אותו וביקשה בלבה שימות מהר; או האב שלא פגשה כי אמא שלה התנתה את לידתה בהסתלקותו? או אולי תתחיל עם סבתא שלה שנטשה יום אחד את בתה התינוקת ולא שבה אלא כעבור עשרים וחמש שנים כשבעלה גסס מניוון שרירים. היה היגיון בהסתלקותה לו היה לה עניין עם נבל, אך הסבא היה טוב-לב, והוא גידל את בתו לבד, נאחז בתקווה שאשתו, שעזבה בלי אומר, תחזור.

סבתהּ של דוֹדָה מֵיי לא הרחיקה ללכת: כל אותן שנים גרה באותו הכפר, חייתה עם גבר אחר, הסתתרה בעליית הגג בשעות היום ובאישון לילה הייתה מתגנבת החוצה לשאוף אוויר. איש לא הבין למה לא המשיכה להסתתר עד אחרי מותו של בעלה. היא הסבירה כי חובתה כרעיה הייתה ללוות את בעלה אל העולם הבא לפי כללי הטקס.

על אמהּ של דוֹדָה מֵיי, שהתחתנה שוב ועבדה כתופרת מצליחה, אמרו כי קיבלה בקור-רוח את שובו של הורה אחד ואת מותו של האחר, אך בשנה הבאה, אחרי שהרתה את ילדתה הראשונה והיחידה, היא הבריחה מן הבית את בעלה באיום שתבלע בקבוק די.די.טי.

דוֹדָה מֵיי גדלה אצלי שתי נשים אגדתיות. אנשי הכפר הסתייגו מהן, אבל את הילדה קיבלו כאחת משלהם. מאחורי דלתות סגורות הן סיפרו לה על סבא שלה ועל אבא שלה, ובעיניהן היא ראתה תערובת של פחד ורתיעה מהמבוגרים: סבתהּ חיוורת-העור, שאינה מורגלת באור-היום אחרי שנים של חשכה, התמידה בהרגליה, בישלה וסרגה עבור בתה ונכדתה בלילה; אמהּ, שכמעט לא הביאה מזון אל פיה, הרעיבה את עצמה למוות, אך מעולם לא נלאתה מלהשגיח בשבע עיניים על בתה שתאכל.

דוֹדָה מֵיי לא העלתה בדעתה לעזוב את הבית לפני שהשתיים הלכו לעולמן – תחילה האם ואחר-כך הסבתא. מוזרותן הגנה עליהם מתוכחת הסביבה כשהיו בחיים; במותן לקחו אתן את בית-הגידול שלהן ולא השאירו לדוֹדָה מֵיי דבר להיאחז בו. הצעת נישואין שהוסדרה על ידי דודנית רחוקה של איש בקווינס, ניו-יורק, נתקבלה בלי היסוס: בארץ חדשה כבר לא יהיו האם והסבתא דמויות מן האגדה. דוֹדָה מֵיי לא סיפרה עליהן לבעלה. ממילא לא היה מתעניין, טיפשון טוב-לב שכמוהו, שכל רצונו היה אישה עמלנית שתחלוק אתו חיים הגונים. דוֹדָה מֵיי פנתה להציץ בפּוֹל. אולי הוא איננו שונה ביותר מבעלה, מאביה, מסבא שלה ואפילו מהאיש שסבתא שלה חייתה אתו שנים, אבל לא חזרה אליו אחרי מות סבהּ של דוֹדָה מֵיי.

"את חושבת, במקרה, שתהיי פנויה מחר אחר-הצהריים?" שאל פּוֹל בעת שהחנה את מכוניתו בחזית ביתה של שָאנְל.

"אני עובדת כל היום, כידוע לך."

"תוכלי להביא אתך את בֵּייבּי כמו שעשית היום."

להביא לאן?"

פּוֹל סיפר על האיש ההוא שמשחק שח כל יום ראשון אחר-הצהריים בפארק פלאזה מזרח-מערב. פּוֹל רצה לטייל בסביבה עם דוֹדָה מֵיי ובֵּייבּי.

דוֹדָה מֵיי צחקה. "בשביל מה, כדי שהוא יאבד את הריכוז ויפסיד במשחק?"

"אני רוצה שהוא יחשוב שהצלחתי יותר ממנו."

הצלחת באיזה מובן? עם חברה בהשאלה שדוחפת עגלה עם נכד בהשאלה? "מי האיש?"

"לא מישהו חשוב. לא דיברתי אתו כבר עשרים ושבע שנים."

הוא אפילו לא משקר כמו שצריך. "ואתה חושב שתצליח לרמות אותו?"

"אני מכיר אותו."

דוֹדָה מֵיי שאלה את עצמה האם להכיר מישהו – חבר, אויב – הוא כמו לתת לו לחמוק מחוג מבטך. אז להיות מוכר על ידי מישהו, כנראה לא שונה בהרבה  מלהיות כבול במחשבה שלו. מהבחינה הזאת, סבתא שלה ואמא שלה היו בנות-מזל: אף אחד לא יכול היה לטעון שהוא מכיר אותן, גם לא דוֹדָה מֵיי. בצעירותה לא חשבה שיש טעם להבין אותן, כי אמרו שהן בלתי מובנות לגמרי. אחרי מותן הן הפכו למופשטות. אחרי שלא הכירה אותן, גם התמזל מזלה שלא רצתה להכיר אף אדם שהגיע אחר-כך: לא את בעלה, לא את חבריה לעבודה במסעדות הסיניות שעבדה בהן בשנה שהיגרה מניו-יורק לסן פרנציסקו; לא את התינוקות והאימהות שטיפלה בהם, שלא היו יותר משמות רשומים בפנקס. "עזוב," אמרה דוֹדָה מֵיי לפּוֹל. "איזה טינה שווה עשרים ושבע שנים?"

פּוֹל נאנח. "אם אני יספר לך, את תביני."

"בבקשה ממך," אמרה דוֹדָה מֵיי. "אל תספר לי שום סיפור."

***

מהמישורת של הקומה השנייה עקבה שָאנְל אחרי פּוֹל שסידר את הקניות במקרר ואחרי דוֹדָה מֵיי שחיממה את תחליף-חלב-האם בבקבוק. רק אחרי שיצא מן הבית קראה שָאנְל מטה אל דוֹדָה מֵיי לשאול איך עברה עליהם הפגישה. דוֹדָה מֵיי החזיקה את בֵּייבּי בכיסא-הנדנדה; הסיפוק לראותו אוכל היה פיצוי על אמו הנודניקית. שָאנְל ירדה למטה והתיישבה על הספה. "ראיתי כשעצרתם. נשארתם במכונית המון זמן," אמרה. "לא תיארתי לי שזקן יכול להיות כזה רומנטי."

דוֹדָה מֵיי חשבה לקחת את בּייבּי לחדרה, אבל זה לא היה הבית שלה, והיא ידעה ששָאנְל, במצב-רוחה הפטפטני, תיכנס לחדר אחריה. כשדוֹדָה מֵיי לא אמרה מטוב ועד רע, סיפרה שָאנְל כי בעלה טלפן קודם והיא אמרה לו שהבן שלו יצא לבלוש אחרי זוג נאהבים על רקע השקיעה.

ברגע זה את צריכה לעזוב, אמרה לעצמה דוֹדָה מֵיי, אך גופה כבר השתלב במקצב של כיסא-הנדנדה, אחורה-קדימה, אחורה-קדימה.

"את כועסת, דוֹדָה?"

"מה אמר הבעל שלך?"

"הוא היה מרוגז, כמובן, ואני אמרתי לו שזה מה שמקבלים כשלא באים הביתה."

מה מונע ממך לעזוב? שאלה דוֹדָה מֵיי את עצמה. את רוצה להאמין שאת נשארת בגלל בֵּייבּי, לא?

"את צריכה להיות שמחה בשבילי שהוא מרוגז," אמרה שָאנְל. "או לפחות שמחה בשביל בֵּייבּי, לא?"

אני שמחה, שכמו השאר, אתם כולכם תהיו בקרוב זמן-עבר.

"למה את כל כך שקטה, דודה? אני מצטערת שאני כזה מטרד, אבל אין לי כאן חברה, ואת היית נחמדה אלי. תהיי מוכנה, בבקשה, להשגיח עלי ועל בֵּייבּי?"

"אתם משלמים לי," אמרה דוֹדָה מֵיי. "אז בטח שאני ישגיח עליכם."

"תוכלי להמשיך להישאר אחרי החודש הזה?" שאלה שָאנְל. "אני ישלם לך כפול."

"אני לא עובדת בתור מטפלת רגילה."

"אבל מה נעשה בלעדיך, דוֹדָה?"

שלא תתני לבחורה הזאת, עם הקול המתוק שלה, לרמות אותך, הזהירה דוֹדָה מֵיי את עצמה: את לא אחת שאין לה תחליף – לא בשבילה, לא בשביל בֵּייבּי ולא בשביל אף אחד. עם זאת, דמיינה דוֹדָה מֵיי רגע אחד איך היא משגיחה על בֵּייבּי בזמן שהוא גדל – כמה חודשים, שנה, שנתיים. "מתי אבא של בֵּייבּי חוזר?"

"הוא יחזור מתי שהוא יחזור."

דוֹדָה מֵיי ניקתה את פניו של בֵּייבּי בקצה של מגבת.

"אני יודעת מה עובר לך בראש. שלא בחרתי את האיש הנכון. את רוצה לדעת איך קרה שהתחתנתי עם מישהו כל כך זקן ולא-אחראי?"

"האמת שאני לא רוצה."

אף על פי כן הם סיפרו סיפורים לדוֹדָה מֵיי, אינם שמים לב למחאותיה. האיש ששיחק שח כל יום ראשון אחר-הצהריים הגיע מהכפר של אשתו של פּוֹל, וכבר מזמן היא הצביעה עליו כעל בעל אפשרי יותר מוצלח. אולי היא אמרה זאת פעם אחת, מתוך דחף לעקוץ אותו, או שהיא עינתה אותו שנים עם מחמאות למחזר קודם. פּוֹל לא אמר, ודוֹדָה מֵיי לא שאלה. במקום זה הוא השווה את עבודתו לזו של האיש: פּוֹל הפך למקצוען אמיתי; האיש נשאר פועל.

אויב עשוי להיות קרוב אליך לנצח כמו חבר; סכסוך יכול להפוך שני אנשים לאחים עד אחרון הימים. התמזל מזלם של מי שמסוגלים להפוך כל אדם ממכר לזָר, הרהרה דוֹדָה מֵיי, אך את הלקח הזה לא חלקה עם פּוֹל. הוא רצה רק שתאזין לו, והיא נעתרה.

שָאנְל, שהוסיפה עוד ועוד פרטים ולא פעם גרמה לדוֹדָה להסמיק, הייתה מספרת-סיפורים טובה יותר. היא שכבה עם איש נשוי מבוגר ממנה כדי להעניש את אביה, שהוא עצמו רדף אחרי אישה צעירה – חברה ללימודים של שָאנְל. גם ההיריון היה עונש לאביה, אבל גם האיש עצמו, שכמו אביה בגד באשתו. "בהתחלה הוא לא ידע מי אני. המצאתי סיפור, וככה הוא חשב אותי לאחת מאלה שאפשר לשכב אתם, לשלם להם ולזרוק," אמרה שָאנְל. "אבל אז הוא ראה שאין לו בררה, הוא מוכרח להתחתן אתי. לאבא שלי יש מספיק קשרים שיכלו להרוס לו את העסק."

לא חשבת מה אמא שלך תרגיש? שאלה דוֹדָה מֵיי. למה שאני יחשוב? השיבה שָאנְל. אישה שלא מסוגלת לשמור את הלב של הגבר לעצמה היא לא דוגמה טובה לבת שלה.

דוֹדָה מֵיי לא הבינה את ההיגיון: שָאנְל מושחתת; פּוֹל קשוח. לאיזה עולם נולדת, אמרה עכשיו דוֹדָה מֵיי לבֵּייבּי. כבר היה אחרי חצות, המנורה בחדרה הייתה כבויה. תאורת-לילה על העריסה, עם יצורי-ים עוברים בשחייה, סימנה פסים כחולים וכתומים על פניו של בֵּייבּי. בטח הייתה תקופה שבה אמא שלה ישבה לידה באור-נר, ואולי סבתא שלה, בחושך. איזה עתיד איחלו לה? בשני עולמות היא גודלה: עולמן של סבתהּ ואמהּ, ועולמם של היתר; כל עולם גונן עליה מהשני, ואובדנו של האחד הפך, כנגד רצונה, למגורי-קבע בשני.

מוצאה של דוֹדָה מֵיי היה משושלת נשים שלא הבינו את עצמן, ובכך שלא הכירו את עצמן שיגעו את הבעלים שלהן וייתמו את ילדיהן. לפחות היה לה שכל לא להביא ילד לעולם, הרהרה דוֹדָה מֵיי. למרות שלפעמים, בליל-נדודים כמו זה, השתעשעה במחשבה לחמוק מן המקום עם ילד שתוכל לאהוב. העולם רחב-ידיים; ודאי יש מקום לאישה כמוה.

התינוקות – מאה שלושים ואחד במספר, והוריהם, נותני-אמון ועם זאת פקוחי-עיניים, הגנו על דוֹדָה מֵיי מעצמה. אבל מי יגן עליה עכשיו? לא התינוק הזה, חסר-ישע ככל השאר. היא שחייבת להגן עליו. להגן ממי: מהוריו, שאין להם מקום בשבילו בלבם, או מדוֹדָה מֵיי, שהתחילה לדמיין לה את חייו מעבר לחודש שהוקצב לה?

טוב, זה מה שקורה כשיושבים עד שעה מאוחרת ומבלבלים לעצמך את המוח. עוד תהפכי לקשישה טרחנית כמו פּוֹל, או לאחת בודדה כמו שָאנְל, שמספרת סיפורים לכל מי שמוכן להקשיב. את יכולה להמשיך לדבר על אמא שלך ועל סבתא שלך ועל כל הנשים שקדמו להן, אך הבעיה היא שאת לא מכירה אותן. אם להכיר מישהו פירושו שיישאר אתך לתמיד, לא להכיר ממישהו משיג אותה תוצאה: המוות לא מרחיק את המתים; הוא רק גורם להם להעמיק בך את אחיזתם.

איש לא יעמוד בדרכה אם תאסוף אליה את בֵּייבּי ותצא מן הבית. היא יכולה להפוך עצמה לסבתא שלה, שהשינה הפכה אצלה לבררה אפשרית לבסוף; היא גם יכולה להפוך את עצמה לאמא שלה, שאוכלת כמעט כלום כי בֵּייבּי הוא שזקוק לתזונה. ביכולתה להגר מן העולם הזה שהחזיק בה זמן רב מדי. אבל הדחף הזה, שכמו תמיד הוא מגיע בגלים, כבר אינו מפחיד אותה כמו פעם. היא מזדקנת, זיכרונה נחלש, ועם זאת היא קרובה יותר להבין את הסכנה להיות היא עצמה. בשונה מאמא וסבתא שלה, מרוב דיבורים, היא עוד תשתכנע להפוך לאישה מן הסוג הרגיל…

כשתעבור למקום הבא, לא תשאיר אחריה לא חידה ולא נזק: בעולם שהיא נמצאת בו, לא תופרע שגרתו של אף אחד מכך שהכיר אותה.

תגובה אחת בנושא “אישה מוגנת I יָיוּן לי (נ' 1972)”

  1. אכן, "המוות לא מרחיק את המתים, הוא רק גורם להם להעמיק בך את אחיזתם". כך, דמויות משמעותיות בעברנו מעצבות את חיינו ואיננו מצליחים לגמרי להשתחרר מהן אחרי מותם. באופן אבסורדי, מן החיים אפשר לברוח, כפי שעושה גיבורת הסיפור, אך לא מן המתים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *