אצל רופא השיניים I סאלי רוּני (נ' 1991)

בדרך לרופא-השיניים הם מדברים על נסיעה הביתה לחג-המולד. עכשיו נובמבר, ועומדים לעקור למריאן שן-בינה. קונֵל מסיע אותה למרפאה כי הוא החבר היחיד שיש לו מכונית וגם האדם היחיד שהיא מביאה בסודם של מצבים רפואיים לא-כל-כך נעימים כמו "שן כלואה". לעתים הוא מסיע אותה לרופא כשהיא זקוקה לאנטיביוטיקה נגד זיהום בדרכי השתן, וזה יותר מפעם-פעמיים. שניהם בני עשרים ושלוש.

קונֵל מחנה מעבר לפינת הרחוב של המרפאה, והרדיו נסגר מעצמו. הוא לקח הבוקר חופש מהעבודה כדי להסיע את מריאן לפגישה אצל הרופא ולא סיפר לה שלקח. הוא עושה זאת קצת מתוך אשמה. בשבוע שעבר מריאן מצצה לו בדירתו והתלוננה אחר כך שהלסת כואבת לה, והוא אמר כמו, את חייבת להתלונן על כל דבר כל הזמן? ואז הם רבו. שניהם היו קצת שתויים.

מריאן זוכרת את המקרה אחרת. היא זוכרת שמצצה לקונֵל כמה זמן על הספה ואז הפסיקה כי כאב לה הפה. הוא הגיב בחביבות ואחר כך הם התעלסו במקום זה במיטה שלו. רק מאוחר יותר, כשהתחילה שוב לדבר על הפה שלה, אמר קונֵל: את מתלוננת הרבה יותר מאנשים אחרים. אותה שעה הם שכבו זה לצד זו על המיטה. מריאן אמרה, "אתה מתכוון יותר מהחברות האחרות שלך." וקונֵל אמר "לא, אני מתכוון לאנשים בכלל." הוא אמר, אף אחד מאלה שאני מכיר בכל תפקיד שהוא לא מתלונן כל כך הרבה כמוך."

"אתה לא אוהב לשמוע אנשים מתלוננים בגלל שאתה לא מסוגל לבטא אהדה," אמרה מריאן.

"אמרתי לך שאני מצטער כבר בפעם הראשונה שהתלוננת."

"אתה אוהב נשים שלא מתלוננות כי אתה לא מוכן לראות אישה כבן-אדם שלם."

"כל פעם שאני מותח עליך ביקורת, יוצא מזה שאני שונא נשים," אמר.

מריאן התחילה אותו רגע להתיישב. היא אספה את שערה לפקעת וגיששה אחר מהדק לתקוע בה.

"זה חשוד בעיני," אמרה, "שאתה תמיד נכנס לקשר עם אנשים שאתה לא ממש מדבר אתם."

"את מעוצבנת ואת מוציאה את זה עלי," אמר. "אני לא כזה טיפש."

היא מיששה את שערה בשתי ידיה לוודא שהתסרוקת במקומה ואז נשכבה לצדו. הספה הייתה לא-נוחה עם דוגמא של פרחים חומים.

"אותי," אמרה. "אותי אתה רואה כבן-אדם שלם. וזה למה שאתה לא נמשך אלי."

"אני כן."

"נמשך מינית אבל לא רומנטית."

היא עקבה אחריו תולה עיניים בתקרה. פרצופיהם היו סמוכים מאוד זה לזה.

"אני חושב שאם זה היה רומנטי לא הייתי רוצה שיהיו לך בחורים אחרים," אמר.

"אבל גם ככה אתה לא רוצה."

"אני לא אוהב את הטעם שלך בבחורים, זה משהו אחר."

"אתה רוצה לדעת מה קרה עם דניאל?" אמרה. "סיפרתי לו שחלמתי שאני מתחתנת והוא אמר, אתי? ואני אמרתי לא, עם חבר שלי קונֵל. שאר הוויכוח לא היה עליך, זה היה על זה שאני אומרת דברים בכוונה כדי להרגיז אותו כי אני נהנית לגרום לו להרגיש רע בקשר לעצמו."

"הו."

אחר כך הלכה מריאן הביתה ושאלה את עצמה האם היא התלוננה יותר מדי. עד שהגיעה לדירתה כאב לה כל הראש. היא לקחה בקבוק של ג'ין מתוך הצד הפנימי של דלת המקרר ושפכה קצת אל הפה בתור ניסיון. בזמן שהרטיבה כך את חניכיה באלכוהול הקר, פילח כאב עז את פנים הלסת שלה ועיניה דמעו. היא הזילה חזרה את הג'ין אל כיור המטבח והתחילה לבכות.

בבוקר המחרת הגיעה בכוחות עצמה אל רופא-השיניים. בדרך לשם תכננה דברים שערורייתיים שתוכל לספר לרופא על הכאב בלסתה. זה לא כואב נורא רוב הזמן, דמיינה שהיא אומרת לו, אבל לתת מציצות כבר לא בא בחשבון. אלא שהרופא שלח הצצה חטופה בפיה ורשם לה מלאי של אנטיביוטיקה נגד מה שכינה "דלקת ממש חמורה". "אני לא מופתע שיש לך כאבים," אמר הרופא. "השן חותכת לך דרך הלחי כמו חמאה." הוא שרבט משהו בתוך פנקס ואז הרים את עיניו והביט בה. "ברגע שהדלקת תעבור נוציא לך את השן צ'יק-צ'אק," אמר. "לא תכירי את עצמך." מריאן שואבת הנאה אישית משמעותית מהעובדה שהכאב שלה מקבל אישור מאנשי מקצוע.

*

הם שני האנשים היחידים בחדר-ההמתנה של מרפאת השיניים. המושבים הם בירוק-מנתה. מריאן מדפדפת בגיליון של "נָשונל ג'אוגרפיק" וחוקרת את פיה בקצה לשונה. קונֵל מציץ בכריכה של כתב-העת, בתצלום של קוף עם עיניים גדולות. אותו לילה בשבוע שעבר טלפנה אליו מריאן לספר לו שהיא ודניאל נפרדו. קונֵל היה בחדר-השירותים כשהטלפון צלצל, וחברו לדירה ענה. כשקונֵל יצא משם אמר לו בָּארי כמיתַמֵם: "היי, איך קוראים לבחורה העשירה ההיא שהלכתם לאותו בית-ספר? זאת שאתה אוהב לזיין." קונֵל שהאמין בכנותה של החקירה ענה: "מריאן. למה?" בארי העיף לעברו את הטלפון. "היא רוצה לדבר אתך," אמר. כשהרים את הטלפון , כבר שמע אותה צוחקת.

בחדר-ההמתנה מהרהר עתה קונֵל בלוֹרֶן, חברתו כמעט עשרה חודשים. בספטמבר היא עקרה למנצ'סטר ולפני שבועיים היא שכבה עם מישהו אחר כשהייתה שתויה. כשסיפרה לו על כך, העובדה שהתקשה להרגיש משהו ערערה את שלוותו, והוא תהה האם אכפת לו ממנה בכלל. ימים אחדים הוא הרגיש מדוכא ועייף במידת-מה, ואז הוא שכב עם מריאן שהאשימה אותו כי הוא לא רואה נשים כ"בני אדם שלמים". אותו רגע תפס שהוא אינו רואה את לורן כ"בן-אדם שלם", אלא כדמות סוג-ב' בחייו. מסיבה זאת, מה שעשתה מאחורי הקלעים לא עניין אותו. אחרי שמריאן הלכה אותו ערב הוא  פתח טאבּ חדש בדפדפן שלו וכתב: למה אני לא יכול להרגיש דברים.

בבוקר המחרת הוא התקשר אל לורן בסקייפּ ואמר לה כי לדעתו הם צריכים להיפרד. היא הסכימה אתו בנעימה בלתי-מחייבת. "היה לנו כֵּף," אמרה, "אבל העסק הזה בשלט-רחוק לא היה לו סיכוי להחזיק מעמד." הסכֵמה הזאת של יחסיהם הייתה כה רחוקה ממה שדימה או הרגיש, שהוא רק הניד בראשו ואמר: "כן, בדיוק." עדיין לא סיפר למריאן על שיחת הסקייפּ. הדרמה של השן עוד לא חלפה והוא לא רצה שיתקבל הרושם כי קיבל החלטה מכרעת בגלל ששכב אתה. כמו חמאה, היא אומרת בכל פעם שהם מדברים. אני בכאבי-תופת. קונֵל בעצם החמיץ את המשמעות המקורית של הדימוי חמאה, ועכשיו, החליט, כבר עבר די זמן והוא יכול לשאול.

"מה עניין החמאה ההוא שאת לא מפסיקה לדבר עליו?" אמר.

"הלחי שלי כמו חמאה."

"כמו מה?"

"אתה זוכר שרופא-השיניים אמר שיש שן שחותכת בתוך הלחי שלי כמו חמאה."

קונֵל הסתכל בה מעל השוליים הצהובים של ה"נשונל ג'אוגרפיק" שהחזיקה.

"זיִן, זה ממש חותך לך בתוך הלחי?" אמר.

"אתה לא מקשיב? אני מדברת על זה כבר כאילו שבוע."

"אני בטח מסנן אותך לפעמים."

היא שבה לבהות בכתב-העת בהבעה מבודחת.

"מיומנות לחיים," אמרה.

"אז את יודעת, גמרתי עם לורן. אנ' לא יודע אם שמעת."

מלוא הרגע היא מתראה כשקועה בקריאה. אפשר לראות שהיא נמלכת בדעתה מה לעשות או להגיד. מנגנוני החשיבה של מריאן נגלים לפניו בהבלחים קצרים כמו זה ואז שבים ונמוגים.

"לא סיפרת," היא אומרת.

"יֶה, אז מה."

הוא משתעל, גם אם אין סיבה לכך. זאת חולשה, והוא יודע שמריאן מזהה את זה כנקודת תורפה.

"מתי כל זה התמוטט?" היא אומרת.

"בערך לפני שבוע."

"אהה."

היא לא הוגה את ה"אהה". היא רק סוגרת את כתב-העת, מטילה אותו חזרה אל שולחן הזכוכית הקטן בהינף רפוי. קונֵל בולע. למה הוא בולע? בבית הספר מריאן הייתה מכוערת וכולם שנאו אותה. הוא אוהב לחשוב על כך מתוך סדיזם כאשר הוא מרגיש שידה על העליונה בוויכוח. בשנה האחרונה ללימודים הוא ביתק את בתוליה וביקש שלא תספר לאף אחד, גם אם בעצם הוא כבר לא הרגיש משהו-משהו. היא פשוט שכבה שם כמו: למה שאני ירצה לספר למישהו? הוא מצא שזה מסמל משהו.

מריאן מרגישה מושפלת כי קונֵל לא סיפר לה על לורן עד עכשיו. את הרגשות האלה היא מסתירה על ידי כך שהיא מביטה בדקדקנות ועם זאת בזלזול על סביבותיה. היא תוהה האם קונֵל לא סיפר לה מפני שהיא נראית לו נואשת. בגיל עשרים ושלוש מריאן היא מעת לעת טרף לאותן מצוקות עגומות שאפיינו אותה בגיל ההתבגרות. בתקופת בית הספר חשה בוז אל האחרים ובד-בבד ו הייתה אחוזת פחד מפני לעגן של הבריות. קונֵל היה הראשון שחיבב אותה באמת, ואפילו הוא לא דיבר אליה בנוכחותם של חבריו. היא עשתה דברים מבזים כדי לקנות את חיבתו והעמידה פנים שאינם מבזים. כשדיבר בטלפון הייתה עומדת בסמוך בשקט-בשקט.

"יֶה, חשבתי ששמעת," הוא אומר. "אחת מהפרֵדות ההם בסקייפ. די רגועה אם מדברים על פרדות."

"לורן היא בחורה רגועה."

זה כנראה נכון. הוא מציץ מן החלון ומנסה לפהק. הוא שונא את עצמו. אין לו מושג מה מריאן חושבת. בעל כורחו ולהכעיס הוא מהפך בעובדה כי כל זמן שהיו יחד, הוא ולורן, הוא לא הצליח לגרום לה לגמור אלא במקרה. עם מריאן זה היה תמיד קל להפליא עד טמטום. מובן שהוא יודע שזה לא אומר כלום.

"טוב, אל תדאג," אומרת מריאן. "אני יודעת ששנינו רווקים כרגע, אבל אני לא הולכת להציע לך חברות."

"די מוזר, אבל זה לא מה שהדאיג אותי."

דלת נפתחת ואחות יוצאת ואומרת: "מריאן? אנחנו מוכנים לקראתך." מריאן מביטה בקונֵל והוא מביט בה בחזרה. לרגע היא שונאת אותו, אך האיבה מתפוגגת כתמיד. הוא לא מתכוון לגעת בצורך הנורא הזה שיש בה. עם דניאל היא הרגישה כל כך חופשייה ומועצמת, כי אף פעם לא לקחה אותו ברצינות. התשוקה שלו לפגוע בה רק הדגישה כמה הוא תלוי בה. אבל קונֵל לא צריך כלום, ולידו היא מרגישה חסרת-ישע. באצבעות יד אחת היא בודקת קלות את פניה והולכת בעקבות האחות אל חדר הניתוח.

אחרי שהדלת נסגרה קונֵל קם על רגליו וניגש לחלון. הוא מביט אל הרחוב, בקודקודי העוברים ושבים. היום צלול, קר וכחול כמו שלגון. הוא מנסה לא לחשוב על מריאן מתייסרת. הוא יודע שהם ירדימו את החלק הנחוץ בפיה, אבל גם זה מטריד אותו. מריאן לא מבטאת פחד מסבל גופני. קונֵל ראה אותה במצבים גרועים. בכל זאת פגע בו כשאמרה שאינה רוצה להיות בת-זוג שלו, גם מפני שזאת הייתה אמירה מיותרת. ממילא לא התכוון לבקש אותה. הוא מתחיל לכרסם את ציפורן-האגודל עד שהיא הופכת בפיו לעיסה חסרת-צורה.

בהתחלה שימח אותו שהיא נפרדה סוף-סוף מדניאל, אחד מהמעצבים הגרפיים הכחושים הללו שמרכיבים משקפיים עם מסגרת עבה ומדברים המון על מגדר. קונֵל ישב לידו על הבר ביום-ההולדת של מריאן ואגב שיחה הם צפו במשחק בין בורנמות' וצ'לסי על המסך הגדול. דניאל שאל: "זה באמת חשוב מי מנצח או מפסיד?" "טוב, סוג של," אמר קונֵל. "אם בורנמות' מפסידה את המשחק הזה, היא יורדת לתחתית הטבלה." "אני מתכוון ברמה הפילוסופית," אמר דניאל. הוא צחק ואמר: "גבריות היא דבר שברירי." קונֵל לא הזכיר עכשיו כמה שמועות שהגיעו לאוזניו על נטיותיו של דניאל. הוא לא אמר, "אתה זה שאוהב לקשור אותה ולהצליף בה בחגורה. מתערבים שזה גורם לך להרגיש גבר לעניין."

בחדר הניתוח נתנו למריאן הרדמה. המנתח תוקע בחניכיים של מריאן מכשיר חד לבדוק אם היא מרגישה אותו, והיא לא מרגישה. ואז הוא מתקין עצמו להוציא את השן. בהתחלה היא שומעת קול ריסוק. מנורה לבנה בוהקת מחזירה אור אל תוך עיניה מן המראָה שמעליה, וכפפות הלטקס של הרופא מעלות על הדעת משהו סדו-מזוכיסטי. משהו מזמזם, ונוזל מוזר דליל ממלא את פיה. אין לו טעם של דם. ואז היא מרגישה משהו נשמט אל הלשון שלה, משהו חלק וכבד. פתאום היא יושבת זקופה והרופא אומר: "תִרִקי את זה!" היא יורקת משהו אל ידו של הרופא. חֵלק צהוב קטן של הגוף שלה. עכשיו היא חשה טעם דם, ועוד משהו. הראש כואב לה. השן נוצצת כמו  משחה בכפו של הרופא. "כל הכבוד גברת," אומר הרופא. לשן יש גדילים כמו לשושנת-ים. מריאן רועדת.

קונֵל חושש שהוא אדם ריק מבחינה רגשית. הוא מנסה להביט אל הגיליון של "נשונל ג'אוגרפיק" שעל השולחן, אך קשה לו להתמקד והוא חוזר ונזכר בכאבים שמריאן סובלת. מריאן מסתבכת בדברים שאינם טובים לה. זאת אחת הדעות שקונֵל מחזיק בה ושמסבה לו רגשי אשמה. הוא יודע שהיא מושכת אליה גינויים על דברים שאינם באשמתה בגלל אישיותה הקשוחה. אנשים מנצלים את מריאן, אבל אולי היא מאפשרת את זה שוב ושוב בלי שהדבר הכרחי. היא סיפרה לו על כמה דברים שדניאל הכריח אותה לעשות. היא הראתה לו דברים. "אני יודעת שזה לגמרי דפוק," אמרה לו. "אני לא נהנית מזה." ואז היא צחקה. עצבן אותו שצחקה.

הרופא גודש את פיה של מריאן בגזה ומבקש שתנשוך. היא מרגישה מסוחררת כאילו השן היא תינוק חולה שילדה. היא נזכרת שקונֵל נמצא בחדר ההמתנה ומרגישה גל של הכרת-טובה שמספיג אותה בזיעה. הגזה משפשפת את לשונה הרדומה ועיניה מתחילות לעקצץ מדמעות. חלף החלק הרפואי של הטיפול. הם  גורפים אותה מן הכיסא כאילו הייתה גיליון של עיתון.

דלת חדר הניתוח נפתחת וקונֵל סב על עקביו מן החלון. מריאן מצביעה בטיפשות על פיה. הם נתנו לה את השן בתוך צנצנת והיא מקשקשת בה לעברו. פניה מעוקמות ומעוותות כמו אוהל שהאוויר יצא ממנו. הוא חש רגשות מסוימים. בבית הספר הוא נהג לדמיין את עצמו משמיע הערות משכיליות ושנונות באוזניה של מריאן. זוהי פנטזיה שפוקדת אותו ברגעי לחץ אם ירצה או לא. צחוקה המדומיין מרגיע את עצביו.

"אז גמרת הכול?" הוא אומר.

היא מהנהנת, היא מנסה לבלוע.

הפה שלה מרגיש זר, היא בגוף הלא-נכון.

"זה היה מהר," הוא אומר. "איך את מרגישה?"

היא מושכת בכתפיה. היא מרגישה את הרעדה שמאיצה את היִפחה ומנסה לכבוש את הכיעור המסוים הזה. מאוחר מדי. היא בוכה. היא משפשפת את עיניה באצבעות מגושמות, את אפה, את הקוער חסר-התחושה בלחי הימנית. שוב היא מושכת בכתפיה. לפחות הבכי איננו רם.

קונֵל ראה את מריאן בוכה רק פעם אחת קודם, כשהיו שניהם  בני עשרֶה. לאמא שלה היה אז חבר בשם סטיבן. הוא היה נכנס לעתים לחדרה בלילה "לדבר". אחרי שזה קרה לילה אחד היא הלכה לביתו של קונֵל ואמרה לו בבכי: "לפעמים אני חושבת שמגיע לי דברים רעים בגלל שאני בן-אדם רע." בכל ימי חייו לא שמע מישהו מדבר ככה. הוא הרגיש בחילה, ומאז לא עזבה אותו, גם אם לא הרגיש אותה. היא תמיד ארבה בחוץ.

"בואי ניכנס למכונית," הוא אמר.

בתוך המכונית היא קטנה ובודדה. ביד אחת היא מחזיקה את הצנצנת עם השן, ובשנייה יש לה פקעת של גזה להחלפה. את שני הפריטים היא מניחה בזהירות בחיקה ומושיטה יד למגן-השמש מעל מושבה להציץ במראה.

"לא הייתי מסתכל," הוא אומר.

היא נעצרת, ידה על המראה.

"אני נראית כל כך רע?" היא אומרת.

קולה מעומעם וחנוק.

"לי את לא נראית רע," הוא אומר, "אבל את נראית עכשיו שברירית ואני לא רוצה שתתחרפני לי."

בתחילה נדמה לו שמריאן משתעלת, אבל אז הוא מגלה שהוא הצחיק אותה.

"אז אני נראית רע," היא אומרת. "למה לא סיפרת לי על לורן?"

הוא לש את ההגה שבידיו. היא עוקבת אחריו. באין רואים, היא מגרשת בשרוולה את הדמעה המאיימת לזלוג מעינה השמאלית.

"הנאום הקטן הזה שנאמת לי," הוא אומר. "על לראות נשים כבני אדם. הוא ממש הציק לי."

"מה, וזה למה שגמרת אתה?"

באופן מורכב כלשהו, שאלה זאת, וגם העובדה שמריאן בוכה בגלוי, הסעירו את קונֵל. בעל כורחו הוא מהרהר בגופה העירום. התמונה שמצטיירת היא של משהו פגיע ולאו דווקא מיני, אבל הרושם הוא של קצת מזה וקצת מזה. הוא יודע שהיא בוכה פשוט בגלל שארית של כאב גופני, וזה לא גורם לו שום הנאה. אבל התשוקה שלה שישגיחו ויטפלו בה נוגעת ללבו. עולה בו דמדום-מחשבה כי מתחת לחזותה הצוננת רוחש משהו אחר.

היא שמה לב כי הוא אינו עונה מיד על שאלתה. מבטו מתחקה אחר התחבורה בכביש כאילו הוא חושב על משהו אחר. היא מקווה כי סקרנותה הנועזת נראית לו כמו חוצפה. זוהי אחת מכמה-וכמה אסטרטגיות של התנהגות שהיא נוקטת כדי להסתיר מקונֵל את רגשותיה אליו. מה שהיא חשה קשה ממילא להביע. אנשים אוהבים כל מיני דברים: את החברים שלהם, את הוריהם. אי-הבנה היא בלתי-נמנעת.

"את עוד בוכה, מה?" הוא אומר.

"חזְרה לי התחושה בפה," היא אומרת. "זה הכול."

 

תגובה אחת בנושא “אצל רופא השיניים I סאלי רוּני (נ' 1991)”

  1. מטפורה יפה הרעיון של ההרדמה בפה שהולכת ומסתיימת, הטראומה של הגיבורה רק נרמזת אך תוצאותיה ההרסניות מחלחלות לאורך הסיפור והשפה הקונקרטית הוולגרית תורמת לכך מאוד. יופי.

להגיב על אליה אלכסנדר לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *