1.
העובדה שרתחתי מכעס עשויה אולי להסביר מדוע לא זיהיתי אותו עד שלא חצה את המבואה הגדולה של המלון והניח את ידו על שכמי.
אותו יום אחר הצהריים הגעתי לפריז ונסעתי למלון הקטן הנחמד והלא-יקר, שכולנו מכירים ושכולנו מוסרים את שמו בסודי-סודות לכל החברים; אלא שלא היה חדר פנוי במלון. גם לא בשבעה מלונות אחרים, מנוהלים להלל, שפניתי אליהם. מעין ארכידוכס שהגן על המלון השביעי מפני לקוחות אפשריים, ראה לנכון לדווח לי כי העונה בשיאה, כי חצי לונדון נמצאת כרגיל בפריז, וכי המלונות המרכזיים היחידים שיש לי איזה סיכוי לקבל שם חדר הם המפלצות שבתחנת הרכבת סן לאזאר, קרי "גרנד" ו"טרמינוס". בחרתי בשני, והקצו לי את חדר 973 על הגג.
בכך, חשבתי לי, תמו רוגזותי. אך לא ולא! שוער הדור-מראה בפתח ניאות זה עתה 
להוציא את מטעני מהמונית, והיה קרוב להתחיל בכך, והנה אישה לא-צעירה, כעורה, בתלבושת סרת-טעם והמונית, בעקבותיה משרתת, שעטה אחוזת-תזזית במורד המדרגות והזעיקה אותו אליה לשאת חבילה. והוא ציית! בה-בעת הגיעה למקום מכוניתה של הברייה הזאת, הברברית והדוחה, שממדיה כשל קרון רכבת, והניסה את המונית השברירית שלי אל מורד הרחוב. הייתי אנוס לחכות – המונה הוסיף ללא לאות פֶּני אל פני – בעוד המכשפה המגעילה התרווחה לה, בעזרת המשרתת, השוער ושני נערי-שירות, ברכבה הענקי. לא הייתי מתרגש מכך לו הייתה צעירה ויפה. לו הייתה צעירה ויפה הייתה לה הזכות להיות גסה ושתלטנית. אבל היא לא הייתה צעירה ולא יפה. מן הסתם הייתה פעם צעירה; אבל אי-אפשר שהייתה אי-פעם יפה. ומבט-עיניה היה קשה-קשה.
לכן רתחתי מכעס.
"האלו! מה העניינים?" מלמל מישהו בנועם לעברי באנגלית דיבורית מושלמת במבטא צרפתי בעוד ידו טופחת בנועם על שכמי.
"תגיד," אמרתי, נהדף בכוח מהתרגשות לא-נעימה אל אחת נעימה, "נכון שאתה בּוּאָסי מיינור?"
לא ראיתיו כמעט עשרים שנה. עם זאת, בפרצוף היהודי, הרך והעגמומי, עם השפם הרך והזקן הרך, זיהיתי את תווי פניו הנוגים של בן החמש עשרה שהיה חברי לספסל הלימודים בבית ספר "בינלאומי" (המצאה מחוכמת לגזור גלות על פטריוטים) עם סניפים בהייסטינגס, בדרזדן ובוורסאי.
בלי שהיות סיפרתי לו, ולא בלי סיפוק, כי בתור מבקר תיאטרון ביומון לונדוני שהחליט להחניף לקוראיו על ידי הבאת סיקור מיוחד של המחזות היותר חשובים בצרפת, הגעתי לפריז לכבוד העלאת המחזה Notre Dame de la Lune בתיאטרון "וודוויל".
בעודי מספר לו, צץ הרעיון במוחי, ובהחלט בפעם הראשונה:
"דרך אגב, אתה לא במקרה קרוב משפחה של אוקטֵב בּוּאָסי?"
דווקא קיוויתי שהוא קרובו של האיש. אחרי הכול, תגידו מה שתגידו, יש הנאה מסוימת בהרגשה כי למדת בבית הספר עם לפחות קרוב-משפחה של הידוען האירופי הכביר אוקטֵב בּוּאָסי. איש זה הרוויח מיליון וחצי פרנקים מהמחזה השני שלו, שלמרות זאת היה מחזה טוב. כל קירות הבתים בפריז הכריזו בקול את שמו.
"אני ה'תותח' עצמו [במקור Johnny]," השיב בביישנות, גאה בתמימותו על הסלנג האנגלו-סכסי שבפיו.
לא השמעתי לא! משתאה. להשמיע לא! משתאה היה נחשב לגסות מצדי. עם זאת, אני חושש שלא הצלחתי לכסות לגמרי על פתיעתי. היה עלי להיאבק בכל כוחי נגד הנטייה האנושית להניח כי נער שהיה חברך לספסל הלימודים לא ייתכן כי יעפיל למדרגת איש דגול.
"באמת!" ציינתי ברוגע ככל שעלה בידי, והוספתי מיד שקר מזעזע: "טוב, אני לא מופתע." ובה-בשעה יכולתי לשמוע את עצמי אומר כעבור ימים אחדים במערכת העיתון שלי: "פגשתי בפריז את אוקטֵב בּוּאָסי. היינו באותו בית ספר, תאמינו או לא."
"אני מתאר לעצמי ששכחת את שמי הפרטי," אמר לי.
"לא, מה פתאום," עניתי. "השם הפרטי שלך היה מיינוֹר [Minor -שם פרטי של גבר; וגם שם תואר: צעיר, זוטר]. אף פעם לא היה לך שם אחר!" הוא חייך בלבביות. "אבל מה בדיוק אתה עושה כאן?"
אוקטֵב בּוּאָסי היה איש עשיר מאוד. הוא אפילו נראה עשיר מאוד. מיקיריה של ההצלחה בציוויליזציה בזבזנית עד אבסורד. והוא נראה ממש לא במקומו במבואה הרחבה הבנאלית של מלון "טרמינוס" בין הציבור ההומה הסואן של תיירים ונוסעים רגילים לגמרי, בורגנים ודי אמידים, ושל ספסרים חסרי פרוטה. לפחות ראוי היה לשהות בחדר פרטי מובחר במלונות "מוריס" או "בריסטול", אם בכלל..
"האמת היא שאני סובל מתשישות עצבים," אמר בפשטות, וכאילו אמר, "האמת היא שיש לי רגל-עץ."
"הו!" צחקתי, נחוש בדעתי להתייחס אליו כאל בּוּאָסי הצעיר [במקור: [Minor ולא כאל אוקטֵב בּוּאָסי.
"להסתובב בחוץ גורם לי חרדה איומה. ועם זאת אני לא מסוגל להיות בחלל קטן סגור, בעיקר אם הוא בתנועה. זה מאוד-מאוד לא-נוח. Mais que veux-tu?… suis comme ca! [מה אפשר לעשות? ככה אני!]."
"Je te plains [לבי-לבי לך]," שרבבתי אל דבריו, כדי להחזיר לו לאלתר על פנייתו המחמיאה בגוף שני.
"יעצו לי בכל תוקף לצאת ולשהות בכפר," המשיך באותה פשטות כבדת-ראש ועגמומית, "ולכן הזמנתי לי ברכבת קרון-טרקלין לעצמי כדי שיהיה לי מרחב נשימה גדול ככל האפשר. ומביתי אל תחנת הרכבת הובילו אותי במכונית. חשבתי שאצליח לבצע את המשימה. אבל לא הייתי מסוגל! היה לי משבר נורא בתחנת הרכבת, ונאלצתי לבלות ארבע שעות על קרונית-מטען. גם בעד הון-תועפות לא היו משכנעים אותי להיכנס לקרון-הטרקלין! לא הייתי מסוגל לחזור הביתה במכונית! גם לא ברגל! אז נכנסתי אל המלון. ומאז אני כאן."
"ממתי?"
"כבר שלושה חודשים. הרופאים שלי אומרים שעוד שישה שבועות אני אחלים די הצורך לצאת מכאן. זאת מחלה מאוד מציקה. Mais que veux-tu? יש לי סוויטה במלון ומשרתים משלי. אני יוצא מהחדר אל המבואה הזאת בגלל שהיא כל כך גדולה. צוות המלון עושה כמיטב יכולתו, אבל כמובן – " הוא הניף את זרועותיו. בחיוכו הנעים המאופק זיהיתי משהו קומי וטרגי גם יחד.
"אתה מתכוון לומר שאינך מסוגל לצאת מהדלת הזאת וללכת הביתה?" שאלתי.
"לא מעז!" השיב לי בנימה נחרצת. "תרצה לבוא אלי לחדר לתה-מנחה?"
2.
כעבור איזה זמן כבר הגיש לנו משרתו האישי תה-מנחה בחדר-אורחים פרטי גדול בקומה השישית או השביעית, שכדי להגיע אליה טיפסנו אלף ואחת מדרגות; אוקטֵב בּוּאָסי לא היה מסוגל להיכנס למעלית כי היה סמוך ובטוח שימות אם יסתכן בכך. על קירות החדר היו תלויות תמונות מודרניות, שוודאי לא היית מוצא כמוהן קודם בשום מלון אחר. חפצי-הנוי הרבים והרקמות היו מן הסתם גם הם דבר-חידוש במלון.
"אבל איך הצלחת להיות נוכח בחזרות של המחזה החדש?" שאלתי.
"הו!" אמר בנימת-עצלתיים, "אף פעם אינני נוכח בחזרה של מחזה שלי. מדמואזל לֶמוֹניֶה מטפלת בזה."
"לפי הכרזות, היא מככבת הפעם בתפקיד הראשי במחזה, נכון?"
"בכל המחזות שלי היא מככבת בתפקיד הראשי," אמר.
"אמנית ממדרגה ראשונה, בלי ספק. אף פעם לא ראיתי אותה על הבמה."
"גם אני לא!" אמר אוקטֵב בּוּאָסי. ולמראה פליאתי הכנה, הוסיף: "תבין, אני לא מתעניין בתיאטרון. לא רק שלא נכחתי בשום חזרה, מעולם לא נכחתי בביצוע של אף אחד ממחזותי. אתה לא זוכר שמה שמשך אותי יותר מכל השאר היה הנדסה? בקומת המרתף בביתי ברחוב די-בּוּאָה יש לי סדנה ממש נהדרת להנדסה. מאוד הייתי רוצה שתבקר שם; אבל אתה בטח מבין שאני מנותק מרחוב די-בּוּאָה לא פחות מאשר מטימבוקטו. המחלה שלי היא הכי מעצבנת מכל המחלות."
" אכן, בּוּאָסי מיינור," ציינתי, "אני מתאר לעצמי שכבר עלה בדעתך כי המקרה שלך עשוי להצית תדהמה בחזהו הפשוט של איש אנגלי המוני."
הוא צחק, ואני שמחתי כי היה לי האומץ להוריד אותו חד-וחלק למדרגה של בּוּאָסי מיינור [גם: בּוּאָסי הצעיר, הזוטר].
"ולא רק בחזהו של איש אנגלי!" אמר. "Mais que veux-tu? צריך לחיות."
"אבל אני מתאר לעצמי שיכולת להתפרנס יפה מהנדסה. באנגליה, יועצים הנדסיים הם נסיכים."
"הו, כן!"
"ועיסוק בהנדסה היה יכול לרפא אותך מתשישות-העצבים אילו לקחת אותו במנות מספיק גדולות."
"נכון," הסכים בשקט.
"אז למה תיאטרון, אם תיאטרון כנראה לא מעניין אותך?"
"כדי לחיות," השיב. "וכשאני אומר 'לחיות' אני מתכוון לחיות כמו שצריך. לא מדובר בכסף; מדובר בחיים בה"א הידיעה."
"אבל אם אתה בכלל לא מתקרב לתיאטרון – "
"אני כותב רק עבור בְּלָאנְש לֶמוֹניֶה," אמר. באתי במבוכה. כשהשגיח בכך, המשיך בנימה של קרבה: "בטח שמעת שאני מעריץ את בְּלָאנְש לֶמוֹניֶה?"
הנדתי בראשי לשלילה.
"גם אף פעם לא שמעתי עליה אלא בקשר למחזותיך," אמרתי.
"היא ידועה רק בקשר למחזות שלי," השיב. "כשפגשתי אותה, לפני שתים עשרה שנים, היא הייתה בסיבוב הופעות בפרובינציה, שיחקה תפקידים קטנים בלהקות מדרגה שלישית. שאלתי אותה מהי שאיפתה הגדולה ביותר, והיא אמרה: להיות כוכבת על בימות פריז. אמרתי שאדאג לספק את השאיפה שלה ושבתמורה אני מקווה שהיא תספק את שלי. כך התחלתי לכתוב מחזות. זאת הסיבה היחידה. וזאת הסיבה היחידה מדוע אני ממשיך לכתוב מחזות. אם היא הייתה משתוקקת להיות פיגורה חשובה בחברה, הייתי בוודאי נכנס לפוליטיקה."
"אני יותר ויותר מעוניין לפגוש את הגברת הזאת,"אמרתי. "אני בקושי מסוגל לחכות עד הערב."
"היא תהיה פה כנראה עוד כמה דקות," אמר.
"אבל איך עשית את זה?" שאלתי. "מה הייתה תכנית-הקמפיין שלך?"
"אחרי ההצלחה של המחזה הראשון, כתבתי שני במיוחד בשבילה והטלתי עליה את הניהול. זה היה התנאי. לניהול היא התנגדה. אבל הייתה לי הזכות להתעקש, והתעקשתי."
"זה נשמע פשוט," צחקתי באי-נוחות.
"אם אתה מבקר תיאטרון," אמר לי, "תוכל לנחש כי בהתחלה זה לא היה קל כמו שזה נשמע. כעת זה כמובן פשוט. בְּלָאנְש לֶמוֹניֶה מזוהה עכשיו לגמרי עם מחזותי. היא מפורסמת בפריז לא פחות מכל שחקנית אחרת. יש לה התהילה שהשתוקקה אליה." חיוכו היה מוזר. "שאיפתה באה על סיפוקה – וגם שלי." וכאן עצר.
"טוב," אמרתי. "מעולם לא הייתי סקרן כל כך לגבי מחזה. ואני מצפה שמדמואזל לֶמוֹניֶה תהיה מרהיבה."
"אל תצפה ליותר מדי," השיב לי בנחת. "לא כולם מתפעלים מהמשחק שלה. ואינני יכול לערוב לכישרונותיה כי מעולם לא ראיתי אותה על הבמה."
"זה מה שמדהים כל כך."
"כלל וכלל לא! לא הייתי מסוגל לראות אותה על הבמה. מקומם אותי שהיא משקת לפני קהל. אבל זוהי משאלתה. ואחרי הכול, לא השחקנית מעניינת אותי, אלא האישה. האישה, רק היא, הופכת את חיי למשהו ראוי. כל עוד היא קיימת, כל עוד היא טובה אלי, תשישות העצבים שלי היא עניין של מה בכך, ואפילו ההנדסה לא מעניינת אותי במיוחד."
ניסיונו למתן את הרצינות בנעימת דיבורו לא הוכתר בהצלחה. עד כה שעשעו אותי מצוקתו הייחודית וקבלת הדין הפטליסטית. אך עכשיו נגע הדבר אל לבי.
"אני מדבר אליך בכנות גמורה," אמר לי.
"ידידי היקר," לא יכולתי לכבוש את המיית לבי. "תיתן לי לראות את דיוקנה של הגברת?"
הוא סירב בניד ראש.
"לדאבוני, את הדיוקן שלה אפשר לראות בכל פריז. זה מה שהיא רוצה. אבל אני עצמי מעדיף להישאר ללא דיוקן. רגשותי – "
אתו רגע פתח המשרת את הדלת ושנינו שמענו צליל קולות נמרץ עולה מן המסדרון.
"הנה היא," אמר אוקטֵב בּוּאָסי בלחש שהתעצם פתאום לדרמתיות. הוא קם על רגליו; גם אני. הבעתו השתנתה מקצה אל קצה. את תנועותיו ונוהגו הצליח לרסן, אבל לא את מבט-עיניו. ולמראה המבט ההוא הבנתי מה הייתה כוונתו במילים חיים בה"א הידיעה. הבנתי כי תהילה, או הישג אמנותי או ממון – כל אלה נחשבו בעיניו כקליפת השום. חייו התמצו בדבר אחד ויחיד.
"Eh bien, Blanche!" מלמל שטוף-אהבה.
בְּלָאנְש לֶמוֹניֶה פלשה אל החדר בגאון. הייתה זו אותה ברייה דוחה שיציאתה מן המלון במכוניתה הרגיזה אותי כל כך עם בואי.
ממתי הסיפור הזה? בכל מקרה, אם הסופר כתב רק עד שנות השלושים, זה מדהים. סיפור כל-כך מודרני!
מעבר להומור, הרעיון הפסיכולוגי שהיופי הוא בעיני המתבונן נבנה בו נפלא. רק חבל שהוא נקרא כפי שהוא נקרא כי הוא מכין את הקורא באופן שהסוף אינו מפתיע. ברור שנפגוש מפלצת, גם אם לא ברור שזו תהיה מי שכבר פגשנו. גם האירוניה החברתית -הדמות של המבקר שלא ראה מימיו שחקנית כל-כך מפורסמת והמחזאי שמכור לאישה ולא לתיאטרון משעשעת. חבל שהוא סובל מהפרעה נפשית מפני שזה מסביר באופן פחות אלגנטי את ההתמכרות שלו.