את שמחה? I אָקְהיל שארמה (נ' 1971)

"תשבור לה את הידיים, תשבור לה את הרגליים," הייתה סבתא של לָקשמָן  אומרת על כּלתה, "ונראה אותה זוחלת לבקבוק שלה." היה היגיון במה שאמרה. אף על פי כן סירב אביו של לָקשמָן להרביץ לאשתו. "זאת אמריקה," אמר. "אני אלך לבית הסוהר ואת תשבי לך בהודו ותאכלי פּאקוֹרוֹת חמות [פּאקוֹרָה – לביבה מטוגנת של ירקות]".  לָקשמָן חשב שלא גברי מצד אבא לא לתפוס פיקוד.

זה קרה בכל פעם שהמשפחה יצאה למסיבה. לפני שעזבו את הבית היה אבא מנקה את המסרק שלו. תוקע מטפחת-אף בכיס המכנסיים. שולף את המחברת שבה רשם את מילות השירים מסרטי הקולנוע, כי הוא אהב לשיר וקיווה שמישהו יבקש ממנו לשיר.

המסיבות נחלקו לפי גברים ונשים: במטבח התכנסו הנשים ובסלון עמדו הגברים ודיברו על פוליטיקה ועל השקעות. אמו של לָקשמָן הייתה בת שלושים ושתיים, נמוכה, חסונה ומסולסלת. היא הייתה פגע רע. גם כשאמרה דברים רגילים היא נשמעה כאילו היא מפקפקת בתקפותם. "את שמחה?" הייתה אומרת לאיזו אישה כאילו ההיא אינה שמה לב למשהו. האישה המופתעת הייתה מרגישה שעליה לגונן על שמחתה. שאר הנשים במטבח לא היו מורגלות לסוג כזה של התנהגות. הן היו משתתקות ומביטות באמו של לָקשמָן, שעמדה בשקט, נראתה מרוצה ולגמה מן הסקוטש שלה. העובדה שאמא שלו שתתה לא הייתה היא כשלעצמה עניין שבשגרה. אולי נהגה כך כדי להיות שונה משאר הנשים; אולי רצתה להיות כמו גבר ועל ידי כך יותר חשובה. אחרי שהתבסמה קצת הייתה נכנסת לסלון ועומדת בין הגברים, שותה מכוס קטנה ומדברת על מניות ועל "הבנק העולמי". הגברים התייחסו אליה בהתנשאות וברוגזה, לא מפני שהייתה אישה, אלא מפני שהייתה אישה שהעמידה פנים שהיא מבינה בדברים שלא הבינה בהם, ועל יוהרה ריקנית וטיפשות היה אפשר למחול לגבר, לא לאישה.

אמו של לָקשמָן התחילה לשתות כשמלאו לו שמונה, בערך בזמן שנשלחו לאמריקה על ידי הורי אביו להרחיב את עסקי הייצוא של המשפחה. ממש מן ההתחלה נהגה באלכוהול אחרת מיתר האנשים. ברוב המסיבות הוגשו תחילה מיצי-פרי ותה והמשקאות היו מחשבה שנייה. במסיבות אצל הוריו של לָקשמָן, אמו היא שהציעה משקאות. היא כפתה אלכוהול על כל מי שנכנס הביתה. "ויסקי, בורבון, יין," הייתה אומרת, כל מילה מתגלגלת חלקלקה מפיה. "גם יש תה וקוקה-קולה." הגברים היו מהללים אותה לעתים על כושר השתייה שלה, או מדברים על שלהם, איך רק בכוס השלישית הם מתחילים להרגיש שמחה. בכל פעם שגבר היה מהלל את אמו על כושר השתייה שלה, ניעורה בלָקשמָן חרדה. בהשפעת סרטי-הקולנוע שראה הוא הרגיש סכנה מתקרבת כשהבחין באמו השתויה משוחחת עם גבר. במקום להצטרף לשאר הילדים בקומת-המרתף, בנים ובנות בגילו, שהתרוצצו ושיחקו וצווחו, עולצים על שהותר להם להישאר עד מאוחר, הוא היה פוסע בעקבות אמו ברחבי הבית. לפקוח עין על אמו גרם לו להרגיש מוגן יותר, אך האריך את משך החרדה. עד שהסתיים הערב כבר היה מותש כל כך עד שרצה לבכות.

השתיינות השתלטה עליה במהירות. עד שמלאו לו תשע כבר שתתה כל ערב בזמן הארוחה. אביו, ששתה רק לעתים רחוקות, מיחה על כך: "כל לילה את חייבת לשתות?"

"אסור שתהיה לי קצת שמחה? משהו לא בסדר אצלי שאני חייבת לסבול?"

כשמלאו ללָקשמָן אחת-עשרה, היא התחילה לשתות במשך היום. נישואיהם של הוריו הוסדרו בידי הוריהם, שהיו להם עסקים משותפים, ואביו ואמו מעולם לא חיבבו ממש זה את זו. בתקופה הזאת כבר חדלו לישון בחדר אחד. אם דיברו כל עיקר, אז בצעקות או בסרקאזם. "את יודעת איזה אנשים שותים במשך היום?" היה אביו אומר, מטלטל את אצבעו באיום לעומתה. "שתיינים. את שתיינית."

לָקשמָן, בשובו הביתה, היה מרחרח את האוויר בקרבת אמו לאשר מה שכבר אמרו לו עיניו. כשהייתה שתויה, נראתה חלולה, כאילו היא מנתבת את גופה מרחוק.

חיי המשפחה שלו נראו ללָקשמָן מוזרים: אביו שמתעלם מאמו רוב הזמן, שלא פעם מסרב לשהות במחיצתה, שקם משולחן המטבח ועוזב את החדר כשהיא נכנסת.

כשמלאו ללָקשמָן שלוש-עשרה, בסוף כיתה ח', התחילו מיחושים בכליותיה של אמו. בשובו הביתה היה מוצא את אמו עומדת במטבח, מצמידה שקית קוביות קרח אל צד גופה. העובדה שמיעטה כל כך לדאוג לעצמה הראתה מן הסתם שלא אכפת לה ממנו או מאביו.

*

מעת לעת ניסתה אמו להשתנות. פעם אחת ביקרה אצל רופא, ולמרות ששיקרה לו כנראה בנוגע לכמה היא שותה, עדיין האיץ בה להצטרף ל"אלכוהוליסטים אנונימיים". שבוע או שניים הלכה לפגישות, אחר כך חדלה.

בעבר היה אביו של לָקשמָן נוסע להודו ארבע-חמש פעמים בשנה. כשהחמירה שתיינותה של אמו, נסע לעתים תכופות יותר. היה מוזר ללָקשמָן להישאר לבד עם אמו, לשבת אל שולחן המטבח ולעשות שיעורי-בית בעוד אמו שותה בקומה מעליו. השתיקה שעמדה בבית הייתה כה עמוקה עד שעלה ממנה זמזום.

כשמלאו ללָקשמָן ארבע-עשרה ואביו היה באחת ממסעי העסקים שלו בהודו, החליטה אמו שהיא נשארת במיטה ושותה.

חדרה היה נרחב ובו שטיח מקיר-לקיר בגון-שמנת ומיטת קינג-סייז. מאחורי המיטה היה חלון גדול, ובצד החדר חלון נוסף שנשקף אל גג ביתו של השכן. לָקשמָן עמד בפתח החדר והתחקה אחרי הכנותיה של אמו. היא הסתובבה בעליצות בחדר. את החלונות פתחה לרווחה למרות שהיה חורף. לצד המיטה, על השטיח, היא הניחה שתי תיבות של בקבוקי יין. גם קנקני מים הניחה על השטיח, וליד ראש המיטה דלי פלסטיק לבן להקיא אל תוכו.

"אבא לא יאהב את זה," מלמל לָקשמָן.

"שיָמוּת," השיבה בשמחה. על ארונית-הלילה הניחה שתי שקיות של טוגני-תפו"א. בעת שעקב אחריה הרגיש לָקשמָן כי מה שהיא מתכננת כל כך מוזר שקשה להאמין שהוא קורה. כשחלונותיו פתוחים, הפך החדר במהרה לקר-כקרח. אמו השתחלה אל מתחת לשמיכה ונטלה לידה כוס יין לבן.

למחרת טלפן לָקשמָן להודו. הוא לפת את השפופרת ודיבר בקול חרישי, מתוח. "אמא אומרת שהיא הולכת להישאר במיטה ולשתות." בעוד הוא מדבר כבר ידע שאביו ימצא דרך להקל בכך ראש. אבא שלו אמר: "מה חוץ מזה היא עושה בין כך?" לָקשמָן חזר על מה שאמר קודם, שאמא נכנסה למיטה והיא שותה כבר עשרים-וארבע שעות. הוא הרגיש מנוכר מעצמו כמו בבחינה קשה במתמטיקה, כשהיה פוחד, אבל העיפרון שלו היה מתחיל לקפץ מעצמו על דף הנייר ולרשום מספרים.

אביו לא אמר כלום, ולָקשמָן ידע כי פירוש השתיקה הוא שבבוא העת יוכל אבא להעמיד פנים כי מה שנאמר בכלל לא נאמר. הוא חזר על דבריו בפעם השלישית. "מה אפשר לעשות?" השיב האב ברוגזה.

ביומיים הראשונים שלה במיטה, שתתה אמא של לָקשמָן מתוך כוסית-יין ואכלה טוגנים של תפו"א וחייכה בפיזור-הנפש אל הטלוויזיה שעמדה פתוחה בפינת החדר. בעת הצורך קמה וכשלה אל בית-השימוש בקצה המסדרון ליד חדרו של אביו. כעבור כמה ימים התחילה לחרבן ולהשתין בתוך הדלי.

עקב שיחות הטלפון מלָקשמָן, טס אביו חזרה הביתה. הוא התייצב בפתח חדר השינה וצרח: "שתמותי! כבר אין שום דבר אחר לעשות!" זה מה שצעק, אך גם טלפן למרכז המחוזי של "אלכוהוליסטים אנונימיים".

שתי נשים הגיעו אל דלת הכניסה של הבית וצלצלו בפעמון. אחת הייתה בלונדית ונמוכה ונראתה בראשית שנות העשרים שלה. השנייה הייתה מבוגרת בהרבה עם עור לבן מאוד ומאובק-למראה. אבא של לָקשמָן, לא מגולח, מותש מטיסה של אחת-עשרה שעות מדלהי וכל-כך מטושטש עד שרגל אחת שלו הייתה בנעל-בית והשנייה חשופה, הזמין אותן פנימה. לפני כניסתן עמדו השתיים במרפסת הבטון מול הדלת הפתוחה והתפללו. הן החזיקו ידיים והרכינו את ראשיהן.

המבוגרת נכנסה ראשונה. כשחלפה על פני לָקשמָן ואביו ציינה שהיא אוהבת אוכל הודי. כולם עלו במדרגות. חדרה של אמו היה בקצה המסדרון ודלת-העץ שלו הלבנה הייתה נעולה.

כשהדפו ופתחו אותה, היה החדר קפוא ומלא אור. בעיני לָקשמָן היה זה אור שמימי, כאילו הם כולם מעל העננים, מקום שאי-אפשר לשרוד בו. היה אור והייתה צחנה. סרחון הקיא, השתן והצואה היה נורא והיה קשה להאמין שבן-אנוש אוכל שם, ישן שם.

"את רוצה ללכת למרכז-גמילה?" שאלה המבוגרת את אמו של לָקשמָן. אמו הייתה ישובה-למחצה, ראשה שעון על הלוח שלמראשות המיטה. היא נראתה שרויה בטמטום-חושים. על סנטרה ובמורד הקָמיז שלה הסגול היו חוטי קיא יבשים. הביך אותו שזָרים רואים את אמא שלו במצב הזה. ועם זאת הרגיש משב דק, רפה של תקווה כי שתי הנשים האלה יכולות לתקן אותה, מסוגלות לעשות משהו פשוט שיחזיר פתאום את הדברים למוטב.

הצעירה הרימה את הדלי. ראשה מוסב, חלפה על פניהם של לָקשמָן ואביו שעמדו בפתח ולקחה אותו אל בית-השימוש במורד המסדרון.

"אם לא תלכי למרכז-גמילה את תמותי," אמרה המבוגרת. היא דיברה ברור ובקול רם.

שתי הנשים עזרו לאמו לעמוד. הן החזיקו בה משני הצדדים והוליכו אותה במורד המסדרון. מתחת לחולצה הארוכה לא לבשה מכנסי-פיז'מה, והיה נורא לראות את רגליה הצהובות השעירות. היא נכנסה לאמבט בלי שפשטה את הקָמיז.

הנשים הגיעו במיני-וָן כחול והסיעו את אמו למרכז-הגמילה. לָקשמָן ואביו נסעו אחריהן בטוֹיוֹטה המשפחתית, ולָקשמָן אחז בחוזקה את הדרכון של אמו ואת כרטיס הביטוח. הוא שאל את עצמו איך נראה מרכז-גמילה. הוא דמיין אותו כמין בנק גדול.

היה בוקר מזהיר של יום ראשון. הם נסעו בכבישים שכונתיים כדי להבטיח קשר-עין בין שתי המכוניות. החנויות בדרך היו סגורות וחלונות הראווה ריצדו בשמש. לָקשמָן החל  להרגיש הקלה. הבזקי האור היו כמו תרועות מוזיקה. אלמוני החוצה את הכביש מפעם לפעם היה כמו סימן שהחיים ממשיכים, שהחיים תמיד ימשיכו קדימה, ושאֵי-שם קיים סיכוי שהדברים יהיו אחרת וששמחה תשרור.

*

בהודו, בבתי-משק, פוגשים בחורות יפות בכל פינה. אין בעיה לקיים יחסי מין עם נערות בנות חמש-עשרה, שש-עשרה, שבע-עשרה. לנערות האלה אין מה להציע חוץ מסקס ועבודה גופנית, ולא פעם הן נאנסות. בבתי-משק, אם נערה יוצאת לשדות השכם בבוקר להתפנות, רבים הסיכויים שתותקף.

כל קיץ, מאז שהגיע לאמריקה, היה לָקשמָן נוסע לביקור בהודו. בהודו נסע עם דודיו לבית-המשק שהיה בבעלותה של משפחת אביו. הוא אהב להיות שם, אהב להטיל אבנים אל תוך שדה ולראות את החגבים נוֹרים ממנו בהמוניהם. הוא אהב את באר-המדרגות [באר או מקווה מים שיורדים אליו במדרגות. רוֹוח בהודו], היה יורד למטה להתרחץ, בעוד האוויר סביבו מצטנן והולך, מתמתק והולך, והיה מתיישב על המדרגה התחתונה, מתיז מלוא-הדלי מים להרחיק את הראשנים והאצות, ואחר כך מתחיל להסתבן.

בבית-המשק הייתה לכל אחד מהדודים הנערה החביבה עליו. הנערות היו מגישות להם תה בבוקר ואחר-כך נבלעות בחדריהם לחצי-שעה או יותר. על פי רוב רק הגברים במשפחה היו נוסעים לבית-המשק. כמה פעמים בשנה, לאירועים דתיים במקדשים מסוימים, באו גם הנשים. הרעיות, הדודות והבנות היו צועקות על הנערות ומגרשות אותן במקלות, והנערות היו משתינות בדליי המים שהשתמשו בהם לשטיפת מקדשי המשפחה. לָקשמָן לא הקדיש לכך מחשבה יתרה. זה הצחיק אותו, כמו קומדיית-מצבים בטלוויזיה.

בערב-קיץ אחד, כשעוד היה בן ארבע-עשרה, אחרי שאמו אושפזה במרכז-הגמילה ויצאה משם והתחילה לשתות שוב, עמד לָקשמָן ליד מסחטת קנה-סוכר סמוך לתעלת-השקיה. נערה, אולי בת תשע-עשר, ניגשה אליו. היא הייתה גבוהה יותר מהרגיל אצל בת-כפר, יחפה, בחצאית ארוכה עם פעמוני-כסף תפורים בשוליה בגודל ציפורני-אדם. כשפנתה אליו, הקדימה לשמו את המילית "ג'י" [בתור הפגנת כבוד לקשישים ממך], כאילו היה המבוגר ביניהם, ושאלה בעגה המקומית באיזה חודשים יורד גשם באמריקה. היא הציגה את השאלה כאילו כבר שמעה פעם את התשובה ורצתה לוודא שלא שיקרו לה. "כל חודש," אמר לָקשמָן. "כל חודש יורד גשם."

"גם קרח יורד?"

"בחורף."

"כבר סיפרו לי," אמרה הנערה בנימת מסתורין ואז המשיכה לעמוד עוד דקה כאילו רצתה לא להישכח. היו לה פנים סגלגלות, יפות מאוד, ושדיים קטנים, והיא הקרינה ביטחון רב.

למחרת שוב ניגשה הנערה ללָקשמָן, הפעם השכם בבוקר, ואחיו הבכור של אבא, קירח ומשופם, עמד בקרבת מקום ולעס זרד לניקוי-שיניים. היא תחבה סחבה קטנה סגורה בקשר לידו של לָקשמָן. "כמה ממתקים,"  אמרה ושוב תקעה בו מבט. "כמה מזגנים יש לכם בבית?"

"עופי, ילדה," אמר הדוד בשקט. "אין לך מה לחפש פה."

לימים חשב לָקשמָן כי סביר שההתאהבות בנערה הזאת היא שהביאה את אביו לידי החלטה להסדיר שירצחו את אמו. שום דבר אחר לא הסביר את השינוי. אמו לא הייתה אחרת ממה שהייתה במשך שנים, הייתה שתויה – לפעמים שתויה בשקט, פעמים אחרות בלתי-צפויה להחריד. כך שהיה משהו כמו התאהבות שגרם לאביו שיאמר בלבו כי החיים קצרים וחבל שיתמיד עם האישה הזאת שנראה כי לא אכפת לה מאף אחד.

אותה עת, כל מה שלָקשמָן ידע הוא כי משהו השתנה בחיי אביו. חדרו של האב היה סמוך לחדרו של לָקשמָן. קרה שלָקשמָן היה מתעורר בשתיים או שלוש לפנות בוקר מצליל קולו של אביו בטלפון. בזמן השיחה היה אביו צוחק בעליצות ובנחת, מדבר בעגה המקומית. הדודים של לָקשמָן בהודו נתנו לבחורות שלהם טלפונים, ולָקשמָן הניח כי גם אביו נהג כך. עכשיו, במשך היום, היה אביו יותר נינוח. נעלם הכעס ששכן מתחת לקולו. הייתה בכך הקלה, אך העובדה שלא היה אומלל גם נראתה ללָקשמָן כבגידה.

יום סתיו אחד, בשעות אחר-הצהריים, כשריח של לחות עלה מכל דבר ודבר, חזר לָקשמָן מבית הספר והיה חייב להעלות אור במטבח, למרות שהשעה הייתה רק ארבע. שרר שקט בבית, חוץ מהצליל הכבוש של הטלוויזיה בחדר אמו, שוודאי הייתה עסוקה בשתייה. הוא הבחין כי הנורית במשיבון אדומה. הוא לחץ על "נגן" והנה, כצפוי, קולה של הבחורה. "תקשיב," אמרה, ואז נשמע כמין שכשוך. "זה הרגליים שלי במים." היא צחקה וניתקה. זעם עלה בו. איזה גסות מצִדה להשאיר הודעה. היא בסך הכול נערה מכפר. היא צריכה לדעת את המקום שלה. הוא מחק את ההודעה, וכבר התחיל לפחד שאבא שלו יגלה.

כדי להביא לרציחתה של אישה אלכוהוליסטית, חייב בעלה לשלוח אותה אל הוריה ולהגיד להם שהיא שתיינית, בלתי-מהימנה ושהוא אינו רוצה אותה בחזרה. עד אז, היא באחריותו ואסור להרוג אותה כי היא שייכת למשפחתו ולא למשפחת אביה. אך מהרגע שהוחזרה, משפחתה תהרוג אותה, כי להיות הורים או אחים של אלכוהוליסטית הוא חרפה איומה. חמורה אפילו מפריצות. כי אישה שמשרכת דרכיה הורגים על המקום; כשמדובר באלכוהוליזם, החרפה אינה שוככת כי מהססים.

לָקשמָן לא הבין מה קורה, אלא שאביו מאוהב כנראה בנערת-כפר ומתלונן יותר מן הרגיל; הוא התחיל לטלפן לסבתו של לָקשמָן. "איזה מין חיים אלה?" היה שואל. "תראי מה עשית כששידכת לי אישה כזאת." אחרי זמן הבין לָקשמָן כי היה צריך להיוועץ בסבתא שלו כי אמו באה ממשפחה שהייתה בקשרי עסקים עם משפחת-אביו, ולהחזרתה הביתה יהיו השלכות כספיות.

הוא הרגיש כי משבר צומח. אמו נסעה להודו רק לעתים רחוקות. אף אחד לא רצה בה שם. היא נסעה רק אם בן-משפחה קרוב היה מתחתן וגם אז לשבוע-שבועיים. אבל עכשיו גם סבתו השנייה, מצד אמו, התחילה לטלפן. היא שידלה את אמו של לָקשמָן, לחצה עליה לבוא לביקור אף שלא הייתה חתונה באופק.

היה מוזר לשמוע את קולה של סבתא בטלפון. "תינוק שלי, לך תקרא לאמא," הייתה סבתא שלו אומרת כשהרים את השפופרת. שיחות טלפון ועוד שיחות טלפון הצטרפו יחד לתעלומה מעוררת פחד. לָקשמָן שיער כי משהו מתבשל וכי אמא שלו שתויה מדי לתפוס כי דברים סביבה משתנים.

הדיבור בטלפון היה מפיל סחרחורת על אמו של לָקשמָן. לעתים, אחרי שיחה כזאת, היא הייתה נשארת למטה ואוכלת אוכל רגיל במקום לחזור אל חדרה, לשתות יין ולאכול טוגנים. לָקשמָן היה מתרפק אז בזיכרונו על הזמנים שבהם שתתה רק במסיבות.

כחודשיים אחרי שסבתו מצד אמו התחילה לטלפן אליהם, קמה אמו ונסעה להודו. כעבור שלושה ימים, כשבקושי הספיקה לנחות בדלהי, לעלות על המטוס לג'ייפּוּר ולפרוק את המזוודה, בזמן שעמד ליד הכיריים והכין לו תה, נכנס אל המטבח אביו של לאשמן ואמר: "אמא שלך מתה מקדחת דֶנְגי. היא מתה בבית-החולים אתמול בערב."

לָקשמָן הרגיש כאילו הוא חולם. הוא לא כיבה את הכיריים, כנדרש לפי המסורת אחרי שמישהו מת. הוא דווקא המשיך בהכנת התה. לאבא שלו היו פנים עגולות, כהות, והוא בהה בלָקשמָן בעצבנות, כממתין לראות אם מאמינים לו.

"אמא שלך מתה אתמול בערב," אמר שוב.

"מתה באמת?" שאל לָקשמָן.

כן. באמת." אביו פתח את המקרר והוציא תבנית ביצים.

לָקשמָן חש הקלה. כאילו נכנס לחדר שהיה פעם גדוש רהיטים ומצא אותו ריק. החלל נראה קטן יותר ופשוט יותר למראה, אך גם פחות מלחיץ. הוא לא הרגיש עצב, בהתחלה, כי חלק ממנו לא האמין שאמא שלו מתה. אם הייתה מתה, הרהר, הם לא היו מכינים אוכל. זה היה בלתי-יאה.

הוא הלך לבית-הספר. הוא לא סיפר לאף אחד מה אמר אביו. אחרי הלימודים הוא השתתף באימוני כושר. בעת שרץ באוויר הקר הטחוב נזכר באשפוז הראשון, כששתי הנשים מ"אלכוהוליסטים אנונימיים" לקחו אותה למרכז-הגמילה. אז שהתה שם ארבעה שבועות. באחת-עשרה בבוקר היא חזרה הביתה, ואחר-הצהריים הם יצאו לטיול – היא והוא ואביו. ברחוב שלהם לא היו מדרכות, ועל כן צעדו על הכביש,  כשהשלג חורק תחת רגליהם והעצים בחצרות כהים מרטיבות. "מְנוּג'י," אמרה אמו לאביו בחיוך נכלם. "אני לא מתכוונת להמשיך לשתות. אני לא יודעת למה, אבל אני בטוחה." עיניה היו מכווננות פנימה, כאילו הביטה במשהו בתוכה שהרגיע אותה ונטע בה ביטחון. אביו הקשיב, אבל לא אמר כלום. הוא צעד בראש מושפל, הבעתו מתוסכלת, כאילו ידע שמשקרים לו ועם זאת לא יכול היה להפריך את השקר.

לָקשמָן לא שכח את המעמד הזה וגם איך חטפה אמא שלו "פנסים" בשתי העיניים כשהתגלגלה במדרגות. ה"פנסים" שיוו לה מראה צעיר ופגיע. הוא גם זכר איך לקחה אמו את אבא שלו לסיבוב והראתה לו את המקומות שבהם החביאה ליד הבית בקבוקי אלכוהול. היא עמדה ועקבה בעיניה אחרי אביו כשהשליך את הבקבוקים לפח האשפה, מטלטלת את ידיה כאילו הם עולים באש והיא מנסה לכבות את האש. בעודו רץ, זלגו דמעות במורד לחייו.

אותו לילה שכב ער במיטתו והקשיב, אבל אביו לא שוחח בטלפון עם המאהבת שלו. בלֵיל המחרת הוא שוחח, אבל בשקט. בלילה השלישי הוא כבר צחק  כתמיד. זה קומם את לָקשמָן.

חלפו שבועות. דלת חדרה של אמו נשארה סגורה. הם לא סיפרו לאיש על מותה. אז כבר חדלו להתרועע עם אנשים מעבר להיכרות שטחית וכמעט לא היה למי לספר. לבסוף הודיע אביו על כך למכר או שניים ואיכשהו התגלגלו החדשות לבית-הספר. שם הוציא אותו יום אחד היועץ החינוכי מן הכיתה ושאל, איך אתה מרגיש. לדבר עם בעל-סמכות לבן היה מפחיד ולָקשמָן אמר, אני בסדר.

אולי כחודש לאחר מכן פתח אביו את דלת חדרה של אמו. המנהג חִייב להשליך את בגדיה ולבניה של המנוחה. לָקשמָן עמד בחדר אמו וצפה באביו פותח את המגרות ומטיל לתוך שקיות אשפה שחורות את בגדי הסארי של אמו באדום, זהב וכחול-טווסים. "אני מתגעגע לאמא'לה," אמר לָקשמָן.

"לא פלא. היא הייתה אמא שלך."

אביו מדד אותו רגע בעיניו ואז חזר למלאכתו.

"בטח."

אחר כך רבצו השקיות בקצה כביש-הגישה. עד שמשאית-האשפה הגיעה כבר ירד גשם וקמטי השקיות התמלאו מים.

כשנסע להודו בקיץ שאחרי מות אמו, לא חדלו במשפחת אביו להתלונן כי אינם מקבלים עזרה מקרובי המשפחה של אמו. לָקשמָן עדיין לא תפס שאמו נרצחה, ובעיניו, העובדה שמשפחתה כבר אינה עוזרת התפרשה כפירוק היחסים והזכירה לו שאמו כבר לא בחיים.

"רק בגלל שאָרטי נפטרה זה לא אומר שהיחסים נגמרו," אמרה סבתו. "יחסים עוברים מדור לדור."

"מה אפשר לעשות עם משפחה שמגדלת שיכורה?" ואחי-אביו, שני בבכורה, איש כחוש עם זקן סבוך, השיב על כך, "כולם שם משוגעים."

"הם לא כל כך משוגעים כשזה נוגע לאינטרסים שלהם," התיזה סבתו בנעימת-הדיבור הזרה החורשת-רע שהייתה נוקטת פה ושם.

על פי רוב התקיימו השיחות הללו  אחר-הצהריים, אחרי שבני המשפחה ניעורו מתנומת חצי-היום. כולם היו אז חלשלושי גוף ושכל ורגוזים, ודבריהם היו כמו המרירות על לשונם.

זמן-מה ניסה דודו של לָקשמָן, השני בבכורה, לרמז מה אירע. "הם אנשים מפחידים. לאף אחד אין שבעים משאיות בלי שהוא ביצע איזה פשע," הוא אמר ללָקשמָן. בהמשך הקיץ תפס לָקשמָן מה ניסה דודו לרמוז. אלא שסבתו ודודו הטיחו לא פעם האשמות מוזרות. הם התלוננו כי החלבן מוהל את החלב במים ושפעם היה דג בתוך החלב. לכן היה קשה לקחת ברצינות מה שדודו אמר.

"מי מת מקדחת דֶנְגי אחרי יום?" התעקש דודו יום אחד אחר-צהריים.

"תשתוק, אידיוט," אמרה סבתא של לָקשמָן.

בג'ייפּוּּר, בתחילת הקיץ, ביקר לָקשמָן אצל משפחת אמו, וסבתא שלו מצד אמא לפתה וחיבקה אותו חזק והתייפחה. אחר כך לא הרפתה ממנו התחושה המדויקת של זרועות סבתו, זרועותיה החדות המקיפות אותו, של חזהָ הגרמי. כל זה פעל למוטט את ההאשמות המרומזות של דודו.

אך לאט-לאט, ככל שנקפו השבועות והמונסון הגיע ואנשים רצו צוחקים ברחובות, ואחר-כך נחוג יום-הולדתו של קרישנה, קפצה עצבנות על לָקשמָן. היה קשה לו להירדם בלילה. כלבי הרחוב שנבחו בשתיים או שלוש לפנות בוקר העירו אותו, והוא נעשה חסר-מנוח ומבוהל. אנחותיה של סבתו בעת שעשתה דרכה בתוך הבית אל בית-השימוש שהחשיך מיררו את רוחו.

כמו תמיד הוא נסע אל בית-המשק. כמה צוענים עברו באזור, ובלילה התקיימו בחזית הבניין הראשי מופעים של תיאטרון-בובות וזמרת גברים. בבוקר ביקרו הנערות ההן את דודיו. פעם, כששוטט בשדה, היה נדמה לו שהוא רואה את הנערה שאביו אהב יושבת תחת עץ ומשוחחת עם נערה אחרת. הוא צעד לעברה בחום המרצד, ולפני שהגיע קפצה הנערה על רגליה ומיהרה להסתלק. אחר כך הוא שאל את מנהל בית-המשק על אודות הנערה והאיש אמר כי יצווה עליה לטלפן. לָקשמָן אסר על האיש ופנה לשוב אל הבית. בדרכו לשם, כשחצה את המדשאה המצהיבה, ירדה עליו עצבות. זה נורא, הרהר, שאמא שלי מתה, שאבא שלי שכח אותה כנראה, שהנערה ההיא עדיין חיה כפי שחייתה.

כל אותו לילה נדדה שנתו. הצרצרים הרעישו, והוא התיישב במיטה והרהר באמו ואיך על ארונית-הלילה שלה היו מונחים לפעמים ספרים שקיבלה מ"אלכוהוליסטים אנונימיים", איך לקראת אשפוזה במרכז-גמילה הייתה נתקפת פחד למחשבה שתהיה הרחק מהבית ומתחילה לבכות, איך המשיכה איזה פרק-זמן לטלפן לאישה הלבנה המבוגרת, האישה עם העור המאובק-למראה שהסיעה אותה למרכז-הגמילה הראשון.

בערך בארבע לפנות בוקר התחילו העורבים לקרקר, ובמהרה כבר נשמע פטפוטן של הציפורים הקטנות יותר, כאילו היו להן חלומות שהן להוטות לחלוק. בחמש הגיעו הנערות אל הגזוזטרא, רגליהן היחפות חולפות על פני חדרו, ספלי-התה מרתתים על הצלוחיות. לָקשמָן ישב והקשיב והרגיש בוודאות כי לא יחזור שוב אל בית-המשק, כי יקרה אשר יקרה, הוא לא יהיה מסוגל לחזור.

 

תגובה אחת בנושא “את שמחה? I אָקְהיל שארמה (נ' 1971)”

  1. סיפור נוגע ללב ואמפתי על הגירה, על עקירה מתרבות אחת ומעבר לתרבות אחרת מנקודת במט של ילד קטן והיתמות שלו.
    חשבתי על המילה "קמיז", פריט לבוש הודי, שאין לה מקבילה בעברית. הפריע לי שאינני מכירה את המילה וזו הייתה הקדמה זעירה ביותר למה מרגישים מהגרים בארץ שבה הם לא מבינים את השפה הלשונית והתרבותית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *