הייתה שעת אמצע-בוקר – יום מזהיר וקר מאוד. מחזיקה לפניה עציץ עם שתיל קפצה ילדה בת ארבע עשרה מן האוטובוס בחזית "מושב הזקנות" בעיבורי העיר. לבושה הייתה מעיל אדום, ושערה הצהוב הישר השתפל באין-מפריע מהכובע הלבן המחודד שכל הילדות חבשו אותה שנה. רגע השתהתה ליד אחד השיחים הכהים הדוקרניים שהעירייה קישטה בהם את ה"מושב" ומשם התקדמה לאטה לעבר הבניין, בניין של לבנים מסוידות ששיקף את אור-השמש החורפי כמו מלבן של קרח. בזמן שטיפסה במדרגות בפיזור-נפש העבירה את העציץ הקטן מיד ליד; אחר כך נאלצה להניח אותו מידיה ולהסיר את הכפפות, ורק אז יכלה לפתוח את הדלת הכבדה.
"אני חניכה מה'צופים'… אני צריכה לבקר זקנה," סיפרה לאחות בדלפק הקבלה, אישה במדים לבנים שנראתה שקָר לה. היה לה שער קצוץ, שהתרומם על קצה הקודקוד כמו גל-ים. מריאן, הילדה, לא סיפרה לה כי הביקור הזה יקנה לה רק שלוש נקודות-זכות.
"כבר יש לך קשר עם איזה דיירת שלנו?" שאלה האחות. היא זקפה גבה אחת ודיברה כמו גבר.
"עם איזה זקנה? לא – אבל, זאת אומרת, כל אחת תתאים," גמגמה מריאן. בידה הפנויה היא הסיטה את השער מאחורי אוזניה, כמו שהייתה עושה לקראת השיעור בטבע.
האחות משכה בכתפיה וקמה. "איזה מולטיפלורה-צינרריה נחמדה יש לך," ציינה כשצעדה בראש במסדרון של דלתות סגורות לבחוֹר זקנה.
על הרצפה היה פרוש לינולאום לא-מהודק עם גבשושיות. מריאן הרגישה כאילו היא מהלכת על גלים, אך האחות לא השגיחה בכך. במסדרון עמד ריח כמו בתוך תיבת אורלוגין. הכול היה שקט, עד שמאחורי אחת הדלתות כָּחָה ישישה בגרונה כמו פעיית כבשה. וזה מה שהביא את האחות לכלל החלטה. היא עמדה מלכת, תחילה פשטה את זרועה, כפפה את מרפקה ואז גחנה קדימה ממותניה, וכל זה כדי להציץ בשעון הכרוך על פרק ידה; אחר כך נקשה נקישה כפולה, רמה, על הדלת.
"יש שתיים בכל חדר," זרקה האחות מעבר לכתפה.
"איזה שתיים?" שאלה מריאן בלי לחשוב. הצליל, כפעיית כבשה, כמעט גרם לה להסתובב ולחזור בריצה על עקבותיה.
זקנה אחת הייתה מושכת בדלת בטלטולים קצרים הדרגתיים כדי לפתוח אותה, ובראותה את האחות עיוות חיוך מוזר את פניה הזקנות מקצה לקצה. מריאן, שסוחררה פתאום פנימה בזרועה החזקה קצרת-הרוח של האחות, ראתה עכשיו צדודית של אישה שנייה, אפילו קשישה מן הראשונה, שהייתה שרועה אפרקדן במיטה, על ראשה שביס. כסת הייתה משוכה עד סנטרה.
"אורחת," אמרה האחות, ואחרי הדיפה נוספת התרחקה במהירות במסדרון.
ומריאן, המילים נעתקו מפיה. בשתי ידיה אחזה בעציץ עם השתיל. הזקנה, חיוכה המרובע (חיוך של ברכה) טבוע על פרצופה הגרמי, עמדה והמתינה… אולי אמרה משהו. הזקנה במיטה לא הוציאה הגה, גם לא הביטה סביבה.
לפתע ראתה מריאן יד, זריזה כטופר של עוף, משתלחת באוויר ומורטת את כובעה הלבן מעל ראשה. טופר שני, זהה לראשון, משך בה אל החדר פנימה, ועוד רגע והדלת נסגרה מאחוריה.
"אוי ואבוי," אמרה הזקנה שלידה.
מריאן עמדה עתה מכותרת במיטה, בכיור ובכיסא; החדר הזעיר היה גדוש רהיטים. כל דבר ודבר הפיץ ריח רטוב – אפילו הרצפה. היא אחזה בחוזקה בגב הכיסא – כיסא נצרים שמגעו רך ולח. לבה פעם לאט יותר ויותר, ידיה הלכו והצטננו והיה קשה לה לשמוע האם הזקנות אומרות משהו או לא. היה קשה לה לראות אותן ברור. כמה חשוך פה! תריס-הסככה היה מורד, והדלת היחידה הייתה סגורה. מריאן הביטה בתקרה… כאילו היא לכודה במערת שודדים לפני שרוצחים אותה.
"באת להיות קצת הילדה הקטנה שלנו?" שאל השודד הראשון.
ואז נחטף משהו מידה של מריאן – העציץ הקטן עם השתיל.
"פרחים!" הזדעקה הזקנה – עומדת הייתה ואוחזת בעציץ באחיזה לא-בטוחה – "פרחים יפים," הוסיפה.
ואז הזקנה שבמיטה כחכחה בגרונה ודיברה. "הם לא יפים," אמרה, עדיין בלי שתביט סביבה, אבל ברור מאוד.
פתאום נהדפה מריאן אל הכיסא. היא התיישבה בו.
"פרחים יפים," התעקשה האישה הראשונה, "יפים – יפים…"
הלוואי שיכולתי לקבל חזרה את העציץ אפילו לרגע, הרהרה מריאן. קודם שכחה להביט בשתיל לפני שמסרה אותו. איך הוא נראה?
"פרחים-מסריחים," אמרה הזקנה השנייה קצרות ונמרצות. היה לה מצח לבן בולט ועיניים אדומות כמו לכבשה. עכשיו הפנתה אותן אל מריאן. נראה ששוב הצטברה ערפילוּת בגרונה והיא פעתה: "מי – מי את?"
להפתעתה, לא הצליחה מריאן לזכור את שם-עצמה. "אני חניכה מה'צופים'," אמרה לבסוף.
"הישמרו מחיידקים," אמרה הזקנה שדומה לכבשה בלי שתכוון לאף אחד במיוחד.
"אחד בא בחודש שעבר לבקר אותנו," אמרה הזקנה הראשונה.
כבשה או חיידק? תהתה מריאן הוזה למחצה, נצמדת לכיסאה.
"לא בא!" הצטעקה הזקנה השנייה.
"כן בא! קרא לנו מהתנ"ך ואנחנו נהנינו!" צרחה הראשונה.
"מי נהנה?" אמרה האישה במיטה. פיה היה קטן מן הצפוי ומפיק עצב כמו פה של חיית-מחמד.
"אנחנו נהנינו," התעקשה השנייה. "את נהנית – אני נהניתי."
"כולנו נהנינו," אמרה מריאן בלי ששמה לב כי דיברה.
הזקנה הראשונה השלימה בדיוק את הצבתו של העציץ גבוה-גבוה בראש הארון, עד שבקושי יכלו לראותו מלמטה. מריאן התפלאה איך הצליחה להציב אותו שם, איך יכלה בכלל להגיע גבוה כל כך.
"שלא תשימי לב לאֶדי הזקנה," אמרה עכשיו לילדה. "היא קצת חולה היום."
"אולי תסתמי את הפה," אמרה האישה במיטה. "אני לא."
"את משהו."
"אני לא יכולה להישאר הרבה – באמת שלא," אמרה מריאן לפתע. היא הציצה ברצפה הרטובה ואמרה לעצמה שאם היא תקיא כאן הן יהיו מוכרחות לתת לה ללכת.
הזקנה הראשונה התיישבה עתה בכיסא-נדנדה – עוד רהיט! – והתחילה להתנדנד. באצבעות יד אחת משמשה סיכת-נוי של קמיאוֹ, מאוד מלוכלכת, על חזהָ. "מה אתם עושים בבית הספר?" שאלה.
"אנ' לא יודעת…" אמרה מריאן. היא ניסתה לחשוב אך לא הצליחה.
"אוי, אבל הפרחים נהדרים," לחשה הזקנה. היא הגבירה עוד ועוד את קצב הנדנוד; מריאן לא האמינה שמישהו יכול להתנדנד כל כך מהר.
"מכוערים," אמרה האישה במיטה.
"אם אנחנו מביאים פרחים…" פתחה מריאן, ואז השתתקה. כמעט אמרה שאם חניכות ב"צופים" מביאות פרחים ל"מושב זקנות", נחשב הביקור לנקודה נוספת, ואם הן לוקחות אתן תנ"ך לאוטובוס וקוראות לזקנות, זה נחשב כפול. אבל הזקנה לא הקשיבה ממילא; היא התנדנדה והסתכלה בזקנה השנייה שהסתכלה בחזרה מן המיטה.
"אֶדי המסכנה חולה. היא צריכה לקחת תרופה – רואה?" אמרה וזקפה אצבע גרמית אל שורת בקבוקונים על השולחן, והתנדנדה כל כך גבוה עד שנעליה האורטופדיות השחורות התנופפו מעל הרצפה כמו נעליים של ילדה.
"אני לא יותר חולה ממך," אמרה האישה במיטה.
"הו, את כן!"
"רק שיש לי יותר שכל משלך, זה הכול," אמרה השנייה והנידה בראשה.
"זה רק סגנון-נגד שהיא מדברת כשאתם כולכם באים," אמרה הזקנה הראשונה בנימת-קרבה פתאומית. היא עצרה את הכיסא בטפיחה מסודרת של כפות רגליה וגהרה לעבר מריאן. ידה נשתלחה אליה – כמו עלה של פטוניה, נאחזת וקצת דביקה.
" תהיי כבר בשקט! תהיי כבר בשקט!" הצטעקה השנייה.
מריאן רכנה אחורנית בכיסאה באברים נוקשים.
"כשהייתי ילדה כמו את, הלכתי לבית-ספר והכול," אמה הזקנה באותה נימת-קרבה מאיימת. "לא כאן – עיר אחרת…"
"שקט!" אמרה החולה. "את אף פעם לא הלכת לבית-ספר. לא חזרת ולא הלכת. אף פעם לא היית בשום מקום – רק פה. את אף פעם לא נולדת! את לא יודעת כלום. הראש שלך ריק, הלב שלך, והידיים שלך והארנק השחור שלך – כולם ריקים. הראית לי אותו. ובכל זאת את מדברת, מדברת, מדברת, מדברת, מדברת כל הזמן עד שאני חושבת שאני משתגעת! מי את? את זרה, זרה לגמרי! את לא יודעת שאת זרה? אי-אפשר לתאר שהם באמת עושים למישהו דבר כזה – שולחים לו איזה זרה שמדברת ומתנדנדת ומגלה את כל הקשקושים שלה. הם חושבים ברצינות שאני מסוגלת לסבול את זה יום אחרי יום, לילה אחרי לילה, לגור באותו חדר עד סוף החיים שלך עם איזה זקנה איומה?"
מריאן ראתה את מבטה של הזקנה משתלהב ונודד אליה. הזקנה הזאת הביטה בה בהתכוונות ובייאוש. שפתיה הקטנות נפערו לצדדים וחשפו חצי מעגל של שיניים תותבות וחניכיים שחומות.
"בואי, אני רוצה להגיד לך משהו," ליחשה. "בואי!"
מריאן רעדה כולה, ולבה כמעט הפסיק לדפוק דקה שלמה.
"די, די, אֶדי," אמרה הזקנה הראשונה. "זה לא מנומס. את יודעת מה באמת הבעיה היום עם אֶדי הזקנה?" גם היא פנתה והסתכלה במריאן. עפעף אחד צנח לה.
"הבעיה?" חזרה אחריה הילדה בצליל מטופש. "מה הבעיה אתה?"
"טוב היא משוגעת כי זה היום-הולדת שלה!" אמרה הזקנה הראשונה; שוב התחילה להתנדנד והשמיעה קרקור קטן צרוד כאילו במענה על החידה שחדה קודם.
"זה לא, זה לא!" צרחה הזקנה במיטה. "זה לא היום-הולדת שלי, אף אחד לא יודע מתי זה חוץ ממני. ואולי תהיי כבר בשקט ותפסיקי לדבר, אחרת אני משתגעת על המקום!" שוב כיוונה את מבטה אל מריאן, ובתוך כך אמרה בקול הערפילי הרך, "כשהמצב נהיה גרוע אני מצלצלת בפעמון והאחות מגיעה." יד אחת שלה התמשכה מתחת לכסת החוצה – יד קטנה כחושה עם נמשים שחורים ענקיים. באצבע שאינה נחה לרגע הצביעה על פעמון קטן על השולחן בין הבקבוקים.
"בת כמה את?" מריאן שאפה רוח. כעת יכלה לראות את הזקנה במיטה מקרוב וברור מאוד, ובחטף מכל הצדדים, כמו בחלומות. היא תהתה עליה – רגע שלם תהתה כאילו אין דבר אחר בעולם לתהות עליו. דבר כזה קרה לה עכשיו בפעם הראשונה.
"לא רוצה להגיד!"
הפנים הזקנות על הכרית, במקום שמריאן השתופפה אליהן, התכווצו לאט ואז התמוטטו. יבבות רכות התמלטו מהפה הקטן הפתוח. כמו כבשה היא נשמעה – טלה קטן. פניה של מריאן התקרבו עוד ועוד, השער הצהוב היה שמוט קדימה.
"היא בוכה!" היא זקפה פנים מאירות משולהבות אל הזקנה הראשונה.
"ככה היא אֶדי," אמרה הזקנה בנימת רשעות.
מריאן קפצה על רגליה ופנתה אל הדלת. זו הפעם השנייה שהטופר כמעט נגע בשערה, אך לא היה מספיק זריז. הילדה חבשה את כובעה.
"באמת, זה היה יופי של ביקור," אמרה הזקנה שיצאה בפתח בעקבות הילדה ואל המסדרון. ואז, מאחור, היא לפתה את הילדה פתאום באצבעותיה הקטנות החדות. "אוי, ילדתי, יש לך מטבע מיותרת בשביל זקנה שאין לה כלום? אין לנו שום דבר משלנו, אפילו לא מטבע בשביל ממתק – שום דבר! ילדה קטנה, אולי איזה מטבע, פֶּני – " רגע הדפה מריאן בכוח את הידיים הזקנות עד שהשתחררה. ואז רצה במסדרון בלי שהסתכלה אחורנית ובלי שהסתכלה באחות שעיינה בכתב-עת בנושאי פנאי בדלפק הכניסה. והאחות, אחרי שרכנה בתנועתה המשולשת להציץ בשעון-היד שלה, שאלה מוּכנית את השאלה שמציגים למבקרים בכל המוסדות הללו: "לא תישארי אתנו לארוחת-צהריים?"
מריאן לא טרחה לענות. היא פתחה בדחיפה את הדלת הכבדה אל האוויר הקר וירדה בריצה במדרגות.
מתחת לשיח הגדול הדוקרני התכופפה וחילצה באין-רואים תפוח אדום שהחביאה שם קודם.
שערה הצהוב מתחת לכובע הלבן, מעילה הארגמני, ברכיה החשופות – בהקו כולם בשמש כשרצה לקראת האוטובוס הגדול שהיטלטל במהירות ברחוב.
"חכו לי!" צעקה. כמו למשמע פקודה צבאית האט האוטובוס עד שעצר.
היא עלתה בקפיצה ונגסה בתפוח נגיסה גדולה.
היה זה יום של הצפה ומעט סיפורים קצרים. לוסיה ברלין. אחרי הסיפורים שלה אין לי בעצם כוח לחשוב על משמעויות נוספות. בעצם יש משהו דומה לולטי ולברלין, אווירה, טיפוסים או שהמבט שלח שטחי מאד בשעה זו.