גבעות כמו פילים לבנים I ארנסט המינגוויי (1961-1899)

הגבעות בצדו השני של עמק נהר אֶבּרוֹ היו ארוכות ולבנות. בצד הזה של העמק לא היה צל ולא היו עצים, ותחנת הרכבת ניצבה בין שני קווי מסילה בשמש. ליד קיר התחנה התפרש הצל החמים של הבניין, ווילון משרשראות של חרוזי במבוק היה תלוי על הדלת הפתוחה אל הבָּר להסיג את הזבובים. האמריקני והבחורה שאתו ישבו ליד שולחן בצל, מחוץ לבניין. היה חם מאוד-מאוד, ורכבת האקספרס מברצלונה הייתה צפויה להגיע תוך ארבעים דקות. במפגש המסילות הזה היא עוצרת לשתי דקות וממשיכה למדריד. "מה כדאי לנו לשתות?" שאלה הבחורה. קודם הסירה את כובעה והניחה אותו על השולחן. "נורא חם," אמר האיש. "בואי נשתה בירה." "Dos cervezas [שתי בירות]," אמר האיש אל תוך הווילון. "גדולות?" שאלה אישה מכיוון הפתח. "כן, שתיים גדולות." האישה הביאה שתי כוסות בירה ושתי תחתיות לֶבֶד. היא שמה את התחתיות ואת כוסות הבירה על השולחן והביטה באיש ובבחורה. הבחורה השקיפה אותו רגע לעבר קו הגבעות. הן היו לבנות באור השמש ופני-הנוף היו חומים ויבשים.

"הם נראות כמו פילים לבנים," אמרה. "אף פעם לא ראיתי פיל לבן," האיש שתה את הבירה שלו. "לא, אין סיכוי שראית." "דווקא אולי ראיתי," אמר האיש. "רק בגלל שאת אומרת שאין סיכוי לא מוכיח כלום."

הבחורה הסתכלה בווילון החרוזים. "כתוב על זה משהו," אמרה. "מה זה אומר?" "אָניס דֶל טוֹרוֹ. זה משקה." "נוכל לנסות אותו?" האיש קרא "תקשיבי" דרך הווילון. האישה יצאה מהבָּר "ארבע ריאלים." "אנחנו רוצים פעמיים אניס דל טורו." "עם מים?" "את רוצה את זה עם מים?" "אנ' לא יודעת," אמרה הבחורה. "זה טוב עם מים?" "זה בסדר גמור." "אתם רוצים אותם עם מים?" שאלה האישה. "כן, עם מים." "יש לזה טעם של ליקריץ," אמרה הבחורה והניחה את הכוס מידה. "ככה זה עם כל דבר." "כן," אמרה הבחורה. "כל דבר יש לו טעם של ליקריץ. בייחוד כל הדברים שמחכים  להם כל כך הרבה זמן, כמו אָבּסינְת."

"אוי, תרדי מזה." "אתה התחלת," אמרה הבחורה. "אני נהניתי לי, היה לי כֵּיף." "אז בואי ננסה לעשות כֵּיף." "בסדר. אני ניסיתי. אמרתי שהגבעות נראות כמו פילים לבנים. זה לא שנון?" "זה היה שנון." "רציתי לנסות את המשקה החדש הזה. זה כל מה שאנחנו עושים, לא – מסתכלים על דברים ומנסים משקאות חדשים?" "שיהיה."

הבחורה השקיפה לעבר הגבעות. "נחמדות הגבעות האלה," אמרה. "לא באמת נראות כמו פילים לבנים. אני רק התכוונתי לצבעים של הקליפה שלהם דרך העצים."

"נשתה עוד כוס?" "בסדר." הרוח החמה הפיחה בווילון החרוזים לעבר השולחן. "הבירה טובה וקרה," אמר האיש. "היא יופי של בירה," אמרה הבחורה. "זה ממש ניתוח נורא-נורא פשוט, ג'יג," אמר האיש. "זה בעצם בכלל לא ניתוח."

הבחורה הביטה למטה, במקום שרגלי השולחן נחו על הרצפה. "אני יודע שלא תרגישי כלום, ג'יג. זה באמת לא שום דבר. רק מכניסים אוויר פנימה." הבחורה שתקה. "אני אבוא אתך ואני אְשאר אתך כל הזמן. רק מכניסים פנימה אוויר, ואחר כך זה הכול לגמרי טבעי." "ואז, מה נעשה אחרי זה?" "נהיה בסדר גמור אחרי זה. בדיוק כמו שהיינו מקודם." "למה אתה חושב ככה?" "זה הדבר היחידי שמפריע לנו. זה הדבר היחידי שעושה אותנו לא-שמחים."

הבחורה הביטה בווילון החרוזים, הושיטה יד ותפסה שתיים מהשרשראות. "ואתה חושב שאחר כך נהיה בסדר ושמחים." "אני יודע שנהיה. את לא צריכה לדאוג. אני מכיר המוני אנשים שעשו את'זה." "גם אני מכירה," אמרה הבחורה. "ואחר כך הם היו כולם כל-כך שמחים…"

"טוב," אמר האיש, "אם את לא רוצה, את לא מוכרחה. לא הייתי רוצה שתעשי את'זה אם את לא רוצה. אבל אני יודע שזה לגמרי פשוט." "אתה באמת היית רוצה?" "אני חושב שזה הדבר שהכי טוב לעשות. אבל אני לא רוצה שתעשי את'זה אם את לא באמת רוצה."

"ואם אני אעשה את'זה אתה תשמח והדברים יהיו כמו קודם ואתה תאהב אותי?" "אני אוהב אותך עכשיו, את יודעת שאני אוהב אותך." "אני יודעת. אבל אם אני אעשה את'זה יהיה שוב פעם נחמד אם אני אגיד שדברים הם כמו פילים לבנים, וזה ימצא חן בעיניך?" "אני אוהב את'זה. אני אוהב כבר עכשיו אבל אני פשוט לא מסוגל לחשוב על זה. את יודעת מה נהיה ממני כשאני דואג." "אם אני אעשה את'זה לא תדאג יותר?" "אני לא אדאג בקשר לזה כי זה לגמרי פשוט."

"אז אני אעשה את'זה כי לא אכפת לי ממני." לְמה את מתכוונת?" "לא אכפת לי ממני." "טוב, אז לי אכפת ממך." "הו, כן. אבל לי לא אכפת. ואני אעשה את'זה ואז הכול יהיה בסדר גמור." "אני לא רוצה שתעשי את'זה אם זה מה שאת מרגישה."

הבחורה קמה וצעדה עד קצה התחנה. מן הצד השני, לאורך גדות האֶבּרוֹ, היו שדות חיטה ועצים. הרחק משם, מעבר לנהר, היו הרים. צל של ענן  חלף על פני שדה החיטה והיא ראתה את הנהר מבעד לעצים.

"וכל זה יכול היה להיות שלנו," אמרה. "ויכולנו שהכול יהיה שלנו, וכל יום זה נעשה פחות אפשרי." "מה אמרת?" "אמרתי שהכול היה יכול להיות שלנו." "הכול יכול להיות שלנו." "לא, לא יכול." "כל העולם יכול להיות שלנו." "לא, הוא לא יכול." "אנחנו יכולים לנסוע לכל מקום." "לא. אנחנו לא יכולים. זה כבר לא שלנו." "הוא שלנו." "הוא לא. וברגע שלוקחים אותו, אי-אפשר לקבל אותו בחזרה." "אבל הם לא לקחו אותו." "נחכה ונראה."

"בואי תחזרי לצל," אמר. "אסור לך להרגיש ככה." "אני לא מרגישה ככה או אחרת," אמרה הבחורה, "אני פשוט יודעת דברים." "אני לא רוצה שתעשי משהו שאת לא רוצה – " "וגם לא כזה שלא טוב בשבילי," אמרה. "אני יודעת. אפשר לקבל עוד בירה?" "בסדר. אבל את חייבת להבין – " "אני מבינה," אמרה הבחורה. "אולי אפשר להפסיק לדבר?"

הם התיישבו אל השולחן והבחורה השקיפה לעבר הגבעות בצד היבש של העמק, והאיש הסתכל בה ובשולחן. "את חייבת להבין," אמר, "שאני לא רוצה שתעשי את'זה אם את לא רוצה. אני מוכן לגמרי ללכת עם זה עד הסוף אם זה חשוב לך." "ולך זה לא חשוב? היינו יכולים להסתדר." "בטח שזה חשוב. אבל אני לא רוצה אף אחד חוץ ממך. אני לא רוצה אף אחד אחר. ואני יודע שזה לגמרי פשוט." "כן, אתה יודע שזה לגמרי פשוט." "תגידי מה שאת רוצה, אבל אני יודע את'זה."

"אתה מוכן עכשיו לעשות בשבילי משהו?" "כל דבר." "אז בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה  בבקשה בבקשה תפסיק לדבר." הוא לא אמר כלום, רק הביט בתיקים השעונים על קיר התחנה. היו עליהם תוויות מכל המלונות שלנּו בהם. "אבל אני לא רוצה שתעשי את'זה," אמר. "לא אכפת לי מזה בכלל." "אני הולכת לצרוח."

האישה הגיחה מן הווילון עם שתי כוסות בירה והניחה אותן על תחתיות הלֶבֶד הלחות. "הרכבת מגיעה תוך חמש דקות," אמרה. "מה היא אמרה?" שאלה הבחורה. "שהרכבת מגיעה תוך חמש דקות."

הבחורה הודתה לאישה במאור פנים. "מוטב שאני אקח את התיקים לצד השני של התחנה," אמר האיש. היא חייכה אליו. "בסדר. אחר כך תחזור ונגמור את הבירה." הוא הרים את שני התיקים הכבדים ונשא אותם מסביב אל המסילה השנייה. הוא השקיף לאורך הפסים, אך לא ראה שום רכבת. בדרך חזרה חצה את חללו של הבָּר. נוסעים שחיכו לרכבת ישבו ושתו שם. ליד הדלפק שתה כוס אניס והסתכל באנשים. כולם חיכו בשקט. ואז חצה ויצא דרך וילון החרוזים. היא ישבה אל השולחן, ועתה חייכה אליו. "מרגישה טוב יותר?" שאל. "מרגישה יופי," אמרה. "אין שום בעיה. מרגישה יופי."

תגובה אחת בנושא “גבעות כמו פילים לבנים I ארנסט המינגוויי (1961-1899)”

  1. גאון המינגוויי! איך הוא מצליח בדיאלוג כל-כך פשוט להעביר דרמה שלמה שאפילו אם לא ברור עד הסוף לאן היא מובילה, היא נוגעת ללב.

להגיב על אליה אלכסנדר לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *