בבוקר – ביום-ההולדת של אשתי, בת שלושים ואחת – איחרנו קצת לקום, ואני עמדתי בחלון והבטתי למטה בדֶז, בחלוק-רחצה, שערו החיוור סתור, בידו ענף של במבוק. הוא ניתר מצד לצד, הדף ובלם, ומדי פעם הסתער קדימה בתרועת ניצחון. בילי, שהיה אז בן שש, קיפץ הנה והנה מולו. יכולתי לשמוע את צווחות הגיל שלו. אנה ניגשה ועמדה לידי.
"מה הם עושים עכשיו?"
"קשה לדעת. בילי מנופף משהו מעל הראש שלו."
"אני חושבת שזה מחבט-זבובים," אמרה, אינה מאמינה למראה עיניה.
היא הייתה בת שלושים ואחת, בגיל שנשים כבר אינן טיפשות, ובכל זאת אינן חסרות-רגש.
"תביט עליו," אמרה. "אפשר לא לאהוב אותו?"
הדשא היה חום מן הקיץ, והשניים ריקדו עליו סביב-סביב. דֶז, שמתי לב, היה יחף. לא היה זה ממנהגו להיות ער מוקדם כל-כך. לא פעם ישן עד הצהריים ואז היה גולש איכשהו במלוא-החן אל תוך המקצב של משק-הבית. זה היה הכישרון שלו: לחיות כמו שבא לו, כמעט ללא דאגה, לחיות כאילו יגיע למטרה הנכספת כך או אחרת, בלי שיטריד אותו מה קורה בדרך. למשל שיאסרו אותו, וזה קרה לעתים קרובות, פעם אחת על שיטוט בעירום ברחוב מוּר. לאף אחד מן הפסיכיאטרים לא היה מושג מי האיש. אף אחד מהם לא קרא כלום ממה שכתב, אמר לי. כמה מן המטופלים שלהם דווקא כן קראו.
ברור, הוא היה משורר. הוא אפילו נראה כמו משורר, אינטליגנטי, גמלוני. הוא זכה בפרס ייל כשהיה בן עשרים וחמש והמשיך ברוח זו. וכל אימת שהעלית אותו בזיכרון, כי אז במקטורן אפור בדגם אִדרה, במכנסי חאקי, ומסיבה כלשהי – בסנדלים. לא מסתדר יחד, אבל המון דברים הקשורים בו לא הסתדרו. יליד גָלבֶסטוֹן, עתודאי, ואפילו נשוי עוד בתקופת הלימודים לתואר הראשון, למרות שמעולם לא נתן הסבר ברור מה עלה בגורלה של הרעיה ההיא. חייו האמיתיים התרחשו אחר כך, ומשם ואילך חי לו ככה, מעת לעת לימד בקורסים של חינוך קהילתי, נסע ליוון ולמרוקו, שהה שם תקופת-מה, חטף התמוטטות עצבים, ובתוך כך כתב את הפואמה שהוציאה את שמו. קראתי את הפואמה, בכל אופן שליש ממנה, עומד פעור-פה בחנות ספרים בווילג'. אני זוכר את אחר-הצהריים ההוא, שקט ומעונן, וגם, איך אני כמעט עוזב את עצמי, את האיש שהייתי, את האופן הרגיל שהרגשתי לגבי דברים, את ההשגה – אין לי מילה אחרת לכך – לגבי עומקם של החיים, ויותר מכול אני זוכר את הריגוש של שורות הרודפות זו את זו. זאת הייתה אריָה, מסוכסכת ובלתי-נגמרת. הנעימה שלה, היא שהבדילה אותה – כאילו הגיחה מן הצללים. שם הדלתה נחה, שם הזרועות בוערות… ככה זה התחיל, ומיד הרגשתי כי לא מדובר בנהרות שמתפלגים, מדובר בתשוקה. היא התגלעה אט-אט, כמו סוג של חלום, האור רוטט על גדילי-העלים, עם שמות פרטיים ושמות-עצם, נאפולי, ספסלים רעועים, לוּקסוֹר והמלכים, סלוניקי, גלים קטנים גולשים על האבנים. הייתה חזרה, אפילו פזמון חוזר. שורות שנראו בלתי-מקושרות הפכו בהדרגה לווידוי, שבמרכזו חדרים בלהט אוגוסט, חדרים שמשהו התרחש בהם, כנראה סקס, אבל גם הרחובות השוממים של טקסס מחוץ לערים, כבישים, חברים שנשתכחו… נזכרים קונדומים, מכוניות שדָהוּ בשמש, תפריטים מוכתמים עם שגיאות-כתיב – כמין מדורת-הלוויה שעליה הניח את חייו. לכן הוא נראה כל כך טהור – את הכול הוא נתן. כולם משקרים על חייהם, אבל הוא לא שיקר על חייו. הוא יצר מהם קינה אצילית על דברים שהיו לך, שתמיד יהיו לך, אך לא יהיו. ארכתאוס שם עמד, אבריו מצוחצחים, גם מגיני-הרגליים… בוא אלי, הלאס, אני משתוקק שתיגע בי.
פגשתי אותו במסיבה ולא הצלחתי אלא לומר לו – קראתי את הפואמה הנהדרת שלך. בלי שציפיתי לכך הוא היה פתוח באופן שהרשים אותי וישיר לגמרי. במהלך השיחה ציין שמות של ספר או שניים והזכיר כמה דברים ששיער, כמובן, שהם ידועים לי, והיה שנון. יותר מכך; שפת-הדיבור שלו העירה בי עליצות, דובבה אותי שאדבר כמו שהאלים התכוונו – אני משתמש בלשון-רבים כי קשה לי להניח שהיה מאלה שעובדים אל אחד. תמיד דיברנו על דברים שהסתבר, למרבה הפליאה, ששנינו מתמצאים בהם, אם כי הוא התמצא יותר. לָפקָדיוֹ הֶרן [סופר ומתרגם אירי-יווני שהעניק למערב הצצה אל תרבותה של יפן], כן, מובן שהוא ידע מי האיש וגם את שמה של האלמנה היפנית שנשא לאישה ושם העיר ביפן שחי בה, למרות שהוא עצמו לא ביקר מעודו ביפן. אָרלֶטי [שחקנית-קולנוע צרפתייה], נֶסטוֹר אָלמֶנדרוֹס [צלם ספרדי בעל-שם], ז'ק בּרל, "סיפורי לורנסוויל" [סדרת טלוויזיה משנות ה-80], cordon sanitaire ["אזור בידוד", בעיקר כדי למנוע התפשטות מחלה], הכול, לרבות תחביבו האמיתי ג'ז, שיכולתי להתייחס אליו רק במילים ספורות. סרט הקולנוע "איש התשובות", בילי קאנון [שחקן פוטבול אמריקני], מצר הדרדנלים, "על האהבה" מאת סטנדל, כאילו חבשנו יחד אותו ספסל לימודים ונסענו לאותן הערים. ועכשיו בילי חובט על רגליו.
בילי אהב את דֶז, הוא היה כמעט כמו חבר בן גילו. היה לדֶז צחוק מידבק, ותמיד היה נכון לשחק משחקים. בפעמים ששהה אצלנו היה בונה אוניות מכָּריות על הספה וחרבות ומגינים מכל מה שמצא במוסך. כשכבר הייתה לו מכונית, שהמנוע שלה כבה לעתים די קרובות, הכריז שפתיחה וסגירה של הרדיו תפעיל אותו מחדש, שהמעגלים החשמליים של המנוע חוברו לא נכון או משהו כזה. בילי היה מופקד על הרדיו.
"אוי, אוי," היה דֶז אומר, "זה תיכף מתחיל. רדיו!"
ובילי, בהנאה עצומה, היה מסובב את הכפתור, פותח וסוגר, פותח וסוגר. איך מסבירים למה זה עבד? כוחו של משורר, ואולי אפילו איזה טריק.
ביום ההולדת של אנה, בערך בצהריים, הגיע זר נפלא, פרחי שושן צחור וורדים צהובים. ממנו. בערב סעדנו עם כמה חברים ב"בר האדום", מקום רועש תמיד, אך השולחן היה בחדר הקטן מאחורי הבר. לא הזמנתי עוגת יום-הולדת כי בבית חיכתה לנו אחת – עוגת רום, שהייתה החביבה עליה. בילי ישב לה על הברכיים בעת ששמה את טבעות יום-ההולדת, אחת אחרי השנייה, בזהירות, על כל נר ונר, טבעת כנגד משאלה.
"תעזור לי לכבות אותם?" אמרה לבילי, פניה סמוכות לשערו.
"יש הרבה מדי," אמר.
"אלוהים, איך שאתה יודע לפגוע באישה."
"נו, תתחיל," אמר לו דֶז. "אם אין לך מספיק נשימה, אני אתפוס אותה ואחזיר לך."
"איך עושים את זה?"
"אני יודע איך. לא שמעת על אנשים שכולאים את הנשימה שלהם?"
"הנרות נשרפים," אמרה אנה." נו-כבר, אחת, שתיים, שלוש!"
שניהם נשפו וכיבו את הנרות. בילי רצה לדעת מה המשאלות שלה, אבל היא לא הסכימה לספר.
אכלנו את העוגה, ארבעתנו, ואני נתתי לה את המתנה שידעתי שתשמח אותה: שעון-יד, דקיק ומרובע, עם ספרות רומיות ואבן-חן קטנה כחולה, כנראה טורמלין, משובצת בכתר-השעון. אין הרבה דברים יפים יותר משעון חדש בקופסתו.
"אוי, ג'ק!" אמרה. "זה משגע!"
"כן."
" אני מתה עליו."
לביאטריס הייג', אישה שהיכרנו, היה שעון כזה שירשה מאמהּ. היה בו הידור שעמד בכל מבחני הזמן והאופנה.
היה קל למצוא דברים שישאו חן בעיניה. היה לנו אותו הטעם. כבר מהתחלה. אחרת קשה לחיות עם מישהו. תמיד חשבתי שזה הדבר החשוב ביותר, למרות שאנשים לא תמיד נותנים על זה את הדעת. לומדים על כך לפי האופן שמישהו מתלבש, או, אם תרצו, מתפשט, אבל טעם איננו דבר שנולדים אתו, הוא דבר נרכש, ומִשלב מסוים אי אפשר לשנותו. לא פעם דיברנו על כך, מה אפשר או אי-אפשר לשנות. אנשים נוהגים להגיד שמשהו שינה אותם לגמרי, איזו חוויה או איזה ספר או אדם, אבל אם היכרת אותם עוד קודם, תגלה שהם לא באמת השתנו. אם פגשת מישהו מושך לב מאוד, אבל לא מושלם, אתה אולי מאמין שתוכל לשנות אותו אחרי שתתחתנו, לא הכול, כמה דברים, אך בעצם, הכי הרבה שאפשר לצפות הוא שינוי אחד, ואפילו זה יימחק לבסוף לטובת מה שהיה קודם.
הדברים הקטנים שהיה אפשר להתעלם מהם בהתחלה אך מתחילים להרגיז עם הזמן – מצאנו דרך לטפל בהם, לסלק את גרגיר-האבן מהנעל, כמו שאומרים. קראנו לזה דַּי, והוסכם שנשתמש בזה תמיד. שימוש-לשון שחוזרים עליו שוב ושוב, הרגל-אכילה, אפילו בגד שלא מפסיקים ללבוש – דַּי היה בקשה לזנוח אותם. לא יכולת לבקש לך משהו, רק שיפסיקו משהו. את הרצפה סביב הכיור הקפדנו לנגב – דַּי. אנה חדלה לזקור את הזרת בזמן שלגמה מן הספל. נכון שהיה יותר מדבר אחד שרצית לבקש, ולפעמים היה קושי לבחור, אך הייתה נחת-רוח בידיעה שפעם בשנה, בלי לעורר תרעומת, אפשר לבקש מבן-הזוג להפסיק את הדבר האחד הזה.
דֶז היה למטה כשהשכבנו את בילי לישון. הייתי בפרוזדור כשאנה יצאה מהחדר באצבע אל שפתיה אחרי שכיבתה את האור.
"הוא ישן?"
"כן."
"אז מזל טוב," אמרתי.
"כן."
היה משהו מוזר באופן שבו אמרה זאת. עמדה שם, בצווארה הארוך ובשערה הבלונדי.
"מה העניין, חמודה?"
רגע לא דיברה. ואז אמרה.
"אני מבקשת דַּי."
"בסדר," אמרתי.
אני לא יודע למה, אבל הרגשתי לחוץ.
"מה היית רוצה?"
"אני רוצה שתפסיק עם דֶז," אמרה.
"להפסיק? מה להפסיק?"
לבי צנח.
"תפסיק את הסקס," אמרה.
ידעתי שזה מה שהיא תגיד. קיוויתי למשהו אחר והמילים היו כמו פרגוד עבה שקורס ארצה או צלחת שמתנפצת על הרצפה.
"אני לא יודע על מה את מדברת."
הבעתה הייתה קשה.
"אתה יודע. אתה יודע בדיוק על מה אני מדברת."
"חמודה, את טועה. אין כלום ביני ובין דֶז. הוא חבר, החבר הכי טוב שלי."
דמעות התחילו זולגות על פניה.
"תפסיקי," אמרתי. "בבקשה, אל תבכי. את טועה."
"אני מוכרחה לבכות," אמרה בקול לא-יציב. "כל אחד היה בוכה. אתה חייב. אתה חייב להפסיק. הבטחנו אחד לשני."
"אלוהים אדירים, את פשוט מדמיינת."
"בבקשה," התחננה, "תפסיק. בבקשה, בבקשה, תפסיק."
היא מחתה את לחייה, כאילו להחזיר לפניה מראה מהוגן.
"אתה חייב לעשות מה שהבטחנו," אמרה. "אתה חייב להפסיק."
יש דברים שאי-אפשר להפסיק, זה פשוט ירסק לך את הלב. חצי-חיים, זה מה שביקשה לה: דֶז מנער את השעון מעל ידו; ואני – אני מחזיק בדֶז, שומר לי אותו, באושר בל-יתואר; הוא אוהב אותי. אין מה שישווה לזה. הייתה דירה ברחוב 12 שעמדה לרשותנו, הגינה שמאחוריה, הצלילים המדהימים של פטרושקה – התקליט היה שם ואנחנו האזנּו לו – צלילים שעד סוף ימי יחזירו אותי לשם, אל נכונותו לרָצות, אל חיוכו האטי.
"אני לא עושה כלום עם דֶז," אמרתי. "אני נשבע לך."
"אתה נשבע לי."
"כן."
"ואני אמורה להאמין לך."
"אני נשבע לך."
היא הסבה את עיניה.
"בסדר," אמרה לבסוף.
שמחה עצומה מילאה אותי. ואז אמרה.
"בסדר. אבל הוא חייב ללכת. לתמיד. אם אתה רוצה שאני אאמין לך, זה מה שצריך."
"אנה…"
"לא, זאת ההוכחה."
"איך אני יכול להגיד לו ללכת? באיזה נימוק?"
"תמציא משהו. לא אכפת לי."
***
בבוקר הוא קם מאוחר והיה במטבח, חלקוּתה של השינה עדיין לא סרה מעליו. אנה כבר יצאה מהבית. הידיים שלי רעדו.
"בוקר טוב," הוא אמר בחיוך.
"בוקר טוב."
לא הצלחתי לאזור אומץ. כל מה שיכולתי להגיד היה,
"דֶז…"
"כן?"
"אני לא יודע מה להגיד."
"על מה?"
"עלינו. זה נגמר."
הוא לא הבין כנראה.
"מה נגמר?"
"הכול. אני מרגיש שאני מתפרק מבפנים."
"אה," הוא אמר חרש. "אני מבין. אולי אני מבין. מה קרה?"
"זה רק שאתה לא יכול להישאר כאן."
"אנה," ניחש.
"כן."
"היא יודעת."
"כן. אני לא יודע מה לעשות."
"אני יכול לדבר אתה, אתה חושב?"
"זה לא יעזור. תאמין לי."
"אבל תמיד הסתדרנו. מה זה משנה? תיתן לי לדבר אתה."
"היא לא מסכימה," שיקרתי.
"מתי כל זה קרה?"
"אתמול בערב. אל תשאל אותי מאיפה זה צץ. אני לא יודע."
הוא נאנח. הוא אמר משהו שלא קלטתי. כל מה שיכולתי לשמוע הוא את הלב שלי דופק. מאוחר יותר אותו יום הוא עזב.
תקופה ארוכה הרגשתי אי-צדק. רק עונג הוא גרם לנו, וגם אם לי במיוחד, לא נגרע ממנו כלום. היו לי תצלומים ששמרתי במקום סתרים, וכמובן היו לי השירים שחיבר. עקבתי אחריו מרחוק, כמו אישה שעוקבת אחר גבר שלעולם לא תוכל להינשא לו. המים הכחולים הנוצצים החליקו הלאה-הלאה בעת שעשה את דרכו בין האיים. למשל אִיוֹס, טובל באובך לבן, מקום מנוחתו של הומרוס, יש אומרים.
סיפור רגיש ועמוק על קשר כל כך משמעותי שאין אפשרות לקיימו בלי שיהפוך להרסני. הקישור למיתולוגיה היוונית מוסיף לו נופך אגדי ומרוחק ויחד עם זאת הוא ריאליסטי והיתכנותו מוכרת. נפלא.