"גיבּרוֹנטוּס" נחשבה בשעתה לספינת-הדגל של קו הספנוּת "הוט קרוֹס בָּן", שצי ספינותיו קנה שם לעצמו, ולא בִּכדִי. כידוע, כל אוניית-קיטור תופסת מקום-כבוד עד הרגע שנבנית טובה ממנה, אך "גיבּרוֹנטוּס" היא כלי-שיט מהיר למדי ומבוקש גם בימינו. לפני שנים אחדות קרתה תאונה על סיפון האונייה, תאונה קטנת-חשיבות במושגי הציבור הרחב, אך בעלת חשיבות לא מבוטלת לריצ'רד קילינְג – הוא נהרג בה. האיש המסכן זכה לשורה-שתיים בעיתונים בהגיע האונייה לניו-יורק, ולא זו בלבד אלא שאייתו את שמו בשגיאה. כך, פחות או יותר, היה סדר הדברים: קילניג יצא לשוטט על הסיפון בשעה מאוחרת בלילה, במקום שישכב בבטחה על יצועו בתא הנוסעים, הציג רגל על משטח אפלולי שסבר שהוא יציב, אך בפועל לא הפריד אלא חלל ריק בינו לבין קרקעית הספינה. קברו אותו בים, ואנשי הצוות לא ידעו לספר דבר וחצי דבר כשנוסעים חקרניים, ששמועות הגיעה לאוזניהם, שאלו שאלות. מצב דברים כזה איננו נדיר הן בים והן ביבשה כשמדובר בעובדי-ציבור. גברת קילינְג, שנשארה מאחור באנגליה בעת שבעלה הפליג לאמריקה לעשות חיל ותחת זאת התגלגל מטה דרך חור, הרגישה פגועה ומקופחת. חברת הספנות טענה שלאדון קילינְג לא הייתה שום תואנה להסתובב ולרחרח במקומות חשוכים באישון לילה, והיה מן הצדק בטיעונם. גברת קילינְג, כנגד זאת, גרסה כי מלכודות-אדם על סיפון אונייה אסורות בכל זמן שהוא, ביום או בלילה, ובלבד שגדרו אותן כמו שצריך, וגם בדברים אלה היה מן הסתם קצת צדק. החברה הביעה, כמובן, צער עמוק על התקרית, אך סירבה לשלם עבור קילינְג אלא בציווי של בית-דין; פני הדברים נותרו אפוא בעינם. היה קשה לדעת מה יהיה פסקוֹ של בית-הדין כאשר יתאזר לפעול, אף שרבים סברו כי אם גברת קילינְג תתבע את חברת "הוט קרוֹס בָּן", היא תזכה. אך גברת קילינְג הייתה אישה ענייה, וכדי שטחנות הצדק יתחילו לפעול, נחוץ לשלשל מטבע בחריץ. הברייה העלובה חתמה אפוא על נייר שהציג לה עורך-הדין מטעם החברה וקיבלה בתמורה שטרות אחדים של פאונד כנגד הסכום ששילם אדון קילינְג על חדר מס' 18 ב"גיבּרוֹנטוּס". היה אפשר לחשוב שבכך יתיישב העניין כי עורך-הדין אמר לגברת קילינְג שלדעתו גילתה החברה רוחב יד בכך שהחזירה לה את דמי הנסיעה. אלא שבכך לא תם סיפור-המעשה. מקץ שנה, שילמה החברה לגברת קילינְג אלפיים ומאה פאונדים עבור בעלה. כשבאים ומהרהרים בדבר, עולה אולי בזיכרון מאמר-המערכת של אחד היומונים המובילים בלונדון על הנסיבות יוצאות-הדופן של האירוע. הכתוב מראה במובהק כי המימרה הנושנה שלפיה איגודים אין להם לא נשמה ולא גוף ולפיכך אי-אפשר לגנותם או לבעוט בהם – מימרה זו אינה יפה עוד לימינו, ימים של כבוד ויושרה במסחר. היה זה מאמר נוגע ללב מאין כמוהו, וקריאתו העלתה דמעות בעיני עמילי הבורסה, שעד אותו רגע לא ידעו מה נאצלים ונדיבים הם.
איך אפוא קרה שחברת "הוט קרוֹס בָּן" ביצעה צעד זה הראוי לשבח, אחרי שעורך-הדין מטעמה עשה מאמצים כבירים לפטור אותה מכל חָבוּת משפטית?
הכַּלכַּל של גיבּרוֹנטוּס, שעכשיו הוא פנסיונר קשיש, היה יכול מן הסתם לספר לכם לוּ רצה.
בתום המשא ומגע עם גברת קילינְג לשביעות רצונו של עורך-הדין של החברה, ובעוד הג'נטלמן הזה מחכך כפותיו על הניצחון הקל, עשתה ספינתנו גיבּרוֹנטוּס בנשיפת קיטור את דרכה בנהר מֶרזי, פניה אל ניו-יורק. עוד המלצרים באולם האכילה טרודים בהכנות לארוחת הערב, והנה נוסע חיוור וכחוש פנה אל אחד מהם ושאל:
"באיזה שולחן קבעתם לי מקום לשבת?"
"ושמך מהו, אדוני?" שאל המלצר.
"קילינְג."
המלצר סקר את השולחנות הראשיים מקצה אל קצה וחזרה, קרא את התוויות, אך לא מצא באף אחת את השם שחיפש. ואז בדק את השולחנות הקטנים, וגם שם העלה חרס בידו.
"איך אתה מאיית את שמך, אדוני?" הוא שאל את הנוסע הסבלני.
"ק-י-ל-י-נ-ג."
"תודה, אדוני."
ואז רפרף בעיניו על פני ארבע השורות של רשימת הנוסעים שהחזיק בידו, ולבסוף הניד בראשו.
"אני לא מוצא את שמך ברשימת הנוסעים," אמר. "אדבר עם הכַּלכַּל."
"נחיה ונראה," השיב הנוסע בשוויון-נפש, לכאורה אין לו עניין מיוחד בדבר. הנוסע ששמו לא היה ברשימה חיכה עד שובו של המלצר. "יואיל נא, אדוני, לסור אתי רגע לחדרו של הכַּלכַּל."
אחרי שהובא והוצג בפני הכַּלכַּל בחדרו, אמר לו הלה, כדרך כַּלכַּלים, בלשון של אדיבות –
"היורשה לי להציץ בכרטיס-הנסיעה שלך?"
הנוסע משך והוציא חריט ארוך מפנים מעילו, ומתוכו שלף והושיט מסמך לכַּלכַּל. הכַּלכַּל בחן את המסמך בחטף ואז תקע עיניו ברשימה שעל המכתבה לפניו.
"מוזר מאוד," אמר לבסוף. "לא זכור לי אירוע כזה מן העבר. למרות שהכול אפשרי, כמובן. האנשים על החוף, מסיבה תמוהה כלשהי, השמיטו את שמך מהרשימה שלי. צר לי על אי-הנוחות שנגרמה לך."
"שום אי-נוחות עד כה," אמר הנוסע, "ואני מאמין שגם לא תהיה. אני מניח שהכרטיס נראה לך רגיל."
"בהחלט – בהחלט," ענה הכַּלכַּל. ואז פנה ואמר למלצר, "תן למר קילינג כל מקום-ישיבה לפי רצונו בתנאי שהוא לא תפוס. אתה שוהה בחדר מס' 18?"
"זה מה שקניתי בליברפול."
"טוב, אדאג שתקבל את החדר, ואני מקווה שיהיה לשביעות רצונך. כבר הפלגת אתנו בעבר, אדוני? נדמה לי שפניך מוכרות לי."
"אף פעם לא הייתי באמריקה."
"אהה! אני, כמובן, רואה כל כך הרבה פרצופים, שלפעמים נדמה לי שאני מכיר אדם בזמן שאני לא. טוב, אני מקווה שתהיה לך נסיעה נעימה, אדוני."
"תודה."
מס' 18 לא היה נוסע אהוד. דומה שעורר באנשים רתיעה מידית, אף כי יש להודות שלא ניסה להתחבב על הבריות. הכול התנהל למישרין, ו"גיבּרוֹנטוּס" כבר עברה כמחצית הדרך, והנה יום אחד אחר הצהריים נכנס ראש הסגל לחדרו של רב-החובל, סגר אחריו את הדלת ואמר בפנים חיוורות –
"צר לי לדווח לך, אדוני, אבל אחד הנוסעים צנח אל קרקעית הספינה."
"אלוהים אדירים!" הזדעק רב-החובל. "הוא נחבל?"
"הוא נהרג, אדוני."
רב-החובל נעץ עיניים מבועתות באיש שתחת פיקודו.
"איך קרה הדבר? הרי נתתי הוראות מפורשות שאת המקומות הללו אין משאירים ללא פיקוח."
"זה מה שמוזר בסיפור, אדוני. הצוהר בסיפון לא נפתח במשך הנסיעה. הוא היה סגור על מסגר."
"שטויות! אף אחד לא יאמין לזה! מישהו נהג קלות-דעת! קרא בבקשה לכַּלכַּל."
למראה הבר-מינן, עלו זיכרונות בכַּלכַּל, והוא היה קרוב להתעלף ככל שכַּלכַּל עשוי להתעלף.
בלילה הטילו את קילינְג הימהּ. העניין כולו התבצע בחשאי-חשאין, כך שאיש לא חשד בכלום, ובלתי-ייאמן עוד יותר הוא ששום דבר לא גונב לעיתוני ניו-יורק. אין לדעת מה אמרו על כך במשרדי החברה בליברפול, אך משהו, משב קל, זע שם, בסביבה ההיא העסקית למהדרין. סביר כי גנזו את העניין כולו, כי למרבה הפליאה, כשניסה הכַּלכַּל לאמת את הסיפור כנגד כרטיס-הנסיעה של המנוח, נעלם המסמך ההוא כלא היה.
בליברפול שוב הרימה "גיבּרוֹנטוּס" עוגן בהינף דגלים, אך אצל אחדים מאנשי הצוות קיננה הרגשה עמומה של אי-נחת שהזכירה להם את הפעם הראשונה שהפליגו בים גבה-גלים. הכַּלכַּל ישב עסוק בחדרו, כדרך כַּלכַּלים בראשיתה של נסיעה, והנה נשמעה נקישה בדלת.
"היכנס!" צעק תופס-המשרה החשוב, ובפתח נכנס איש זר, ואמר "אתה הכַּלכַּל?"
"כן, אדוני. במה אוכל לעזור לך?"
"אני הנוסע של חדר מס' 18."
"מה!" הזדעק הכַּלכַּל בגרון ניחר וכמעט קפץ מכיסאו. ואז הציץ באיש החסון שמולו וצנח לאחוריו באנחת רווחה. זה לא היה קילינְג.
"אני הנוסע של חדר מס' 18," המשיך הנוסע, "והסידור שעשיתי עם האנשים שלכם בליברפול היה שהחדר כולו לרשותי. אני נוסע לא מעט – "
"כן, אדוני היקר," אמר הכַּלכַּל, אחרי שסקר בקצרה את הרשימה שלפניו, "חדר מס' 18 לרשותך."
"זה מה שאמרתי לאיש שפרק שם את המזוודה. אבל הוא הראה לי את הכרטיס שלו, והוא הונפק לפני שלי. אני באמת לא מבין למה העובדים שלכם יעשו דבר – "
"איזה מן צורה יש לאיש הזה?"
"רזה, חולני, חיוור כמו סיד. לא נראה כמו אחד שיחזיק מעמד עד סוף הנסיעה. אני לא רוצה אותו כשותף לחדר, אם אני חייב. אני חושב שאתה צריך – "
"מה שצריך, אדוני. אסדר הכול. אם יתברר כי נפלה טעות ושיש לו זכות-קדימה על החדר, לא תתנגד לקבל את מס' 24 – חדר גדול וטוב בהרבה."
"יתאים לי בהחלט."
הכַּלכַּל נעל את הדלת וניגש למס' 18.
"אז מה?" הוא אמר לדייר.
"אז ככה," אמר אדון קילינְג וזקף בו עיני דג קרות.
"שוב אתה פה, מה?"
"שוב אני פה, ושוב אהיה. ושוב-פעם, ושוב, ושוב, ושוב."
"טוב, מה לעזא… " ואז נמלך הכַּלכַּל בדעתו וחשב כי מוטב לא לקלל אל מול המבט הקרחי הדָביק הנעוץ בו. "לאן אתה חותר?"
"פשוט לגרום לחברה שלך לעמוד בהתחייבות שלה. מליברפול לניו-יורק – זה מה שרשום בכרטיס הנסיעה. שילמתי כדי שיורידו אותי על אדמת ארצות-הברית ולא בשביל שיזרקו אותי מהסיפון אל לב הים. אתה חושב שתצליחו להביא אותי לשם? היו לכם שני ניסיונות-נפל. וגם, החברה שלכם גדולה וחזקה, צריך לזכור."
"אם אתה יודע שאנחנו לא מצליחים, אז למה אתה – ?" הכַּלכַּל השתהה.
"למה אני מציק לכם עם הנוכחות שלי?" השלים אותו אדון קילינְג. "כי אני רוצה שצדק ייעשה. המחיר הוא אלפיים פאונדים, ועם כל נסיעה אני אעלה אותו במאה נוספים." הפעם נודעה הפרשה לעיתוני ניו-יורק, אבל לא לפרטיה המיוחדים המוזרים. סוּפר על רשלנותם הפושעת של אנשי הצוות, שלמעשה אפשרו שאותה תאונה עצמה תקרה פעמיים באותה אונייה עצמה. בהגיע האונייה לליברפול הגישו כל אנשי הסגל, מִדרגת רב-חובל ומטה, את התפטרותם. רוב המלחים לא טרחו להתפטר, אלא קמו ועזבו חיש. המנהל הכללי התרעם על תגובות העיתון, אך הסיפור בכלל שעשע אותו. כדי להניח את דעתו, הוא הוזמן לבוא ולראיין את קילינְג, ורוב אנשי הסגל הבטיחו כי יישארו על הסיפון להקביל את פניו. הוא השתכן בחדר מס' 18. השאר לא ידוע לי, כי הכַּלכַּל סירב להמשיך ב"גיבּרוֹנטוּס" והועבר לאונייה אחרת.
אך המעט שלהלן שָריר במאה אחוזים: עם שובו של המנהל הכללי שילמה החברה ברוחב לב לגברת קילינְג 2,100 פאונדים.
