הגברת במראָה – השתקפות | וירג'יניה וולף (1941-1882)

אסור להשאיר מראות תלויות בחדרים לא פחות משאסור להשאיר פנקסי המחאות פתוחים או מכתבים המתוודים על פשע נתעב. באותן שעות אחר-הצהריים של קיץ לא יכולת לא להציץ במראָה הארוכה שהייתה תלויה בפרוזדור. כך אִינה המקרה. מעִמקי הספה בטרקלין ראית במראָה האיטלקית לא רק את בבואתו של השולחן עם טבלת השיש; גם כברת גן הלאה משם. יכולת לראות שביל מדושא ארוך מוביל בין גָדות של פרחים גבוהים עד המקום שבו מסגרת הזהב חתכה בו והורידה פינה.

הבית היה ריק, ובתור האדם היחיד בטרקלין הרגשת כאחד מאותם חובבי טבע, שמכוסֵי עשב ועלים הם שוכבים ובולשים אחר החיות הביישניות ביותר המסתובבות להן באין מפריע – גיריות, לוטרות, שלדגים – כשהם עצמם אינם נראים. אותו אחר-הצהריים היה החדר מלא יצורים ביישניים כאלה, מלא אורות וצללים, וילונות תופחים, ניצנים נושרים – דבר שאינו קורה, כך נדמה, כשמישהו צופה בנעשה. החדר הכפרי, השקט והישן, ובו שטיחים, קמיני אבן, כונניות ספרים וארונות לכה באדום וזהב, היה מלא יצורים ליליים כאלה. הם טפפו פנימה על בהונותיהם בצעד רך, בזנבות פרושים, ניקרו כביכול את דרכם, כאילו היו עגורים או להקות הדוּרות של פלמינגו, שצבעם הוורוד דהָה וזנבותיהם מצועפים כסף. והיו גם סומָקים והתקדרויות עמומים, כאילו דיונון הציף לפתע את האוויר בסגול. וכמו לבֵּן אנוש היו לחדר תשוקות וכעסים משלו ופרצי-זעם וקנאות ועיצבונות ששטפו אותו והעיבו עליו. דבר לא נשאר כשהיה יותר משתי שניות.

אך בחוץ שיקפה המראָה את שולחן הפרוזדור, את החמניות ואת השביל בגן בדייקנות כזו ובאין-נוע, שנדמָה שהם כלואים בה לאין מנוס במלוא ממשותם. היה זה ניגוד מוזר – כאן השתנות בלתי פוסקת, שם אי-תזוזה גמורה. אי-אפשר היה לחדול להביט מהאחד אל האחר. בינתיים, היות שכל הדלתות והחלונות היו פתוחים בחום, נשמע ללא הרף צליל של אנחה ושל הפסקה, כמדומה קולו של בן-החלוף והמתכלה, בא והולך כמו נשימת אדם, בעוד במראָה דברים חדלו לנשום ונחו דוממים בנים-ולא-נים של אלמוות.

חצי שעה קודם ירדה בעלת הבית, איזבלה טייסון, בשביל המדושא, בשמלת קיץ דקה, מחזיקה סל, והנה נעלמה, נחתכה על ידי המסגרת המוזהבת של המראָה. יש לשער כי שמה פניה לגן התחתון לקטוף פרחים; או, מה שנראה טבעי יותר להניח – לקטוף דבר-מה קל ודמיוני ועלוותי ומשתרך, זלזלת, ואולי אותם שריגים הדורים של חבלבל שמתלפפים בכתלים מכוערים ומתפרצים פה ושם בפריחה לבנה או סגולה. היא נטתה אל הדמיוני ואל החבלבל הרוטט, ולאו דווקא אל האָסתר הזקוף, אל הציניה המעומלנת, או אל ורדיה הלוהטים, הדולקים כמו מנורות על עמודיהם הישרים של שיחי הוורדים. ההשוואה הראתה מה מעט, אחרי כל השנים הללו, ידעת עליה; כי לא יעלה על הדעת שאישה בשר ודם בת חמישים וחמש או שישים תהיה באמת זֵר או קנוקנת. השוואות ממין זה גרועות מן ההשוואות הבטלות והמלאכותיות – הן אפילו אכזריות, כי כמו החבלבל עצמו הן מתייצבות רוטטות בין עיניך לבין האמת. צריך שתהיה אמת. צריך שיהיה כותל. ועדיין היה מוזר כי אחרי שהיכרת אותה כל השנים האלה לא יכולת להגיד מהי האמת על איזבלה; עדיין חיברת עליה משפטים כמו על אותם חבלבל או זלזלת. אשר לעובדות, עובדה היא כי איזבלה הייתה רווקה זקנה; כי הייתה עשירה; כי קנתה את הבית הזה וכי קנתה במו ידיה – לא פעם בפינות הכי נידחות ובסכנת נפשות מעקיצות ארסיות וממחלות אוריינטליות – את השטיחים, הכיסאות והארונות שחיו עתה את חייהם הליליים לנגד עיניך. לפעמים היה נדמה שהם יודעים עליה יותר משידענו אנו, שישבנו עליהם, כתבנו עליהם ופסענו עליהם כה בזהירות – יותר משהורשינו אנו לדעת. בכל ארון היו הרבה מגרות, ובכל מגרה היו כמעט בוודאי שמורים מכתבים, צרורים בסרט, מבושמים במקלוני אזוביון ועלי ורדים. כי עובדה נוספת היא – אם בעובדות חשקת – שאיזבלה הכירה הרבה אנשים, היו לה הרבה חברים; ועל כן אם הרהבת עוז לפתוח את המגרה ולקרוא את מכתביה, היית מוצא עקבות של הרבה התרגשויות, של פגישות שנקבעו, של נזיפות על פגישות שלא קוימו; מכתבים ארוכים של קרבה וחיבה, מכתבים אלימים של קנאה ותוכחה, מילים איומות של פרדה לנצח. כי כל אותם ראיונות וזימונים נסתיימו בלא כלום – כלומר, מעולם לא התחתנה, ועם זאת, לפי האדישות המשוכה כמסכה על פניה, היא ידעה תשוקה וחוותה חוויות פי שבעים ושבעה מכל התוֹרעים את אהבותיהם באוזני עולם ומלואו. תחת עקת ההרהורים על איזבלה, הפך חדרה לצללי וסמלי יותר. הפינות נראו אפלות יותר, רגלי הכיסאות והשולחנות צנומות והיירוגליפיות כפליים.

פתאום בטלו הבבואות הללו ואינן – באלימות ועם זאת בלי קול. צורה גדולה ושחורה חדרה והאפילה על המראָה; ספגה והעלימה הכול, זרתה על השולחן חפיסה של אבני משחק משורגות ורוד ואפור והלכה לה. אך התמונה השתנתה לגמרי. רגע אחד הייתה בלתי מוכרת, בלתי הגיונית, בלתי ממוקדת. קשה היה לייחס את אבני המשחק הללו לשום תכלית אנושית. ואז לאט-לאט החל לפעול עליהן תהליך הגיוני כלשהו, לערוך ולארגן אותן ולהעמיד מהן תשלובת של חוויה משותפת. ובסוף הסתבר כי אינן אלא מכתבים. הדוור הביא את הדואר.

המכתבים נחו על השולחן עם טבלת השיש, תחילה נוטפים אור וצבע וגסים ובלתי נמהלים. אחר כך היה מוזר לראות איך הם מתכנסים ומסתדרים ונרגעים והופכים לחלק מן התמונה ונהנים מהדממה והאלמוות שהמראָה השרתה. הם נחו שם טעונים מציאות ומשמעות חדשות וגם כבדוּת גדולה יותר, כאילו נחוץ אזמל לחלצם מהשולחן. אם יד הדמיון הייתה כאן או לאו, נראה היה כאילו אינם צרור מכתבים מקרי, אלא לוחות שיש שחרוטה עליהם אמת נצחית, שאם יכולת לקוראם היית יודע כל מה שיש לדעת על איזבלה, כן, וגם על החיים. הדפים בתוך המעטפות הללו שצורתן כשל שיש נחקקו עמוק והובקעה בהם משמעות עד בלי די. איזבלה תיכנס ותיטול אותם אחד-אחד, לאט מאוד, ותפתח אותם, ותקרא אותם בזהירות מילה במילה, ואז, באנחה של הבנה, תקרע את המעטפות לפיסות קטנות ותכרוך את המכתבים יחד, ותנעל את מגרת הארון בהחלטה נחושה להסתיר מה שלא רצתה שייוודע.

איזבלה אינה רוצה שיכירוה – אך אסור שתימלט שוב. זה מופרך. זה מפלצתי. אם היא מסתירה כה הרבה ויודעת כה הרבה צריך לפרוץ אותה בכלי הראשון שייפול לידינו – הדמיון. יש לתת עליה את הדעת ברגע זה ממש. יש להצמידה למקום. יש לסרב לכל דחייה בדיבורים ובמעשים, לפי מה שמזדמן אותו רגע – ארוחות ערב, ביקורים, שיחות נימוסין. צריך להיכנס לנעליה. ואם מבינים את המימרה הזאת כלשונה – לא קשה לראות את הנעליים שהיא נועלת ברגע זה שם בגן התחתון. הן צרות מאוד, וארוכות, ואופנתיות – עשויות מעור שאין כמוהו לרכות ולגמישות. כמו כל דבר שהיא שמה עליה, הנעליים האלה הן מופת של אנינות. והיא עומדת לה תחת המשוכה הגבוהה בגן התחתון, מגביהה את המספריים הקשורים למותניה כדי לקטום כמה פרחים נבולים או ענף שצמח פרע. השמש מכה על פניה, בעיניה; אבל לא, ברגע המכריע צעיף של ענן כיסה את השמש, הפך את מבען של עיניה לספקני – לעגני או רך, מבריק או עמום – ואפשר היה רק להבחין במתווה הבלתי מוגדר של פניה העדינות, הדהויות כלשהו, מביטות אל השמים. אולי היא מהרהרת שעליה להזמין רשת חדשה לתותים; שעליה לשלוח פרחים לאלמנתו של ג'ונסון; שהגיע הזמן שתקום ותיסע למשפחת היפֶּסליז בביתם החדש. אלה ודאי הדברים ששוחחה עליהם בארוחת הערב. אלא שעייפת מהדברים ששוחחה עליהם בזמן הארוחה. מה שרצית לתפוס הוא מצב-ההוויה היותר עמוק שלה, לתפוס ולהפוך למילים את המצב, שהוא לנפש כמו הנשימה לגוף, מה שמכנים אושר או אומללות. עם אזכורן של המילים האלה נהיֶה ברור כשמש שהיא אדם מאושר. היא עשירה; היא אשת סגולה; יש לה הרבה חברים; היא הסתובבה בעולם, קנתה שטיחים בתורכיה וקדרות כחולות בפרס. שֹדרות של עונג קורנות-מסתעפות לפֹּה ולפֹּה מן המקום שהיא עומדת שם עם מספריים מונפים לקצוץ את הענפים הרועדים תוך שעננוֹת התחרים מצעפות את פניה.

כאן, בתנועה זריזה של המספריים, קטמה את שריג הזלזלת והוא נפל ארצה. בנופלו, ודאי הסתנן פנימה גם קצת אור, ודאי יכולת להעמיק קצת יותר אל נבכי הווייתה. נפשה הייתה אז מלאה רוך וחרטה… לקצוץ ענף שגדל פרע העציב אותה מפני שפעם הוא היה בחיים, וחיים יקרו בעיניה. כן, ובה-בשעה נפילתו של הענף סימנה לה איך תמות היא עצמה באחד הימים ואת הבלותם וארעיותם של דברים. ואז מיהרה וצדה שוב את המחשבה הזאת בשכלה הישר המזומן לה, ונתנה אל לבה כי החיים האירו לה פנים; גם אם נפול תיפול, פירוש הדבר הוא לשכב על האדמה ולהתפורר במתיקות אל תוך שורשי הסיגליות. כך אפוא עמדה והרהרה. בלי שתחדד אף אחת מהמחשבות, כי הרי נמנתה עם אותם אנשים מאופקים שתודעתם מחזיקה את מחשבותיה סבוכות בתוך ענני שתיקה, היא הייתה מלאת מחשבות. תודעתה הייתה כמו חדרה, שאורות התקדמו ונסוגו בו, טופפו פנימה על בהונותיהם, בצעד רך, פרשו זנבותיהם וניקרו את דרכם. ואז הוצפה כל הווייתה, שוב כמו החדר, בענן של ידע עמוק כלשהו, של חרטה שאינה מתבטאת במילים, ואחר כך היא התמלאה מגרות נעולות, גדושות מכתבים, כמו ארונותיה. לדבר על "לפרוץ אותה" כאילו הייתה צדפה, לטפל בה בכלים שאינם הכי דקים ועדינים וגמישים, הוא חילול הקודש וּפִרכה.

תחילה הייתה כה רחוקה עד שהיה קשה לראותה ברור. היא התקרבה אגב השתהות והתמהמהות – פה מיישרת ורד, שם מריחה ציפורן, אך לא עצרה על מקומה. ומרגע לרגע גדלה בתוך המראָה, נעשתה יותר ויותר האישה שרצית לחדור אל נפשה. אימתת אותה שלב-שלב – קודם התאמת את התכונות שגילית אל הגוף המשתקף במראָה. הנה שמלתה האפורה-ירוקה, ונעליה הארוכות, הסל שלה, ודבר-מה מנצנץ לצווארה. כיוון שהתקדמה כה לאט לא נראה היה שהיא פורעת את הדגם שבמראָה, רק מכניסה פנימה יסוד חדש, שהניע בעדינות את שאר החפצים ושינה אותם מעט, לכאורה הוא מבקש אותם, בנימוס, לפנות לה מקום. והמכתבים והשולחן והשביל המדושא והחמניות שהמתינו במראָה, נפרדו זה מזה והתרווחו כדי שתוכל להתקבל אל תוכם. ובסוף הופיעה היא, בפרוזדור. היא עמדה מלכת. היא עמדה ליד השולחן. היא עמדה ללא זיע. מיד החלה המראה לשפוך עליה אור שנראה כאילו הוא מקבע אותה; שנראה כמו חומצה שמאכלת את הבלתי חיוני ואת המלאכותי ומשאירה על מקומה רק את האמת. המראֶה היה שובה לב. הכול נשר ממנה – העננים, השמלה, הסל, היהלום – כל מה שכינית קודם מטפס וחבלבל. הנה נגלה הכותל הקשה שמתחת. הנה נגלתה האישה עצמה. באור ההוא חסר-הרחמים היא עמדה עירומה. ולא היה שם כלום. איזבלה הייתה ריקה למשעי. לא היו לה מחשבות. לא היו לה חברים. לא הייתה לה אהבה לאיש. אשר למכתביה – כולם היו חשבונות. רְאו, בעומדה שם, זקנה וזוויתית, משורגת ורידים וקמטים, עם אפה הזקור וצווארה הקמוט, אפילו לא טרחה לפתוח אותם.

אסור לאנשים להשאיר מראות תלויות בחדריהם.

 

תגובה אחת בנושא “הגברת במראָה – השתקפות | וירג'יניה וולף (1941-1882)”

  1. ליאורתי, בשעה טובה! ממש מתנה. קודם-כל פניתי לסיפור של וירג'יניה וולף על האישה במראה. התרגום שלך אדיר. את מצליחה להעביר דרך בחירת המילים את העולם הויקטוריאני החומרי והנפשי של הגברת. לא פשוט לקרוא את וולף, אבל אני לא חושבת שזה בגלל התרגום. למשל, הרעיון של אבני משחק שהופכים למכתבים, או מתברר שהם מכתבים? לא ברור לי. אבל אני מניחה שזה מה שיש בטקסט המקורי. בכל-זאת, כשמדובר בוולף, תמיד כדאי לעשות את המאמץ וכזה בתרגום שלך, עוד יותר. אקרא כל בוקר סיפור. נראה לי שזו דרך נהדרת להתחיל את היום ולהיגמל מקריאת עיתון.
    עכשיו אני הולכת למילון (ולא לגוגל) לראות מה פשר המילה "פרכה". רק שתמשיכי להפיק מתנות כאלו, חברתי. אליה.

להגיב על אליה אלכסנדר לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *