הדיוקן הסגלגל I אדגר אלן פו (1849-1809)

בית-האחוזה שמשׁרתי העז לפרוץ פנימה אל תוכו, ובלבד שלא אשאר ללון תחת כיפת השמים במצבי הגופני הנואש, היה אחד מאותן תלוליות שמשמשים בהן יחד קדרות ופאר, ואשר שנים רבות הן מציגות את חזותן הזעופה ברכס האפנינים – זעופה במציאות לא פחות מאשר במחוזות דמיונה של מרת רדקליף [אן רדקליף, מחלוצות הרומן הגותי במעבר המאות ה-18 וה-19]. למראית עין ננטש הבית זמנית לפני שנים לא רבות. השתכַּנּוּ באחד האגפים הקטנים והפחות הדורים. מקומו היה בצריח מרוחק של הבניין ועיטוריו היו עשירים, אך נושנים ומרופטים. שטיחי-קיר תלו על הכתלים, שהיו מקושטים במזכרות מלחמה ובשלטי גיבורים רבים, צד-בצד עם מספר גדול להפליא של ציורים מודרניים מגוונים, רבי-עוז ומלאי חיות, במסגרות מפוארות של דגמי ערבסקה מוזהבים. ציורים אלה, היו תלויים לא רק על משטחי הקיר העיקריים, אלא בפינות וגומחות רבות שזימנה הארכיטקטורה הזרה והמוזרה. אולי היו אלה דמדומי ההזיה שלי שגרמו לכך שאגלה בהם עניין רב. וכך אפוא הוריתי לפֶּדרו להגיף את התריסים הכבדים – הלילה כבר ירד –  להדליק את פתילֵיה של מנורת-הקנים שעמדה למראשות מיטתי ולפתוח לרווחה את יריעות הקטיפה השחורה שעטפו את המיטה מכל עבר. כל זאת, כדי שאוכל להתמסר, אם לא לשינה, כי אז להתבוננות מעמיקה בתמונות ולעיון בספרון שמצאנו מונח על הכר, שתיאר והסביר אותן.

שעה ארוכה קראתי, עד חצות הלילה, ובאדיקות ומסירות התבוננתי. הזמן נקף במהירות ובהתרוממות-הרוח. מיקומה של מנורת-הקנים לא הניח את דעתי. פשטתי את זרועי בקושי – מוטב כך מלעורר את משרתי המנמנם – וכיוונתי את המנורה שתשפוך את מלוא אורה על הספר.

אלא שהפעולה הניבה תוצאה בלתי-צפויה לחלוטין. אורם של הנרות הרבים (והיו רבים מאוד) נפל עתה על גומחה בחדר, שעד אותו הרגע הטילה עליה אחת מתמוכות המיטה צל עמוק. על ידי כך נגלתה לכל פרטיה תמונה שנעלמה מעיני קודם. היה זה דיוקן של נערה צעירה בשחר בשלותה הנשית. הצצתי בתמונה חיש, ואז עצמתי את עיני. למה ומדוע? – בתחילה לא היה הדבר נהיר אף לי עצמי. אך בעוד עיני עצומות, שקלתי בדעתי את הסיבה לכך. זו הייתה תנועה אינסטינקטיבית לקנות לי שהות לחשוב – לוודא שעיני לא הטעו אותי – להרגיע ולשכך את דמיוני לפני שאשלח מבט מפוכח ונוקב יותר. כעבור דקות אחדות נתתי שוב בציור מלוא המבט.

נעלה מכל ספק שהפעם ראיתי נכוחה; כי כבר הבהוב הנרות הראשון על בד-הציור  פוגג כמדומה את הקהות המטמטמת שהשתלטה על חושי, וטלטל אותי בן-רגע אל תוך ערות גמורה.

כבר אמרתי כי הדיוקן היה של נערה צעירה. רק ראש וכתפיים, כמין וינייטה, שהזכיר לא מעט את ציוריו האהובים של סוֹלי. הזרועות, החזה ואפילו קצות השער הזוהר נמזגו כלא-היו אל האפלולית העמומה העמוקה שברקע הציור. מסגרת התמונה הייתה סגלגלה [אובלית], מקושטת ברקמה עשירה של חוטי-זהב בסגנון מורסקי. כיצירת אמנות, קשה היה למצוא משהו שישווה לה. אך לא הביצוע, לא היופי בן-האלמוות של הפנים, לא אלה הרעישו את לבי. גם לא דמיוני, שניעור מנים-לא-נים וטעה לראות בדיוקן דמות בשר-ודם. מאפייני העיצוב, הסגנון והמסגרת הפריכו אפשרות כזאת בן-רגע. קרוב לשעה, ספק יושב ספק כורע, שקוע בעיון המדוקדק, הייתי מסומר אל הדיוקן. לבסוף, שבע-נחת מפענוח פשר השפעתו, צנחתי אפרקדן אל מיטתי. סוד כישופה של התמונה היה נאמנותו המוחלטת של המבע לחיים, שתחילה הסעירה את חושי, ואז בלבלה, הדבירה והפחידה אותי. ביראה הגובלת בחרדת-קודש החזרתי את מנורת-הקנים אל מקומה. אחרי שהעלמתי מן העין את סיבת התרגשותי העצומה, ביקשתי בלהיטות אחר הספרון שתיאר את התמונות ותולדותיהן. וכך היה כתוב שם, בלשון חידתית ומעורפלת:

"היא הייתה עלמה בעלת יופי שמוצאים רק בנדיר, ועליזותה לא נפלה מחִנה. אך ארורה היא השעה שבה פגשה את הצייר, התאהבה בו ונישאה לו. אשר לו, נלהב ושקדן ומחמיר כשהיה, כבר אירש לו כלה אחרת בדמות אמנותו. ואילו היא, עלמה בעלת יופי שמוצאים רק בנדיר, שעליזותה אינה נופלת מחִנה; כולה אור וחיוכים והיא מפזזת כעופר-איילים; אוהבת ומייקרת כל דבר ודבר; שונאת רק את האמנות שהעמידה לה מתחרה; חרדה רק מלוח-הצבעים והמברשות ועוד אמצעים לא-רצויים אשר הסתירו ממנה את קלסתר-פניו של אהובה. לכן חשך עולמה של הגבירה כששמעה את הצייר אומר שברצונו לצייר גם את כלתו הצעירה. אלא שהיא הייתה ענווה וצייתנית, וישבה לפניו  שפלת-רוח שבועות ארוכים בחדר-הצריח הגבוה והאפלולי, שהאור בו נפל טיפין-טיפין רק מלמעלה. אך הצייר רק השתבח במעשה-היצירה שהתמשך משעה לשעה ומיום למשנהו. היה זה איש פראי והולך בגדולות, טרוף מצבי-רוח ושוגה בחלומות-שווא. על כן לא השגיח כי אור-הרפאים בצריח המבודד מָצָה את הבריאות ואת שמחת-החיים מכּלתו, שנמקה בבירור לעיני כול – חוץ מאשר לעיניו. ועם זאת היא המשיכה לחייך ולחייך, בלי תלונה, כי ראתה שהצייר (ששמו הלך לפניו) נהנָה הנאה יוקדת וקדחתנית, וכילה ימים ולילות בתיאורה של

זו שאהבה אותו כל כך, ועם זאת נחלשה מיום ליום ונפלה רוחה. ואכן, אחדים מאלה שצפו בדיוקן, דיברו על הדמיון שבו כעל פלא-פלאים וכהוכחה לכישרונו של הצייר ולא פחות מכך לאהבתו העמוקה את מי שהפליא כל כך לתאר. אך לבסוף, כשהמלאכה קרבה אל סיומה, כבר לא הורשה איש להיכנס אל הצריח; כי הצייר נטרף בדבקותו הלוהטת, ולא הסיר את עיניו מבד-הציור, גם לא כדי להעיף מבט בקלסתרה של רעייתו. הוא לא השגיח כי הגוונים שפיזר על הבד נעקרו מלחייה של זאת שישבה לפניו. וכחלוף שבועות רבים, וכשלא נותר הרבה לעשות אלא נגיעת-מכחול יחידה בפֶּה ונקודת-צבע על העין, חייתה שוב רוחה של האישה כמו שלהבת המתלהטת בבית-הנר. ואז נצבע הפה והושלמה העין, ומשך רגע עמד הצייר שבוי בכשפו של מעשה-ידיו. עודו מתבונן, תקפו עליו רעדה וחיוורון גדול ובעתה והוא קרא בקול גדול: "אלה החיים ממש". תוך כך פנה לפתע והביט באהובת לבו – והנה היא מתה.

 

תגובה אחת בנושא “הדיוקן הסגלגל I אדגר אלן פו (1849-1809)”

  1. המוטיב של האשה האהובה המתחרה באומנות על לבו ומסירותו של האומן מזכירה את "פונדק הרוחות" של אלתרמן. גם במחזה שלו האשה שאוהבת ללא גבולות נכנעת ל"כישלונה" מול האומנות שהיא בעצם זו שמאפשרת אותה ומעניקה אותה לאומן. הסיפור של אדגר אלן פו מתכתב גם עם "תמונתו של דוריאן גריי" שנכתב אחריו אך אין ספק שהושפע ממנו.
    גם סיפורה של וורטון עוסק ביחס האומן לאומנותו. המשותף לכל הסיפורים הללו הוא התרומה והתשתום שמשלמים הדמויות החיות בסביבת האומן ומאצילים עליו השראה. אפשר לכתוב על כך שעות.

להגיב על אליה אלכסנדר לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *