לקהל הקטן על הרציף היה נדמה כי היא לעולם לא תזוז ממקומה. בלי-נוע, ענקית, נחה לה שם במים האפורים הקמוטים, מעליה לולאה של עשן, ובירכתיים להק עצום של שחפים צורחים, צוללים ועטים על אשפה מן המטבח. יכולת רק להבחין בזוגות קטנים צועדים בסך – זבובים קטנים פוסעים הנה והנה על גבי הצלחת שעל המפה האפורה הקמוטה. זבובים אחרים נקבצו ונהרו אל שפת הצלחת. הנה נצנוץ של לובן על הסיפון התחתון – סינרו של הטבח או אולי של חדרנית. הנה עכביש שחור קטנטן נחפז במעלה הסולם אל הגשר.
בקדמת הקהל התהלך אנה ואנה גבר בגיל העמידה, עז-פנים, לבוש למהדרין ומוגן היטב מפני הקור במעיל אפור, בצעיף-משי אפור, בכפפות עבות ובכובע לבד כהה – התהלך ואגב כך סחרר את מטרייתו הסגורה. הוא נראה כמנהיג את הקהל הקטן שעל הרציף ובה בעת שומר עליו שלא יתפזר – משהו בין רועה לכלב-רועים.
אבל איזה טיפש – איזה טיפש אני שלא הבאתי אתי משקפת! אפילו משקפת אחת אי-אפשר למצוא בכל החבורה הזאת. "מוזר, מר סקוט, שאיש מאתנו לא חשב על משקפת. כך אולי יכולנו לנער אותם קצת. אולי לאותת להם: 'אל תהססו לרדת לחוף. הילידים לא מזיקים'. או 'ברוכים הבאים. הכול נסלח'. מה? אֶה?"
מבטו המהיר, הלהוט, עצבני למדי ועם זאת כה ידידותי ומאמין בזולת, לכד את כל הנוכחים ברציף, אפילו את הבחורים החסונים ההם ששעונים בלי מעש אל כבשׁ האונייה. הם יודעים, כל אחד ואחד מהם, שמרת המונד נמצאת על האונייה הזאת; והוא היה כל-כך נרגש עד שלא עלה בדעתו אלא להאמין באמונה שלמה כי עובדה מופלאה זאת נחשבת גם בעיניהם. לבו יצא אליהם. הלוא הם – כך החליט – ציבור של אנשים מהוגנים. ואלה שליד כבשׁי האונייה – גם הם בחורים מצוינים, הגונים. איזה שרירים – שככה יהיה לי טוב! והוא יישר את שכמותיו, תקע בכיסים את ידיו העטויות כפפות עבות והתנודד לו קדימה ואחורה על עקביו.
"כן, אשתי הייתה באירופה בעשרת החודשים האחרונים. ביקרה את בתנו הבכורה שהתחתנה לפני שנה. בעצמי הבאתי אותה עד כאן, עד סליסבורי. אז חשבתי שהכי טוב שגם אבוא לאסוף אותה. כן- כן." העיניים האפורות הפקחיות הצטמצמו שוב ובלשו מהר, בדאגה, על פני האונייה הדוממת. שוב נפתחו כפתורי המעיל. שוב נשלף השעון הדק הצהבהב, ובפעם המי-יודע-כמה הוא ערך את חשבון השעות.
"אז בואו נראה. בשתיים ורבע יצאה הסירה של הרופא. בשתיים ורבע. עכשיו בדיוק ארבע ועשרים ושמונה דקות. כלומר, הרופא נמצא שם שעתיים ושלוש עשרה דקות. שעתיים ושלוש עשרה דקות! וואו!" הוא הפיק כמין שריקה קטנה מוזרה וחזר וסגר בנקישה את מכסה השעון. "אבל לדעתי היו צריכים להודיע לנו אם קרה משהו – אתה לא חושב, מר גייבן?"
"או, כן, מר המונד! אני לא חושב שיש משהו – משהו שצריך להדאיג אותנו," אמר מר גייבן והקיש במקטרתו כנגד עקב נעלו. "ויחד עם זאת…"
"בדיוק! בדיוק!" קרא מר המונד. "נורא מרגיז!" הוא פסע הנה והנה ואז חזר אל מקומו בין מר ומרת סקוט ומר גייבן. "וחוץ מזה כבר מחשיך," והוא נופף במטרייתו המקופלת, לכאורה הדמדומים, לפחות הם, יואילו להשתהות קצת בטובם. אך הדמדומים הגיעו לאיטם, פשטו כמו כתם איטי על המים. ג'ין סקוט הפעוטה משכה משיכה קטנה בידה של אמהּ.
"אני רוצה לאכול, אמא'לה!" ייבבה.
"אני מתאר לעצמי שאת רוצה," אמר מר המונד. "אני מתאר לעצמי שכל הגברות כאן כבר רוצות את תה-המנחה שלהן." ומבטו החביב, הסמוק, החומל-ואינו-חומל שב ולכד את כולם. תוהה היה האם ג'ייני לוגמת עתה ספל אחרון של תה בבָּאר של האונייה. הוא קיווה שכך היא עושה; היה סבור שלא כך. מתאים לה לא לעזוב את הסיפון. במקרה זה, אולי מלצר-הסיפון מביא אליה ספל-תה. אם הייתי שם אני – כבר הייתי מביא לה איכשהו. ולרגע עומד היה בעיני רוחו על הסיפון, רוכן מעליה, מתבונן איך היא לופתת בידה הקטנה את הספל, בדרכה המורגלת עמה, שותה את ספל-התה היחיד שניתן להשיג שם אותה שעה… אך מיד שב וחזר לכאן, ורק אלוהים יודע, אמר לעצמו, מתי רב-החובל הארור הזה יפסיק כבר לבזבז את הזמן. ושוב התחיל לפסוע מכאן לשם, משם לכאן. ואז הרחיק עד עמדת-המוניות לוודא שהנהג שלו לא נעלם; ושוב סב על מקומו וחזר אל הציבור הקטן שהתגודד במחסה תיבות-הבננות. ג'ין סקוט הפעוטה עדיין רצתה לאכול. מסכנה קטנה! הלוואי והייתה לי חתיכת שוקולד.
"בואי הנה, ג'ין!" קרא אליה. "מתחשק לך סיבוב?" ובעדינות, בלי קושי הניף וסובב את הקטנה והעמיד אותה על תיבה גבוהה יותר. החזקתה, התמיכה בה על מקומה גרמו לו רווחה עצומה, הרחיבו את לבו.
"לא ליפול," אמר לה, זרועו כרוכה סביבה.
"הו, לא צריך לדאוג לג'ין, מר המונד!" אמרה מרת סקוט.
"הכול בסדר, מרת סקוט. שום טרחה. רק הנאה. ג'ין היא חברה שלי, נכון, ג'ין?"
"כן, מר המונד," אמרה ג'ין ואצבעה החליקה על השקע בכובע הלבד שלו.
לפתע תפסה באוזנו וצעקה בקול. "תסתכל, מר המונד! היא זזה! היא נכנסת!"
"שכה אחיה! אמת ויציב! סוף-סוף!" לאט לאט סבה האונייה. צליל של פעמון רחוק חצה את המים, וסליל גדול של קיטור גָח אל האוויר. השחפים התרוממו, התנפנפו כפיסות נייר לבנות. ומר המונד לא ידע לבטח האם ההלמות העמוקה הייתה של מנועי האונייה או של לבו. תהיה אשר תהיה, היה עליו לחשל עצמו כדי לשאתה. ברגע זה, בצעד נרחב, ירד מנהל-הנמל, קפיטן ג'ונסון הזקן, בכבש האונייה, תחת זרועו תיק משרדי עם כריכת עור.
"אל תדאג לג'ין," אמר מר סקוט. "אני אחזיק בה." הוא הגיע בעוד מועד, כי הילדה נשתכחה לגמרי ממר המונד שניתֵר ממקומו לקדם את פניו של קפיטן ג'ונסון הזקן.
"יפה, קפיטן," הצטלצל שוב הקול הלהוט העצבני, "סוף-סוף ריחמת עלינו."
"זאת לא אשמתי, מר המונד," צפצף הקפיטן הזקן וזרק מבט אל האונייה. "מרת המונד על האונייה, לא?"
"כן, כן!" אמר המונד, איננו מש מצדו של מנהל-הנמל. "מרת המונד נמצאת שם. האלו! עכשיו זה כבר לא ייקח הרבה זמן!"
בלִוויית צלצול-הטלפון הארוך והרחש הכבוש של הצוות שמילא את האוויר התקדמה האונייה הגדולה בכבדות לעברם, מפלחת את המים הכהים ואגב כך מעמידה משני עבריה כרבולות לבנות. המונד ומנהל-הנמל עמדו בחזית הקהל. המונד הסיר את כובעו; הוא סרק בעיון את הסיפונים – הם היו מלאים נוסעים; הוא נופף בכובעו ושילח מפיו על פני המים תרועה מוזרה, "האלו!"; ואז סב על עקביו ופרץ בצחוק ואמר משהו – לא חשוב – לקפיטן הזקן ג'ונסון.
"ראית אותה?" שאל מנהל-הנמל.
"לא, עדיין לא. סבלנות – עוד קצת!" ולפתע, בין שני טיפשים מגודלים כבדי-תנועה – "זוזו הצידה, אתם!" סימן במטרייה שלו – הוא ראה יד מתרוממת – תודה לאל, תודה לאל! – הנה היא. הנה ג'ייני. הנה מרת המונד, כן, כן, כן – עומדת ליד המעקה ומחייכת, מנידה ראש ומנפנפת בממחטה.
"יוצא מן הכלל – יוצא מן הכלל! יופי! יופי!!" הוא ממש רקע ברגליו. מהיר כברק שלף את קופסית-הסיגרים שלו והציע מהם לקפיטן ג'ונסון הזקן. "קח לך סיגר, קפיטן! הם טובים מאוד. קח שניים! הנה" – והוא דחק את כל הסיגרים שבקופסית לעבר הקפיטן – "יש לי עוד כמה אריזות במלון."
"תודה, מר המונד!" צפצף אליו הקפיטן הזקן.
המונד תחב חזרה את קופסית-הסיגרים. ידיו רעדו, אך הוא שב וכבש את רוחו. עכשיו הוא מסוגל לפגוש את ג'ייני פנים אל פנים. הנה היא, שעונה על מעקה האונייה, מדברת אל אישה אחת ובה-בעת מתבוננת בו, נכונה לקראתו. ככל שמרווח-המים הצטמצם הוא הופתע לגלות כמה קטנה היא נראית על האונייה העצומה; קטנה מכדי לעשות את המרחק הגדול הזה לשם וחזרה בכוחות עצמה. לבו התכווץ בעווית שכזו, שכמעט פלט צעקה. ועם זאת, כל כך טיפוסי לה. טיפוסי לג'ייני. יש לה אומץ כמו של – ברגע זה ניגשו אנשי הצוות וחילקו בין הנוסעים; אחר כך הנמיכו את המעקה להניח את כבשׁי האונייה.
קולות מן החוף וקולות מן הסיפון עופפו בקריאות ברכה מצד אל צד.
"הכול בסדר?"
"בסדר."
"איך אמא?"
"הרבה יותר טוב."
"הלו, ג'ין!"
"הלו, דודה אמילי!"
"הייתה נסיעה מוצלחת?"
"נהדרת!"
"עוד מעט נפגשים!"
"עוד מעט."
המנועים נשתתקו. מעט-מעט התקרבה האונייה אל הרציף.
"לזוז הצידה – לזוז – לזוז!" ופועלי הרציף הזדרזו והעמידו חיש את כבשׁי-הירידה הכבדים. המונד סימן לג'ייני כי תישאר על מקומה. מנהל הנמל הקשיש צעד קדימה, והמונד אחריו.
"אחריך, קפיטן!" קרא אליו בחביבות, וצעד בעקבותיו של הקשיש במעלה הכבש אל הסיפון וישר נִכחוֹ אל ג'ייני ואסף אותה אליו בחיבוק.
"הנה, הנה! כן, כן! סוף כל סוף!" גמגם. יותר מזה לא היה מסוגל להוציא מפיו. וג'ייני צצה מבין זרועותיו, וקולה הקטן הצונן – הקל האחד ויחיד בעולם עבורו – אמר:
"נו, יקירי! חיכית הרבה זמן?"
לא; לא הרבה. או, בכל אופן, זה לא היה חשוב. ועכשיו זה נגמר. אבל העניין הוא שמונית מחכה להם בקצה הרציף. האם היא מוכנה שיסתלקו מפה? המטען שלה ארוז? אם כך אפשר לעזוב מיד עם מטען-היד מהתא וכל השאר יחכה עד מחר. הוא רכן אליה והיא זקפה את פניה באותו ספֵק-חיוך המוכר לו. היא בדיוק כמו שהייתה. לא הזדקנה ביום אחד. בדיוק כפי שהייתה מוכרת לו מתמיד. היא הניחה את ידה הקטנה על שרוולו.
"מה שלום הילדים, ג'ון?"
(לעזאזל הילדים!) "מצוין. לא יכול היה להיות טוב יותר."
"הם לא שלחו אתך מכתבים אלי?"
"כן, כן – כמובן. השארתי אותם בשבילך במלון שתתעמקי בהם מאוחר יותר."
"אי-אפשר ללכת מכאן כל-כך מהר," אמרה. "יש אנשים שאני צריכה להיפרד מהם – וישנוֹ הקפיטן." פניו נפלו והיא נתנה בזרועו צביטה קטנה של הבנה. "אם הקפיטן ירד מהגשר הייתי רוצה שתודה לו שהשגיח כל כך יפה על אשתך." טוב, הוא מבין למה היא מתכוונת. אם נחוצות לה עוד כמה דקות… רק וִיתר לה, הוקפה מיד מכל עבר. נוצר רושם שכל המחלקה הראשונה מבקשת להיפרד מג'ייני.
"להתראות, מרת המונד היקרה! ובפעם הבאה שאת בסידני, אני מחכה שתבואי לבקר."
"מרת המונד, יקירתי! נכון שלא תשכחי לכתוב לי?"
"נו טוב, מרת המונד, מה הייתה הנסיעה הזאת בלעדיך!"
היה ברור כשמש שהיא הייתה האישה הפופולרית ביותר באונייה. ואת כל הנאמר היא קיבלה כמנהגה תמיד – רגועה לגמרי. כמו ג'ייני הקטנה שלו – ג'ייני מכף רגל עד ראש; עומדת שם ורעלת-הכובע שלה מוסטת לאחור. מעודו לא שם לב מה היא לובשת; הכול היינו הך עבורו. אך היום השגיח גם השגיח כי לבשה חליפת-שני-חלקים שחורה – קוֹסטיוּם קוראים לזה? – עם קפלוּלים לבנים (זה השם?) במִפתח-הצוואר ובחפתים. כל זה עלה בדעתו בעת שג'ייני הציגה אותו בפני הסובבים. "ג'ון, יקירי!" ואז: "הייתי רוצה להציג אותך לפני – "
סוף-סוף הצליחו להימלט, והיא הובילה אותו אל תאהּ. ללכת בעקבות ג'ייני במסדרון שהיטיבה כל-כך להכיר – היה מאוד מוזר לו; לפלג אחריה את הווילוניות הירוקות ולהיכנס אל התא שהיה חדרה הִשרה עליו שמחה ענוגה. אבל – לכל הרוחות! – החדרנית כרעה שם על הרצפה וגוללה את השטיחים.
"זה האחרון, גברת המונד," אמרה החדרנית, התרוממה ושלשלה את שרווליה. ושוב הציגו אותו בפני מישהי, ואז נעלמו ג'ייני והחדרנית במסדרון. הוא שמע לחישות. הניח כי ג'ייני מסדירה את עניין התשר. הוא התיישב על הספה המפוספסת והסיר את כובעו. השטיחים שלקחה אתה לנסיעה – הם נראו כמו חדשים. כל מטענה נראה רענן, בלי פגע. התוויות על המזוודות היו רשומות בכתב ידה הנפלא, הקטן הבהיר – "מרת ג'ון המונד."
"מרת ג'ון המונד!" הוא נאנח אנחה ארוכה של סיפוק, נשען אחורנית ושילב את זרועותיו. פגה המתיחות. הוא הרגיש שיוכל לשבת כך לנצח ולהיאנח בהקלה – הקלה על כי נפטר מן הלפיתה האיומה הזאת, מן הצביטה והמועקה שלחצו את לבו. חלפה הסכנה. שוב דרכוּ על אדמת מבטחים.
ברגע זה שרבבה ג'ייני את ראשה. "יקירי – יהיה אכפת לך? אני רק רוצה ללכת ולהיפרד מן הרופא".
המונד קפץ על רגליו. "אני אבוא אתך."
"לא, לא!" אמרה. "אל תטריח את עצמך. עדיף שלא. ייקח לי רק כמה דקות." וטרם הספיק לענות הלכה לה. כמעט רצה לרוץ אחריה, אך נמלך בדעתו והתיישב.
באמת לא ייקח לה הרבה? מה השעה עכשיו? השעון נשלף; הוא בהה לפניו. מאוד מוזר מצדה של ג'ייני. למה לא יכלה להגיד לחדרנית שתיפרד בשמה? מדוע היא חייבת לרדוף ככה אחרי רופא האונייה? הרי יכלה לשלוח פתק מן המלון אפילו אם העניין דחוף. דחוף? האומנם – האם פירושו של דבר שהייתה חולה בזמן הנסיעה – שהיא מסתירה ממנו משהו? זהו! הוא תפס בכובעו. אני הולך למצוא את הבחור ולסחוט ממנו את האמת בכל מחיר!
נדמה היה לו שהבחין קודם במשהו. היא הייתה קצת יותר מדי שקטה, יותר מדי שקולה. מהרגע הראשון –
הווילוניות השמיעו קול. ג'ייני חזרה. הוא ניתר ממקומו.
"ג'ייני, היית חולה בזמן הנסיעה? נכון?!"
"חולה?" קולה הקטן האוורירי נשמע כמלגלג. היא פסחה על פני השטיחים, ניגשה קרוב אליו, נגעה בחזהו ונשאה את עיניה.
"יקירי," אמרה, "אל תפחיד אותי. כמובן שלא הייתי! מה הביא אותך לחשוב ככה? אני נראית חולה?"
אך המונד לא ראה אותה. הוא רק הרגיש כי היא מסתכלת בו וכי אין סיבה לדאוג לכלום. היא כאן כדי להשגיח שהכול בסדר. הכול.
הלחץ העדין של ידה היה כה מרגיע, שהוא הניח את ידו על שלה כדי שלא תזוז. והיא אמרה: "עמוד בשקט. אני רוצה להביט בך. עדיין לא ראיתי אותך. גזזת נהדר את הזקן שלך, ואתה נראה – צעיר, אני חושבת, ורזה יותר. חיי רווקות הולמים אותך ללא ספק."
"הולמים אותי!" הוא נאנק, כמֵהַ לאהבה, ושוב אימץ אותה אליו. ושוב, כמו תמיד, הייתה לו הרגשה שהוא מחזיק משהו שמעולם לא היה שלו – ממש שלו. משהו ענוג מדי, יקר מדי, שיתעופף ממנו ברגע שהוא עצמו ירפה את אחיזתו.
"בשם אלוהים, בואי נסתלק מפה אל המלון כדי שנוכל להיות לבד!" והוא לחץ בחוזקה על הפעמון להזעיק מישהו שיטפל מהר במזוודות.
***
בלכתם יחד ברציף היא נטלה את זרועו. שוב הייתה שעונה על זרועו. ואיזה הבדל הוא להיכנס למונית אחרי ג'ייני – לכרוך סביבם יחד את השמיכה המפוספסת באדום וצהוב, להורות לנהג להזדרז כי אף אחד מהם לא זכה אותו יום לתה-מנחה. שוב לא יצטרך להתנזר מתה-מנחה או למזוג לעצמו ביחידות. היא חזרה. הוא נפנה אליה, לחץ את ידה ואמר ברוך, בהקנטה, בקול "המיוחד" שסיגל לו כשדיבר אליה: "שמֵחה לשוב הביתה, יקירונת?" היא חייכה; אפילו לא טרחה לענות, אבל הדפה בעדינות את ידו בהגיעם לרחובות מוארים יותר.
"החדר שלנו הוא הטוב ביותר במלון," אמר לה. "לא הייתי מתפשר על פחות מזה. וביקשתי מהחדרנית להדליק את האח למקרה שתרגישי צינה. היא בחורה חביבה, קשובה. וחשבתי שאם אנחנו כאן, למה שנשוב הביתה כבר מחר? מחר נסתובב בעיר ומחרתיים נצא מפה. מה דעתך? אין לנו מה למהר, לא? הילדים לא יצטרכו לחכות עוד הרבה… חשבתי שיום של שיטוטים יכול להיות אתנחתא נחמדה בנסיעה שלך – אֶה, ג'ייני?"
"קנית כרטיסם למחרתיים?" שאלה.
"ודאי, ומה חשבת!" הוא התיר את מעילו והוציא את ארנקו התפוח. "הנה! הזמנתי שני מושבים שמורים לקוקטאון בקרון המחלקה הראשונה. תראי – 'מר ומרת ג'ון המונד.' חשבתי שמגיע לנו לנסוע בנוחות. הרי איננו מעוניינים שאנשים נוספים יידחפו פנימה, מה? אבל אם את רוצה שנתעכב כאן עוד קצת – ?"
"הו, לא! נחפזה ג'ייני להשיב. "בשום פנים ואופן! אז שיהיה מחרתיים. והילדים – "
אבל אז כבר הגיעו למלון. מנהל המלון עמד באכסדרה המרווחת, המוארת לתפארת. הוא ניגש לקבל את פניהם. סבל נחפז מן המבואה לקחת את המזוודות.
"הנה, מר ארנולד, הנה מרת המונד סוף-סוף!"
המנהל הוליך אותם בעצמו במבואה ולחץ על מצילת-המעלית. המונד ידע כי כמה אנשי-עסקים מעמיתיו מסבים אל השולחנות הקטנים במבואה למשקה של טרם סעודה. אלא שלא עלה בדעתו להסתכן בהפרעה; על כן לא הביט לא ימינה ולא שמאלה. שיחשבו מה שהם רוצים. אם הם אינם מבינים, הם טיפשים – והוא יצא מן המעלית, פתח את דלת חדרם והוביל את ג'ייני פנימה. הדלת ננעלה בנקישה. עתה הם לבסוף יחד לבדם. הוא הדליק אור. הוילאות היו מוגפים; האש בערה באח. בתנופת-יד הטיל את כובעו על המיטה הגדולה וניגש אל ג'ייני.
אבל תאמינו או לא, שוב הפריעו להם. הפעם היה זה הסבל עם המזוודות. פעמיים הלך וחזר, ובין האחת והשנייה השאיר את הדלת פתוחה, לא הזדרז כלל, ובמסדרון סינן שריקות בין שיניו. המונד פסע הנה והנה בחדר, הסיר במשיכה את כפפותיו, הסיר במשיכה את צעיפו. ודבר אחרון – הסיר והטיל בהנפת-זרוע את מעילו על שפת המיטה.
סוף-סוף הסתלק לו הטיפש. הדלת נסגרה בנקישה. כעת היו לבד. המונד אמר: "אני מרגיש כאילו לעולם לא תהיי שוב שלי. האנשים הארורים האלה! ג'ייני" – והוא השפיל אליה את מבטו הלוהב, הלהוט – "בואי נאכל כאן. אם נרד למסעדה יפריעו לנו. וגם המוזיקה הארורה שם" (המוזיקה ששיבח בהתלהבות אמש, שמחא לה כפיים בכל עוז!). "לא נוכל לשמוע זה את זה. בואי נאכל משהו כאן ליד האח. מאוחר מדי לתה-מנחה. אזמין לנו ארוחת ערב קלה, טוב? איך נראה לך הרעיון?"
"בבקשה, יקירי!" אמרה ג'ייני. "וכשתהיה למטה – מכתבי הילדים – "
"הו, תספיקי אחר כך!" אמר המונד.
"אבל ככה כבר נגמור עם זה," אמרה ג'ייני, "וסוף-סוף יהיה לי זמן – "
"לא, אני לא חייב לרדת למטה!" הסביר המונד."אני פשוט אטלפן ואתן הוראה – הרי את לא רוצה לשלח אותי מכאן, נכון?"
ג'ייני הנידה בראשה וחייכה.
"אבל משהו אחר מעסיק אותך. משהו מדאיג אותך," אמר המונד. "מה? בואי ושבי כאן, על ברכי, ליד האח."
"רק אסיר את הכובע," אמרה ג'ייני וניגשה אל שולחן-הטואלט. "אהה!" מילטה מפיה קריאה רפה.
"מה קרה?"
"לא כלום, יקירי. כרגע מצאתי את מכתבי הילדים. הכול בסדר. הם יחכו. אין מה למהר!" היא פנתה אליו אוחזת אותם בין כפותיה. היא תקעה אותם בחולצתה המשונצת. ואז קראה מהר בעליזות: "הו, שולחן-הטואלט הזה, כמה אופייני לך!"
"למה? מה אתו?"
"אילו היה צף בתוך הנצח, גם אז הייתי אומרת 'ג'ון'!" צחקה ג'ייני בעת שסקרה בעיניה את הבקבוק הגדול של שמן-שׂער, את בקבוק האוֹ-דה-קולון הנתון במקלעת קש, את שתי מברשות-השׂער ואת תריסר הצווארונים החדשים הקשורים יחד בסרט ורוד. "זה כל המטען שלך?"
"לעזאזל המטען שלי!" אמר המונד; ועם זאת אהב שג'ייני מלגלגת עליו. "בואי נדבר. ברצינות. תגידי" – והיות שג'ייני הייתה ישובה אי-שם על ברכיו, הוא התרווח לאחור ומשך אותה אל עמקי הכיסא המכוער – "תגידי שאת שמחה באמת לשוב הביתה."
"כן, יקירי, אני שמחה," אמרה.
אך כמו קודם, כשחיבק אותה וחש כי היא מאיימת להתעופף, כך לא ידע עתה – לא ידע בוודאות גמורה שהיא שמחה, שמחה כמוהו. האם יֵדע אי-פעם? האם תמיד תנקר בו אותה תשוקה, כמו צביטת רעב, לעשות את ג'ייני חלק מעצמו כדי ששום-דבר ממנה לא יימלט? הלוואי שיכול היה למחוק את כולם, את הכול. עתה התחרט כי לא כיבה את האור. אולי בכך היה מצליח לקרב אותה יותר. והמכתבים הללו מילדיהם רשרשו עתה בחולצתה. לזרוק אותם אל האח – זה מה שרצה.
"ג'ייני," לחש לה.
"כן, יקירי?" שעונה הייתה על חזהו, אך הישענותה כה רופפת, כה מרוחקת. נשימתם עלתה וירדה יחד.
"ג'ייני!"
"מה?"
"תסתובבי אלי," לחש. סומק עז התפשט לאט אל מצחו. "נשקי אותי, ג'ייני! נשקי אָת!"
היה נדמה לו שהייתה השתהות קצרצרה מצדה – אך ארוכה די והותר לייסר אותו – לפני שנגעו שפתיה בשלו, נגיעה קלה ועם זאת איתנה – מנשקת כמו שנישקה תמיד, כאילו הנשיקה – איך יתאר זאת? – מאשרת מה אמרו, חותמת על החוזה. אך לא בזאת רצה; זה לא מה שנכסף אליו. פתאום הרגיש עייף מאוד.
"אם רק היית יודעת," אמר ופקח את עיניו, "איך זה היה – הציפייה היום. חשבתי שהאונייה לא תעגון אף פעם. עמדנו שם, חיכינו וחיכינו. מה עיכב אותכם כל כך?"
היא לא ענתה. מבטה היה מוסב ממנו, בוהה אל האח. הלהבות אצו – אצו להן על הפחמים, ניתרו, צנחו.
"לא נרדמְת, מה?" אמר המונד והקפיץ אותה מעלה-מטה.
"לא," אמרה. ואז אמרה: "אל תטלטל אותי, יקירי. לא, בעצם הייתי שקועה במחשבות," אמרה. "אחד הנוסעים מת אתמול בערב, גבר. זה מה שעיכב אותנו. הבאנו אותו לכאן, כלומר לא קברנו אותו בים. אז כמובן רופא האונייה, ורופא הנמל – "
"ממה הוא מת?" שאל המונד באי-נחת. הוא לא אהב לשמוע על מוות. העובדה שמוות התרחש הייתה למורת רוחו. במובן משונה כלשהו, כאילו פגשו הוא וג'ייני בדרכם אל המלון מסע הלוויה.
"הו, זה לא היה מדבק בכלל!" קולה נשמע בקושי. "התקף-לב." הפסקה. "בחור מסכן!" אמרה. "די צעיר." והיא עקבה בעיניה אחר הלהבות שהבהבו וצנחו לסירוגין. "הוא מת בזרועותי," אמרה ג'ייני.
המהלומה הייתה כה פתאומית שהמונד חשב שהוא עומד להתעלף. הוא קפא על מקומו; הוא התקשה לנשום. הוא הרגיש כי כל כוחו נפלט ממנו, נפלט אל הכיסא הגדול הכהה; וכי הכיסא הגדול הכהה מחזיק בו בחוזקה, לופת אותו, מכריח אותו לשאת את כל זה.
"מה?" אמר בקול עמום. "מה אמרת בדיוק?"
"הסוף היה שלֵו למדי," אמר הקול הקטן. "הוא פשוט" – והמונד ראה אותה מרימה את ידה הענוגה – "נשף את חייו וזהו זה." וידה צנחה.
"מי – מי עוד היה שם?" הצליח המונד לשאול.
"אף אחד. הייתי לבד אתו."
הו, אלוהים. מה היא אומרת לי! מה היא מעוללת לי! זה יהרוג אותי! וכל אותה עת לא חדלה לדבר:
"ראיתי את השינוי קורה ושלחתי את החדרן לקרוא לרופא, אך הרופא הגיע מאוחר מדי. בכל מקרה, כבר אי-אפשר היה לעשות כלום."
"אבל למה את, למה את?" גנח המונד.
למשמע הדברים פנתה אליו ג'ייני חיש וחיפשה את מבטו.
"לא אכפת לך ג'ון, נכון שלא?" שאלה. "נכון? אין לזה שום קשר אליך ואלי."
איכשהו עלה בידו לחלץ אליה איזה חיוך. איכשהו גמגם אליה: "לא – תמ- תמשיכי! אני רוצה שתספרי לי."
"אבל ג'ון יקר שלי – "
"ספרי לי, ג'ייני!"
"אין מה לספר," אמרה בהשתאות. "הוא היה אחד מנוסעי המחלקה הראשונה. כשעלה לסיפון ראיתי שהוא חולה מאוד… אך עד אתמול היה נדמה שהוא מרגיש הרבה יותר טוב. היה לו התקף קשה אחר הצהריים – התרגשות – עצבנות, אני חושבת, לקראת ההגעה. ואחר כך הוא כבר לא התאושש."
"אך למה החדרנית לא…"
"אוי, יקירי – החדרנית! איך הוא היה מרגיש? וחוץ מזה… אולי היה רוצה להשאיר הודעה… ל – "
"הוא רצה?" מלמל המונד. "הוא לא אמר משהו?"
"לא יקיר שלי, שום דבר!" היא הנידה רכּוֹת את ראשה. "בכל הזמן שהייתי אתו הוא היה חלש מדי… חלש מדי אפילו להזיז אצבע…"
ג'ייני השתתקה. אך מילותיה – כה קלות, כה רכות, כה קרירות – נדמו מרחפות באוויר, מטפטפות אל חזהו כפתותי שלג.
קודם האדימה האש. כעת קרסה בנפיצה חדה והחדר הצטנן. קור הזדחל בזרועותיו. החדר היה אדיר, עצום, מנצנץ. הוא מילא את כל עולמו. עמדה שם המיטה הגדולה, העיוורת, מעילו מוטל עליה כמו אדם ערוף האומר תפילות. ועמדו המזוודות, מוכנות ומזומנות שוב שישאו אותן החוצה, לכל מקום שהוא, שיניפו ויטילו אותן לתוך רכבות, שיעמסו על סירות.
…"הוא היה חלש מדי. חלש מכדי להזיז אצבע." ובכל זאת הוא מת בזרועותיה של ג'ייני. היא, שמעודה – גם לא פעם אחת בכל השנים האלה – גם לא פעם אחת ויחידה –
לא; אסור לי לחשוב על כך. לחשוב על כך פירושו להשתגע. לא; אני לא אוכל להתמודד עם זה. אני לא מסוגל לעמוד בכך. זה למעלה מכוחי!
והנה ג'ייני נוגעת בעניבתו. ממעכת יחד את שני צדיה.
"אתה לא מצטער שסיפרתי לך, ג'ון יקירי? זה לא העציב אותך? זה לא קלקל לנו את הערב – את היותנו יחד לבד?"
לשמע הדברים הרגיש שהוא מוכרח להסתיר את פניו. הוא טמן את פניו בחזהָ, כרך סביבה את זרועותיו.
קלקל להם את הערב! קלקל את היותם יחד לבד! לעולם לא יהיו שוב יחד לבד.