הזבוב I קתרין מנספילד (1923-1888)

"נחמד לך כאן, מה?", צפצף מר וודפילד הזקן והציץ מכורסת העור הגדולה הירוקה ליד שולחן העבודה של הבוס ידידו כתינוק המציץ מעגלתו. כבר לא נשארו לו דברים להגיד, הגיע הזמן שיסתלק. אבל הוא לא רצה ללכת. מאז שפרש, מאז… השבץ, שמרו אותו אשתו ובנותיו סגור על בריח בבית כל ימות השבוע חוץ מיום שלישי. בימי שלישי, לבוש ומסורק, הרשו לו לפנים משורת הדין לבלות בסיטי יום שלם. מה הוא עושה שם – האישה והבנות לא היו מסוגלות לתאר לעצמן. כנראה מהווה מטרד לחבריו… כן, אולי. ועם זאת, נצמדים אנו להנאותינו האחרונות כמו עץ שנצמד לעליו האחרונים. ישב אפוא וודפילד הזקן, עישן סיגר והסתכל כמעט בחמדנות בבוס שחג לו בכיסאו המשרדי, מוצק, ורדרד, מבוגר ממנו בחמש שנים ועדיין במלוא אונו, עדיין ידיו על ההגה. לראות אותו עשה טוב לאנשים. בעגמה ובהתפעלות הוסיף הקול הזקן: "נחמד וחמים, שכה אחיה!".

"כן, נוח למדי", הסכים עמו הבוס בעודו הופך בדפי ה"פייננשל טיימס" בסכין לחיתוך נייר. על צד האמת, גאה היה בחדרו; הוא אהב שמתפעלים ממנו, בעיקר שוודפילד הזקן מתפעל. להיות שתול שם לעיני עולם ומלואו מול אותה דמות זקנה שברירית עם סוּדר לצווארה, גרם לו סיפוק עמוק, יציב.

"שיפצתי כאן לאחרונה", הסביר, כמו שכבר הסביר במשך – כמה? –  כך וכך שבועות. "שטיח חדש", אמר והצביע על השטיח האדום המבריק עם דוגמא של טבעות גדולות לבנות. "רהיטים חדשים", והוא החווה בראשו לעבר כוננית-הספרים הכבדה ולעבר שולחן עם רגליים כפיתולי דִבשה. "חימום חשמלי!". כמעט בעליצות הורה על חמש נקניקיות שקופות, פניניות שזהרו כה ברכות במחבת הנחושת הנטוי.

וכנגד זאת לא כיוון את תשומת לבו של וודפילד הזקן אל תצלום על השולחן של נער חמור-סבר במדים העומד באחד מאותם פארקים רדופי-רוחות של צלמניות ומאחוריו ענני-סערה. התצלום לא היה חדש. כבר היה שם שש שנים.

"היה משהו שרציתי להגיד לך" אמר וודפילד הזקן, ועיניו התעמעמו בעת שניסה להיזכר. "נו מה זה היה? היה לי בראש כשיצאתי הבוקר מהבית". ידיו החלו לרעוד וכתמים של סומק התגלו מעל זקנו.

ישיש עלוב, הוא ממש בסוף הדרך, הרהר הבוס. ומתוך רגש של נדיבות-לב הוא קרץ לזקן ואמר כמהתל: "תראה, יש לי פה טיפ-טיפונת של משהו שיעשה לך טוב לפני שאתה יוצא שוב אל הקור. שופרא דשופרא. לא יזיק גם לילד". מתוך שרשרת-השעון הוא הפריד מפתח, פתח ארונית מתחת למכתבתו ושלף בקבוק גוץ כהה. "הנה השיקוי", אמר. "והאיש שממנו קיבלתי אותו אמר לי, בסודיות גמורה שהוא מגיע ישר מהמרתפים של טירת וינדזור".

לסתו של וודפילד הזקן צנחה למראה הבקבוק. הוא לא היה מופתע יותר לוּ שלף הבוס ארנבת.

"זה ויסקי? לא?" צפצף חלושוּת.

הבוס סובב את הבקבוק והראה לו בתנועת חיבה את התווית. אכן ויסקי.

"אתה יודע", אמר, מציץ מלמטה אל הבוס בעיניים משתאות, "בבית הם לא נותנות לי לגעת בבקבוק", והבעתו הייתה כשל מי שעומד לבכות.

"אהה, זה איפה שאנחנו מבינים קצת יותר מהגברות", קרא הבוס ועט אל שתי כוסות שעמדו על השולחן ליד בקבוק המים, ומזג מכסָה נאה אל שתיהן. "שתה. זה יעשה לך טוב. ואל תוסיף מים. זה חילול הקודש לשחק עם חומר כמו זה. אה!". הוא בלע חיש את שלו, שלף את ממחטתו, מחה בזריזות את שפמו וצידד מבט בוודפילד הזקן שהיה מגלגל אותו רגע את המשקה בחלל פיו.

הזקן בלע, השתהה, ואז אמר באפס-קול, "אגוזי".

אבל המשקה חימם אותו; הסתנן אל המוח הזקן המצונן – והוא נזכר.

"זה מה שרציתי להגיד", אמר ומשך עצמו מן הכורסא. "חשבתי שתרצה לדעת. הילדות היו בבלגיה בשבוע שעבר והלכו לבקר את הקבר של רג'י המסכן, ויצא להן לעבור ליד הקבר של הבן שלכם. כנראה שהם די קרובים".

וודפילד הזקן השתתק, אך הבוס לא אמר מטוב ועד רע. רק איזה רטט בשמורותיו העיד כי שמע.

"הבנות נהנו מהאופן שבו מטפחים את המקום", צפצף הקול הזקן. "טיפול נהדר. לא היינו משיגים אצלנו תוצאות טובות יותר. עוד לא היית שם, מה?".

"לא, לא!", מסיבות שונות הבוס עוד לא היה שם.

"זה מַיילים על מיילים", רעד קולו של וודפילד הזקן. "והכול מסודר ונקי כמו גינה. פרחים צומחים על כל הקברים. שבילים רחבים יפים". היה ברור מקולו כמה חביב עליו שביל רחב יפה.

שוב אותה שתיקה. ואז חיוך גדול נשפך על פניו של הזקן.

"אתה יודע כמה המלון גבה מהבנות על צנצנת ריבה?" צפצף. "עשרה פרנקים! שוד, תאמין לי. צנצנת קטנה, ככה גרטרוד אומרת, לא גדולה מחצי-כתר. והיא לקחה לא יותר מכפית ועל זה הם חייבו אותה ב-10 פרנקים. גרטרוד סחבה להם את הצנצנת; שילמדו לקח. צודק לגמרי; סוחרים ברגשות שלנו. חושבים שבגלל שאנחנו באים לבקר עד שם נהיה מוכנים לשלם כל סכום. ככה בדיוק". והוא פנה אל הדלת.

"צודק לגמרי! צודק לגמרי!" קרא הבוס, אף כי לא היה לו שמץ מושג מה היה צודק לגמרי. הוא קם ועקף את שולחנו והתחקה אחר הצעדים המשתרכים אל הדלת ונפרד מהזקן לשלום. וודפילד היה ואיננו.

רגע ארוך לא זז הבוס ממקומו, בוהה בלא-כלום, בעוד שליח-המשרד אפור-השער, העוקב אחריו במבטו, הגיח מתאו ושב ונכנס כמו כלב שמצפה כי יוציאוהו לטיול. ואז: "אני לא רוצה לראות אף אחד בחצי-השעה הקרובה, מייסי", אמר הבוס. "הבנת? אף אחד".

"בסדר גמור, אדוני".

עוד לא נסגרה הדלת, וכבר חצו הצעדים הכבדים והאיתנים בחזרה את השטיח המבריק, והגוף השמן השתקע בכל היקפו בכיסא הקפיצים, ובעודו רוכן קדימה הליט הבוס את פניו בידיו. הוא רצה, הוא התכוון, הוא נערך לבכות…

קודם הוכה בהלם כשוודפילד הזקן זרק את ההערה ההיא לעברו בנוגע לקברו של הבן. ממש כאילו נפערה האדמה והנה בנו שוכב שם ובנותיו של וודפילד לוטשות בו עיניים. זה היה מוזר. למרות שחלפו שש שנים, לא חשב הבוס על בנו אלא כמי שלא חלו בו לא שינוי ולא פגם והוא שוכב במדיו וישן שנת עולמים. "בני!" נאנק הבוס. אך שום דמעה לא צצה עדיין. בעבר, בחודשים הראשונים אחרי מותו של הבן ואפילו בשנים הראשונות, ברגע שאמר את המילה הזאת היה שוטף אותו יגון כה עז, שרק התקף אלים של בכייה, לא פחות מכך, היה מרגיע אותו. הזמן, הכריז אז, אמר לכולם, אינו משנה כלום. אחרים מסוגלים אולי להתאושש, להשלים עם אבדתם, אבל הוא לא. איך יוכל? בנו היה בן יחיד. מיום שנולד פעל הבוס לבנות ולקדם את העסק עבורו; אם לא עבור הבן לא היה בכך שום טעם. האם היה מסוגל לעבוד בפרך, להתנזר מהנאות, להמשיך הלאה והלאה כל אותן שנים ללא ההבטחה הצפויה כי בבוא העת יתפוס בנו את מקומו, יתמיד אחריו עם פרישתו?

וההבטחה הייתה כה קרובה להתמלא. במשך שנה לפני המלחמה בילה הבן במשרד ולמד את כל השיטות והתהליכים. כל בוקר יצאו לדרך יחד; חזרו הביתה באותה הרכבת. ואיזה מחמאות הוא קיבל בתור אביו של הבחור! מה הפלא; הוא כל כך נמשך אל המקצוע. והפופולריות שלו בצוות העובדים – כולם בלי יוצא מהכלל, אפילו מייסי הזקן, ביקשו את קרבתו. והוא בכלל לא היה מפונק. לא, הוא היה תמיד טבעי ומאיר פנים, עם מילה טובה בפה לכל אחד, והמראה הנערי שהיה לו וההרגל שלו להגיד "פשוט נהדר!".

אבל כל זה תם ונשלם כאילו לא היה ולא נברא. הגיע היום ההוא שבו מייסי הזקן הושיט לו את המברק וכל עולמו קרס עליו. "בצער רב אנו מודיעים לכם…" והוא יצא מן המשרד שבור ורצוץ, איש שחייו הם חורבן גמור.

לפני שש שנים, שש שנים… כמה מהר עבר הזמן! כאילו התרחש הדבר אתמול. הבוס הסיר את ידיו מפניו; תמיהה קפצה עליו. משהו איננו כשורה אצלו. הוא אינו מרגיש כמו שהיה רוצה. הוא החליט לקום ולהציץ בתצלומו של  הבן. אך התצלום לא היה מהחביבים עליו; הבעת הפנים  הייתה לא-טבעית, צוננת ואפילו חמורה. לא כך נראה בנו.

ברגע זה הבחין הבוס כי זבוב נפל אל קסת-הדיו הרחבה, והוא מנסה בקושי ולאחר-ייאוש לקרטע ולצאת החוצה. הצילו! הצילו! אמרו הרגליים המתחבטות. אך דופנות הקסת היו רטובות וחלקלקות; הזבוב נפל שוב אחורנית והחל לשחות. הבוס לקח עט-נובע, תפס ושלף את הזבוב מהדיו וניער ושמט אותו על נייר-סופג. שבריר של שנייה שכב הזבוב ללא-ניע על הכתם הכהה שזלג מסביבו. ואז התנועעו רגליו הקדמיות, תפסו אחיזה, ואחרי שמשך והזקיף את גופו הקטן הספוּג, התחיל הזבוב במשימה הענקית של הסרת הדיו מכנפיו. מעל ומתחת, מעל ומתחת נמשכה הרגל לאורך הכנף כמו אבן-משחזת על להב החרמש. ואז הייתה הפסקה, והזבוב, שנדמה כאילו הוא עומד על קצות בהונותיו, ניסה לפרוש תחילה כנף אחת ואחר שנייה. לבסוף הצליח, ואז התיישב, וכמו חתול זעיר החל לנקות את פניו. נקל היה לדמיין את שתי רגליו הקדמיות מתחככות זו בזו בקלות, בעליזות. חלפה סכנת-האימים; הוא הצליח להימלט; שוב היה מוכן לחיים.

אך אז בדיוק צץ רעיון במוחו של הבוס. הוא טבל את העט בדיו בשנית, השעין את שורש כף-ידו העבה על הנייר-הסופג, ובעוד הזבוב מתקין עצמו לעוף צנחה טיפה גדולה כבדה. ואיך יפתור את זה? איך באמת! המסכן הקטן נראה מפוחד והמום וחושש לזוז פן יקרה משהו. אבל אז, כמתוך ייסורים, הוא גרר עצמו קדימה. רגליו הקדמיות התנועעו, תפסו אחיזה, ולאט יותר הפעם התחילה המשימה מבראשית.

שדון אמיץ שכמוהו, הרהר הבוס והרגיש התפעלות אמיתית מעזות הנפש של הזבוב. זוהי הדרך להתמודד עם דברים; זוהי הרוח הנכונה. לעולם אל תגיד אבדתי; זאת רק שאלה של… אך הזבוב השלים שוב את משימתו המייגעת, ולבוס הייתה שהות למלא את העט ולהטיל כדת וכדין טיפה כהה נוספת על הגוף שהתנקה. ומה עכשיו? היה רגע של מתח עצום. אך שימו לב! הרגליים הקדמיות מתנועעות שוב; הבוס הרגיש מַשָב של הקלה. הא רכן מעל הזבוב ואמר לו ברכות: "ממזר קטן ערמומי". ואמת שעלה בו הרעיון המבריק לנשוף על הזבוב כדי לזרז את תהליך ההתייבשות. כך או אחרת, היה עתה משהו מבויש וחלוש במאמציו של הזבוב, והבוס החליט כי הפעם הזאת תהיה האחרונה, ואגב כך טבל את העט עמוק בתוך הקסת.

וכך היה. טיפת הדיו האחרונה צנחה על הנייר-הסופג הרווי, והזבוב המרופש שכב בתוכה ולא זז. רגליו האחוריות היו דבוקות לגופו והקדמיות היו מוסתרות מן העין.

"נו כבר", אמר הבוס. "תזדרז!" והוא הזיז את הזבוב בחוד העט – אך לשווא. שום דבר לא קרה, לא היה צפוי לקרות. הזבוב היה מת.

הבוס הרים את הפגר על קצה הסכין לחיתוך נייר והעיף אותו לתוך סל הניירות. אך רגש העליבות השוחקת שתקף עליו בכל הכוח, ממש הפחיד אותו. ברעדה גהר קדימה ולחץ על הפעמון להזעיק את מייסי.

"תביא לי קצת נייר-סופג חדש", אמר בקפידה, "ותזדרז". ובעוד הכלב הקשיש מתרחק בפסיעה חרישית מובלעת, החל תוהה בינו לבינו מהו הדבר שחשב עליו קודם לכן. מה זה היה? זה היה… הוא הוציא ממחטה והעביר אותה על פנים צווארונו. שככה יהיה לי טוב, אני לא מסוגל להיזכר.

2 תגובות בנושא “הזבוב I קתרין מנספילד (1923-1888)”

  1. ליאורה יקרה
    נפלא!
    רק הערה אחת.
    באנגלית הוא בוודאי אמר my son
    ואלו שתי המילים שהיו גורמות לו לבכות…
    אך בעברית הוא אמר "בני"… זו מילה אחת..

    שמוליק

  2. ליאורה יקרה. התרגשתי מאוד לקרוא את הסיפור בתרגומך. תרגום נפלא. קולח. זורם. מרגש. איזה יופי!!!! תודה על יצירתך…. זהו אני מנוייה על האתר שלך… ממשיכה לקרוא

להגיב על מאי לשמן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *