החדר בעליית-הגג I או הנרי (1910-1862)

דבר ראשון מראה לך מרת פָּארקר את הטרקלינים הכפולים. אתה נשמר מלהיכנס לדבריה כשהיא מתארת את יתרונותיהם וסגולותיהם של האדונים שגרו בהם שמונה שנים. אחר כך אתה מתוודה איכשהו בגמגום שאינך לא רופא ולא רופא שיניים. הצורה שמרת פָּארקר תקדם את ההודאה הזאת תגמול אותך לתמיד מהרגשות הישנים שרחשת להוריך על שלא השכילו להכשיר אותך לאחד המקצועות היאים לטרקליניה של מרת פָּארקר.

דבר שני אתה עולה במדרגות ומציץ באחורִי-של-הקומה-השנייה ב-8 דולר לשבוע. אחרי שהשתכנעת מסגנון דיבורה כי החדר בקומה השנייה שווה את 12 הדולרים שמר טוּסֶנבֶּרי שילם עבורו תמיד עד שנסע לנהל את הפרדס של אחיו בפלורידה ליד פאלם-ביץ', היכן שמרת מֶקֶלנטייר בילתה תמיד את תקופות החורף בחדר החזית הכפול עם אמבטיה פרטית – אתה מצליח ללמלם שאתה מעוניין במשהו זול עוד יותר.

אם שרדת את לעגהּ של מרת פָּארקר, אתה מובל לחדרו הגדול של מר סְקידֶר בקומה השלישית. חדרו אינו פנוי. מר סְקידֶר כותב מחזות ומעשן סיגריות בחדר כל היום כולו. אלא שכל צייד-חדרים אנוס לבקר בחדרו ולהתפעל מווילוניוֹת התחרה. אחרי כל ביקור, מחשש פן יפונה מחדרו, מר סְקידֶר משלם משהו על חשבון דמי השכירות.

אחר כך – אם אתה עדיין עומד איתן וידך הלוהטת לופתת את שלושת הדולרים הלחים בכיסך ובגרון ניחר אתה מכריז על עונייך המחריד והנפשע, או-אז חדֵלה מרת פָּארקר לשמש מורת דרך. היא צופרת בקול את השם "קלרה", היא מפנה לך את גבה ויורדת במדרגות. מרגע זה קלרה, המשרתת השחורה, היא שתלווה אותך במעלה הסולם המרופד אל הקומה הרביעית ותראה לך את "חדר עליית-הגג". מרחב הרצפה הפנוי הוא 7X8 רגל. משני עבריו יש מזווה ומחסן גרוטאות אפלולי.

***

בחדר היו מיטת ברזל, כיור וכיסא. מדף שימש בתור שידה. ארבעת קירותיו החשופים איימו לסגור עליך כקירותיו של ארון מתים. ידך זחלה אל גרונך, התנשמת בכבדות, הצצת למעלה כמו מתוך באר – ושוב נשמת. מבעד לזגוגית של האשנב הקטן הניבט השמימה ראית מרובע של אינסוף כחול.

"שתי דולר, אדון", אומרת לך קלרה בנעימה שקצתה בוז וקצתה הניב של טָסקיגי, אלבמה.

יום אחד הגיעה לכאן מיס ליסוֹן בחיפושיה אחר חדר. מכונת-הכתיבה שטלטלה עמה התאימה לגברת גדולת ממדים בהרבה. היא הייתה בחורה זעירת-גוף עם עיניים ושער שהמשיכו לגדול אחרי שהיא עצמה הפסיקה, ושנדמו כאומרים: "בשם אלוהים! למה לא המשכתְ יחד אתנו?".

מרת פָּארקר הראתה לה את הטרקלינים הכפולים. "בארון הזה אפשר לאכסן שלד, סם-הרדמה או פחמים".

"אבל אני לא רופאה ולא רופאת-שיניים", אמרה מיס ליסוֹן ורעד חלף בגופה.

מרת פָּארקר נעצה בה אותו מבט  ספקני ולעגני של רחמנות ושל צינת-יתר, שהיה שמור עמה למי שהתקשו להעפיל למדרגת רופאים או רופאי-שיניים, והוליכה אותה לאחורִי-של-הקומה-השנייה.

"שמונה דולר?" אמרה מיס ליסוֹן. "שככה יהיה לי טוב! אני לא הֶטִי גם אם אני נראית 'ירוקה' [הטי גרין, האישה העשירה באמריקה במעבר המאות ה-20-19. יש כאן משחק במילה green]. אני לא יותר מנערה עובדת קטנה וענייה. תראי לי משהו גבוה יותר [בקומה] ונמוך יותר [בתשלום]".

הנקישה על דלת חדרו הקפיצה את מר סְקידֶר ממקומו ובתוך כך פיזר על הרצפה בדלים של סיגריות.

"סלח לי, מר סְקידֶר", אמרה מרת פָּארקר; למראה חזותו החיוורת הסתמן עליה חיוכה השדי. "לא ידעתי שאתה בפנים. שאלתי את הגברת אם תרצה להעיף מבט בווילוניות שלך".

"הם הכי יפים בעולם", אמרה מיס ליסוֹן וחייכה בדיוק כמו שמלאכים מחייכים.

אחרי שיצאו מהחדר השתקע מר סְקידֶר רובו ככולו במחיקת הגיבורה התמירה ושחורת-השער ממחזהו האחרון (לא הופק) ושיבץ שם אחת נמוכה, שובבה עם שער שופע, מבריק ופנים מלאי חיים.

"אנה הֶלד תקפוץ על זה", אמר לעצמו, הרים והניח את רגליו מול ווילוניות- התחרה ונעלם בענן עשן כמו דיונון אווירי.

בתוך כך השמיע אות-האזעקה "קלרה" לעולם ומלואו את מצב ארנקה של מיס ליסוֹן. שד שחור לפת אותה, עלה במדרגות אפלוליות [במקור: Stygian – של נהר סטיקס בשאול], דחף אותה אל חדר-קבורה עם שביב-אור בקצהו וסינן את מילות האיום הקבליסטיות: "שתי דולר!".

"אני לוקחת אותו!" נאנחה מיס ליסוֹן וצנחה על מיטת הברזל החורקת.

יום-יום הייתה מיס ליסוֹן יוצאת לעבודה. בערב הביאה אתה הביתה דפים כתובים בכתב-יד והדפיסה העתקים במכונת הכתיבה. לפעמים לא הייתה לה עבודה בערב, ואז התיישבה על גרם המדרגות הגבוה של הכניסה עם שאר הדיירים. לפי תכניות הבריאה שלה, לא יועדה מיס ליסוֹן לחדר בעליית-גג. היא הייתה שמחה וטובת לב ומלאה דמיונות ענוגים וצפרוניים. פעם אחת הרשתה למר סְקידֶר לקרוא לה שלוש מערכות מתוך הקומדיה הגדולה שלו (בכתובים) "זה לא משחק ילדים; או, היורש של הרכבת התחתית".

כל אימת שהיה לה פנאי לשבת על המדרגות שעה-שעתיים גרמה מיס ליסוֹן שמחה גדולה לדיירים הגברים. אך מיס לוֹנגנֶקֶר, הבלונדית התמירה שלימדה בבית ספר ציבורי [בתי ספר תיכון פרטיים באנגליה וויילס נקראים public schools] ואמרה "נו באמת" לכל דבר שהשמעת, ישבה על המדרגה העליונה ועיקמה את האף. ומיס דוֹרן, שצלפה כל יום א' אל ברווזים-נעים בקוני [קוני איילנד] ועבדה בחנות כל-בו, ישבה על המדרגה התחתונה ועיקמה את האף. מיס ליסוֹן ישבה על המדרגה האמצעית והגברים נקהלו סביבה חיש.

בייחוד מר סְקידֶר, שכבר ליהק אותה בדמיונו לתפקיד ראשי בדרמה פרטית רומנטית (חשאית) במציאות. ובייחוד מר הוּבר, שהיה בן ארבעים וחמש, שמן, סמוק וטיפש. ובייחוד מר איוונס עול-הימים, שגייס לצרכיו שיעול חלול כדי לגרום לה לבקש ממנו שיפסיק לעשן. הגברים הכתירו אותה בתואר "הבחורה הכי מצחיקה והכי עליזה", אך את עיקומי האף על המדרגה העליונה ועל המדרגה התחתונה היה קשה לרצות.

[…]

בזמן שדייריה של מרת פָּארקר ישבו כך על המדרגות ערב אחד של קיץ, נשאה מיס ליסוֹן את מבטה אל הרקיע וקראה בצחוקה הקטן העליז:

"תסתכלו, הנה בּילי ג'קסון! אני מצליחה לראות אותו אפילו מכאן".

כולם נשאו את מבטם – קצתם אל חלונותיהם של גורדי השחקים, אחרים בלשו בשמים אחר כלי טיס בניווטו של ג'קסון.

"זה הכוכב ההוא", הסבירה מיס ליסוֹן, זוקפת את אצבעה הקטנה. "לא הגדול שמנצנץ – הכחול היציב שלידו. כל לילה אני רואה אותו דרך האשנב שלי. נתתי לו שם – בּילי ג'קסון".

"נו באמת!" אמרה מיס לוֹנגנֶקֶר. "לא ידעתי שאת אסטרונומית, מיס ליסוֹן".

"דווקא כן", אמרה הצופה בכוכבים הקטנה. "אני מתמצאת די טוב בגזרת השרוולים שילבשו בסתיו הבא במאדים".

"נו באמת!" אמרה מיס לוֹנגנֶקֶר. "הכוכב שהצבעת עליו הוא גאמה, מקבוצת קסיופאה. הוא כמעט השני בגודלו, וקו-האורך שלו—"

"אה", אמר מר איוונס עול-הימים, "אני חושב שבּילי ג'קסון הוא שֵם הרבה יותר טוב בשבילו".

"כמוני-כמוך", אמר מר הוּבר, נושף בהתרסה כנגד מיס לוֹנגנֶקֶר. "לדעתי למיס ליסוֹן יש זכות לתת שמות לכוכבים לא פחות מאשר לכל אחד מהאסטרולוגים הקדמונים ההם".

"נו באמת!" אמרה מיס לוֹנגנֶקֶר.

"אני שואלת את עצמי אם זהו כוכב נופל", העירה מיס דוֹרן. "קלעתי אל תשע ברווזים וארנב מתוך עשר בדוכן של קוני-סנדיי".

"הוא לא בולט כל כך מאיפה שאנחנו מסתכלים", אמרה מיס ליסוֹן. "אתם צריכים לראות אותו מהחדר שלי. אתם יודעים שאפשר לראות כוכבים גם באור-יום בקרקעית של באר. בלילה החדר שלי הוא כמו פיר של מכרה פחם, ואז בּילי ג'קסון נראה כמו היהלום הגדול שמלכת-הלילה רוכסת בו את הקימונו שלה".

אחר כך הגיעה תקופה שמיס ליסוֹן לא הביאה אתה הביתה חבילה מעוררת-השתאות של דפים להדפסה. ובכל בוקר, במקום לצאת לעבודה היא עברה ממשרד למשרד ולבה התחסר והלך מהסירובים הצוננים שהרעיפו עליה מבטיהם הפוגענים של הפקידים הזוטרים.

והגיע ערב שבו טיפסה באין-כוח במדרגות ביתה של מרת פָּארקר בשעה שהייתה נוהגת לחזור מארוחת הערב שלה במסעדה. אך הפעם בלי שאכלה.

בעת שנכנסה אל המסדרון פגש אותה מר הוּבר וקפץ על ההזדמנות. הוא ביקש את ידה, והיא הרימה אותה ותקעה סנוקרת רפה בפרצופו. ואז גררה עצמה מעלה מדרגה-מדרגה נעזרת במעקה. היא חלפה על פני דלתו של מר סְקידֶר, שאותה שעה רשם בדיו אדומה הוראת במה למירטל דֶלוֹרם (מיס ליסוֹן) בקומדיה שלו (שנדחתה): "לבצע פירואט לרוחב הבמה מצד שמאל ועד למקומו של הרוזן". לבסוף טיפסה בזחילה על הסולם המרופד ופתחה את הדלת לעליית-הגג.

בחולשתה לא הייתה מסוגלת להדליק את המנורה או להסיר את בגדיה. היא צנחה על מיטת הברזל. גופה החלשלוש הטביע בקושי את משקלו בקפיצים הבלויים. ובצלמוות זה [במקור: Erebus, בנו של כאוס והאנשה של העלטה טרם בריאת העולם] של עליית-הגג הרימה לאט את עפעפיה הכבדים וחייכה.

כי בּילי ג'קסון האיר אליה מלמעלה דרך האשנב בגג, רוגֵע ומבריק וקבוע. לא היה עולם סביבה. היא הייתה שקועה בבור עלטה, ולא היה לה אלא ריבוע קטן של אור חיווריין שמִסגר את הכוכב שקראה לו בשם כל כך גחמני ובלתי יעיל. הצדק היה מן הסתם עם מיס לוֹנגנֶקֶר; שמו גאמה , מקבוצת קסיופאה, ולא בּילי ג'קסון. ובכל זאת לא יכלה להרשות לו להיות גאמה.

שכובה אפרקדן, ניסתה פעמיים להרים את זרועה. בפעם השלישית השיקה שתי אצבעות רזות אל שפתיה והפריחה נשיקה מתוך הבור השחור לעבר בּילי ג'קסון. זרועה נשמטה למקומה בתשישות.

"היה שלום, בּילי", מלמלה ברפיון. "אתה רחוק מפה מיליונים של מיילים ולא נצנצת אלי אפילו פעם אחת. אבל נשארת למעלה איפה שיכולתי לראות אותך רוב הזמן כשלא היה שום דבר חוץ מחשכה להביט עליו, נכון?…מיליונים של מיילים… היה שלום, בּילי ג'קסון".

למחרת בעשר בבוקר מצאה החדרנית השחורה קלרה את הדלת נעולה, והיו מוכרחים לפרוץ אותה. חומץ, והצלפה על פרקי הידיים, ונוצות שרופות לא הועילו במאומה, ומישהו רץ להזעיק אמבולנס.

לא חלף זמן והאמבולנס חנה ברוורס מול הפתח בשאון-צלצולים, ורופא צעיר ומוכשר בחלוק לבן, נמרץ, בוטח, פניו החלקות עליזות וקודרות גם יחד, ניתר במעלה המדרגות.

"ביקור אמבולנס ל-49", אמר בקצרה. "מה הבעיה?".

"הו, כן, דוקטור", משכה מרת פָּארקר באפה כאילו בעיית-הבעיות היא שיש בעיה בביתה. "קשה לי להבין מה הבעיה שלה. שום דבר ממה שעשינו לא העיר אותה. מדובר בבחורה צעירה, אחת מיס אלזי – כן, מיס אלזי ליסוֹן. אף פעם לא קרה לנו כאן—"

"איזה חדר?" קרא הדוקטור בקול נורא שמרת פָּארקר לא הורגלה בשכּמותו.

"חדר עליית-הגג. הוא—"

מסתבר שהרופא ידע היטב איפה נמצאים חדרי עליות-גג, וכבר טיפס במדרגות ארבע-ארבע. מרת פָּארקר התחקתה אחריו מעדנות כיאה וכנאה לה.

במישורת הראשונה פגשה בו בשובו נושא את האסטרונומית בזרועותיו. הוא נעצר ושחרר את מוסרות לשונו החדה. לא בקול רם. מרת פָּארקר התמעכה והלכה כמו בגד נוקשה שצונח ארצה ממסמר. משם ולתמיד נותרו קמטים בנפשה ובגופה. קרה לא פעם שהדיירים שאלו אותה מה אמר לה הרופא.

"עזבו", הייתה עונה להם. "אם אוכל לקבל מחילה על מה ששמעתי, אהיה מרוצה".

הרופא מן האמבולנס צעד עם מטענו בין להקת כלבי-הציד שהסקרנות הריצה אותם בעקבותיו. ואפילו הם נרתעו בפנים חפויות, כי הבעתו הייתה של מי שנושא את מֵתוֹ-הוא.

הם שמו לב שלא הניח מידיו על המיטה שהוכנה לכך באמבולנס את הגוף שנשא והסתפק בהוראה שאמר לנהג: "במהירות הבזק, וילסון".

זה הכול. תם ונשלם? בעיתון של בוקר המחרת ראיתי ידיעה חדשותית קטנה, והמשפט החותם אותה אולי יעזור לכם (כמו שעזר לי) לחבר יחד את האירועים.

בידיעה נמסר כי אל בית החולים "בֶּלוְיוּ" הובהלה צעירה מרחוב 49 מזרח שסובלת מתשישות עקב רעב. הידיעה נחתמה במילים אלה:

"ד"ר ויליאם ג'קסון, רופא האמבולנס שטיפל במקרה מוסר כי החולה תחלים".

תגובה אחת בנושא “החדר בעליית-הגג I או הנרי (1910-1862)”

  1. הסיפור הכי עצוב שקראתי בעת החדשה והתרגום מציג את העצב נפלא, אם זו אכן המילה המתאימה.
    משהו לא לגמרי התיישב לי בסיפור: הפער בין מידת האטרקטיביות של הדמות בעיני רואיה ושומעיה לבין הקושי שהלך וגדל למצוא פרנסה. או שאיני ער לתקופה בה נכתבו הדברים ולהתפתחויות שבה, או לדקות אחרת שהייתה אולי מתגלה בקריאה שאינה כה חפוזה כקריאתי שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *