הידיד המסור I אוסקר ויילד (1900-1854)

בוקר אחד שרבב נברן-המים את ראשו מן המחילה. היו לו עיניים חרוזיות מבריקות, שפם אפור נוקשה, וזנבו היה כמו חתיכה ארוכה של גומי שחור. ברווזונים שחו בברכה סחור-סחור ונראו כמו המון כנריות צהובות. ואמם, שהייתה לבנה-צחורה עם רגליים ממש אדומות, ניסתה ללמד אותם איך עומדים על הראש במים.

"אם לא תלמדו לעמוד על הראש, לעולם לא תוכלו להסתובב בחברה הכי טובה", אמרה שוב ושוב; ומעת-לעת הראתה להם איך עושים זאת. אך הברווזונים לא שמו לב אליה. הם היו צעירים כל כך שלא ידעו בכלל איזה יתרון יש בלהיות בחברה.

"איזה ילדים סוררים!" הזדעק נברן-המים. "מגיע להם שיטביעו אותם".

"מה פתאום", ענתה הברווזה. "כל אחד חייב להתחיל מתישהו; ואין גבול לסבלנותם של הורים".

"אה! אני לא יודע כלום על רגשות הוריים", אמר נברן-המים; "אני לא איש-משפחה. האמת היא שאף פעם לא התחתנתי. ואני לא מתכוון אף פעם להתחתן. אהבה היא טובה מאוד על פי דרכה, אבל ידידוּת היא נעלה יותר. בעצם, בכל העולם אין דבר אצילי ונדיר מידידות מסורה".

"ומהן, לפי דעתך, חובותיו של הידיד המסור, אם תרשה לי?" שאל הפָּרוּש  הירוק שישב על עץ ערבה סמוך וצותת לשיחה.

"כן, זה בדיוק מה שרציתי לדעת", אמרה הברווזה ושחתה אל קצה הברכה ועמדה על הראש כדי לתת דוגמא טובה לילדיה.

"איזו שאלה אווילית!" הזדעק נברן-המים. "אני הייתי מצפה מידידי המסור שיהיה מסור לי, כמובן".

"ומה תעשה בתמורה?" אמר הפָּרוּש  הקטן שהתנדנד לו על מתז כסוף של מים ונופף בכנפיו הפעוטות.

"אני לא מבין אותך", השיב נברן-המים.

"תרשה לי לספר לך סיפור בנושא הזה", אמר הפָּרוּש .

"הסיפור הוא עלי?" שאל נברן-המים. "אם הוא עלי, אקשיב לו כי אני נורא אוהב סיפורי בדיון".

"אפשר להחיל אותו עליך", השיב לו הפָּרוּש; הוא עף למטה, וכשנחת על הגדה סיפר את סיפורו של הידיד המסור.

"היֹה היה", פתח הפָּרוּש, "בחור קטן וישר ושמו הנס".

"הוא היה מיוחד במינו?" שאל נברן-המים.

"לא", ענה הפָּרוּש. "אני לא חושב שהוא היה מיוחד בכלל, חוץ מזה שהיו לו לב טוב, ופנים עגולות, מצחיקות והיה בעל מזג נעים. הוא גר בבקתה קטנטונת לבד לגמרי וכל יום הוא עבד בגינתו. בכל נאות-הכפר לא הייתה עוד גינה נחמדה שכזו. צמחו בגינה פרחי ציפורן סיני, קרפלון, ילקוט הרועים ודגניות. גם גדלו שם ורדי דמשק, ורדים צהובים, כרכומים סגולים וזהובים, סיגליות, יוניות, ופרחי קרדמין ואזובית, ריחן ובכור-אביב, פרחי שושן ונרקיסים. כל צמח לבלב ופרח בעונתו ולפי חודשי השנה, כל פרח מילא את מקום קודמו, כך שתמיד היו פרחים נהדרים ונאים למראה וניחוחות טובים להריח.

.

"להנס הקטן היו המון ידידים, אך המסור מכולם היה הטוחן יוּ הגדול. כה מסור היה הטוחן העשיר להנס הקטן, שלא קרה שעבר ליד גינתו בלי שירכון מעל הגדר ויקטוף לו זר גדול, או חופן של עשבי תבלין מתוקים, או שימלא את כיסיו שזיפים ודובדבנים בעונת קטיף הפֵּרות.

" 'ידידים אמיתיים צריכים להיות שותפים בכול', נהג הטוחן להגיד, והנס הקטן הניד בראשו לאות הן וחייך והרגיש גאווה גדולה שיש לו ידיד עם רעיונות נאצלים כאלה.

"אמת, שלפעמים חשבו השכנים שמוזר כי הטוחן העשיר אינו נותן להנס הקטן שום דבר בתמורה אף על פי שהיו לו 100 שקי קמח שמורים בטחנה ושש פרות חולבות ועדר גדול של כבשים צמריות. אך הנס מעולם לא טרד את מוחו בעניינים כגון אלה, ולא היה דבר ששימח אותו יותר מלהקשיב לכל הדברים הנפלאים שהטוחן נהג לאמר על חוסר-האנוכיות של ידידות אמת.

"וכך עבד הנס הקטן בגינתו ללא לאות. בעונות האביב, הקיץ והסתיו הוא היה שמח בחלקו, אך כשהגיע החורף ולא היו לו פרחים או פֵּרות להביאם אל השוק, סבל הנס לא מעט קור ורעב ולא פעם הלך לישון בלי ארוחה הגונה אלא כמה אגסים מיובשים או אגוזים אחדים קשים. בחורף היה הנס גם בודד מאוד כי בעונה זאת לא ביקר אותו הטוחן מעולם.

" 'אין שום טעם שאלך לבקר את הנס הקטן כל עוד השלג יורד', נהג הטוחן להגיד לאשתו, 'כי כשאנשים בצרה יש לעזוב אותם לנפשם ולא להטריד אותם בביקורים. זאת, בכל אופן, דעתי על ידידות, ואני בטוח שאני צודק. לכן אחכה עד בוא האביב, ואז אלך לבקר אותו, והוא יוכל לתת לי סל גדול של בכוֹרי-אביב וזה יגרום לו אושר רב'.

" 'איך שאתה מתחשב באחרים', השיבה לו אשתו ממקומה בכורסא הנוחה ליד תנור העצים הגדול. 'מאוד מתחשב, חי נפשי. ממש תענוג לשמוע אותך מדבר על ידידות. אני סמוכה בטוחה כי הכומר עצמו לא יכול להגיד דברים יפים כאלה, גם אם הוא גר בבית של שלוש קומות ועונד טבעת זהב על אצבעו הקטנה'.

" 'אבל למה שלא נזמין הנה את הנס הקטן?' שאל בן זקוניו של הטוחן. 'אם הנס המסכן בצרה אתן לו חצי מהדייסה שלי ואראה לו את הארנבים שלי הלבנים'.

" 'איזה ילד טיפש אתה!' הזדעק הטוחן. 'באמת אינני יודע מה התועלת לשלוח אותך לבית הספר. אתה כנראה לא לומד כלום. הרי אם הנס הקטן יבוא הנה ויראה את התנור המבוער שלנו, את ארוחת הערב הטובה ואת חבית היין האדום הוא יתחיל לקנא, וקנאה היא דבר נורא ואיום שמקלקל את מזגו של האדם. ברור שלא ארשה שיתקלקל מזגו של הנס. אני ידידו הטוב, ותמיד אשגיח עליו ואדאג שלא יעמוד בפני פיתויים. חוץ מזה, אם הנס יבוא הנה הוא אולי יבקש ממני קצת קמח בהקפה, וזה אינני יכול לעשות. קמח הוא עניין אחד וידידות היא עניין אחר ואסור לבלבל ביניהם. הרי מאייתים אחרת את שתי המילים והפירוש שלהן שונה  גמרי. כל אחד רואה את זה'.

" 'כמה יפה אתה מדבר!' אמרה אשת הטוחן ומזגה לעצמה כוס גדולה של שיכר חמים. 'האמת, אני מרגישה מנומנמת מאוד. זה כמו להיות בכנסייה'.

" 'המוני אנשים מתנהגים יפה', השיב לה הטוחן. 'אבל רק מעטים מדברים יפה, וזה מוכיח שדיבור הוא הקשה מבין השניים וגם אנין יותר', והוא הביט בחומרה מעברו השני של השולחן בבנו הקטן, שהרגיש אשם כל כך עד ששמט את ראשו והסמיק מאוד והתחיל לבכות אל תוך צלחתו. אבל הוא היה כל כך צעיר שחייבים לסלוח לו".

"וזהו סוף הסיפור?" שאל נברן-המים.

"לא ולא", ענה הפָּרוּש. "זאת רק ההתחלה".

"אז אתה בפיגור אחרי רוח הזמן", אמר נברן-המים. "היום כל מספר-סיפורים מיומן מתחיל בסוף, ואז ממשיך עד ההתחלה ומסיים באמצע. זאת השיטה החדשה. שמעתי על כך לפני כמה ימים ממבקר-ספרות שטייל סביב הברכה עם בחור אחד. הוא שוחח ארוכות על הנושא ואני סמוך ובטוח שהוא צדק, כי היו לו משקפיים כחולים וראש קירח, ובכל פעם שהבחור העיר הערה הוא ענה לו 'פּוּה'. אך הואל להמשיך את סיפורך. אני מחבב מאוד את הטוחן. לי עצמי יש סנטימנטים נפלאים מכל מיני סוגים, אז שוררת בינינו אהדה רבה".

"ובכן", אמר הפָּרוּש  וניתר פעם על רגל אחת ופעם על השנייה, "ברגע שהחורף עבר ובכורי-האביב התחילו לפתוח את כוכביהם הצהובים-החיוורים, הודיע הטוחן לאשתו כי ילך לבקר את הנס הקטן.

" 'איזה לב טוב יש לך!' הצטעקה אשתו. 'תמיד אתה מתחשב באחרים. ואל תשכח לקחת אתך את הסל הגדול בשביל הפרחים'.

"אז כפת הטוחן יחד את כנפי טחנתו בשלשלת ברזל חזקה וירד מן הגבעה והסל על זרועו.

" 'בוקר טוב, הנס הקטן', אמר הטוחן.

" 'בוקר טוב', אמר הנס, שעון על מעדרו ומחייך מאוזן לאוזן.

" 'ואיך עבר עליך החורף?' אמר הטוחן.

" 'מה אומר ומה אדבר', קרא הנס, 'יפה מאוד מצדך לשאול, באמת יפה מאוד. לדאבוני היה לי חורף קשה. אבל הנה בא האביב ואני מרוצה מאוד וכל פרחי מלבלבים'.

" 'לא פעם שוחחנו עליך במשך החורף, הנס', אמר הטוחן, 'ושאלנו את עצמנו איך אתה מסתדר'.

" 'יפה מצדכם', אמר הנס. 'כבר קצת פחדתי ששכחתם אותי'.

" 'אני מתפלא עליך, הנס', אמר הטוחן. 'ידידות אף פעם אינה משתכחת. זה מה שנהדר בה. אבל לדאבוני אינך מבין את הפואטיקה של החיים. ואגב, כמה נחמד נראים בכורי-האביב בגינתך!'.

" 'הם באמת נחמדים למראה', אמר הנס. 'ויש לי מזל שהם רבים כל כך. אני מתכוון לקחת אותם לשוק ולמוכרם לבתו של ראש העיר, ובכסף אקנה בחזרה את המריצה שלי'.

" 'תקנהבחזרה את המריצה שלך? אינך מתכוון להגיד שמכרת אותה? כמה טיפשי מצדך'.

" 'טוב, האמת היא שנאלצתי', אמר הנס. 'אתה מבין, היה קשה לי מאוד בחורף, וממש לא היה לי כסף בשביל לחם. לכן מכרתי קודם-כול את כפתורי הכסף של מעיל יום א' שלי, ואז מכרתי את שרשרת הכסף ואז את המקטרת הגדולה. ובסוף מכרתי את המריצה שלי. אבל עכשיו אני אקנה את כולם בחזרה'.

" 'הנס', אמר הטוחן. 'אתן לך את המריצה שלי. היא לא במצב תקין ביותר. בעצם, צד אחד שלה נעלם, ומשהו התקלקל בחישורי הגלגלים. אבל בכל זאת אתן לך אותה. אני יודע שזה מאוד נדיב מצדי ושאנשים רבים יחשבו שטיפשי מאוד מצדי להיפרד ממנה. אבל אני לא כמו שאר האנשים. לדעתי, נדיבות היא תמצית הידידות, וחוץ מזה יש לי מריצה חדשה משלי. אל דאגה, אני אתן לך את המריצה שלי'.

" 'באמת, זה נדיב מאוד מצדך'. אמר הנס הקטן, ופניו המצחיקות אורו מהנאה. 'בקלות אוכל לתקן אותה כי בבית יש לי קורת עץ'.

" 'קורת עץ!' אמר הטוחן, 'זה בדיוק מה שחסר לי לגג האסם. בגג יש חור גדול מאוד והתבואה תתרטב כולה אם לא אסתום אותו. איזה מזל שהזכרת את זה! ממש יוצא מן הכלל איך מעשה טוב אחד תמיד מוליד שני. נתתי לך את המריצה שלי, ועכשיו אתה נותן לי את קורת העץ שלך. נכון שהמריצה שווה הרבה יותר מהקורה, אך בידידות אמת לא שמים לב לדברים כאלה. תביא לי אותה מיד ואני אתחיל לעבוד באסם שלי עוד היום'.

" 'בטח', הצטעק הנס הקטן. הוא רץ אל המחסן ומשך החוצה את הקורה.

" 'הקורה איננה גדולה מאוד', אמר הטוחן שסקר את הקורה, 'ואחרי שאתקן את גג האסם, אני חושש שלא יישאר כלום לתקן את המריצה; אבל זאת כמובן לא אשמתי. ועכשיו, אחרי שנתתי לך את המריצה שלי, אני בטוח שתרצה לתת לי בתמורה קצת פרחים. הנה הסל, ובבקשה למלא אותו לגמרי'.

" 'לגמרי?' אמר הנס הקטן בצער, כי הסל היה באמת גדול מאוד, והוא ידע כי אם ימלא אותו לא יישארו לו פרחים למכור בשוק, והוא השתוקק מאוד להחזיר לעצמו את כפתורי הכסף.

" 'נו, באמת', ענה הטוחן, 'כיוון שנתתי לך את המריצה שלי, זה לא מוגזם לבקש שתיתן לי כמה פרחים. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שידידות, ידידות אמת, פטורה לגמרי מאנוכיות מכל סוג שהוא'.

" 'ידידי היקר, הטוב שבידידי', קרא הנס הקטן, 'אתה מוזמן לקחת לך את כל הפרחים שבגני. דעתך הטובה עלי חשובה לי תמיד מכפתורי הכסף שלי', והוא רץ ותלש את כל בכורי-האביב היפים שבגנו ומילא עד שפתו את סלו של הטוחן.

" 'להתראות, הנס הקטן', אמר הטוחן ופנה ללכת במעלה הגבעה, קורת העץ על כתפו והסל הגדול בידו.

" 'להתראות', אמר הנס הקטן והחל לחפור בעליצות כי עניין המריצה שימח אותו מאוד.

"למחרת, בעודו מושך ומצמיד ענפים של יערה אל גזוזטרת הבית, שמע הנס את קולו של הטוחן קורא אליו מן הדרך. הוא קפץ מן הסולם רץ והציץ מעבר לגדר. הוא ראה את הטוחן עם שק גדול של קמח על גבו.

" 'הנס הקטן יקירי' אמר הטוחן, 'היית מוכן לסחוב את שק הקמח הזה אל השוק?'.

" 'הו, צר לי', אמר הנס, 'אני באמת עסוק מאוד היום. צריך לתלות את כל המטפסים ולהשקות את כל הפרחים ולכסח את הדשא'.

" 'נו, באמת', אמר הטוחן, 'אם נביא בחשבון שאני עומד לתת לך את המריצה שלי, זה לא ידידותי מצדך לסרב'.

" 'הו, אל תגיד דברים כאלה', קרא הנס הקטן, 'בעד שום הון שבעולם לא אהיה בלתי ידידותי אליך'; והוא רץ פנימה לקחת את כובעו ויצא והשתרך לאִטו בדרך עם השק הכבד על כתפו.

"היה חם מאוד והדרך מָלאה אבק, ועד שהגיע אל אבן הדרכים השישית כבר היה הנס עייף כל כך שעצר והתיישב לנוח. ובכל זאת אזר עוז והגיע לבסוף אל השוק. אחרי שהמתין קמעה הוא מכר את השק במחיר נאה וחזר מיד הביתה; שהרי אם יתעכב עד רדת הלילה יש חשש שייתקל בשודדי דרכים.

" 'אכן היה לי יום קשה', אמר לעצמו כשעלה על יצועו, 'אבל אני שמח שלא דחיתי את הטוחן כי הוא ידידי הטוב ביותר, וחוץ מזה, הוא עומד לתת לי את המריצה שלו'.

השכם בבוקר המחרת בא הטוחן לקבל את תמורת שק הקמח, אך הנס הקטן היה כה עייף שעדיין לא קם מן המיטה.

" 'בהן צדקי', אמר הטוחן, 'איזה עצלן אתה. באמת, אם נביא בחשבון שאני עומד לתת לך את המריצה שלי, עליך לעבוד קשה יותר. בטלה היא חטא גדול, וברור שלא הייתי רוצה שאף אחד מידידי יהיה בטלן או נרפה. אל תתרגז שאני מדבר אליך בגילוי לב. לא הייתי חולם לנהוג ככה אם לא הייתי ידידך. אך מה התועלת בידידות אם אי-אפשר להגיד מה שחושבים? כל אחד יודע לדבר דיבורים שובי לב ולנסות להנעים ולהתחנף, אבל ידיד אמת אומר תמיד דברים בלתי נעימים ולא אכפת לו להכאיב. ידיד-אמת אמיתי יודע שבכך הוא מביא תועלת'.

" 'אני מצטער מאוד', אמר הנס הקטן, ובעודו משפשף את עיניו גם הסיר את מצנפת-הלילה שלו, 'אבל הייתי עייף כל כך שאמרתי לעצמי שאשכב במיטה זמן-מה ואקשיב לשירת הציפורים. אתה יודע, תמיד אני עובד טוב יותר אחרי ששמעתי את הציפורים שרות'.

" 'אני שמח לשמוע', אמר הטוחן וטפח להנס הקטן על גבו, 'כי הייתי רוצה שתבוא אתי לטחנת-הקמח מיד אחרי שתתלבש ותתקן לי את גג האסם'.

"הנס הקטן המסכן השתוקק מאוד לעבוד בגינתו כי פרחיו לא הושקו כבר יומיים, אלא שלא רצה לסרב לטוחן שהיה ידיד טוב שכזה.

" ' לדעתך זה יהיה בלתי ידידותי מצדי אם אומר שאני עסוק?' שאל את הטוחן בקול הססני וונכלם.

" 'נו, באמת', השיב הטוחן, 'לדעתי זאת איננה בקשה מוגזמת אם נביא בחשבון שאני עומד לתת לך א המריצה שלי. אבל, כמובן, אם תסרב, אעשה זאת בעצמי'.

" 'בשום פנים ואופן!' הצטעק הנס הקטן; הוא קפץ מהמיטה, התלבש ועלה אל האסם.

"הוא עבד שם כל היום כולו, עד ששקעה השמש, וכששקעה בא הטוחן לבדוק איך הוא מתקדם.

" 'כבר תיקנת את החור בגג, הנס הקטן?' קרא אליו הטוחן בקול עידוד.

" 'הוא מתוקן', אמר הנס הקטן וירד מן הסולם.

" 'אה!' אמר הטוחן, 'אין הנאה גדולה יותר מאשר לעבוד למען הזולת'.

" 'זכות גדולה היא לשמוע את דבריך', אמר הנס הקטן שהתיישב ומחה את מצחו, 'זכות גדולה מאוד. 'אך, לדאבוני, אף פעם לא יהיו לי רעיונות נהדרים כמו שלך'.

" 'הו! עוד יהיו לך', אמר הטוחן, 'אבל אתה חייב להתאמץ יותר. כרגע אתה מכיר רק את הצד המעשי של הידידות; באחד הימים תכיר גם את המחשבה שקודמת למעשה'.

" 'באמת?' שאל הנס הקטן.

" 'בלי שום ספק', ענה הטוחן. " 'אבל עכשיו, אחרי שסיימת לתקן את הגג, היה כדאי שתלך הביתה לנוח כי מחר הייתי רוצה שתיקח את כבשַי לרעות בהר'.

"הנס הקטן חשש להגיד מטוב ועד רע, והשכם בבוקר המחרת הביא הטוחן את כבשיו אל הבקתה והנס הוליך אותן אל ההר. ארך יום שלם להביא ולהחזיר את העדר, ובשובו היה הנס  עייף כל כך שנרדם בכיסאו ולא ניעור אלא אחרי שהאירה השמש באור גדול.

" 'איזה תענוג יהיה לעבוד עכשיו בגני', אמר ויצא מיד לעבוד.

"אך כך או אחרת שוב לא יצא לו לטפל בפרחיו, כי ידידו הטוחן היה תמיד מגיע ושולח אותו בשליחויות ארוכות או מזעיק אותו לעבוד בטחנת הקמח. לא פעם התעצב הנס הקטן עד מאוד כי חשש שפרחיו יחשבו ששכח אותם. אך הוא התנחם במחשבה שהטוחן הוא ידידו הטוב ביותר, 'וחוץ מזה', נהג לאמר, 'הוא עומד לתת לי את המריצה שלו וזהו מעשה של נדיבות צרופה'.

"כך יצא שהנס הקטן עבד הרחק אצל הטוחן, והטוחן אמר דברים יפים על ידידות שהנס רשם מפיו בפנקס ונהג לקרוא במשך הלילה כי היה תלמיד תאב-דעת.

"ואז, ערב אחד ישב הנס הקטן ליד האח והנה שמע נקישה רמה בדלת. היה לילה סוער מאוד והרוח נשבה ושאגה סביב הבית ברעש נורא עד שהנס חשב תחילה שאלה קולות הסופה. ושוב נקשו בדלת, ואז נקישה שלישית שהייתה עזה יותר מקודמותיה.

" 'זה בטח עובר אורח מסכן', אמר הנס הקטן בלבו ונחפז אל הדלת. בפתח עמד הטוחן, בידו האחת עששית ובשנייה מוט.

" 'הנס הקטן יקירי', קרא הטוחן בקול. 'אני בצרה גדולה. בני הקטן נפל מסולם ונפצע ואני בדרכי אל הרופא. אך הרופא גר כל כך רחוק והלילה כה סוער, שעלה בדעתי כי מוטב שאתה תלך במקומי. אתה זוכר שאני עומד לתת לך את המריצה שלי והיה הוגן לוּ עשית משהו בשבילי בתמורה'.

" 'ודאי', הצטעק הנס הקטן, 'זוהי מחמאה גדולה שבאת אלי, ומיד אצא לדרך. אך עליך להשאיל לי את העששית שלך כי הלילה אפל כל כך ואני מפחד שאפול לאיזו תעלה'.

" 'צר לי מאוד', השיב לו הטוחן, 'אבל זוהי עששית חדשה, ויהיה זה הפסד גדול בשבילי אם יקרה לה משהו'.

" 'אז לא חשוב, אסתדר בלעדיה', קרא הנס הקטן. הוא לבש את מעיל הפרווה הכבד וכרך סוּדר סביב צווארו ויצא לדרך.

"איזו סופה איומה השתוללה בחוץ! הלילה היה כל כך שחור שהנס הקטן כמעט לא ראה כלום, והרוח הייתה כל כך חזקה שבקושי יכול לעמוד במקום. אבל הוא היה אמיץ מאוד, ואחרי שצעד כמעט שלוש שעות הגיע אל בית הרופא והקיש בדלת. 'מי שם?' קרא הרופא ושרבב את ראשו אל מחוץ לחדר השינה.

" 'הנס הקטן, דוקטור'.

" 'מה אתה רוצה, הנס הקטן?'.

" 'בנו של הטוחן נפל מסולם ונפצע. הטוחן מבקש שתגיע מיד'.

" 'בסדר!' אמר הרופא וציווה להביא את סוסו, את מגפיו הגדולים ואת העששית. הוא ירד למטה ורכב אל ביתו של הטוחן. הנס הקטן השתרך מאחוריו.

"אך הסערה רק התגברה והגשם ירד נחשולים-נחשולים, והנס הקטן לא ראה מה לפניו ולא יכול להדביק את הסוס. בסוף תעה בדרך ושוטט באדמת הבור שהייתה מקום מסוכן מאוד ומלאה בורות עמוקים. ושם מצא הנס הקטן את מותו בטביעה. את גופתו גילו כמה רועים למחרת היום צפה באגם גדול של מים, והם שהביאוהו חזרה אל בקתתו.

כולם השתתפו בהלווייתו של הנס הקטן כי היה חביב על הכול, והטוחן היה ראש האבלים.

" 'בתור ידידו הטוב ביותר מגיע לי המקום הטוב ביותר', אמר הטוחן, ועל כן תפס את מקומו בראש התהלוכה בגלימה ארוכה שחורה, ומעת-לעת היה מוחה את עיניו במטפחת-כיס גדולה.

" 'הנס הקטן הוא אבדה גדולה לכל אחד ואחד', אמר הנפח בתום הלוויה. כולם ישבו בניחותא בפונדק, לגמו יין מתובל ואכלו עוגות מתוקות.

" 'מכל מקום, אבדה גדולה בשבילי', השיב הטוחן. 'נתתי לו בטובי את המריצה שלי, ועכשיו איני יודע מה לעשות בה. היא מפריעה לי מאוד בבית, והיא במצב כל כך גרוע שלא אקבל פרוטה אם ארצה למכור אותה. מעתה אשגיח היטב לא לתת שום דבר משלי. אדם סובל תמיד בעד נדיבותו' ".

"ובכן?" אמר נברן-המים.

"ובכן, זהו הסוף", אמר הפָּרוּש.

"אבל מה עלה בגורלו של הטוחן?" שאל נברן-המים.

"טוב, אני לא יודע", ענה הפָּרוּש , "וממש לא אכפת לי".

"ברור לגמרי שאין לך שום אהדה באופי שלך", אמר נברן-המים.

"לדאבוני בכלל לא הבנת את הלקח של הסיפור", אמר הפָּרוּש.

"את מה?" צווח נברן-המים.

"את הלקח".

"אתה מתכוון להגיד שלסיפור היה לקח?".

"ברור", אמר הפָּרוּש.

"נו, באמת", אמר נברן-המים בקול כעוס. "היית צריך להגיד לי את זה לפני שהתחלת. אם היית אומר, בטוח שלא הייתי מקשיב לך. ובעצם, הייתי אומר 'פּוּוּה' כמו המבקר ההוא. אז אני יכול להגיד את זה עכשיו"; והוא צעק "פּוּוּה" במרום קולו והצליף צליפה בזנבו ונכנס בחזרה אל מחילתו.

"ומה אתה אומר על נברן-המים?" שאלה הברווזה שהגיעה בדיווש דקות אחדות אחרי כן. "יש הרבה דברים להגיד לטובתו, אך במה שנוגע אלי, יש לי רגשי-אם ואף פעם לא אוכל להסתכל על רווק מושבע בלי להזיל כמה דמעות".

"אני חושש שהעלבתי אותו", ענה לה הפָּרוּש. "האמת היא שסיפרתי לו סיפור עם לקח".

"תמיד מסוכן מאוד לנהוג כך", אמרה הברווזה.

ואני מסכים אתה בהחלט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *