פעם הייתי מכורה למִספָּרָה. מעולם לא הזמנתי תור ורק לעתים רחוקות נאלצתי להמתין – לא הרבה באו אל לילי להסתפר. הזקנים שלילי קראה להם דוֹדים, ישבו אל שולחן-קלפים וקראו עיתונים בסינית או בווייטנאמית. הטלוויזיה מעל הדלפק הייתה מחוברת לתחנה בעיר ריברסייד, והדודות – קשורות או לא קשורות משפחתית לדודים – צפו בתכניות בישול ובדרמות טלוויזיה במנדרינית.
הייתי הלקוחה היחידה מתחת לגיל שישים, והיחידה שדיברה אנגלית. עם השאר דיברה לילי וייטנאמית, קנטונזית או מנדרינית. בפגישה הראשונה שיקרתי ואמרתי לה שאימץ אותי זוג בהולנד כשהייתי בת שנה, ושעברנו לאמריקה כשהייתי בחטיבת הביניים. לילי סלחה לי מיד שאינני יודעת לדבר באחת השפות שהעדיפה. גדלה אצל שֵדים זרים [foreign devils הוא כינוי גזעני בהונג-קונג לנוכרים], היא אמרה בקנטונזית לדודה שישבה בסמוך. חצי-זרה, אמרה הדודה; השערות שלה עוד סיניות. חצי-שֵדה, אמרה לילי; השׂכל לא סיני. שתיהן צחקו. אני חייכתי אל לילי חיוך סתום בראי, והיא חייכה בחזרה. מה את עושה? שאלה, ואני שיקרתי שוב ואמרתי שאני סטודנטית. היא תפסה והרימה קווצת שער מראשי והניחה לה שתישמט. שערי התחיל זה לא כבר להראות סימני שיבה. באיזה מקצוע? שאלה, ואני אמרתי שחזרתי ללימודים כי אני רוצה להיות סופרת. עושים מזה כסף? שאלה, ואני אמרתי לא ממש.
המספרה של לילי הייתה במרחק כמה גושי בניינים מהכביש הראשי, במקום שבו מקרי שוד מזוינים בקושי דווחו במקומונים. המספרה הייתה אזוּקה במוטות מתכת, ועל הדלת הייתה שרשרת; לילי הסירה אותה כל אימת שראתה את לקוחותיה קרֵבים, ושבה ונעלה אחרי שנכנסו. אם תפרוץ שרפה, אף אחד מאתנו לא יצליח לברוח, חשבתי לי כשהתחלתי לבקר שם, אבל זה לא הפחיד אותי מדי. היו לי אז שני ילדים קטנים, שניהם בגן, אך על אף אזהרותיהם של אנשים, לא הרגשתי מוּעדת לפורענויות לסוגיהן שהעולם מפיל עליך. אם יש לעולם תכניות להזיק, הוא יזיק בה-במידה למוכנים ולבלתי-מוכנים. האם היותי אמא מקנה לי זכות לבלף? אם לגדל ילדים זה הימור, אין בררה אלא לבלף.
גרנו בקמפוס של המכללה שבה לימדתי באותה עת – כברת-אדמה מגודרת של עצים ואגמים, יובלים ומזרקות. את עצי החַבּוּש הפורחים בקרבת ביתנו שתלו לפי השמועה משרתיה של משפחת המייסדים בשנות השישים של המאה ה-19. גן-הילדים שכן בתוך בניין, שתוספות הסטוקו הלבן וגג הרעפים הספרדי שיוו לו חזוּת של בית-קיט מיושן באזור הים התיכון. אמריקה הייתה אז ארץ צעירה, וקליפורניה – ממדינותיה הצעירות ביותר. המכללה הייתה טירונית ומתחילה בעולם של מוסדות ותיקים עוטי-הדר, אבל כל העצים, השיחים והבניינים הפיקו רושם שאפשר לחיות חיים של נחת ארוכי-תוחלת, כמו שביקשנו לנו.
ועם זאת, העולם היה מלא סכנות. חלקן ממשיות, חלקן קרובות. פעם הודיעו לנו ממרכז האבטחה כי אותר כלב פּיטבּוּל משוטט ללא בעלים ליד ברכת השחייה. פעם אחרת התרחש מרדף, מלווה ניידות והליקופטרים משטרתיים, אחרי גבר מזוין שמצא את דרכו אל מקבץ של בנייני פקולטה ביום שבת בערב; ואילו אנחנו כיבינו אז את האורות והאזנו לתקליטור של דרמה לתלמידי-צרפתית בשם "מאדאם קסם". גם אירעה לא פעם תקרית-ירי ממכונית עוברת בקרן הרחוב, לא הרחק מגן-הילדים, ואז נאסר על הילדים לשחק בחוץ. למרבה הפליאה, כל האיומים הללו לא הדאיגו אותי כמו שהדאיגו עצי האקליפטוס. בשנים ההן טרד אותי שוב ושוב החשש כי ביום סערה יצנח על ראשינו ענף אקליפטוס. באחת השיחות הראשונות עם ילדי על אודות טבע, ציינתי כי המתיישבים טעו בכך שהכניסו לקליפורניה עצי אקליפטוס; מִפְגעי שרפה בעונת-היובש, אמרתי, וענפים נופלים בעת סערות החורף. זה לא הרתיע אותם; כשטיילנו ברגל הם היו שרים: "קוּקָבּוּרָה [עוף גדול ממשפחת השלדגיים עם קול נוקב] יושב בעץ-הגומי הזקן". באחד הימים, החלטנו, ניסע לאוסטרליה ונראה קואלות, קֶנגוּרים וקוּקָבּוּרות.
כשהייתי הולכת למספרה של לילי, לבשתי חולצת-טי כהה ומכנסי ג'ינס ושטר של עשרים דולר היה תקוע לי בכיס האחורי. פעם, בדרך חזרה אל הקמפוס אחרי תספורת, נתקלתי באחת מחברותי לעבודה. אלוהים, היא אמרה, חשבתי שאת סטודנטית. אני מתמזגת, אמרתי. יכולתי בקלות להזמין לי תור במספרת-בוטיק באחד הפרברים היותר נאים. המספרה של לילי הייתה במרחק גושי-בניין ספורים מהמכללה, אך האם הייתי כל כך דחוקה בזמן שלא יכולתי לנהוג עשרים דקות לשכונה בטוחה יותר? מֶנציוּס [פילוסוף סיני] אמר שאיש עם שכל לא עומד ליד קיר הנוטה לנפול. גם אם נעלתי נעלי-ספורט והייתי אצנית מהירה, היה עלי לדעת שאף אחד לא יכול להתחמק מכדור-רובה.
הלכתי אל לילי יותר מן הנחוץ. לוּ האמנתי באמונות טפלות, הייתי חושבת שלילי הטילה עלי כישוף.
לילי אהבה לפטפט. תמיד היו לה דרמות בחיים. פעם שבר בעלה בוהן כשמעד על שטיח שהתקינו סוף-סוף בביתם אחרי עשור של תכנון. פעם, צעיר בניה שלמד באוניברסיטה מקומית איחר לקום בדיוק באותו בוקר שגבר שיסף בסכין בלי הבחנה הולכי רגל ברחוב מגוריהם. "הוא היה יכול להיהרג," אמרה לילי. "הוא הכי עצלן מהשלושה, אבל עכשיו הוא אומר שמשתלם להיות עצלן." אבי-בעלה התיידד קרוב למותו עם איש ששמו הפרטי קזינו. "המסכן חשב שזה סימן שהוא ירוויח קצת כסף," אמרה לי. "יצא שקזינו לא היה חבר אמיתי. הוא אפילו לא הלך אתו להמר."
הקשבתי, חייכתי ושאלתי שאלות – אלה היו התכונות הכי מַלאות שהיו לי ואני השתמשתי בהן ללא לאוּת. כל מפגש היה מבחן שבחנתי את עצמי: כמה זמן אוכל לגרום לאנשים לדבר על עצמם בלי שייזכרו לשאול אותי שאלה? לי עצמי לא היו סיפורים לחלוק. היו לי דעות, אבל הייתי עיקשת לא פחות מבַּרטלֶבּי [דמות מתוך סיפור מאת הרמן מלוויל "ברטלבי הלבלר"]. הייתי מעדיפה שלא, הייתי משיבה אילו נתבקשתי לחוות דעה על סיפורים של אנשים. כך או כך, לילי לא התעניינה בדעותי או בסיפורי – הדודים והדודות סיפקו לה די והותר מזה ומזה. השתעשעתי בהשערה שכבר שנים היא מחכה ללקוחה מושלמת כמוני.
במקומות אחרים לא הייתי פטורה לגמרי מן התביעה לבטא את דעותי. פעם התלוננה סטודנטית על רומן מאת ג"מ קוטזי שחייבתי את התלמידים לקרוא. זה כל-כך מעליב שהספר הזה כולו רעיונות ושום דבר ללב, אמרה, ואני הטחתי בה (באופן לא-מקצועי) שלדעתי טעם רע מעליב עוד יותר. פעם אחרת כינתה סטודנטית את המשורר צ'רלס סימיק "מיזוגני" מפני שלא כתב די על אמו בספר זיכרונותיו. קוראים ספר בגלל מה שהוא, הוכחתי אותה, ולא בגלל מה שרוצים שהוא יהיה. הסטודנטית ענתה כי יש לי דעות מיושנות על מה שספרות צריכה לעסוק בו. "התפקיד שלי הוא לפרוק מעליך את הקאנון הספרותי שלך," אמרה והצביעה על טולסטוי וצ'כוב שעל שולחני. "אלה לא עוסקים בחיים האמיתיים."
מה זה חיים? רציתי לשאול. מה זה אמיתי? אך בו-ברגע הרגשתי מותשת. מה שרציתי הוא לשבת על הכיסא במספרה של לילי. היא תגזוז לי את השער, ותדבר על הדוכן לתה-בועות-ויוגורט-קפוא שהבעל שלה החליט להשקיע בו, על המקצוע החדש של השכן שלה בטיפוח דגי-זהב נדירים, או על החלום המגוחך של בנה הבכור לעזוב את העבודה במשרד עורכי-דין ולהירשם לבית-ספר לבישול. לקאנון ספרותי לא היה מקום בחייה של לילי.
אז הלכתי אל לילי. להפתעתי, אותו יום לא התחשק לה לדבר על בעלה או על ילדיה או מחותניה. או אולי זה היה יום אחר, היום שבו החליטה לספר לי סיפור-אהבה. לא משנה. כל הסיפורים שכבר סיפרה לי היו רק הקדמה.
לקח לי תספורת אחת להבין את שלד הסיפור, ועוד שתיים-שלוש לכנס יחד את הפרטים, ועוד כמה וכמה כדי להתחיל להעיף בלילי מבט לא-מאמין. מה אמיתי? מה החיים? אולי כולנו מסוגלים להמציא לנו סיפורים כשאין לנו תשובות.
להלן סיפורה של לילי.
היא גדלה במשפחה סינית בווייטנאם. בגיל שש-עשרה התאהבה בילד של השכנים, גם הוא בן שש-עשרה. היא הייתה יפהפייה. הוא היה יפה-תואר. אך כשפרצה מלחמה בין ארצותיהם שנה אחר-כך, החליט אביה שכבר לא בטוח לגור בווייטנאם.
"טְוָאן בא אל ההורים שלי," אמרה לילי. "הוא רצה לעזוב את הארץ אתנו. הוא אמר להם שהוא יעשה הכול בשביל להיות אתי. אבא שלי אמר לו 'אתה לא הבן שלנו, אתה הבן של ההורים שלך'."
הרהרתי במלחמה ההיא, שלושה שבועות ושישה ימים, שבקושי זוכרים אותה עכשיו. כשהייתי בבית-ספר יסודי בבייג'ין, החברה הכי טובה שלי הייתה מנויה על עיתון ילדים שפרסם מדי פעם סיפורים שקרו על הגבול בין וייטנאם וסין עם איורים של גופות כרותות-אברים, של כפרים שהופצצו ושל חיילים גיבורים שׂשׂים לקרב. אך במבט היסטורי לא הייתה המלחמה ההיא יותר מסריטה בברך של האנושות או עיטוש. כשלילי שאלה אותי אם אני יודעת על תולדות-היחסים בין שתי המדינות, כמעט פלטתי ואמרתי כן. ואז נזכרתי: הרי גדלתי בארץ שרחוקה מיבשת אסיה, והייתה לי ילדות מעוררת-קנאה.
בני משפחתה של לילי הפכו לפליטים, שברחו בסירות מווייטנאם להונג-קונג ומשם להוואי ולימים לקליפורניה. היא עזרה על יד הוריה בדוכן של מזון מהיר סיני, עבדה כשוליה אצל דודנית מבוגרת בעלת מספרה בלוס-אנג'לס, התחתנה וילדה ילדים. החיים הללו, חיים סתמיים של מהגרת, היו ממשיכים כרגיל, אלמלא הגיעו אליה לאחרונה ידיעות מטְוָאן, אהוב-נעוריה.
"הסיפור שלנו זה כמו סרט," אמרה.
"כמו מחזה," אמרתי. "רומאו ויוליה."
"את מכירה מישהו שיוכל להפוך את הסיפור שלנו לסרט?"
זמן-מה המשיכה לילי לשאול אותי על כך, ובכל פעם השבתי בשלילה, מרגישהרע על החדשות המאכזבות, אך לא די רע שאמנע מלבוא למספרה. שנים של עמידה באותו המקום – גוזרת ומגלחת וצובעת ומאזינה לדודים ולדודות – הפכו את לילי למספרת-סיפורים שאינה נחפזת. היא ביצעה עיקופים, וכמו אשפית-מילים עשתה שימוש בהסחות-דעת מבריקות ובתחבולות שכיחות. "איפה הבעל שלך מסתפר?" שאלה אותי פעם. "תגידי לו שיבוא הנה. אני ייתן לו הנחה בגלל שאת הלקוחה הכי טובה שלי."
אנשים נוספים השתרבבו אל הסיפור, צועדים בסך פנימה וחוּצָה כמו גדוד של סטטיסטים. פה ושם נזכרו חברותיה לכיתה. כמה היו גם הן משוגעות על טְוָאן. גם הוזכרו קשרי החברות בין האבות ובין הבנים הבכורים של שתי המשפחות, אבל חברויות שהמלחמה קטעה לא היו ראויות לסרט. הוריה של לילי הבינו ללבה של בתם כשעזבו את וייטנאם, אבל עד מהרה איבדו את הסבלנות.
"טוב, אני לא יכולה להאשים אותם," אמרה. "אהבה לא ממלאה את הסיר באורז ולא מעמידה גג מעל הראש."
"מה היא כן עושה?" שאלתי.
"הו, זה בסיס לסרט טוב," אמרה לילי. "בלי סרטים, מה היינו עושים עם עצמנו?"
שלושה ימים ושלושה לילות בכה טְוָאן לפני דלת ביתה הישָן של לילי אחרי שנסעה משם עם משפחתה. אף אחד לא הצליח לנתק את אצבעותיו משרשרת המנעול. בסוף הלילה השלישי, עלה לבסוף בידי אחיו הגדולים לקחת אותו חזרה הביתה. כולם חשבו שהוא הולך למות.
"שלושה ימים ושלושה לילות," אמרה לילי. "אפילו לא צעד אחד מהדלת." על כך שמעה מחבר לשעבר שפגשה לא מזמן בעת שביקר עם אשתו וילדיו באמריקה.
האם מישהו מסוגל לבכות שלושה ימים ולילות בלי לאכול או לשתות או לישון? אבל איזו זכות הייתה לי לפקפק בנער, איזו זכות הייתה לי לצפות שיבטא את שברון-לבו באופן פיוטי יותר וימות באופן מוחשי יותר, כמו מייקל פְיוּרי [מגיבורי סיפורו של ג'יימס ג'ויס "המתים"]? ככל שידוע לי מייקל פְיוּרי היה יציר-דמיונו של ג'ויס, ואולי כך הוא גם החבר של לילי. עד אז לא ידעתי צער מהו, ולימים, כשכבר ידעתי, אחרי מותו של בני הבכור, חשבתי כי התמזל מזלו של אהובהּ הצעיר של לילי שהיו בו כל כך הרבה דמעות לשפוך. במה שנוגע אלי, עצב רק מייבש אותי. נגמרו לי הדמעות. העצב, מצדו, ממשיך בלי הפסקה.
הנער לא מת. הוא התאושש ולבסוף עקר לפרובינציה אחרת בווייטנאם והתפרנס כמורה למתמטיקה בחטיבת-הביניים. אישה בעיר מגוריו התאהבה בו, אף שלא השיב לה אהבה. "הוא חיכה לי שאחזור," אמרה לילי. "לפני שנפרדנו הוא אמר שהוא יחכה לי כל החיים."
את חיי ההמתנה הפרה מחלה ממושכת, והאישה סעדה את טְוָאן כרעיה נאמנה. אחר כך התחתנו השניים וגידלו יחד שלוש בנות.
"זה לא מעניין שלוֹ יש שלוש בנות ולי יש שלושה בנים?" אמרה לילי. "רק תחשבי לאן הלכו ההבטחות שלנו."
"הבטחת שתחזרי?" שאלתי.
"בטח שהבטחתי. אבל יצאנו משם בתור פליטים. ידענו שלא נחזור."
"אבל הוא היה יכול לשמור את ההבטחה שלו."
"טוב, ככה זה היה סיפור אהבה מוצלח באמת," אמרה לילי. "אבל אני לא כועסת עליו שהוא לא שמר. הוא לא היה חייב."
בפעם הבאה שביקרתי במספרה – אחרי שנעדרתי חודשיים בחופשת הקיץ – נראתה לילי חסרת-מנוחה. "איפה היית כל השבועות האלה?" שאלה, ועוד לפני שיכולתי לענות אמרה, "החברים שלי יצרו לי קשר עם טְוָאן."
"פגשת אותו?"
"לא. איך אני יכולה? אנחנו לא מסוג האנשים שיכולים לקחת הפסקה מהעבודה, והוא גר בווייטנאם," אמרה לילי. "אבל הם נתנו לו מידע איך מתקשרים אלי. הוא כתב ושאל על המשפחה שלי וסיפר לי כמה דברים על האישה שלו והבנות."
אם כך, אמרתי לעצמי, הכול בסדר. סיפור אהבה עם סוף רגוע.
"הוא ביקש ממני סליחה," אמרה לילי.
אוי ואבוי, אמרתי בלבי.
"את חושבת שאני צריכה לטלפן אליו? הוא שאל אם אני יהיה מוכנה לדבר אתו בטלפון."
"למה לא?"
"מה אם אני יאכזב אותו? לא הבחורה שהוא זכר?"
"זה רק שיחת טלפון. לא תראו אחד את השני. רק תשמעו את הקולות שלכם. תגידו כמה דברים נחמדים. אתם לא חייבים לדבר על העבר. מי שאשם זה שתי הארצות, לא שניכם."
"מה אם הוא שונה מהנער שאני זוכרת?" אמרה לילי.
"אז אולי לא כדאי שתתקשרי," אמרתי. "את לא חייבת."
"אבל איך אני יכולה לא? אם אני מפספסת אותו עכשיו, אנחנו מפספסים אחד את השני לכל החיים."
שיחת הטלפון לא התנהלה כמו שדמיינתי. אני חשבתי שלילי ואהובה לשעבר ינהלו שיחה מרירה-מתוקה על נעוריהם ויחליפו כמה פרטים שטחיים על נישואיהם וילדיהם, שום דבר מוחשי מדי, לא מסגירים לא שמחות ולא מצוקות. ואולי בתור אנשים מבוגרים ינקטו ישירוּת וגישה פילוסופית ויסכימו ביניהם שאהבתם לא הייתה מחזיקה מעמד עם הזדקנותם. הם יגידו זה לזו כי עליהם להישאר ידידים. אולי גם יגידו כי משפחותיהם יכולות לקשור קשר של ידידות.
אלא שאינני מצטיינת בכתיבת סיפורי אהבה. יש יותר דברים בשמים ובארץ ממה שדמיוני המוגבל מסוגל להעלות.
כשטלפנה לבסוף, לא היו מילים בפי הגבר, רק דמעות, והיא הקשיבה איך הוא מתייפח. "הוא היה מעורער," סיפרה לילי. "הרגשתי שעוד רגע גם אני מתחילה לבכות, אבל לא הפסקתי להגיד לו 'הֵי, יש לך משהו להגיד? חיכינו לזה כל כך הרבה שנים. אסור לנו לבזבז את הזמן על בכי'."
אחרי לא מעט זמן, בעודו מתייפח, לקחה אחת מבנותיו את הטלפון מידו. "זה יותר מדי בשביל אבא," היא אמרה ללילי, קראה לה דודה. לילי שאלה את הנערה על חיי המשפחה בווייטנאם, והיא ענתה בחמימות. "אבא מדבר עליך לעתים קרובות," אמרה הנערה. "כולנו מרגישים שאת חלק מהמשפחה."
לילי אמרה את הדברים בעודה טורחת על העורף שלי. לא יכולתי לצוד את מבטה בראי. היא לא נשמעה מוטרדת כשחזרה על דברי הנערה, וזה הדאיג אותי. קולה היה חולמני באופן מהלך-אימים כמו קולו של קריין בסרט-קולנוע. דמיינתי לי שחקנית עומדת לפני חלון פתוח, גבה אל חדר לא-מואר, אור-הירח משיב צינה בעיניה התיאטרליות. הוא ראוי לאהבתך, או שמגיע לו שתהרגי אותו? היא שואלת את עצמה, פניה קפואות באי-החלטה. יש לך בררה?
"ואז," אמרה, "לא תאמיני למה שאני אומרת לך. לכל השלוש בנות יש תו סיני מהשם שלי בשמות שלהם. לא סיפרתי לך, אבל בשם שלי יש תו 'פרח'. את אותו תו הוא שילב בשמות שלהם."
הצטמררתי. אותה צמרמורת שעוברת בגוף כשנכנסים ביום קיץ חם אל תוך מנהרה עזובה. מאיפה צצה אצלי תמונת המנהרה? ואז נזכרתי. היה מקלט אטומי עזוב ליד בית-הדירות שלנו בבייג'ין. הדור של הורי חפר מנהרות מחשש שמלחמה בין סין וברי"המ היא בלתי-נמנעת. בבית הספר היסודי הייתי מבריזה לא פעם מהשיעור ונכנסת לאחת המנהרות האלה עם קופסת גפרורים. האוויר הלח והמעופש, החרקים והחולדות המתרוצצים, המסמרים החלודים שאספתי לי בתוך קופסה כמו אוצר – אימה קפצה עלי כשדמיינתי את ילדי במסע-חקר מעין זה. ובכל זאת הייתי מאושרת אז.
"ואז הבת שלו אמרה, 'דודה, אני לא חושבת שאבא יכול לדבר אתך היום. זה יותר מדי בשבילו. אנחנו דואגות שזה יזיק לו לבריאות. אבל אולי תרצי לדבר עם אמא? היא פה. גם היא רוצה לדבר אתך'. "
"דיברת עם אשתו?" שאלתי בידיעה שהשהות שלקחה לה לילי היא מחווה כלפי, רשות להיות חלק מהסיפור שלה.
היא דיברה. גם אני הייתי מדברת.
"את מכירה מישהו שיכול לעשות מזה סרט? אני אומרת לך, זה סיפור אהבה, וזה סרט."
"אני לא מכירה אף אחד שעושה סרטים," אמרתי. "אבל מה קרה? דיברת עם אשתו, ומה אז?"
"היא ניגשה לטלפון, ותיכף הקול שלה מצא חן בעיני. אני חושבת שהוא התחתן עם אישה טובה. היא קראה לי 'אחות'. כמו הבת, גם היא אמרה שהוא מדבר עלי לעתים קרובות. ואז היא אמרה, 'את לא יודעת כמה הוא אוהב אותך. את אף פעם לא תביני.' ופתאום התחלתי לבכות. תתארי לך. כשהוא צרח בטלפון דמעה לא ירדה לי."
אשתו אמרה, "את לא צריכה לבכות, אחות. את צריכה לשמוח. את האהבה היחידה שהייתה לו. כל השנים הוא שמר את התמונה שלך על השידה שלנו."
"בחדר השינה המשותף שלהם?" שאלתי.
"כן," אמרה לילי.
"ברצינות?"
"למה שאני ישקר?"
למה שמישהו ישקר למישהו. אבל אנשים משקרים, חשבתי, כל הזמן.
"דיברתי עם האישה שלו, ואחר-כך עם שתי הבנות האחרות," אמרה לילי. "זאת הייתה שיחת טלפון ארוכה. אבל ממנו לא שמעתי אפילו מילה. את יודעת מה עשה אותי הכי עצובה? אשתו אמרה, 'את האישה הכי יפה שראיתי בחיים.' אף אחד לא אמר לי את זה אף פעם."
שתינו נשאנו את העיניים אל הראי. לא חשבתי שלילי אישה יפה. הייתי אז אמא צעירה תשושה, עוצמת עיניים באומץ אל מול הסכנות בעולם וגם בעיקשות אל מול היופי שלו. עכשיו בחנתי את לילי ואמרתי לעצמי שהיא באמת יפה. גם התחלתי לחשוב שהיא המציאה את כל הסיפור, כמו שאני המצאתי את החינוך שלי בהולנד. לכולנו הייתה סיבה לכך כל זמן שלא נגרם נזק. ובכל זאת התחלתי להרגיש טינה אל לילי. היא בטח הטילה עלי כישוף, משכה אותי אל המספרה בעורמה, הפנטה אותי עם חלומות-נעורים שהחיים לא הקשיחו.
"אולי את תכתבי את הסיפור שלי ומישהו אחר יעשה ממנו סרט," אמרה.
הייתי צריכה לחדול מיד ללכת למספרה של לילי. אולי הצליחה לעמוד על טיבי. ספרי לי סיפור – היא בטח ידעה שבכל פעם שאני מתיישבת בכיסא שלה, זה מה אני מבקשת – סיפור אמיתי, לילי.
בואי אני אספר לך סיפור, הסכימה, ובשבילך – סיפור לא-אמיתי.
אחרי זה נפגשנו רק פעם אחת. קודם הבטיחה שתראה לי העתק של התצלום שלה ושל הבחור, התצלום שהוא שמר בחדר-השינה המשותף שלו. תצלום לא יוכיח שום דבר, אמרתי לעצמי, אבל לאן אלך להסתפר? למצוא מספרה אחרת הוא כמו מערכת-יחסים חדשה, לכונן ידידות חדשה, בעוד מה שרציתי הוא להציב את הבלתי-ידוע, טוב הוא או רע, במרחק בטוח. לשכוח את החיים, אם אמיתיים או לא-אמיתיים. מה שרציתי הוא לגדל את ילדי כמו אמא טובה. בשנים הללו, נראו הימים ארוכים, לא-נגמרים, ולפעמים כבר חיכיתי בקוצר רוח שהילדים יגדלו, ואחר-כך הרגשתי אשמה.
התצלום שלילי הראתה לי – מה אומר? כעבור שנים, אחרי שהבן שלי מת, הרגשתי כאב תמידי, דומה למה שעוררו בי לילי והנער כשראיתי אותם בתצלום. אותו כאב, חשבתי, שיתקוף את מי שמביטים עכשיו בתצלומים של בני – הוא מת בערך בגיל שלילי וטְוָאן התאהבו.
אבל הכאב ההוא, בעודי יושבת בכיסא של לילי, היה עדיין רחוק ותאורטי כמו ערפילית. היא פתחה מעטפה, ובה תצלום בשחור-לבן בגוֹן סֶפּיָה, שמור בין שני דפים של נייר-משי. הנערה בתצלום הייתה לבושה שמלה לאומית וייטנאמית לבנה, והנער – חולצת משי לבנה ומכנסיים לבנים. היא הייתה יפהפייה, הוא היה יפה-תואר, אבל לא די במילים האלה לתאר אותם. הם היו צעירים, פניהם חפות מכל צֵל, גופם חף מכל גשמיות, קרובים לילדוּת יותר מאשר לבּגרוּת. נראים היו כמו צמד שֵׂיוֹת שהמבוגרים הכשירו לקורבן, בכְּשִירוּת ללא רבב, כדי לרצות חיית-טרף או אל. האם מישהו היה מופתע לגלות כי מתו מיד אחרי הצילום? יש ילדים שנולדו להיות טרגדיות.
"מה דעתך?" שאלה לילי, בוחנת את הבעתי.
"וָאוּ," אמרתי.
"אולי תוכלי לכתוב עלינו ספר רומנטי."
כשטרגדיות נסחבות – הן הופכות לקומדיות, או שהן נהיות טרגיות יותר?
לא יכולתי לצוּר רומן רומנטי מהסיפור של לילי. היא לא הייתה הראשונה שהכזבתי כסופרת. בשנים ההן, כשילדי עוד הלכו לגן, נתבקשנו בתחילתו של כל סמסטר לשלוח לגן "מנה טובה" שנשמרה שם למקרים של רעידת-אדמה חמורה. המנה הייתה אמורה לכלול כמה חטיפים עמידים, תצלום משפחתי, בובת-משחק בצורת חיה ופתק לילד שאומר כי גם אם ההורה אינו יכול להתייצב בגן, הם לא צריכים לדאוג. הכול יהיה בסדר, יהיה כתוב שם. בסוף הכול יהיה בסדר.
תמיד הכנתי חטיפים, את הבובה ואת התצלום המשפחתי, אבל לא הייתי מסוגלת לצרף פתק לילדים. מה אוכל לכתוב להם? אם הגננת קוראת את הפתק לילד, סימן שאמא או אבא מאחרים לאסוף אותך; גם אולי סימן שאנחנו אף פעם לא נגיע, אבל בסוף הכול יהיה בסדר.
כל שנות ילדותם לא התרגשה עלינו רעידת-אדמה קטלנית. "המנות הטובות" הוחזרו לנו עם תום תקופת הגן. ועם זאת, כשסופרת לא מסוגלת לכתוב פתק פשוט כמטלה הורית, איזו משמעות יש למילים שהיא כן כותבת?
לפני כמה ימים קיבלתי אי-מייל מסטודנטית לשעבר, זאת שנשבעה לפרוק מעלי את הקאנון הספרותי שלי. היא סיפרה שהיא מטיילת בדרום אמריקה. היא ציינה כמה לקחים שהפיקה מהעימותים בין שתינו. "אני זוכרת שאמרת לנו פעם: אדם צריך לשאוף להיות גדול כדי שיהיה טוב. עד היום אני שואלת את עצמי למה נראית עצובה כשאמרת את זה," כתבה.
באלו נסיבות אמרתי את הדברים? ומה העציב אותי? אילו כתבה כדי לפקוח את עיני בסוגיה מהם חיים אמיתיים, הייתי מריעה לה בפה מלא. אלא שבאימייל הארוך דיברה דווקא על מה שלמדה ממני. גם אני הייתי צעירה בשנים הללו; איך יכולתי ללמד מישהו משהו? הכול יהיה בסדר, הכול יהיה בסדר, וכל דבר ודבר יהיה בסדר. עם זאת, אפילו לכתוב פתק-ניחומים כוזב לילדי לא הייתי מסוגלת.
אכן, "מנה טובה" לימי הצונמי הקשים שעוברים עלינו. לדעתי, ראינו סרט שנבנה על הסיפור. כדרך הקולנוע בדרך כלל הוא היה פחות רב-שכבתי מהסיפור אך העלילה הייתה כמעט זהה.
לטעמי, הייתי מוותרת בתרגום על הסלנג שמנסה לחקות את הדיבור האותנטי של הגיבורים. מאחר והסיפור כל כך רומנטי, אולי היה כדאי להישאר במשלב הגבוה יותר של הלך הרוח של הדמויות ולא בסלנג. אך זה כמובן עניין של טעם.