הכלב שנשך אנשים I ג'יימס ת'רבר (1961-1894)

כנראה, אסור לאדם אחד שיהיו לו בחייו כלבים רבים כל כך כמו שהיו לי. אלא שהפקתי מהם יותר הנאה מאשר עוגמת-נפש, חוץ מאשר במקרהו של איירדייל {מקבוצת הטריירים]  ששמו מָאגְס. הכלב הזה גרם לי יותר צרות מאשר כל שאר החמישים וארבעה או חמישה יחד, גם אם רגע המבוכה העז ביותר ארע לי כאשר כלבה בשם ג'ני מגזע סקוטש-טרייר, שזה עתה ילדה שישה גורים בארון הבגדים בקומה הרביעית של דירה בניו-יורק, המליטה את השביעי האחרון הבלתי-צפוי בפינת רחוב אחד-עשר והשדרה החמישית במהלך טיול שהתעקשה לצאת אליו. גם הייתה הפודלית הצרפתייה, פודלית גדולה ומגודלת ושחורה – לא מהקטנים ההם הזעירים הלבנים שלא עושים צרות – שהקיאה במושב-החיצון [במקור rumble-seat – מושב באחורי המכונית ללא תקרה. יועד בראשיתו למשרתים] בדרך לתצוגת הכלבים בגריניץ'. סינר גומי אדום היה חגור לה מתחת לצוואר, והיות שסערת גשמים התרגשה עלינו בחצי הדרך בברונקס, נאלצתי להחזיק מעליה מטרייה קטנה ירוקה, ואולי הייתה זו שמשייה. הגשם ניתך בפראות, ולפתע פנה הנהג ונכנס למוסך גדול, מלא מכונאים. הדבר קרה כל כך מהר ששכחתי להניח את המטרייה מידי, ולא אשכח לעולם, מתוך מצוקה  וסלידה, את הפתיעה העצומה המעורבת בתיעוב שלבשו פניו של המכונאי ההוא הקשוח, שניגש לבדוק מה רצוננו, כשזרק מבט בפודל ובי. מכונאים באשר הם, וגם עוד מאותו טיפוס בלתי-סובלני, שונאים פודלים, עם התספורת המוזרה שלהם, ובמיוחד את הציצות הכדוריות שעליך להשאיר להם על הירכיים אם ציפית שהכלב יזכה בתחרות.

אך אותו איירדייל, כפי שכבר אמרתי, היה הגרוע בכל כלבי. לאמיתו של דבר הוא לא היה הכלב שלי; חזרתי קיץ אחד הביתה מחופשה וגיליתי שאחי רוֹי קנה אותו בהיעדרי. הכלב הגדול הזה, בעל-גוף ומהיר-חימה, התנהג תמיד כאילו הוא סבור שאינני אחד מהמשפחה. להיות אחד מהמשפחה הקנה לך איזה יתרון, כי את בני המשפחה הוא לא נשך באותה תכיפות שנשך זרים. ועם זאת, בשנים שהיה אצלנו הוא נשך את כולם חוץ מאמא, ופעם אחת ניסה לכבוש אותה אבל החטיא. זה קרה בחודש שבו נחתה עלינו פתאום מכת עכברים, ומאגס סירב לטפל בהם. איש לא נתכבד מעולם בעכברים כמו אלה שהיו לנו אותו חודש. הם התנהגו כמו עכברי-מחמד, כמעט כמו עכברים שמישהו אילף. הם היו כה ידידותיים, שכאשר אירחה אמא לארוחת ערב את חבריה במועדון "פרירליראס", שהורי השתייכו אליו כבר עשרים שנה, היא הניחה על רצפת המזווה המון צלחות קטנות עם אוכל לרָצות את העכברים כדי שלא ייכנסו לחדר האכילה. מאגס נשאר במזווה עם העכברים, שוכב על הרצפה ורוטן בינו לבינו – לא לעבר העכברים, אלא לעומת כל האנשים בחדר הסמוך שהיה שׂשׂ להשתלח בהם. פעם אחת במשך הערב התגנבה אמא אל המזווה לבדוק איך מתנהלים שם העניינים. העניינים התנהלו מצוין. חמתה בערה למראה מאגס, שוכב שם, עיוור למתרחש מסביב – העכברים הגיעו אליה כולם בריצה – והיא צלפה בו, והוא עט עליה לשסע אותה, אבל לא הצליח. הוא מיד התחרט, אמרה אמא. הוא תמיד מתחרט, אמרה, אחרי שהוא נושך מישהו, אלא שאנחנו לא הצלחנו להבין איך עמדה על כך. הוא לא נראה מתחרט.

בחג המולד נהגה אמא לשלוח קופסת ממתקים לכל האנשים שהאיירדייל נשך אותה שנה. בסוף מנתה הרשימה כארבעים שמות ויותר. אף אחד לא הבין מדוע לא נפטרנו מהכלב. גם אני לא הבנתי בדיוק. אני חושב שאדם או שניים ניסו להרעיל את מאגס – אחת לזמן הוא היה מתנהג כמי שהורעל – ומייג'ור מוֹבֶּרלי הזקן גם ירה בו פעם באקדח-השירות שלו ליד מלון סֵנֶקָה ברחוב בְּרואד מזרח. אבל מאגס הגיע כמעט עד שנתו האחת עשרה, ואפילו כשכבר התקשה מאוד להתנועע הוא נשך חבר-קונגרס שסר אל אבא בענייני עסקים. אמא מעולם לא נטתה חיבה לחבר-הקונגרס; לדבריה, סימני ההורסקופ שלו הראו שאין לבטוח בו, ובכל זאת היא שלחה לו קופסת ממתקים בחג המולד. הוא שלח את הקופסה בחזרה, אולי מפני שחשד שאלה ממתקי-דֶמה. אמא שכנעה את עצמה כי רק טוב צמח מכך שהכלב נשך אותו, גם אם אבא איבד לקוח כתוצאה מכך. "אני לא רוצה שום קשר עם אדם כזה," אמרה אמא. "מאגס קרא אותו כמו ספר פתוח."

כדי לזכות באמונו של מאגס, האכלנו אותו לפי תור, אך לא תמיד צלח הדבר. מעודו לא היה במצב רוח טוב, גם אחרי שסעד את לבו. איש לא הצליח לעמוד בדיוק על הסיבה, אך ככל שתהיה, היא הפכה אותו לרתחן, בעיקר בשעות הבוקר. גם רוֹי הרגיש דרך קבע קצת חולה בבוקר, בעיקר לפני ארוחת הבוקר, ופעם כשירד לאכול ומצא כי מאגס כרסם בתוגת-לבו את עיתון הבוקר, הוא סטר לו בפניו עם אשכולית, ואז קפץ על השולחן, מפזר לכל עבר את התבשילים ואת כלי הכסף ומתיז את הקפה. ניתורו הראשון המשולח של מאגס הסיע אותו אל מעבר לשולחן ולתוך מסך-האח בקדמת תנור הגז, אבל תוך רגע כבר נחת על רגליו ובסוף הגיע אל רוי וכיבד אותו בנשיכה מרושעת ברגלו, ואחר כילה בו את זעמו. לא קרה לו שנשך מישהו יותר מפעם אחת; אמא תמיד ציינה זאת לזכותו. עוד אמרה כי הוא חמום-מזג אבל אינו שומר טינה. תמיד הייתה מגוננת עליו. אני חושב שהיא אהבה אותו מפני שבריאותו הייתה רופפת. "הוא לא חזק," הייתה אומרת, לִבָּה הומה אליו. אלא שלא דייקה: אולי בריאותו הייתה רופפת, אבל הוא היה חזק מאוד.

פעם הלכה אמא למלון צ'יטֶנדֶן להיפגש עם מְרפְּאה-רוחנית שנתנה הרצאות בקולומבוס, אוהיו על "ויברציות הרמוניות"; היא ביקשה לדעת אם אפשר להחדיר ויברציות הרמוניות אל תוך כלב. "מדובר באיירדייל גדול בגוון שחמחם," הסבירה אמא. האישה אמרה כי מעודה לא טיפלה בכלב ויעצה לאמי לדבוק במחשבה שהכלב לא נושך ולא יישך, לדבוק ולא להרפות. מיד בבוקר המחרת דבקה אמא במחשבה בעת שמאגס זינק על מחלק-הקרח, אך את אשמת הכֶּשל היא הטילה על מחלק-הקרח. "אם לא היית חושב שהוא ינשוך אותך, הוא לא היה נושך," אמרה לו. האיש  עקר רגליו משם בכבדות בתוך שאון נורא של ויברציות.

בוקר אחד, אחרי שכיבד אותי בנשיכה קלה, בערך כשחלף על פני, רכנתי ותפסתי את מאגס בזנבו הגרום הקצר והעפתי אותו באוויר. זה היה מעשה נמהר, ובפעם האחרונה שראיתי את אמי, לפני כשישה חודשים, היא אמרה שאינה מבינה מה קפץ עלי. גם אני לא מבין, חוץ ממה שהייתי מעוצבן כהוגן. כל עוד החזקתי את הכלב בזנבו מעל הרצפה, היה לו קשה להציק לי. אבל הוא הסתחרר והיטלטל מצד לצד, נוהם בחישוף שיניים, ואני הגעתי למסקנה שלא אוכל להחזיק בו כך לנצח. נשאתי את הכלב למטבח והשלכתי אותו על הרצפה וסגרתי עליו את הדלת בדיוק כשהטיח עצמו כנגדה. אלא שלא זכרתי את המדרגות האחוריות. מאגס טיפס במדרגות האחוריות ומשם ירד במדרגות החזית אל הטרקלין, ושם דחק אותי אל הקיר. הצלחתי לעלות על כרכוב-האח, אך הכרכוב התמוטט בנפץ אדיר, מושך אתו ארצה שעון-שיש גדול, אגרטלים אחדים, ובחבטה כבדה – אותי. מאגס נבעת מאוד מן הרעש, ועד שעלה בידי להתרומם כבר לא נראָה בשום מקום. לא הצלחנו למצוא אותו, לא הועילו שריקות ולא צעקות, עד שאחרי ארוחת הערב סרה אלינו לביקור גברת דֶטויילר הזקנה. מאגס כבר נשך אותה פעם, והיא ניאותה להיכנס אל הטרקלין רק אחרי שהבטחנו לה שהוא ברח. עד שהספיקה להתיישב, הגיח מאגס בקולות רטינה ושריטת כּפותיו מתחת לספה, היכן שהתחבא בשקט כל אותו זמן, ונשך אותה שוב. אמא בדקה את הנשיכה ומרחה עליה ארניקה ואמרה לגברת דֶטויילר שזוהי רק חבורה. "הוא רק התנגש בך", אמרה. אבל גברת דֶטויילר עזבה את ביתנו בהלך-רוח נבזי.

המון אנשים הגישו תלונה במשטרה נגד האיירדייל שלנו, אלא שאבי היה אז עובד עירייה וביחסים טובים עם השוטרים. בכל זאת הוזעקו השוטרים פעמיים – פעם אחת כשמאגס נשך את גברת רופוס סְטארטֶבאנט ופעם שנייה כשנשך את סגן-המושל מָאלוִֹי. אבל אמא אמרה לשוטרים שזאת לא אשמתו של מאגס אלא של האנשים שננשכו. "כשהוא מזנק לעברם, הם צורחים," הסבירה להם, "וזה גורם לו התרגשות." השוטרים הציעו שאולי היה כדאי לקשור את הכלב, אבל אמא אמרה שלהיות קשור מבייש אותו, שהוא מסרב לאכול כשהוא קשור.

מאגס בזמן האכילה היה מחזה משובב-עין. היות שהיה נושך אם רכנת אליו ארצה, היינו על פי רוב מניחים את צלחת-האוכל שלו על שולחן-מטבח ישן עם ספסל בקדמתו. מאגס היה עומד על הספסל ואוכל.

זכור לי שדוד של אמא, הוֹרָאציוֹ – שהתרברב כי הגיע שלישי לרכס מישוֹנָרי [אחד מאתרי הקרבות במלחמת האזרחים של ארצות הברית] – התיז בכעס כי איננו מפחד משום כלב שבעולם ושניתן לו את הצלחת של מאגס והוא ישים אותה על הרצפה. רוֹי אמר לדוד כי אם היה מאכיל את מאגס על הרצפה טרם צאתו לקרב, הוא היה מגיע ראשון אל הרכס. דוד הוֹרָאציוֹ התקצף. "תכניסו אותו! תכניסו אותו עכשיו!" צעק. "אני אאכיל את הכלב ה— על הרצפה!" רוֹי היה בעד הניסוי, אבל אבא סירב בכל תוקף ואמר שמאגס כבר אכל. "אז אני אאכיל אותו שוב פעם!" הרעים דוד הוֹרָאציוֹ בקולו. לקח זמן להרגיע אותו.

בשנת חייו האחרונה עשה מאגס כמעט את כל זמנו בחוץ. מסיבה זאת או אחרת לא אהב לשהות בבית – אולי מפני שהיו אצורים בבית יותר מדי זיכרונות לא נעימים. כך או כך, היה קשה לשדל אותו להיכנס. כתוצאה מכך, פועל-האשפה, מחלק-הקרח ואיש-המכבסה סירבו לגשת אל קרבת הבית. נאלצנו לסחוב את האשפה אל הרחוב, להוציא את הכביסה ולהחזיר אותה ולפגוש את איש-הקרח במרחק של גוש בניינים. אחרי שהסידור הזה נמשך איזה זמן, עלה בדעתנו רעיון מבריק איך נשדל את הכלב פנימה וננעל אותו למעלה כשבאים לקרוא את שעון-הגז וכדומה. דבר אחד ויחיד הפחיד את מאגס – סופת ברקים. רעם וברק הפילו עליו אימת מוות (ביום שכרכוב-האח צנח, הוא דימה כנראה שפרצה סופה), והוא היה שועט אל הבית ומתחבא מתחת למיטה או בארון הבגדים. התקנּוּ איפה מכונת-רעם מיריעת-ברזל צרה ובקצהָ ידית של עץ. בכל פעם שרצתה כי מאגס ייכנס פנימה, הייתה אמא מטלטלת את היריעה בכל עוז. זה היה חיקוי מושלם של רעם, ולדעתי שיטה מסורבלת מאין כמוה של ניהול משק-בית, שדלדלה את כוחותיה של אמא.

חודשים אחדים לפני מותו התחיל מאגס "לראות דברים". הוא היה מתרומם לאט מן הרצפה, מנהם חרש ומתגנב בצעד נוקשה חורש-מזימות אל – לא כלום. לעתים ניצב ה"דבר" קצת לימינו או לשמאלו של איזה אורח. קרה שסוכן-מכירות של חומרי-ניקוי חטף אצלנו היסטריה. מאגס נכנס לחדר ושוטט לו אנֶה ואנָה כמו המְלֶט המתחקה אחר רוח-הרפאים של אביו. עיניו היו מקובעות באיזו נקודה ממש לשמאלו של איש-המכירות, שאצר כוח עד שמאגס הגיע למרחק שלושה צעדי-חשאין ממנו. ואז פרץ בצעקות. מאגס התנודד הלאה לדרכו ואל המסדרון רוטן בינו לבינו, אבל סוכן-המכירות המשיך לצעוק, ועד שאמא לא שפכה על ראשו דלי מים קרים הוא לא חדל. בדרך זאת גם נהגה לבלום אותנו הבנים בעיצומה של קטטה.

מאגס מת פתאום לילה אחד. אמא רצתה לקבור אותו בחלקה המשפחתית מתחת לטבלת שיִש עם כתובת כמו "להקות מלאכים ילווך בזמרה אל בית-העולמים", אבל אנחנו שכנענו אותה כי זה בניגוד לחוק. בסוף הסתפקנו בכך שהעמדנו לוח חלק מעל קבר שכּרינו לו בצד איזה כביש נידח. על הלוח כתבתי בדיו בלתי-מחיק CAVE CANEM [לטינית: זהירות כלב]. אמא הייתה מרוצה מאוד מפשטותה הקלאסית האצילית של כתובת-המצבה הלטינית העתיקה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *