הנמלה והצרצר I סומרסט מוהם (1965-1874)

כשהייתי ילד קטן הכריחו אותי ללמוד בעל-פה משלים אחדים מאת לה-פונטיין והסבירו לי היטב את מוסר-ההשכל של כל אחד ואחד. בין אלה ששיננתי היה משל הנמלה והצרצר, שהתחכם לחקוק בתודעתו של הנוער את הלקח המועיל כי בעולם לא-מושלם חריצות משתלמת ועל קלות-דעת נענשים. במשל הנפלא הזה, הנמלה מבלה קיץ של עבודה מפרכת, צוברת את מלאי-החורף שלה, בעוד הצרצר יושב על גבעול-עשב ומזמר לשמש.

מגיע החורף, ולנמלה יש מזון די צורכה, ואילו לצרצר יש מזווה ריק. הוא בא אל הנמלה ומתחנן לקצת אוכל. ואז הנמלה משיבה לו את תשובתה הקלאסית:

"מה היו מעשיך בתקופת הקיץ?"

"עם כל הכבוד, אני שרתי, אני שרתי כל היום, וכל הלילה."

" שרתָּ. אז עכשיו צֵא במחול."

אף פעם לא הזדהיתי עם מוסר-ההשכל הזה, ואינני מייחס זאת לאיזה עיוות-היגיון מצדי, אלא לאי-העקיבות של תקופת הילדות שחסרה שיפוט מוסרי. אהדתי הייתה שמורה לצרצר, ותקופת-מה גם הייתי רומס כל נמלה בדרכי. בדרך מתומצתת זו ביקשתי לבטא את הסתייגותי מבינה ומשכל בריא.

מטבע הדברים נזכרתי במשל הזה כשראיתי לפני כמה ימים את ג'ורג' ראמזיי אוכל בגפו במסעדה. לא בכל יום אתה נתקל באדם שארשת-פניו כל-כך קודרת. בוהה היה בחלל, ומראהו כמי שנטֶל העולם כולו על כתפיו. צר היה לי: מיד חשדתי כי אחיו הלא-יוצלח עושה שוב צרות. ניגשתי והושטתי לו יד.

"מה שלומך?" שאלתי.

"לא בדיוק מרוּמָם," ענה לי.

"שוב פעם טום?"

הוא נאנח.

"כן, שוב פעם טום."

"למה אתה לא נפטר ממנו? עשית בשבילו כל מה שאפשר להעלות על הדעת. עכשיו אתה כבר בטח יודע שהוא חסר-תקנה."

אני משער שבכל משפחה יש כבשה שחורה. טום היה לו, לג'ורג', כמין פצע שאינו מגליד כבר עשרים שנה. ראשית חייו של טום הייתה מהוגנת למדי: הוא שלח יד בעסקים, התחתן והיה אב לשניים. בני ראמזיי היו משפחה מכובדת והיו כל הסיבות להניח כי לטום ראמזיי תהיה קריירה מהוגנת ומועילה. אלא שיום אחד, בלי התראה מוקדמת, הוא קם והכריז כי אינו אוהב לעבוד וכי לא נועד לחיי-נישואים. הוא רוצה לבלות בנעימים. מחאות לא יזיזו אותו מדעתו. הוא עזב את אשתו ואת מקום עבודתו. היה לו קצת כסף, ושנתיים מאושרות הוא בילה בכמה וכמה ערי-בירה של אירופה. שמועות על מעלליו היו מגיעות מעת-לעת לאוזני קרוביו והם הוכו בהלם. הוא חגג כהוגן, בלי כל ספק. קרובי-המשפחה הנידו בראשם ותהו מה יקרה ביום שיאזל כספו. במהרה התברר להם: הוא לָווה. הוא היה מקסים וחסר-מצפון. היה קשה לסרב לו יותר מאשר לכל אדם אחר שהיכרתי. את ידידיו הפך למקור הכנסה קבוע, וידידוּת היה קושר בקלות. תמיד אמר כי כסף שמוציאים על צורכי מחיה הוא דבר משעמם; ואילו לבזבז על מותרות הוא הנאה גדולה. לתכלית זו הסתמך על ג'ורג' אחיו. על ג'ורג' הוא לא שיחֵת את קסמיו; ג'ורג' היה אדם רציני ואטום לפיתויים מן הסוג הזה. ג'ורג' היה איש-כבוד. פעם-פעמיים הוא נעתר להבטחותיו של טום כי יתקן את דרכיו ונתן על ידו סכומים גדולים בתקווה שיפתח דף חדש. בכסף הזה קנה טום מכונית וכמה תכשיטים נאים. אך כשבא ג'ורג' לכלל הכרה (הנסיבות אילצו אותו) כי טום אינו מתעתד כלל להתמסד וקם וניער את חוצנו ממנו – החל טום לסחוט אותו בלי שמץ נקיפות מצפון. לעורך-הדין המכובד לא נעם ביותר לראות את אחיו מנער קוקטיילים מאחורי הדלפק במסעדה החביבה עליו, או ממתין מחוץ למועדון שלו במונית, במושב הנהג. טום אמר כי שירות לקוחות על הבר או נהיגה במונית הם פרנסה הגונה בהחלט, אבל אם, בשם כבוד המשפחה, יקצוב לו ג'ורג' בטובו כמה מאות פאונדים, הוא נכון לוותר עליה. ג'ורג' שילם.

קרה שטום כמעט נכלא בבית הסוהר. ג'ורג' היה נסער. הוא חקר את הפרשייה המחפירה על כל צדדיה. הפעם טום הרחיק לכת. אמת, הוא היה נטול-רסן, בלתי-מתחשב ואנוכי, אך מעולם קודם לכן לא ביצע מעשה-עבריינות, כלומר מעשה פלילי, שמובטח שיצא עליו חייב בדין. אבל המחשבה שאחיך היחיד ילך לכלא היא בלתי נסבלת. האיש שטום הונה, קרוֹנשוֹ שמו, היה נקמן ונחוש בדעתו להביא את המקרה בפני בית-דין. טום, אמר קרוֹנשוֹ, הוא נבל ויש להענישו. ליישב את העניין גרם לג'ורג' אינסוף צרות ועלה לו חמש מאות פאונדים. מעודי לא ראיתי אותו שטוף חמה כמו ברגע שנודע לו כי טום וקרוֹנשוֹ נסעו למונטה-קרלו מיד אחרי שפרטו את ההמחאה. שם בילו בנעימים חודש ימים.

עשרים שנים שלח טום ידו בהימורים, פלירטט עם הבחורות הכי יפות, אכל במסעדות יוקרה והידר בלבושו. תמיד נראה כמי שעתה זה הגיח מאריזת-מתנה. אף שהיה בן ארבעים ושש לא נראה שנה יותר משלושים וחמש. הוא היה בן-לוויה משעשע, ולמרות שידעת עליו שהוא חסר-ערך לגמרי, בכל זאת נהנית מחברתו. תמיד היה במצב-רוח מרומם, שמח וטוב לב ורב-קסם מאין כמוהו. מעולם לא נטרתי לו על התרומות שהוא גבה ממני לצורכי קיומו. מעולם לא הלוויתי לו חמישים פאונדים בלי שהרגשתי שאני הוא בעל-החוב. טום ראמזיי הכיר את כולם וכולם הכירו את טום ראמזיי. קשה היה להתעלם מחסרונותיו, אך בה-במידה קשה היה לא לחבב אותו.

ג'ורג' המסכן, שהיה קשיש רק בשנה מאחיו בן-הבליעל, נראה בן שישים. בכל שנות עבודתו, עשרים וחמש במספר, לא יצא לחופשה בת יותר משבועיים בשנה. בוקר-בוקר התייצב במשרדו בתשע ושלושים ומעולם לא עזב את המקום לפני שש. הוא היה ישר, חרוץ, איש מצוין. הייתה לו אישה טובה, שמעולם לא בגד בה, גם לא בהרהוריו, וארבע בנות שראו בו אב למופת. היה מנוי וגמור עמו לחסוך שליש מהכנסתו. כמו כן תכנן לצאת לגמלאות בגיל חמישים וחמש ולרכוש לו בית קטן בכפר, לטפח גינה ולשחק גולף. חייו היו ללא דופי. הוא שמח להזדקן כי בעת ובעונה אחת הזדקן גם טום. הוא חיכך את כפותיו ואמר:

"הכול התנהל כהלכה אצל טום כל עוד היה צעיר ויפה-תואר. אבל הוא צעיר ממני רק בשנה, ובעוד ארבע שנים הוא יהיה בן חמישים. ואז יסתבר לו שהחיים הם לא צפיחית בדבש. לי יהיו שלושים אלף פאונדים כשאגיע לגיל חמישים. עשרים וחמש שנים חזרתי ואמרתי כי טום יגמור באשפתות. ואז נראה מה יש לו לומר. נראה אם לא משתלם יותר לעבוד מאשר לשבת בחיבוק ידיים."

***

ג'ורג' המסכן! צר היה לי עליו. התיישבתי לידו ותהיתי מה עולל טום הפעם. היה ברור שג'ורג' רותח מכעס.

"אתה יודע מה קרה עכשיו?" שאל אותי.

הייתי נכון לרע מכול. תהיתי אם הצליחה המשטרה לבסוף להניח את ידיה על טום. ואילו ג'ורג', רק בקושי רב יצאו המילים מפיו.

"לא תוכל להכחיש שכל ימי הייתי איש-עבודה חרוץ, הגון, מכובד וגלוי-לב. אחרי חיים של שקדנות וחסכנות, ייחלתי לחיי גמלאי עם הכנסה צנועה בניירות ערך. תמיד עשיתי את חובתי לפי סגנון החיים שההשגחה מינתה לי."

"נכון."

"אין להכחיש  שטום הוא לא יותר מנוכל בטלן, איש חסר-ערך והולל נקלה. אם יש צדק בעולם, מקומו בבית-מחסה לאביונים."

"נכון."

פניו של ג'ורג' האדימו.

"לפני כמה שבועות הוא התארס לאישה שלפי גילה יכלה להיות אמו. והנה הלכה לעולמה והורישה לו את כל רכושה. חצי מליון פאונדים, יאכטה, בית בלונדון ובית בכפר."

ג'ורג' ראמזיי הלם באגרופו בשולחן.

"איפה ההגינות, תגיד לי. איפה ההגינות, לכל הרוחות."

לא יכולתי להתאפק. למראה הבעתו הזועמת של ג'ורג' פרצתי בצחוק רועם, התנודדתי בכיסאי, כמעט נשמטתי ארצה. ג'ורג' לא סלח לי. אבל טום מזמין אותי לעתים קרובות לארוחות מצוינות בביתו המקסים בשכונת מייפייר, ואם הוא לוֹוה ממני אחת לזמן איזה סכום מִצער, הרי זה מכוח ההרגל. אף פעם לא יותר מסובריין.

תגובה אחת בנושא “הנמלה והצרצר I סומרסט מוהם (1965-1874)”

  1. סיפור נהדר ןמשובב נפש. גן עדן לנהנתנים ולעצלנים. לו יהיה חלקי עמהם.נהנתי מאד מהתרגון ש"הלך" לטעמי עם הסיפור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *