הנסיך המאושר I אוסקר ויילד (1900-1854)

גבוה מעל העיר, על עמוד נישא, עמד פסלו של הנסיך המאושר. עלים דקיקים של זהב טהור ציפו אותו מכף-רגל ועד ראש, עיניו היו שני ספירים נוצצים, ואבן-אדום גדולה הבהיקה על ניצב חרבו.

כולם התפעלו ממנו עד מאוד. "הוא יפה כמו שבשבת," אמר עליו אחד מחברי מועצת העיר שביקש לקנות לו מוניטין כבעל טעם בענייני אמנות; "רק שהוא לא שימושי במיוחד," הוסיף מחשש שאנשים עלולים לחשוב אותו-עצמו לבלתי-מעשי, מה שהוא היה בעצם.

"למה שלא תהיה כמו הנסיך המאושר?" שאלה אֵם טובת-שכל את בנה הקטן שביקש להוריד לו כוכבים משמים. "הנסיך המאושר לא חולם אפילו לבקש משהו."

"אני שמח שמישהו בעולמנו די מאושר," מלמל איש מאוכזב, עיניו תלויות בפסל הנהדר.

"הוא נראה בדיוק כמו מלאך," אמרו ילדי המוסד לצדקה בצאתם מן הקתדרלה בשכמיותיהם הסגולות המבריקות ובסינרים הלבנים הנקיים.

"איך אתם יודעים?" שאל המורה לחשבון, "אף פעם לא ראיתם מלאך."

"דווקא ראינו; בחלומות שלנו," השיבו הילדים, והמורה לחשבון קימט את מצחו ונראָה חמור-סבר מאוד כי ילדים שחולמים לא היו לרוחו.

לילה אחד עף לו סנוני קטן מעל העיר. שישה שבועות קודם יצאו חבריו למצרים, אך הוא נשאר מאחור כי היה מאוהב באגמונית אחת, יפה מאין כמוהָ [reed, אגמון, הוא זכר בעברית. הפכתי לנקבה מתוך נאמנות למקור האנגלי; וכך, בהיפוך, נהגתי גם לגבי סנוני]. הוא פגש אותה בראשית האביב, כשרדף במורד הנהר אחרי עש גדול צהוב, וכל כך הוקסם מגזרתה הדקה עד שעצר לחטוף עמה שיחה.

"שאוהָב אותך?" אמר הסנוני שנהג להגיע מיד אל עצם העניין, והאגמונית קדה בראשה לאות-הן. הוא עף אפוא סביבה סחור-סחור, נוגע במים בכנפיו וצָר אדוות של כסף. זה היה אופן החיזור שלו והוא נמשך כל הקיץ.

"זהו קשר-חיבה מגוחך," צפצפו יתר הסנונים; "אין לה כסף, ויש לה יותר מדי קרובים"; ואכן הנחל היה מלא כולו אגמוניות. ואז, בהגיע הסתיו, הם עפו משם כולם.

אחרי לכתם הוא הרגיש בודד, וגבירת-לבו התחילה להיות עליו לטורח. "אין לה כישרון שיחה," אמר, "ויש לי רושם שהיא קלת-דעת, כי היא כל הזמן  מפלרטטת עם הרוח." ואכן, כל אימת שהרוח נשב, ביצעה האגמונית השתחוויות רבות-חן. "היא טיפוס ביתי, צריך להודות. אבל אני אוהב נסיעות, ומכאן שגם אשתי חייבת לאהוב נסיעות."

"היית רוצה לנסוע אתי?" הוא שאל אותה לבסוף; אבל האגמונית הנידה בראשה; היא הייתה כל כך קשורה לבית.

"השתעשעתְ בי," קרא אליה, "אני מסתלק לפירמידות. שלום!" והוא עופף משם.

כל היום הוא עף ועם רדת החשכה הגיע אל העיר. "איפה אשתכן?" אמר. "אני מקווה שהעיר עשתה הכנות."

ואז ראה את הפסל על העמוד הנישא.

"אשתכן לי שם," קרא;  "זה מיקום טוב, עם שפע אוויר צח." והוא נחת ממש בין רגליו של הנסיך המאושר.

"יש לי חדר שינה מזהב," הוא אמר לעצמו חרש בעת שהתבונן סביבו, וכבר התכונן ללכת לישון. אך ברגע שהניח את ראשו תחת כנפו נשרה עליו טיפת מים גדולה. "כמה מוזר!" קרא; "אין אף ענן בשמים, הכוכבים ברורים לגמרי ונוצצים, ובכל זאת יורד גשם. מזג האוויר באירופה הצפונית הוא נורא ואיום. האגמונית דווקא אהבה גשם, אבל רק בגלל שהיא אנוכית."

ואז טיפה שנייה נשרה.

"מה התועלת בפסל אם הוא לא מגן עליך מהגשם?" אמר. "אני צריך לחפש לי ארובה טובה," והוא גמר אומר לעוף משם.

אך עוד לפני שפרש את כנפיו נשרה טיפה שלישית, והוא הרים את עיניו וראה – אוי, מה הוא ראה?

עיני הנסיך המאושר היו שטופות דמעות, ודמעות נזלו על לחייו המוזהבות. פניו היו כה נהדרות באור הירח עד שלבו של הסנוני הקטן התמלא רחמים.

"מי אתה?" שאל.

"אני הנסיך המאושר."

"אז למה אתה בוכה?" שאל הסנוני; "הרטבת אותי כהוגן."

"כשהייתי בחיים והיה לי לב של אדם," השיב הפסל, "לא היכרתי דמעות כי גרתי ב'ארמון אל-דאגה', שלעצב אין רשות כניסה אליו. ביום השתעשעתי בגן עם בני-הלוויה שלי, ובערב הובלתי את המחולות באולם הנשפים. את הגן הקיפה חומה גבוהה מאוד, אך מעולם לא טרחתי לברר מה יש מאחוריה; כל דבר ודבר שנגע אלי היה יפה להפליא. בחצר המלוכה קראו לי הנסיך המאושר, ואכן הייתי מאושר, אם הנאה היא אושר. כך חייתי וכך מתתי. והנה, אחרי מותי, הם העמידו אותי כאן, כל כך גבוה שאני יכול לראות את כל הכיעור ואת כל האומללות של עירי, ולמרות שלבי עשוי עופרת איני יכול אלא לבכות."

"מה, הוא לא גוש זהב?" תהה הסנוני בלבו. הוא היה מנומס מדי להשמיע הערות אישיות בקול רם.

"הרחק מכאן," המשיך הפסל בקול נמוך מתנגן, "הרחק מכאן ברחוב קטן עומד בית-מחסה. אחד מחלונותיו פתוח, ומבעדו אני רואה אישה יושבת ליד שולחן. פניה כחושות ויגעות, ויש לה ידיים גסות ואדומות, מלאות חורי מחט, כי היא תופרת לפרנסתה. כעת היא רוקמת פרחי שעוֹנית על שמלת-סאטן עבור אחת מנערותיה של המלכה, החמודה שבהן, לכבוד נשף-הריקודים הקרוב. במיטה בפינת החדר שוכב חולה בנה הקטן. חומו גבוה, והוא מבקש תפוזים. לאמו אין דבר לתת לו אלא מי נחל, ולכן הוא ממרר בבכי. סנוני, סנוני, סנוני קטן, מדוע לא תביא לה את אבן-האודם מניצב חרבי? רגלי מהודקות אל הכַּן הזה ואינני יכול לזוז."

"מחכים לי במצרים," אמר הסנוני. "חברי מעופפים במעלה הנילוס ובמורדו ומשוחחים עם פרחי הלוטוס הגדולים. עוד מעט הם ילכו לישון בקברו של המלך הגדול. המלך עצמו שוכב שם בארון-קבורה צבעוני. הוא עטוף בד-פשתן צהוב וחנוט בצמחי בושם. סביב צווארו שרשרת של חרוזי ירקן בהירים, וידיו כמו עלים שנבלו."

"סנוני, סנוני, סנוני קטן," אמר הנסיך, "מדוע לא תישאר אתי לילה אחד ותהיה השליח שלי? הילד כה צמא, והאם כה עצובה."

"אני לא בטוח שאני אוהב ילדים," אמר הסנוני. "בקיץ שעבר, כשגרתי בנחל, היו שם שני ילדים גסים, בניו של הטוחן, שתמיד זרקו עלי אבנים. הם לא הצליחו לפגוע בי, כמובן, כי אנחנו, הסנונים, טובים בהתחמקות. וחוץ מזה, אני בא ממשפחה ידועה בזריזותה. ועם זאת, זה היה סימן של זלזול מצדם."

אבל הנסיך המאושר נראה כל כך עצוב שהסנוני הצטער על דבריו. "נורא קר כאן," אמר, "אבל אני אשאר אתך לילה אחד ואהיה השליח שלך."

"תודה, סנוני קטן," אמר הנסיך.

והסנוני עקר את אבן-האודם הגדולה מניצב חרבו של הנסיך, ונתונה במקורו עף אתה מעל גגות העיר.

הוא חלף על פני צריח הקתדרלה ובו מלאכים לבנים מפוסלים בשיש. הוא חלף על פני הארמון ושמע את צלילי המחול. נערה יפה יצאה אל הגזוזטרה עם אהובה. "מה נפלאים הם הכוכבים", אמר לה, "ומה נפלא הוא כוחה של האהבה."

"אני מקווה שהשמלה שלי תהיה מוכנה בזמן לנשף הריקודים בארמון המלוכה," ענתה לו. "הזמנתי רקמה של פרחי שעוֹנית. אבל התופרות הן כאלה עצלניות."

הסנוני חלף מעל הנהר וראה את הפנסים התלויים בראשי התרנים של האוניות. הוא חלף על פני הגטו וראה את היהודים הזקנים מתמקחים ביניהם ושוקלים את הכסף במאזני נחושת. לבסוף הגיע אל בית-המחסה והציץ פנימה. הילד הקודח הטיל עצמו על המיטה מצד אל צד, והאם נרדמה, כל-כך עייפה הייתה. הסנוני ניתר פנימה והניח את אבן-האודם הגדולה על השולחן ליד האצבעון. אחר כך עופף לו בעדינות סביב המיטה ונפנף בכנפיו על מצחו של הילד. "כמה קריר לי," אמר הילד, "אני בטח מתחיל להחלים," והוא שקע בשינה מתוקה.

ואז עף הסנוני חזרה אל הנסיך המאושר וסיפר לו מה פעל. "מוזר," הוא אמר, "אני מרגיש שחם ונעים לי, למרות שכל כך קר בחוץ."

"זה בגלל שעשית מעשה טוב," אמר הנסיך. והסנוני הקטן התחיל לחשוב, ואז נפלה עליו תרדמה. לחשוב עייף אותו תמיד.

כשהאיר היום עף הסנוני מטה ורחץ בנהר. "איזו תופעה יוצאת דופן," אמר הפרופסור לאורניתולוגיה שחצה אותו רגע את הגשר. "סנוני בחורף!" והוא כתב על כך מכתב ארוך לעיתון המקומי. הכול ציטטו ממנו, הוא היה מלא המוני מילים שאיש מהם לא הבין.

"הלילה אצא למצרים," אמר הסנוני ורוחו מרוממה. הוא ביקר בכל האתרים הציבוריים וישב שעה ארוכה בראש צריח הכנסייה. בכל מקום שהגיע אליו צייצו האנקורים ואמרו זה לזה: "איזה נוכרי מכובד!" מה שגרם לו קורת רוח רבה.

כשעלה הירח עף הסנוני חזרה אל הנסיך המאושר. "יש לך איזה שליחויות למצרים?" קרא אליו, "אני בדיוק יוצא לשם."

"סנוני, סנוני, סנוני קטן," אמר הנסיך, "מדוע לא תישאר אתי לילה אחד נוסף?"

"מחכים לי במצרים," ענה הסנוני. "מחר יעופו חברי מעל 'האשד השני'. סוס-היאור רובץ שם בין קני הסוף, ועל כס גדול של גרניט יושב האל ממון. כל הלילה הוא צופה בכוכבים, וכשכוכב-הבוקר מאיר הוא משמיע קריאה אחת של שמחה ואז הוא משתתק. בצהרים יורדים האריות הצהובים אל שפת המים לשתות. עיני האריות ירוקות כמו אבני תרשיש ושאגתם רמה משאגתו של אשד הנהר."

"סנוני, סנוני, סנוני קטן," אמר הנסיך, "הרחק בקצה העיר, בעליית גג אחת, אני רואה בחור צעיר. הוא רכון אל שולחן מכוסה דפי נייר, ובכוס שלידו צרור סיגליות נבולות. שערו חום ומתולתל ושפתיו אדומות כמו רימון, ועיניים יש לו גדולות וחולמניות. הוא מנסה לסיים מחזה למנהל התאטרון, אך בגלל הקור קשה לו להמשיך לכתוב. האש כבתה בתנור וחושיו מעולפים מרעב."

"אשאר אתך עוד לילה אחד," אמר הסנוני שהיה טוב לב באמת ובתמים. "שאקח לו אבן-אודם אחרת?"

"אבוי! אין לי אבן-אודם נוספת. עיני הן כל מה שנשאר לי. הן עשויות מספירים נדירים שהובאו מהודו לפני אלף שנים. עקור ספיר אחד והבא לו. הוא ימכור אותו לצורף ויקנה אוכל ועצי הסקה ויסיים את המחזה שלו."

"נסיך יקר," אמר הסנוני, "אני לא מסוגל," והוא פרץ בבכי.

"סנוני, סנוני, סנוני קטן," אמר הנסיך, "עשה מה שאני מצווה עליך."

עקר אפוא הסנוני את עינו של הנסיך ועף אל עליית הגג של הסטודנט. לא היה קשה לחדור פנימה כי בגג היה חור. הוא ניתר ונכנס אל החדר. הצעיר הליט את ראשו בזרועותיו ולכן לא שמע את נפנוף כנפיה של הציפור. כשנשא את עיניו גילה את הספיר הנהדר מונח על הסיגליות הנבולות.

"מתחילים להעריך אותי," קרא; "זה מאיזה  מעריץ נלהב. עכשיו אוכל לסיים את המחזה." הוא נראה שמח מאוד.

למחרת התעופף הסנוני ונחת בנמל. הוא התיישב על תורן של ספינה גדולה ועקב אחרי המלחים שמשכו בחבלים תיבות גדולות מבטן האונייה. "הָנֵף אָ-הוֹי!" צעקו בכל פעם שתיבה נגלתה מלמטה. "אני נוסע למצרים!" קרא אליהם הסנוני, אך איש לא שם לב אליו, ועם עלות הירח הוא עף חזרה אל הנסיך המאושר.

"באתי להיפרד לשלום," קרא אליו.

"סנוני, סנוני, סנוני קטן," אמר הנסיך. "מדוע לא תישאר אתי לילה נוסף?"

"עכשיו חורף," ענה לו הסנוני, "והשלג הקר יגיע הנה עוד מעט. במצרים השמש מחממת את הדקלים הירוקים, והתנינים רובצים בבוץ ומביטים סביבם בעצלתיים. חברי בונים להם קן במקדש בעלבק, והיונים הוורודות והלבנות משקיפות עליהם והומות זו לזו. נסיך יקר, אני חייב לעזוב אותך, אבל לא אשכח אותך לעולם, ובאביב הבא אני אחזר ואביא לך שתי אבני-חן נפלאות במקום אלה שנתת. אבן-האודם תהיה אדומה יותר מוורד אדום והספיר יהיה כחול כמו הים הגדול."

"למטה בכיכר," אמר הנסיך המאושר, "עומדת מוכרת גפרורים קטנה. ראיתי כי הגפרורים נשמטו מידה אל תעלת-הביב ונשחתו כולם. אביה יכה אותה אם תחזור הביתה בלי אפילו פרוטה אחת, והיא בוכה. אין עליה לא נעליים ולא גרביים, וראשה הקטן גלוי. עקור את עיני השנייה ותן לה."

"אשאר אתך עוד לילה אחד," אמר הסנוני, "אבל אני לא מסוגל לעקור את עינך. הרי תהיה אז עיוור לגמרי."

"סנוני, סנוני, סנוני קטן," אמר הנסיך, "עשה מה שאני מצווה עליך."

עקר אפוא הסנוני את עינו השנייה של הנסיך וצלל עמה מטה. הוא חלף ביעף מעל מוכרת הגפרורים ושמט את אבן-החן אל כף ידה. "איזה חתיכת זכוכית נחמדה," קראה הילדה ורצה צוחקת הביתה.

ואז חזר הסנוני אל הנסיך. "עכשיו אתה עיוור," אמר לו, "לכן אני אשאר אתך לתמיד."

"לא, סנוני קטן," אמר הנסיך המסכן, "אתה חייב לצאת מכאן למצרים."

"אשאר אתך לתמיד," אמר הסנוני, והוא נרדם על כפות רגליו של הנסיך.

כל יום המחרת ישב הסנוני על כתפו של הנסיך וסיפר לו סיפורים על מה שראו עיניו בארצות נכר. הוא סיפר לו על המַגלָנים האדומים שעומדים בשורות ארוכות על גדות הנילוס וצדים דגי-זהב במקוריהם; ועל הספינקס ששנותיו כשנות העולם והוא חי במדבר ויודע כל דבר ודבר; ועל הסוחרים, שצועדים לאט לצד גמליהם, בידיהם חרוזי ענבר; ועל מלך הרי-הירח שצבעו שחור כמו הבנה והוא סוגד לאבן בדולח גדולה; ועל הנחש הענקי הירוק שישן בעץ-דקל ועשרים כוהנים מאכילים אותו עוגות-דבש; ועל הפיגמים הננסים ששטים על פני אגם עצום על עלים שטוחים גדולים ונלחמים תמיד בפרפרים.

"סנוני קטן, יקר," אמר הנסיך, "אתה מספר לי דברים מופלאים, אך מופלא מכול הוא סבלם של גברים ונשים. אין תעלומה גדולה מן העליבות. עוף לךָ מעל עירי, סנוני קטן, וספר לי מה ראית שם."

התעופף לו אפוא הסנוני מעל העיר הגדולה וראה את העשירים עולזים בבתיהם הנהדרים, בעוד הקבצנים יושבים בשערים. הוא עף אל סמטאות חשוכות וראה את פניהם הלבנות של הילדים הגוועים ברעב ברחובות האפלים, ילדים שמביטים סביבם בלי עניין וכוח. תחת גשר אחד שכבו שני ילדים האחד בזרועות האחר מנסים לשמור על חום גופם. "אנחנו כל כך רעבים!" אמרו. "אסור לכם לשכב כאן," צעק השומר, והם יצאו והתרחקו משם בגשם.

ואז חזר הסנוני וסיפר לנסיך מה ראה.

"אני מצופה כולי זהב טהור," אמר הנסיך. "עליך להסיר אותו עלה-עלה ולתת לעניי עירי. בני אדם מאמינים תמיד כי זהב ישמח אותם."

עלה-עלה של זהב טהור תלש הסנוני, עד שהנסיך נראה אפור ומשמים. עלה-עלה של זהב טהור הוא הביא לעניים, ופרצופי הילדים הוורידו והם שיחקו ברחוב וצחקו. "עכשיו יש לנו מה לאכול!" קראו.

ואז הגיע השלג ואחרי השלג הגיע הכפור. הרחובות נראו כעשויים כסף, כה מבריקים היו ונוצצים; נטיפי-קרח כחניתות של בדולח השתלשלו מכרכובי הבתים. כולם הסתובבו בפרוות, והנערים חבשו כובעים בצבע ארגמן והחליקו על הקרח במחליקיים.

לסנוני הקטן המסכן נהיה קר יותר ויותר, אך בשום פנים ואופן הוא לא עזב את הנסיך; שהרי אהב אותו יותר מכול דבר. הוא ליקט פירורים ליד פתח המאפייה כל אימת שהאופה הסב את עיניו וניסה להתחמם על ידי נפנוף כנפיו.

אך בסוף ידע כי הוא עומד למות. הוא רק אצר כוח לעוף בפעם האחרונה אל כתפו של הנסיך. "שלום לך, נסיך יקר!" מלמל, "תרשה לי לנשק את ידך?"

"אני שמח שסוף-סוף אתה נוסע למצרים, סנוני קטן," אמר הנסיך. "נשארת כאן זמן רב מדי. אבל אתה צריך לנשק אותי על שפתי כי אני אוהב אותך."

"לא למצרים אני נוסע", אמר הסנוני. "אל 'בית המוות'. המוות הוא אחי השינה, לא כך?"

והוא נישק את הנסיך המאושר על השפתיים וצנח מת לרגליו.

באותו רגע נשמע נפץ מוזר בתוך הפסל, כאילו נשבר משהו. מה שאירע בפועל הוא שלֵב-העופרת נבקע לשניים. אכן, הכפור היה נורא ואיום.

השכם בבוקר המחרת טייל ראש העיר בכיכר שמתחת לפסל עם חברי המועצה. כשעברו ליד העמוד הוא נשא את עיניו: "אלוהים הטוב!" אמר, "כמה מרופט נראה הנסיך המאושר."

"באמת כמה מרופט!" קראו חברי המועצה, שלא קרה שלא הסכימו עם ראש העיר; אחר כך טיפסו לראות את הפסל מקרוב.

"אבן-האודם נפלה מהחרב שלו, עיניו נעלמו, ומוזהב הוא כבר לא," אמר ראש העיר. "הוא בעצם לא שונה בהרבה מקבצן."

"לא שונה בהרבה מקבצן," אמרו חברי מועצת העיר.

"ועל צד האמת יש ציפור מתה לרגליו!" המשיך ואמר ראש העיר. "מוכרחים לפרסם הכרזה כי אסור לציפורים למות כאן." מזכיר העירייה רשם לפניו את ההצעה.

לפיכך הם הפילו ארצה וניתצו את פסלו של הנסיך המאושר. "הוא כבר לא יפה, אז אין בו תועלת," אמר הפרופסור לאמנות באוניברסיטה.

אחר כך הם התיכו את הפסל בכבשן, וראש העיר כינס ישיבה שתחליט מה ייעשה במתכת. "חייבים, כמובן, להעמיד כאן פסל אחר," הוא אמר, "והפעם זה יהיה הפסל של עצמי."

"של עצמי," אמר כל חבר וחבר במועצה, ופרצה מריבה. ולפי מה שהגיע באחרונה לאוזני הם עדיין רבים ביניהם.

"מוזר ביותר!" אמר המפקח בבית היציקה. "לב העופרת איננו ניתך בכבשן. צריך לזרוק אותו." והם השליכו אותו על ערמת-האשפה, שגם הסנוני המת היה מוטל עליה.

"הבא לי את שני החפצים יקרי-הערך ביותר בעיר," אמר אלוהים לאחד ממלאכי-השרת; והמלאך הביא לו את לב-העופרת ואת הציפור המתה.

"יפה בחרת," אמר אלוהים, "כי בגן-העדן שלי תשיר הציפור הקטנה הזאת עד קץ הימים, ובעיר-הזהב שלי ימנה הנסיך המאושר את שבחַי."

 

2 תגובות בנושא “הנסיך המאושר I אוסקר ויילד (1900-1854)”

  1. מקסים ליאורה יקרה. שנה טובה לך ולכל באי ביתך.
    מירה גל.
    אם את מכירה אנשים המעוניינים ללמוד פסנתר שלחי אלי בבקשה.
    אני יוצאת לפנסיה מהאקדמיה באוקטובר.
    חוזרת מחול ב 10.10

  2. הייתי בטוחה שאני מכירה את הסיפור.מהתרגום שלך, התברר שהכרתי רק חלק ממנו והוא לא תורגם במלואו. הסיפור והתרגום נפלאים. מתנה נהדרת לתחילת שנה באווירה שיש בה צורך דחוף לתזכורת של ערכי-אמת. העולם המטפורי המעודן שבו מחזר סנוני אחר אגמונית על-ידי יצירת אדוות במים. ההומור הנפלא כמו, למשל, הסנוני שנרדם כי מעייף אותו לחשוב, הביקורת על מבקר האומנות שמבקש רק פסלים יפים (ביקורת שמצטרפת למניפסט הסימבוליסטי של האומנים בתקופתו של וויילד והאירוניה העוקצת על המין האנושי! והכל בסיפור קצר אחד! הבחירה להיצמד לסנוני (הזכר) ולאגמונית (הנקבה) – מבריקה בעיני. שנה טובה. אליה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *