העלמה בְּריל I קתרין מנספילד (1923-1888)

אף כי בחוץ היה יפה להפליא – שמים כחולים זרויים זהב, ובְּהָרות גדולות של אור כמו יין לבן מותזות על "הגנים הציבוריים" [במקור Jardins Publiques] – שמחה העלמה בריל כי החליטה להצטייד בפרווה. האוויר לא זע, אך כשפתחת את הפה הורגשה צינה קלה, כמו זו העולה מכוס מים קרים מאוד לפני שלוגמים, ומעת לעת צנח עלה, מאי-שם, מהשמים. העלמה בריל הרימה את ידה ונגעה בפרווה. חפץ קטן חמוד! היה נחמד להרגיש אותו שוב. אחר צהריים הוציאה אותו מקופסתו, ניערה את גבישי הנפטלין, הברישה היטב ושפשפה והעירה לחיים את העיניים הקטנות העוממות. "מה קורה לנו?" אמרו העיניים הקטנות הנוגות. הו, כמה מתוק לראות אותן מזדנקות אליה שוב מן הפלומה האדומה!… אבל החוטם, עשוי מאיזה חומר שחור, לא היה יציב בכלל. בטח חטף מכה, איכשהו. לא חשוב – טבילה קטנה בשעוות-איטום שחורה בבוא הזמן – כשיהיה ממש הכרחי… נוכל קטן! כן, באמת כך הרגישה כלפיו. נוכל קטן שנושך את זנבו ממש ליד אוזנה השמאלית. כמעט הסירה אותו מעליה והניחה בחיקה וליטפה אותו. היא הרגישה עקצוץ בידיה ובזרועותיה; כנראה מההליכה. וכשנשמה, משהו קל ועצוב – לא, לא בדיוק עצוב – משהו רך כאילו זז לה בחזה.

בשעה זאת של אחר הצהריים טיילו כאן לא מעט אנשים, הרבה יותר מאשר ביום א' שעבר. וצליל התזמורת היה רם ועליז יותר. "העונה" התחילה, זוהי הסיבה. אף שהתזמורת ניגנה בימי א' כל השנה כולה, מחוץ לעונה זה היה אחרת; כאילו מישהו מנגן רק באוזני משפחתו. ובהיעדר קהל מאזינים לא היה אכפת לתזמורת איך היא נשמעת. נכון שלמנצח יש מעיל חדש? היא בטוחה שהוא חדש. המנצח דש ברגלו ונפנף בזרועותיו כמו תרנגול טרם קריאת-שחרית, והנגנים במושביהם על הבמה העגולה הירוקה ניפחו לחיים ולטשו עיניים בתווים. הם מנגנים עכשיו קטע קטן "חלילי" – איזה יופי! מחרוזת של טיפות מבריקות. בטוחה הייתה שיחזרו עליו; ואכן חזרו. היא הרימה את ראשה וחייכה.

רק שני אנשים חלקו עמה את הספסל ה"מיוחד": ישיש נאה במעיל קטיפה, כפותיו חובקות  מקל-הליכה ענקי מגולף, וישישה מגודלת, יושבת זקופה ופקעת צמר על סינרה המרוקם. הם לא דיברו ביניהם, והעלמה בריל הייתה מאוכזבת כי תמיד נשאה עיניים לשיחות כאלה. היא כבר ממש מומחית בהקשבה, הרהרה, מעמידה פנים כאינה מקשיבה; היא מומחית בהתבייתות-של-רגע בחיי אחרים בזמן שהם מדברים סביבה.

היא הציצה הצידה בזוג הקשישים. אולי ילכו עוד מעט. יום א' שעבר גם לא היה מעניין כמו תמיד. איש אנגלי ואשתו, הוא במגבעת פּנמה איומה והיא במגפיים מכופתרים. והיא דיברה ודיברה שהיא צריכה להרכיב משקפיים, היא יודעת שהיא זקוקה למשקפיים; אבל לא כדאי לקנות משקפיים; בטוח שהם יישברו והם אף פעם לא מחזיקים מעמד. והוא היה כל כך סבלני. הוא הציע הכול – מסגרת זהב, הסוג שמתעגל מסביב לאוזניים, מִרפָּדים קטנים על גשר-האף. כלום, שם דבר לא הניח את דעתה. "הם תמיד יתחלקו לי מהאף!". העלמה בריל השתוקקה לטלטל אותה.

הישישים ישבו על הספסל, דוממים כמו פסלים. לא נורא. תמיד אפשר  לבלוש אחרי אנשים בקהל. הֵנה והנה, לפני ערוגות הפרחים ובימת התזמורת, צעדו הזוגות והחבורות, עצרו לדבר, לברך לשלום, לקנות אגודת פרחים מהקבצן הזקן שאצטבת הפרחים שלו תלויה מן הגדר. ביניהם התרוצצו פעוטות, עטים זה על זה וצוחקים; וילדים בקישורי-פרפר של משי גדולים לבנים תחת הסנטר, וילדות, כמו בובות צרפתיות, בשמלות נחמדות של קטיפה ומלמלה. ויש שזאטוט קטנטן הגיח פתאום מתנדנד מבין העצים, נעצר, לטש עיניים, ולפתע – "פלופ", התיישב לו, והנה אמו הקטנה, כדוגרת צעירה, אצה אליו בהנפת רגליים להצילו ולנזוף בו. עוד אנשים ישבו על הספסלים ועל הכיסאות הירוקים, אבל כמעט תמיד היו אלה אותם אנשים עצמם. מדי יום א'. והעלמה בריל השגיחה פעם ועוד פעם כי יש משהו משונה כמעט בכולם. הם היו מוזרים, שותקים, מרביתם זקנים, ומהאופן שבו בהו לפניהם היה נדמה כי הגיעו זה עתה מחדרים קטנים אפלוליים, או אפילו, אפילו מתוך ארונות!

מאחורי הבמה העגולה נגלו העצים הדקים, עליהם הצהובים משתוחחים ארצה, ומבעדם רק רצועה של ים, ומעבר לה שמים כחולים ועננים עם נימי-זהב.

טאם-טאם-טאם טידלאם! טידלאם! טאם טידליטאם טא! ניגנה התזמורת.

הגיעו שתי נערות באדום, ושני חיילים צעירים בכחול ניגשו אליהן. הם צחקו ואז נחלקו לזוגות והתרחקו שלובי זרוע. שתי כפריות במגבעות-קש משונות חלפו בהבעה של כובד-ראש, מוליכות שני חמורים יפיפים בצבע עשוֹן. נזירה חיוורת, צוננת נחפזה לדרכה. אישה יפת-תואר קרבה ושמטה מידה צרור סיגליות, וילד דלק אחריה להחזירן, והיא לקחה והשליכה אותן כאילו היו מורעלות. שככה יהיה לי טוב! העלמה בריל לא ידעה אם להתפעל מכך או לא!  ועכשיו כובע-של-פרוות-חמוס ואדון באפור נפגשו ממש מולה. הוא היה גבוה, נוקשה ואומר-כבוד והיא חבשה את כובע החמוס שנקנה בזמנים ששערה עוד היה צהוב. כעת הכול – שערה, פניה, אפילו עיניה – היו בצבעו של החמוס המרופט, וידה, בכפפה המכובסת, שהתרוממה לטפוח קלות על שפתיה, הייתה כמו טלף קטנטן צהבהב. הו, כמה נחמד לפגוש אותךָ, ממש משמח! בדיוק חשבתי שיש סיכוי שניפגש היום! והיא מתארת לו איפה הייתה – איפה היא לא הייתה! פה, שם, על שפת הים. מזג האוויר כל כך מקסים, אתה לא חושב? ואולי היה אפשר?… אבל הוא הניד בראשו, הדליק סיגריה, הפיח לאט לתוך פניה נשיפת-עשן גדולה מעומק החזה, ואף שעדיין הייתה מדברת וצוחקת התיז את הגפרור ממנו והלאה והתרחק משם. כובע-פרוות-החמוס נשארה לבד; חיוכה היה מבריק מאי-פעם. אבל גם התזמורת ידעה כמדומה מה הרגישה וניגנה ביתר רכות, ניגנה בעדנה, והתוף הלם "הנָבָל! הנָבָל!" שוב ושוב. מה היא תעשה? מה עומד לקרות עכשיו? אך בעוד העלמה בריל תוהה לנפשה, הסתובבה כובע-החמוס על מקומה, הניפה יד כאילו ראתה מישהו אחר, נחמד בהרבה, ממש לא רחוק, ופיזזה לדרכה. ונגינת התזמורת השתנתה שוב, והייתה מהירה יותר ועליזה יותר מתמיד, וזוג הישישים על ספסלה של העלמה בריל קמו ופסעו משם באוֹן, ואיזה קשיש מצחיק עם פאות לחיים ארוכות קרטע לדרכו בקצב הנעימה וכמעט שהופל ארצה בידי ארבע נערות שצעדו צד בצד.

הו, כמה מלבב! כמה שהיא נהנית! כמה שהיא אוהבת לשבת פה ולהסתכל מסביבּ! כמו הצגת תיאטרון! בדיוק כמו הצגה. מי יהיה מוכן להישבע שהשמים מאחור אינם צבועים במכחול? אבל רק אחרי שכלבלב חום טפף קדימה כמו במצעד ואחר חדל לאט לאט, כמו כלבלב של תיאטרון, כלבלב שסיממו אותו, רק אז גילתה העלמה בריל מה הדבר שהפך את הכול למרגש כל כך. הם כולם שחקנים על במה. לא רק קהל מאזינים, לא רק קהל צופים; הם עצמם שחקנים במחזה. אפילו לה היה תפקיד, והיא באה לשם מדי יום א'. בטוח שמישהו היה משגיח אילו נעדרה; אחרי הכול היא חלק מההצגה. מוזר שלא חשבה על כך קודם! והרי זה מה שמסביר למה הקפידה לצאת מן הבית בדיוק באותו הזמן שבוע-שבוע – כדי לא לאחר להצגה. וזה גם מה שמסביר את ההרגשה המוזרה של התביישות לספר לתלמידיה לאנגלית איך היא מבלה את ימי א' אחר הצהריים. אין פלא! והעלמה בריל כמעט צחקה בקול. היא שחקנית על במה. היא הרהרה באדון הזקן הנכה שהייתה קוראת לו מן העיתון ארבע פעמים בשבוע בזמן שנמנם בגינה. כבר התרגלה לראש הרפה על כרית הכותנה, לעיניים החלולות, לפה הפעור ולחוטם הזקור הכחוש. אם היה מת ייתכן שלא הייתה שמה לב במשך שבועות; לא היה אכפת לה. אבל פתאום חדר להכרתו כי שחקנית היא שקוראת לפניו מן העיתון! "שחקנית"! הראש הזקן התרומם; שתי נקודות של אור ריצדו בעיניים הזקנות. "שחקנית – מה?". העלמה בריל יישרה והחליקה את העיתון כאילו היה כתב-היד של תפקידה במחזה ואמרה בנחת: "אני שחקנית כבר הרבה זמן".

התזמורת נחה מן הנגינה. עכשיו הם התחילו שוב, ומה שניגנו היה חמים, שטוף-שמש, ובכל זאת הייתה איזו עקיצה של צינה – משהו, מה זה? לא עצבות – לא, לא עצבות – דבר מה שגרם לך לרצות לשיר. המנגינה התרוממה, התרוממה עוד, האור זרח; והיה נדמה לעלמה בריל שעוד רגע, כולם, החבורה כולה תתחיל לשיר. הצעירים, אלה שצוחקים וצועדים בצוותא, הם שיתחילו; וקולות הגברים, מאוד נחרצים ואמיצים, יצטרפו אליהם. וגם היא, גם היא, וכל האחרים על הספסלים, ישתלבו כמו ליווי – קול נמוך, שבקושי עולה או יורד, משהו כל כך נפלא, מרגש… ועיניה של העלמה בריל מלאו דמעות והיא הביטה בחיוך אל כל אחד ואחד מן החבורה. כן, אנחנו מבינים, אנחנו מבינים, חשבה – אבל מה הבינו לא ידעה להגיד.

באותו רגע קרבו נער ונערה והתיישבו במקומם של זוג הישישים שהלכו. הם היו לבושים נהדר; הם היו מאוהבים. כמובן, הגיבור והגיבורה שחזרו זה עתה מהיאכטה של אבי הנער. ועודנה מפזמת בלי קול, עדיין החיוך הרועד על פניה, התקינה עצמה העלמה בריל להקשיב.

"לא, לא עכשיו", אמרה הנערה. "לא כאן, אנ' לא יכולה".

"למה? בגלל היצור הזקן הטיפשי בקצה השני?" שאל הנער." למה היא באה הנה – מי בכלל צריך אותה? למה היא לא מחביאה את הפרצוף-קוף האידיוטי שלה בבית?".

"זה הפרוונת שלה שכל כך משונה", צחקקה הנערה. "נראית כמו דג מטוגן".

"נו, 'סתלקי כבר!" סינן הנער בלחישה נזעמת. ואז: "תגידי, קטנטנה מתוקה שלי _".

***

בדרך הביתה נהגה תמיד לקנות לה פרוסה של עוגת-דבש במאפייה. פינוק יום א' שלה. לפעמים היה בפנים שקד, לפעמים לא. הבדל עצום. אם מצאה שקד, זה היה כמו לקחת הביתה מתנה קטנטונת – הפתעה – משהו שלא היה חייב להיות שם. בימים שהיה שם שקד הייתה מזדרזת הביתה ומדליקה בהינף עליז את הגפרור לשפּות את הקומקום.

אבל היום היא חלפה על פני המאפייה, טיפסה במדרגות, נכנסה אל החדר הקטן האפלולי – חדרהּ הדומה לארון –  והתיישבה על הכסת האדומה. ישבה שעה ארוכה. הקופסה שהוציאה ממנה את הפרווה הייתה מונחת על המיטה. במהירות פיתחה את הסוגר של כסות-הצוואר; במהירות, ובלי שתביט, שמה אותה בקופסה. אך כשהניחה עליה את המכסה, היה נדמה לה כי שמעה מַשהו בוכה.

תגובה אחת בנושא “העלמה בְּריל I קתרין מנספילד (1923-1888)”

  1. כה עצוב..
    תרגום נהדר, כזו עירנות לפרטים של קתרין ושל הגברת הרציג
    מנסה להיזכר עכשיו מה קראתי בעבר מפרי עטה של קתרין מנספילד וקצת מתקשה להיזכר

להגיב על נעם שטוקמן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *