[מתוך: סיפורי חורף, זמורה-ביתן, 1985]
בראשית המאה היה באנטוורפן ליד הנמל מלון קטן ושמו "מלון המלכה". היה זה מוסד מהוגן ונקי, ורבי-חובלים התאכסנו שם עם נשותיהם.
ערב אחד במארס נכנס למלון צעיר שקוע במרה-שחורה. בדרכו מן הנמל מן הספינה שהביאה אותו מאנגליה, הרגיש שהוא האדם הבודד בתבל. לא היה לו איש לשפוך לפניו את מרי-לבו כי הבריות חשבו עליו מן הסתם שהוא בר-מזל בטוח-מרע, צעיר מעורר קנאה.
סופר היה, שספרו הראשון נחל הצלחה גדולה. הציבור קידם אותו בהתלהבות; המבקרים היללוהו פה אחד. הוא התעשר לאחר שידע מחסור כל ימיו. הספר תיאר, מניסיון חייו, את מנת-חלקם הקשה של ילדי עניים והביא אותו בחוגם של גברים ונשים בני-תרבות ויפי-נפש ששאפו לשנות את פני החברה. הם קיבלוהו בזרועות פתוחות והוא אף קשר את גורלו בהם כשנשא לאישה עלמה יפהפייה, בתו של מדען מפורסם, שהעריצה אותו. עתה היה בדרכו לאיטליה, בלוויית אשתו, להשלים את ספרו השני, וכאשר עלה מן הנמל היה כתב-היד בתיקו. אשתו יצאה ימים אחדים לפניו כי ביקשה לסור בדרך אל בית ספרה הישן בבריסל. "טוב יהיה אם אהרהר ואשיח בדבר-מה זולתך", אמרה בחיוך. כעת המתינה לו ב"מלון המלכה" ולא תרצה להרהר ולהשיח אלא בו.
כל הדברים הללו נראה טובים ויפים. אך לאמִתו של דבר לא היו כך. עמוק בלבו חש כי לא ישוב עוד לכתוב יצירת-מופת. לא נותרו לו דברים להגיד, וכתב-היד לא היה אלא צרור ניירות שהעיק על זרועו. בנעוריו למד בבית ספר של יום א', ועתה עלו בזיכרונו פסוקים מכתבי הקודש: "הן לא יצלח עוד לכול כי אם להשליך חוצה והיה מרמס לבני אדם" [מתי ה, 14-13]. הוא נזכר בפסק הדין שחרץ חותנו על הספרות המודרנית. "השטחיות", הרעים הזקן בקולו, "היא סימן ההיכר של הספרות המודרנית. דורנו חסר משקל; גדולתו הבל וריק. ואשר ליצירתך הנאצלה, נערי היקר…". בדרך כלל לא ייחס חשיבות לדעותיו של חותנו, אך היות שברגע זה שחה רוחו עד עפר, העבירו בו הדברים עווית קלה. שטחיות, חשב, היא-היא הביטוי שהקוראים והמבקרים יטיחו בו ביום שיעמדו על האמת – חוסר משקל וריקנות.
שמו של הצעיר היה צ'רלי דספַּארד. הוא היה איש נמוך וצנום, דמות זעירה ברחוב השומם. עדיין לא מלאו לו שלושים, והוא נראה צעיר לגילו, כמעט כבן שבע עשרה. שערו ועורו היו שחומים, עיניו כחולות, פניו צרות ואפו נטוי במקצת. הוא היה גמיש להפליא ושמר על זקיפות קומה על אף עקת נפשו והתיק הכבד שבידו. בגדיו הנאים נראו חדשים, ואכן היו חדשים. לראשו חבש מגבעת-שמש.
הוא ניגש אל המלון ותהה אם טוב שיימצא בתוך בית מאשר ברחוב. החליט כי יסור לשם לכוסית ברנדי. לאחרונה נהג לחפש ניחומים בברנדי: לפעמים מצאם ולפעמים לא. כמו כן הרהר באשתו הממתינה לו. ייתכן שהיא ישנה. אם לא נעלה את הדלת לא ייאלץ להעיר אותה. אולי ימצא מרגוע בחברתה. הוא הרהר ביופייה ובלבביות שהיא נוהגת כלפיו. אשתו הייתה צעירה תמירה, ולה שער צהוב ועיניים כחולות. עורה היה צח כשיש. חיטוב פניה היה קלאסי אלמלא היו קצרים וצרים במקצת בחלקם העליון לעומת הלסת והסנטר. תכונה זאת נשנתה בגופה: פלג-הגוף העליון היה קצר ודק לעומת אגן ירכיה ורגליה. שמה היה לורה. היה לה מבט רציני ורך, ועל נקלה היו עיניה מתקשרות בדמעות של רגש כל אימת שהביטה בו. ואיזו טובה צמחה לו מכל אלה? למעשה לא הייתה אשתו; נשואה הייתה ליציר-דמיונה והוא עצמו נשאר מנודה.
הוא נכנס למלון וגילה כי אפילו ברנדי איננו רוצה. עמד במבואה שדמתה עליו כקבר ושאל את השוער האם אשתו הגיעה. הזקן אמר לו שהגברת הגיעה בשלום והציע לשאת את תיקו של הנוסע למעלה, אך צ'ארלי חשב כי מוטב שיישא את משאו בעצמו. הוא שאל למספר החדר, עלה לבד במדרגות וצעד לאורך הפרוזדור. להפתעתו גילה כי דלתות החדר אינן נעולות ונכנס ישר פנימה.
בהיכנסו היה החדר כמעט אפל. רק עששית הפיצה אור קלוש ליד שולחן התשפורת. באוויר עמד ניחוח סיגליות. אשתו הביאה אותן עמה ומן הסתם ביקשה להגישן לו בצירוף שורת שיר. אך היא הייתה שקועה בשינה עמוקה. לאחרונה היה מתפעם בקלות מדברים פעוטים, ועתה רגש לבו על מזלו הטוב. בעת שחלץ את נעליו הביט סביבו וחשב: חדר זה, עם הטפיטים הכחולים כשמים וּוילאות השני מסביר לי פנים. אך כשעלה על משכבו התקשה להירדם. פעם, פעמיים ושלוש שמע קול אורלוגין קרוב, שהיכה את רבעי-השעה. הוא הרגיש כאיל השתכחה ממנו אמנות השינה וניטל עליו לשכב ער לעולמים. "וכל זה", הרהר, "כי בעצם אני מת. אין שום הבדל, לדידי, בין חיים ומוות".
לפתע, בלי שום התראה, שהרי לא הבחין בצעדים קרבים, שמע איך מישהו מסובב בעדינות את ידית הדלת. צ'ארלי נעל אותה כשנכנס, והאיש בפרוזדור המתין מעט אחרי שגילה זאת ואחר ניסה שוב. נראה שנואש מניסיונותיו, וכעבור רגע תופף ברכּוּת על הדלת מקצב אחד קצר, וחזר ותופף. שוב הושלך הס. ואז שרק הזר בצליל כבוש נעימת-לחן קצרה. אימת מוות נפלה על צ'ארלי שמא יעירו כל אלה את אשתו משנתה. הוא קם מן המיטה, התעטף בחלוקו הירוק, ניגש ופתח בלאט את הדלת.
הפרוזדור היה מואר יותר מהחדר בזכות המנורה הקבועה על הקיר מעל הדלת. איש צעיר עמד מתחת למנורה. הוא היה גבה-קומה ובהיר-שער ולבוש בהידור כה רב, עד שצ'ארלי הופתע לראותו ב"מלון המלכה". הצעיר היה לבוש חליפת-ערב ומעליה גלימה, ובלולאת מקטורנו היה נעוץ ציפורן ורוד, שנראה רענן ורומנטי על רקע גוני השחור והלבן. אך ארשת פניו של הצעיר היא שהרעישה את צ'ארלי מהרגע הראשון. אושר קרן מפניו וחדווה רכה וכנועה, פראית וצוחקת האירה מתוכן, שדוגמתה לא ראה צ'ארלי מעודו. מלאך שָלוּח ממרום אי-אפשר שיהיה שרוי בהתעלות-חושים נשגבה ועתירת-רגש מזו. הסופר עמד והתבונן רגע. אחר-כך דיבר, צרפתית – היות שסבר כי צעיר מאנטוורפן, בעל הדרת-פנים, הוא מן הסתם צרפתי, והואיל והוא עצמו היטיב לדבר שפה זו כי שימש פעם שוליה של ספר צרפתי. "מהו רצונך?" שאל. "רעייתי ישנה וגם אני חפץ מאוד לישון".
ניכר בצעיר עם פרח הציפורן כי הופתע עמוקות למראהו של צ'ארלי, לא פחות משהופתע צ'ארלי עצמו. אך עדיין היה חדור רוח-חסד מופלאה ונזקק לשהות-מה להמיר את הבעתו לזו של ג'נטלמן הפוגש ג'נטלמן. נגוהות אושר נשתיירו על פניו מהולות במבוכה, והוא פתח ואמר: "אבקש את סליחתך. צר לי עד-בלי-די שהטרדתי אותך. טעות נפלה כאן". צ'ארלי סגר את הדלת והסתובב. מזווית-העין הבחין כי אשתו התיישבה במיטתה. הוא הפטיר קצרות, שמא עודנה אחוזת תנומה: "זה היה אדון אחד. כנראה שתוי". לשמע דבריו נרדמה.
אך חזר למיטתו אחזה בו התרגשות כבירה: הוא חש כי אירע דבר שאין אחריו חזרה לאחור. זמן-מה לא ידע את פשרו, ואם טוב הוא או רע. היה זה כאילו אורת-ענק יוקדת עברה בו והותירה אותו מוכה-סנוורים. הרושם התגבש והתעצם לאטו, ונתן את אותותיו בכאב כה מהמם עד שצ'ארלי התכווץ כבעווית.
שכן לפניו, זאת ידע, היו סוד החיים, טעמם ויפעתם. הצעיר עם פרח הציפורן בורך בהם. אושר בלי מְצָרים כמו זה שהצהיל את פניו של הצעיר עם פרח הציפורן מצוי אפוא אי-שם בתבל. הצעיר ידע את הדרך אליו; והוא, הוא כבר איבד אותה. לפנים, כך נדמָה לו, ידע גם הוא אושר, אלא שריפה את אחיזתו ועתה הוא פושע שאין לו חנינה.
[…]
