הקרוב והרחוק I תומס וולף (1938-1900)

בעיבורי עיר קטנה, על שיפוע-אדמה הנמשך ממסילת הברזל מעלָה, עמד בית קטן מטופח של קורות לבנות, מקושט בתריסים ירוקים משובבי-עין. מצדו האחד של הבית הייתה גינה ערוכה במשטר ערוגות-ערוגות של שתילי ירקות, והייתה סוכת גפנים שהבשילו מאוחר באוגוסט. בחזית הבית עמדו שלושה אלונים עצומים, שסוככו עליו בצִלם הנקי העבות בעונת הקיץ, ומצדו השני הייתה משוכה של פרחים עליזים. שרתה על המקום אווירה של סדר וניקיון, של חסכנות ושל נוחות צנועה. יום יום, דקות אחדות אחרי שתיים בצהריים, עברה כאן רכבת בינעירונית. הרכבת הגדולה, אחרי שעצרה למרחב-נשימה בעיר הסמוכה, התחילה ברגע זה להתארך קרון-קרון אל הילוכה הרגיל, אך עדיין לא הגיעה אל מלוא האיצה של מהירות-שיא. בהתנדנדות מדודה נגלתה הרכבת לעין, חלפה במהירות בתנועת טלטול נמרצת של הקטר, ברעם חלק כבוש של הקרונות הכבדים על הפלדה, ואז נעלמה במנהרה הפתוחה לשמים. רגע אחד עוד היה אפשר להתחקות אחר התקדמותו של הקטר לפי הגעייה הכבדה של מפחי העשן שהתפרצו בפסקי-מרחב קבועים מעל קצותיהם של עשבי האחו, ולבסוף לא נשמע אלא מקצב הנקישות היציב של הגלגלים, נסוג אל דומייתו המנומנמת של אחר הצהריים.

מדי יום, יותר מעשרים שנה, כשהתקרבה הרכבת אל הבית הזה, תקע הנהג בצופר, ומדי יום, למשמע האות, הופיעה אישה על הגזוזטרא האחורית של הבית הקטן ונופפה לעברו. בתחילה הייתה ילדה קטנה דבוקה אל חצאיותיה, ועכשיו צמחה הילדה לאישה בשלה, ומדי יום יצאה גם היא עם האם אל הגזוזטרא ונופפה בידה. כחלוף השנים זָקַן נהג הקטר והאפיר. את רַכּבתו הגדולה, הנושאת מטען אנשים לרוחב היבשת, כבר נהג אלפי פעמים. יוצאי חלציו כבר גדלו, והתחתנו, וארבע פעמים ראה לפניו על הפסים את הנקודה המבעיתה של הטרגדיה מתכנסת כמו פגז של תותח אל שיא האימה ליד ראש-הדוד: עגלת-קפיצים קלה מלאה ילדים, טור צפוף של פנים קטנות המומות; אוטומוביל זול שנתקע על הפסים, טעון גופים מעוצים של אנשים ששותקו מפחד; נווד פוסע לצד המסילה, חירש וזקן מכדי לשמוע את צפירת האזהרה; ודמות צורחת שחצתה ביעף את חלונו – כל זה ראה והכיר. היו מוכרים לו הצער, השמחה, הסכנה ועבודת-הפרך שאדם כמוהו צפוי להכיר; בשנות שירותו הנאמן צלפה וחרצה בו הרוח, ועכשיו, אחרי שקנה סגולות של אמונה ואומץ וענווה שנלוו אל עבודתו המפרכת, קפצה עליו זקנה ועמה הרוממות והחכמה של אנשים כמוהו. אך ככל שתהיינה הסכנה או הטרגדיה שידע – מראה הבית הקטן והנשים המנופפות לו בתנועה אמיצה בת-חורין של הזרוע נקבעו בתודעתו של נהג הקטר כדבר נהדר ותמידי, חזק מכל שינוי והרס, דבר שיעמוד בעינו תמיד, אין זה משנה אם הפֵרו תקלה, או צער או טעות את לוח-הזמנים הנוקשה של ימיו. מראה הבית הקטן ושתי הנשים העניק לו את האושר המופלא ביותר שידע. הרי ראה אותם באלף אורות ובמאה מזגי אוויר. הוא ראה אותם מבעד לאור האכזר של האפור החורפי, מעבר לשלף החום הצרוב-כפור של האדמה, הוא ראה אותם שוב מבעד לכֶּשף הפתייני הירוק של אפריל. אל שתי הנשים ואל הבית הקטן שגרו בו חש רוך כמו אדם אל ילדיו. וברבות הימים נחקקה תמונת חייהם עמוק כל כך בלבו עד שהרגיש שהוא מכיר אותם לגמרי, כל שעה ורגע, והוא גמר אומר כי בבוא היום, כשישלים את שנות שירותו, ילך לחפש את הנשים הללו שחייהן ארוגים כה הדוקות עם שלו.

היום הזה הגיע. סוף-סוף ירד נהג הקטר מן הרכבת אל רציף התחנה בעיר מגוריהן של שתי הנשים. תמו שנותיו על המסילה. כעת היה גמלאי של חברת הרכבות, שלא נשארה לו עבודה לעשות. נהג הקטר חצה לאט את התחנה והחוצה ממנה אל רחובות העיר. כל דבר ודבר היה זר בעיניו כאילו לא ראה את העיר הזאת מעודו. ככל שהמשיך ללכת גברו בו המבוכה והבלבול. הייתכן כי  זאת העיר שחלף על פניה אלפי פעמים? האם אלה הם אותם הבתים שראה יום אחר יום מהחלונות הגבוהים של תאו? הכול היה בלתי מוכר וטורד מנוחה כמו עיר בחלום, וככל שהמשיך ללכת רק גבר בו אבדן העצות. בתוך כך התדלדלו והתמעטו הבתים לקבוצות פזורות של עיבורי עיר, והרחוב התפוגג והיה לדרך הכפרית שבה התגוררו הנשים. האיש המשיך לכתת את רגליו בחום ובאבק. לבסוף ניצב לפני הבית שחיפש. ומיד ידע כי מצא את המקום הנכון. הוא ראה את האלונים הנישאים בחזית הבית, את ערוגות הפרחים, את הגינה והסוכה, והלאה משם את נצנוץ פסי המסילה. כן, זה הבית שחיפש, המקום שעבר על פניו פעמים כה רבות, היעד שנכסף אליו בשמחה שכזאת. והנה מצא אותו, והנה הוא נמצא כאן, אז למה מהססת ידו על השער; למה הפכו לזָרים העיר והדרך והאדמה, איך קרה שאפילו הכניסה למקום הזה האהוב עליו זרה לו כמו נוף של איזה חלום מכוער? למה תקפו עליו עכשיו פיזור-נפש, אי-ודאות וחוסר-ישע? בסופו של דבר נכנס בשער, דשדש במעלה השביל וכעבור רגע כבר טיפס בשלוש מדרגות לא גבוהות שהוליכו אל הגזוזטרא והקיש בדלת. במהרה נשמעו צעדים בפרוזדור, הדלת נפתחה, ואישה עמדה מולו. ובו-ברגע, בתחושת אבדן ועצב מרים, ניחם על בואו. מיד ידע כי האישה שעומדת ומביטה בו בארשת חשדנית היא-היא האישה שנופפה לו אלפי פעמים. אך פניה היו קשות, כחושות וקפוצות; הבשר צנח בלאות בקפלים צהבהבים, והעיניים הקטנות הציצו בו בחשדנות נכלמת ובספקנות רהויה. החירות האמיצה, החמימות והחיבה שהתפרשׁו לו תמיד מתנועת-ידה – כל אלה נעלמו כלא היו ברגע שראה אותה ושמע את נימתה העוינת. ובעת שניסה להסביר לה את נוכחותו, להגיד מי הוא ומהי סיבת בואו, נשמע לו קול-עצמו לא-אמיתי ומרתיע. אבל הוא המשיך בכובד-לשון, נאבק בעקשנות באימת החרטה, האי-אימון והבלבול שגאתה בו, מדביר את שמחתו הקודמת ופועל להפוך את רכותו הישנה ואת תקוותו למקורות של בושה. סוף-סוף, ככפויַת-שֵד, הזמינה אותו האישה פנימה וקראה אל בתה בצווחה צורמנית. ואז, כברת-זמן קצרה ומיוסרת, ישב האיש בטרקלין קטן ומכוער וניסה לדבר, בעוד שתי הנשים בוהות בו באיבה עמומה בלתי ממוקדת, באיפוק מפוחד עגמומי. בסוף, מחלץ מתוכו בקושי ברכת פרדה עילגת, יצא מן הבית. הוא הלך משם במורד השביל ואחר לאורך הכביש בכיוון העיר, ופתאום ידע כי הוא אדם זקן. לבו, שהיה אמיץ ובוטח בימים שהשקיף לאורך הנוף המוכר של פסי המסילה, היה עכשיו טרוף ספקות ואימה אל מול פרצוף-פניה הזר של האדמה, האדמה שהייתה תמיד בטווח יידוי אבן ממנו והוא לא חשד בקיומה, ושמעולם לא ראה או הכיר. והוא ידע כי כל  קסמה המכשף של אותה דרך זוהרת אבודה, נופו של אותו קו מאיר, הפינה המדומיינת של אותו יקום קטן וטוב של תשוקת התקווה – כל אלה אבדו לתמיד.

2 תגובות בנושא “הקרוב והרחוק I תומס וולף (1938-1900)”

  1. הצרוף הזה :"…..כישופו הפתייני הירוק של אפריל..".כמה מזה של הסופר וכמה שלך? אני מקנא איך המילים האלה שוכנות בקרבך ואיך הן נושרות- צונחות אל הדף (מן הסתם פנטזיה שלי וחלק מהזמן את חוצבת אותן מן הסלע).
    ווידוי אחד – כשאני קורא את תרגומיך אני קורא אותם בקולך. המילים נטענות אז קסם,רכות,מרחק,אוריריות וכל מה שמוטמן בקול השקט והמתמשך שלך.
    תודה וחיבוק. זאב

  2. הלוואי והיו לי ולו שמץ מיכולת התרגום הנפלאה של ליאורה, ויכולת התגובה הכמעט מאוהבת של זאב
    מעניין שבסיפור הלכתי דווקא עם גלמדותן של האם ובעיקר של הבת, שברור שלא הקימה משפחה משל עצמה. זהו לא עיקר הסיפור…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *