השמלה הסגולה I או. הנרי (1910-1862)

תנו דעתכם רגע לגוון הקרוי סגול. הסגול רכש לו, ובצדק, מוניטין בקרב בני-אנוש, גברים ונשים. קיסרים מנכּסים אותו לצבעם הייחודי. בחורים מצוינים בכל מקום ומקום מתאווים לקרב את אפם לצבע החביב פרי ערבובם יחד של אדום וכחול. אומרים על נסיכים כי נולדו לסגול; ואכן כך הוא, כי הקדדת [כאב-בטן עוויתי] צובעת את פניהם בגוון המלכותי בדיוק כמו שהיא צובעת את פרצופו חרום-האף של פרחח מדלת-העם. כל הנשים אוהבות סגול – אם הוא באופנה.

ועכשיו לובשים סגול. רואים את הסגול ברחובות. כמובן, גם צבעים אחרים אופנתיים למדי. ובאמת, ראיתי לא מזמן ברייה נחמדת בחצאית של ירוק-זית בת שלוש רצועות קפלים משובצת ריבועי-משי, וצוורונית תחרה סביב המחשוף על חולצית של כיווצים-כיווצים בעלת שרוול-תפוח פעמיים עם פס תחרים בקָצֶה מעוטר קפלולים כפולים; אבל עדיין רואים גם הרבה סגול. כן, רואים בהחלט; פשוט צאו לטייל ברחוב עשרים ושלושה אחר-הצהריים.

לכן מֵיידָה – זבנית עם עיניים חומות גדולות ושׂער בצבע קינמון בבית-המסחר בִּי-הָייב, אמרה לגרייס – הזבנית עם סיכת-נוי של אבן מלאכותית והבל-פה בניחוח מנתה,    "לכבוד חג ההודיה, תהיה לי שמלה סגולה, שמלה סגולה לפי הזמנה".

"אה, באמת", אמרה גרייס שאותו רגע הרחיקה מעליה ותחבה כמה כפפות של 7.5 אינטש בקופסה של 6.75 אינטש. "טוב, אני בעד אדום. בשדרה החמישית רואים יותר אדום. ועושה רושם שגברים אוהבים אדום".

"אני הכי אוהבת סגול", אמרה מֵיידָה. "ושְלֶגֶל הזקן הבטיח לתפור אותה בעד 8 דולרים. היא הולכת להיות נהדרת. תהיה לי חצאית קפלים ועליה חולצת-מקטורן עם אמרת תחרה וצווארון-בד לבן ושתי שורות של -"

"שובבה שכמוך! [במקור: slyboot, מילה שמתיישבת יפה עם פריטי לבוש]" אמרה גרייס בליווי קריצה של מביני דבר.

"- סוּטָש [עיטור ממקלעות חוטים] על לסוטה לבנה, ומחוך עם קפלונים ו-"

"שובבה שכמוך – שובבה אחת!" חזרה וקראה גרייס.

"- שרוולי ירך-כבש [במקור: gigot] מקופללים עם סרט קטיפה משוך על גבי חפת פנימי. לְמה את מתכוונת במילים האלה?".

"נדמה לך שמר רַמסיי אוהב סגול. שמעתי אותו אומר אתמול שהוא חושב שגוונים כהים של אדום פשוט מדהימים".

"מה אכפת לי", אמרה מֵיידָה. "אני מעדיפה סגול, וההם שלא אוהבים אותו יכולים פשוט לעבור לצד השני של הכביש".

מה שמעלה על הדעת כי אחרי הכול חסידותיו של הסגול אולי סובלות מהזיות קלות. הסכנה אורבת בפתח כאשר עלמה צעירה חושבת שהיא יכולה ללבוש סגול בלי להביא בחשבון את גון-עורה ואת דעת-הקהל; וכשקיסרים חושבים שגלימותיהם הסגולות יתקיימו לנצח.

מֵיידָה חסכה 18 דולרים אחרי שמונה חודשים של הצטמצמות; ובאלה קנתה את החומרים לשמלה הסגולה ושילמה לשְלֶגֶל 4 דולרים על החשבון. ביום שלפני חג ההודיה יישאר לה די לתשלום ארבעת הדולרים הנותרים. ואחר כך לחופשה בשמלה החדשה – היש בעולם דבר מופלא מזה?

בַּקמָן הזקן, בעליו של בי-הייב, נהג לערוך סעודה לעובדיו בערב חג ההודיה. בשאר ימות השנה – 364 להוציא ימי ראשון – היה מזכיר להם יום-יום את הנאותיו של הנשף שעבר ואת תקוותם של הנשפים לעתיד ובכך משדל אותם לתוספת התלהבות בעבודה. הסעודה נערכה בבית-המסחר על אחד השולחנות הארוכים במרכז החדר. את חלונות החזית ציפו בנייר-עטיפה, ותרנגולי-הודו ושאר מטעמים הובאו מהמסעדה בקרן הרחוב והוכנסו מאחור. ודאי שמתם לב כי בי-הייב איננו בית כל-בו אופנתי עם דרגנועים ותסרוקות פומפדור. לפי מידותיו אפשר לקרוא לו סתם חנות, חנות שאדם נכנס אליה, מקבל שירות וכבר יוצא החוצה. ותמיד בסעודת חג ההודיה מר רַמסיי –

לעזאזל! את מר רַמסיי הייתי צריך להזכיר כבר בהתחלה. הוא יותר חשוב מסגול או ירוק ואפילו מרוטב החמוציות האדום.

מר רַמסיי היה העובד הבכיר, ואני – אני בעדו. מעולם לא צבט את זרועותיהן של הזבניות כשעבר על פניהן בפינות האפלוליות של החנות; וכשסיפר להן סיפורים בזמן שהעסקים היו יגעים והבחורות צחקקו ואמרו "די כבר" [במקור "Oh, pshaw"] הן בכלל לא התכוונו לג' ברנרד [ג'ורג' ברנרד שו]. חוץ מזה, כג'נטלמן היה רַמסיי חריג ומקורי באופנים אחרים. הוא היה משונה בענייני בריאות והאמין כי אסור לאנשים לאכול דברים שטעימים להם. הוא התנגד בכל עוז לכל אדם שהרגיש נוח, או שניצָל מסערת שלגים, או נעל ערדליים, או נטל תרופות, או התפנק בכל דרך אחרת. לכל אחת מעשר הזבניות שעבדו בבית-המסחר היו כל לילה חלומות קטנים ביתיים להפוך לגברת רַמסיי. כי בַּקמָן הזקן התעתד להפוך את מר רַמסיי לשותפו בשנה הבאה, וכל אחת מהן ידעה שאם תצליח לצוד אותו, היא תגרש ממנו בכל הכוח את הרעיונות המוזרים הללו בענייני בריאות עוד זמן רב לפני שיעבור לו קלקול הקיבה מעוגת החתונה…

מר רַמסיי היה אמן הטקסים בסעודות הללו. תמיד היו שני איטלקים שניגנו בכינור ובנבל, וגם ריקודים היו מעת לעת בבית-המסחר.

ושתי שמלות נתפרו לשבות את לבו של רַמסיי – האחת סגולה והשנייה אדומה. כמובן, גם ליתר שמונה הזבניות תהיינה שמלות לאירוע, אך אלה אינן נחשבות. סביר למדי שתלבשנה חליפות של חולצת-כותונת עם חצאית שחורה – אך אין מה שישווה לזוהרם של סגול ואדום.

גם גרייס חסכה כסף. היא עמדה לקנות שמלה אדומה מן המוכן. הו, מה הטעם להתעסק עם חייט; כשיש לָך גוף טוב, קל למצוא משהו מתאים. שמלות מוכנות הן בשביל גוף מושלם. רק שכל שמלה אני אצטרך להצר במותניים; לגוף הממוצע יש מותניים כאלה רחבים!

הגיע ערב חג ההודיה. מֵיידָה נחפזה הביתה נלהבת וקורנת לקראת יום המחרת המבורך. מחשבותיה נסבו על סגול, אך היו לבנות הן עצמן. היא ידעה שסגול מחמיא לה, ובפעם האלף ניסתה להבטיח לעצמה כי סגול הוא הצבע שמר רַמסיי אמר שהוא אוהב ולא אדום. הולכת היא הביתה כדי להוציא ולקחת את ארבעת הדולרים העטופים בנייר רך במגרה התחתונה של הארון, ואז תיגש ותשלם לשְלֶגֶל ותביא את השמלה הביתה במו ידיה.

גרייס התגוררה באותו הבניין, בחדר-המבוא שמעל חדרה של מֵיידָה.

בבית קידמו את פניה של מֵיידָה המולה ובלבול. לשונה של בעלת-הבית חמוצת הפנים קשקשה בחדרים כמו כף-בחישה שמערבלת חובצה. ואז נכנסה גרייס לחדרה של מֵיידָה מתייפחת, ועיניה אדומות לא פחות מכל שמלה אדומה.

"היא אומרת שאני צריכה לעזוב", אמרה גרייס. "הבהמה הזקנה! בגלל שאני חייבת לה 4 דולרים. היא שמה את המזוודה שלי במסדרון ונעלה את הדלת. אני לא יכולה ללכת לשום מקום אחר. לא נשאר לי אפילו סנט אחד".

"היו לך כמה דולרים אתמול", אמרה מֵיידָה.

"הוצאתי אותם על השמלה שלי", אמרה גרייס. "חשבתי שההיא תחכה עם דמי השכירות עד השבוע הבא".

משיכה באף, עוד משיכה, יבבה, משיכה שלישית.

וכבר נשלפו, ומכורח הנסיבות, ארבעת הדולרים של מֵיידָה.

"יקירה ברוכה שלי", הצטעקה גרייס, כעת בדמות של קשת-בענן במקום שמש  שוקעת. "רק אשלם למרשעת הזקנה ואז אלך למדוד את השמלה שלי. לדעתי היא אלוהית. בואי למעלה ותראי אותה. אני אחזיר לך את הכסף – דולר בשבוע, נשבעת!".

חג ההודיה.

הסעודה תוכננה לצהריים. ברבע לשתים עשרה עברה גרייס מחדר אל חדר – ממנה אל חדרה של מֵיידָה. אמת, היא נראתה מקסים. אדום בהחלט הלם אותה. מֵיידָה ישבה ליד החלון בחצאית הצמר הישנה וחולצת-בית כחולה והטליאה – אֶה, ורקמה.

"למה, בשם אלוהים, את עדיין לא לבושה?" הצטווחה האדומה. "איך זה מונח לי מאחור? את לא חושבת שרצועות הקטיפה האלה משגעות? למה את לא לבושה, מֵיידָה?".

"השמלה שלי לא הייתה מוכנה בזמן", אמרה מֵיידָה. "אני לא הולכת לסעודה".

"חבל נורא. אני כל-כך מצטערת, מֵיידָה. למה שלא תשימי עליך משהו ותבואי – זה רק החבר'ה מבית-המסחר, ולא יהיה להם אכפת".

"תכננתי על הסגולה שלי", אמרה מֵיידָה. "בלעדיה אני לא הולכת בכלל. אל תתרגשי בגללי. רוצי, אחרת תאחרי. את נראית ממש נחמד באדום".

בחלון שבחדרה ישבה מֵיידָה כל שעות הבוקר הארוכות ועד אחרי מועד הסעודה בבית-המסחר. בדמיונה יכלה לשמוע את הבנות משתעשעות ב"עצם-המזל", את בַּקמָן הזקן מריע למשמע בדיחות-עצמו הסתומות, יכלה לראות את טבעותיה של גברת בַּקמָן השמנה, שהייתה מגיעה לבית-המסחר רק בימי חג-ההודיה, יכלה לראות את מר רַמסיי מסתובב ממקום למקום, דרוך, אדיב, דואג לרווחת המסובים.

בארבע אחר-הצהריים, בהבעה מחוקה וחסרת-חיים, עשתה מֵיידָה את דרכה לאט אל חנותו של שְלֶגֶל ואמרה לו כי לא תוכל לשלם את ארבעת הדולרים שהיא חייבת על השמלה.

"Gott!" הזדעק שְלֶגֶל בכעס. "בשביל מה אתה נראית כל כך מצוברחת? תקחי אותו מפה. הוא מוכן. תשלמי לי פעם אחר. לא ראיתי אותך עוברת על החנות שלי כל יום כבר שנתיים? אם אני עושה בגדים אז אני לא יודע לקרוא את אנשים? תשלמי לי בפעם אחר מתי שאת יכולה. תקחי אותו מפה. הוא שמלה תפור טוב. ואם את נראית אתו יפה, אז בסדר גמור. So. תשלמי מתי את יכולה".

מֵיידָה פלטה בנשיפה את חלק-המיליון של התודות שבלבה ונחפזה עם השמלה בידיה. בצאתה מן החנות היכה בפניה פרץ עז של גשם. היא חייכה ולא הרגישה בו.

גבירות שיוצאות לקניות בכרכרות, אתן אינכן מבינות! בנות שהארון שלהן מלא וגדוש על חשבון אבא, אינכן מסוגלות להתחיל לתפוס – לעולם לא תבינו מדוע לא הרגישה מֵיידָה בפרץ הקר של גשם חג-ההודיה.

בחמש היא יצאה לרחוב לבושה בשמלתה הסגולה. הגשם גבר וניתך עליה בשטף רצוף וסעוּר-רוח. עוברי אורח נחפזו הביתה ולמכונית עם מטריות צמודות לגופם ומעילי גשם מהודקים ורכוסים היטב. רבים סובבו את ראשם להביט ביפהפייה השאננה ומאירת-העיניים בשמלה הסגולה, שטיילה בַּסערה כאילו היא משוטטת בגן תחת שמי-קיץ.

אומר אני כי אינכן מבינות, גבירותי, בעלות הארנק השמן והמלתחה הססגונית. אינכן יודעות איך זה לחיות עם ערגה מתמדת לחפצים יפים – לרעוב שמונה חודשים כדי לממן שמלה סגולה וגם חופשה. אז מה אם יורד גשם, ברד, שלג, מה אם יש רוח, ציקלון?

למֵיידָה לא הייתה מטרייה, גם לא היו ערדליים. הייתה לה שמלתה הסגולה והיא טיילה להיכן שהוליכו רגליה. שאיתני הטבע ישתוללו כאוות נפשם! לב מורעב זכאי לפירור אחד בשנה. הגשם ירד ארצה ונטף מאצבעותיה.

מישהו הגיח מקרן הרחוב וחסם את דרכה. היא נשאה את מבטה ופגשה בעיניו של מר רַמסיי נוצצות מהתפעלות ועניין.

"שככה יהיה לי טוב, מיס מֵיידָה", אמר, "את נראית פשוט נהדר בשמלה שלך החדשה. מאוד התאכזבתי לא לראות אותך בסעודה שלנו. התברכת בשכל ותבונה יותר מכל הבחורות שפגשתי בחיי. אין בריא וממריץ מאשר להעֵז פנים כנגד מזג האוויר כמו שאת עושה עכשיו. תרשי לי ללוות אותך?".

ומֵיידָה הסמיקה והתעטשה.

 

5 תגובות בנושא “השמלה הסגולה I או. הנרי (1910-1862)”

  1. ליאורה, נהניתי מאוד לקרוא (אף על פי שסגול הוא הצבע הכי מחריד בעיניי, וכל מי שמכיר אותי יודע שהוא לא עובר את סף דלתי…)

  2. ליאורה כמובן שבחרתי לקראת את השמלה הסגולה. סיפור מקסים ותרגום יפהפה ושנון ברוח הכתיבה של או הנרי. נהניתי מאוד!! ישנו סיפור שאני אוהבת מאוד, אני חושבת שהוא גם של או הנרי the Christmas present. מכירה? גם שווה בעיני לתרגום. עלי והצליחו!! רומי

להגיב על רויטל תורן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *