היות שמזג האוויר היה נעים, נסעה מאדאם וָאלמוֹנדֶה לאחוזת לָ'אבְּרי לבקר את דזירה והתינוק. הצחיק אותה לחשוב על דזירה מטופלת בתינוק. הרי רק אתמול דזירה עצמה הייתה לא גדולה בהרבה מתינוקת, כשמסייה, בהיכנסו ברכיבה בשערי וָאלמוֹנדֶה מצא אותה ישנה בצלו של עמוד האבן הגדול. הקטנטונת ניעורה בזרועותיו והחלה לבכות "באבא". יותר מזה לא ידעה לעשות או להגיד. היו אנשים שחשבו שאולי תעתה לשם בכוחות עצמה כי כבר הייתה פעוטה שמהלכת. הסברה הרווחת הייתה כי ננטשה במתכוון על ידי חבורה של טקסאנים, שקרונם המחופה קנבס חצה לקראת ערב את הנהר במעבורת של קוטון מייז בדיוק מתחת למטע. כעבור זמן זנחה מאדאם וָאלמוֹנדֶה את כל ההשערות, להוציא האחת שלפיה נשלחה אליה דזירה מטעם ההשגחה המיטיבה להיות ילדתה האהובה היות שהייתה חשוכת ילדים. כי הילדה צמחה להיות יפה ועדינה, רוחשת-טוב וכנה – מושא הערצתו של בית וָאלמוֹנדֶה. לא ייפלא אפוא שיום אחד, כשעמדה שעונה על עמוד האבן, שבצלו שכבה וישנה שמונה עשרה שנים קודם לכן, ראה אותה אָרמָן אוֹבּינְיִי שחלף שם על סוסו והתאהב בה. כך הייתה דרכם להתאהב של בני אוֹבּינְיִי כולם – כאילו פגעה בהם יריית אקדח. מפליא כי לא התאהב בה קודם לכן; שהרי הכיר אותה מיום שאביו הביאוֹ מפריז, נער בן שמונה, אחרי מות אמו שם. התשוקה שניעורה בו אותו יום, כשראה אותה ליד השער, שטפה אותו כמפולת שלגים, או כשרפה בערבה, או ככל דבר המסתער קדימה בלי מעצור. מסייה וָאלמוֹנדֶה, מתוך גישה מעשית, ביקש לכלכל היטב את העניינים – למשל מוצאה הלוט בערפל של הנערה. אָרמָן הציץ אל תוך עיניה ולא היה אכפת לו. הזכירו לו כי אין לה שם-משפחה. איזו חשיבות יש לכך אם ביכולתו להעניק לה את אחד השמות העתיקים והגאים בכל לואיזיאנה? הוא הזמין לה "סל-מתנות-לכלה" [במקור corbeille] מפריז והתאזר בכל הסבלנות שהצליח לגייס עד הגיעוֹ. ואז הם התחתנו.
מאדאם וָאלמוֹנדֶה לא ביקרה את דזירה והתינוק כבר ארבעה שבועות. גם הפעם נרעדה למראה אחוזת לָ'אבְּרי, כמו בכל פעם שנגלתה לראשונה לעיניה. המקום היה עגמומי, כי שנים שלא נהנה מנוכחות מיוחסת של גבירה בעלת-בית. מסייה אוֹבּינְיִי הקשיש התחתן עם אשתו וגם קבר אותה בצרפת; כל כך אהבה את מולדתה עד שמיאנה לעזוב אותה גם לא פעם אחת. הגג השתפל בשיפוע תלול ושחור כמו ברדס של נזירים, והגיע עד למטה מהגזוזטראות שהקיפו את הבית המצופה טיח צהוב. אלונים גדולים, כבודים-למראה, צמחו בקרבתו, וענפיהם צפופי-העלווה, המתפרשים רחוק, הצלו עליו כמו מעטה של ארון-מתים. אוֹבּינְיִי הצעיר שלט ביד קשה, ותחתיו שכחו הכושים שלו איך לשמוח כבתקופתו של אדונם הקודם הנינוח והסובלני.
האם הצעירה התאוששה לאטה והייתה שכובה עתה אפרקדן על ספה, עטופה מוסלין ומלמלות לבנים ורכים. התינוק היה לצדה, שעון על זרועה, ישן ליד חזה. המינקת הכושית, בת-התערובת בהירת-העור, ישבה ליד החלון והשיבה רוח על עצמה. מאדאם וָאלמוֹנדֶה רכנה בגופה הבנוי-לתלפיות אל דזירה ונשקה לה, חובקת אותה ברכות רגע תמים. ואז נפנתה אל הילד. "זה לא התינוק!" נזעקה, נרעשת. צרפתית הייתה שפת הדיבור באחוזת וָאלמוֹנדֶה באותם ימים. "ידעתי שתופתעי כשתראי כמה הוא גדל," צחקה דזירה. "חזירון-ינוקא [במקור cochon de lait]! תביטי ברגליים שלו, אמא, בידיים שלו ובציפורניים – ממש ציפורניים. זָנדְרִין הייתה הצריכה לקצוץ לו אותן הבוקר. נכון, זָנדְרִין?" האישה הרכינה בהידור את ראשה העטוי טורבן, "כן, מאדאם." "ואיך שהוא בוכה," המשיכה דזירה, "אפשר להתחרש. אָרמָן שמע אותו לפני כמה ימים ממש מרחוק, מהבקתה של לה בלנש." מאדאם וָאלמוֹנדֶה לא גרעה את מבטה מהילד. היא הרימה ונשאה אותו אל החלון המואר ביותר. היא סקרה את התינוק בקפידה ואז בחנה באותה חקרנות עצמה את זָנדְרִין שהסבה עתה את פניה והשקיפה לעבר השדות. "נכון, הילד גדל, השתנה," אמרה מאדאם וָאלמוֹנדֶה לאט בעת ששבה והניחה אותו לצד אמו. "ומה אומר אָרמָן?" על פניה של דזירה פשטה נהרה, שהייתה האושר בהתגלמותו.
"הו, אָרמָן הוא האב הכי גאה בקהילה, לדעתי, בעיקר כי זהו בן שיישא את שמו; גם אם הוא אומר שהיה אוהב ילדה באותה המידה. אבל אני יודעת שזה לא נכון. אני יודעת שהוא אומר את זה כדי להנעים לי. ואמא," אמרה עוד מושכת מטה אליה את ראשה של מאדאם ואלמונדה ודוברת בלחש, "הוא לא העניש אף אחד מהם – אף אחד – מאז שהתינוק נולד. גם לא את נגרילון, שהעמיד פנים כי נכווה ברגלו כדי להתחמק מהעבודה; הוא רק צחק ואמר שנגרילון הוא פרחח גדול. הו, אמא, אני כל כך מאושרת. זה מפחיד אותי."
דבריה של דזירה היו אמת לאמיתה. הנישואין, ולאחר מכן הולדת בנו, ריככו מאוד את מזגו המחמיר והמתנשא של אָרמָן. זאת הסיבה שדזירה העדינה הייתה כה מאושרת; היא אהבה את אָרמָן עד טירוף. כשהזעיף פנים היא הייתה רועדת, ואף על פי כן אהבה אותו. כשחייך, הייתה זו מתת אלוהים שאין יפה ממנה. אך מהיום שהתאהב בה, פניו היפות הכהות של אָרמָן לא התעוו בזעף לעתים תכופות.
כשמלאו לתינוק כשלושה חודשים, ניחתה בדזירה יום אחד ההכרה הברורה כי דבר-מה באוויר מאיים על שלומה. תחילה היא הייתה דקה מכדי לתפוס אותה בחושים. בגדר רמיזה עוכרת-שלווה ותו לא; אווירת תעלומה בין השחורים; ביקורים בלתי-צפויים משכנים רחוקים שהתקשו להסביר את בואם. ואז שינוי איום, מוזר במנהגו של בעלה, שלא הרהיבה בנפשה לשאול לסיבתו. דיבורו אליה היה בעיניים מוסבות, שאור-האהבה הקודם סר מהן כמדומה. הוא הרבה להיעדר מן הבית, ובזמן ששהה שם השתמט ממנה ומן הילד בלי שום עילה. ובנוהגו עם העבדים קפצה עליו פתאום רוח שטנית. דזירה הייתה אומללה עד מוות.
יום אחד, בשעת אחר-צהריים חמה, ישבה בחדרה בחלוק קל והעבירה בהיסח-הדעת בין אצבעותיה קווצות משערה החום, הארוך והמשיי שגלש על כתפיה. התינוק, עירום למחצה, שכב וישן על מיטת האם, מיטת מהגוני גדולה, שדמתה לכס-מלכות מפואר בחצי-החופה המרופדת סאטן שמעליה. אחד מילדיה של לה בלאנש, בן-תערובת, עירום למחצה גם הוא – עמד והשיב רוח לאט על התינוק במניפה של נוצות. עיניה של דזירה שהו בהיסח-הדעת ובעצב על התינוק מתאמצות לפענח את האובך המאיים שחשה כי הוא הולך וסוגר עליה. מבטה עבר מן התינוק אל הילד שעמד לידו, ושב אל התינוק פעם ועוד פעם. "אוי!" נתמלטה צעקה מפיה שלא הצליחה לכבוש; שלא הייתה מודעת לה. הדם קפא בעורקיה ולחלוחית דביקה נקוותה על פניה.
היא ניסתה לדבר אל בן-התערובת הקטן, אך בתחילה לא בקע קול מפיה. למשמע שמו, הרים את עיניו וראה את גבירתו מצביעה אל הדלת. הוא הניח מידו את המניפה הגדולה והרכה והתרחק בצייתנות על בהונותיו היחפות על פני הרצפה המצוחצחת. היא קפאה על מקומה, מבטה נעוץ בתינוק ועל פניה ארשת קשה של פחד. בתוך כך נכנס בעלה אל החדר, ובלי להשגיח בנוכחותה ניגש אל השולחן והחל לפשפש בין מסמכים שהיו מונחים עליו. "אָרמָן," קראה אליו בקול שהיה מנקב א גופו לו היה בשר ודם. אך הוא לא שעה אליה. "אָרמָן," אמרה שוב. היא קמה וכשלה אליו. "אָרמָן," התנשפה ותפסה בזרועו, "תביט על הילד שלנו. מה פירוש הדבר? תגיד לי." בעדינות אך בצינה הרפה את אחיזתה בזרועו והדף את ידה. "תגיד לי מה פירושו של דבר!" הזדעקה כלאחר ייאוש. "פירושו של דבר," השיב לה כלאחר יד, "שהילד לא לבן; פירושו שאת לא לבנה." ההכרה שהבזיקה בה על מלוא משמעותה והשלכותיה של ההאשמה הפיחה בה אומץ לא-מוכר להדוף אותה. "זהו שקר; זה לא נכון. אני לבנה! תביט בשער שלי, הוא חום, והעיניים שלי אפורות, אָרמָן; אתה יודע שהן אפורות. והעור שלי בהיר," אמרה ולפתה את אמת ידו. "תסתכל ביד שלי; היא יותר לבנה משלך," צחקה בהיסטריה. "לבנה כמו של לה בלאנש," השיב לה באכזריות ופנה ויצא מן החדר מותיר אותה לבד עם התינוק.
כששוב הייתה מסוגלת להחזיק עט בידה היא שלחה מכתב נואש אל מאדאם וָאלמוֹנדֶה. "אמא, אומרים לי שאני לא לבנה. אָרמָן אמר לי שאני לא לבנה. בשם אלוהים, תגידי להם שזה לא נכון. את בטח יודעת שזה לא נכון. אני אמות. אני בטח אמות. אני לא יכולה להיות כל כך אומללה ולהמשיך לחיות." על כך התקבלה תשובה קצרה: "דזירה שלי; חזרי אל אחוזת וָאלמוֹנדֶה, אל אמא שלך שאוהבת אותך. בואי עם התינוק." היא נכנסה אל חדר עבודתו של בעלה והניחה את המכתב על השולחן לפניו. מראיה היה כשל פסל אבן: שותקת, לבנה, חסרת-תנועה.
בלי אומר השיט אָרמָן את מבטו על המילים הכתובות. הוא לא דיבר. "שאסע, אָרמָן?" אמרה לו בנימה שהתחדדה מדריכות מיוסרת. "סעי." "אתה רוצה שאסע?" "כן, אני רוצה שתסעי." סבור היה כי ריבון העולמים עשה לו עוול מרושע. משום מה הרגיש כי בכך שהוא מפלח עמוק את נשמתה של אשתו, הוא משיב לו כגמולו עוול תחת עוול. יתר מזאת, הוא כבר לא אהב אותה בגלל הפגיעה שפגעה בבלי דעת בביתו ובשמו. היא פנתה מעליו כמי שרעם פגע בה ופסעה לאט אל הדלת בתקווה שיקרא לה לחזור. "שלום, אָרמָן," גנחה. הוא לא ענה; זאת הייתה המהלומה האחרונה שהטיח בגורל. דזירה יצאה לחפש את בנה. זָנדרין התהלכה עמו באכסדרה הקודרת. בלי שתסביר לקחה את הילד מידיה, ירדה במדרגות והתרחקה תחת ענפי האלון. הייתה שעת אחר-צהריים של אוקטובר, השמש זה עתה החלה לשקוע. בשדות השוקטים קטפו הכושים כותנה.
דזירה לא החליפה את בגדיה – לא את החלוק הדק הלבן ולא את נעלי-הבית. שערה היה גלוי, וקרני השמש הפיקו נוגה זהוב ממקלעות שערה החום. היא לא בחרה בדרך הרחבה, הכבושה שהוליכה אל המטע המרוחק של אחוזת וָאלמוֹנדֶה. היא חצתה את השדה העזוב עם אניצי השלף שפצעו את רגליה הענוגות, הנתונות במנעלים הקלים, וקרעו לגזרים את חלוקה הדק. היא נעלמה בין קני הסוף והערבות שצמחו בצפיפות לגדותיו של הנחל העמוק הנרפה; ולא יצאה עוד משם
כעבור כמה שבועות התרחש אירוע מוזר באחוזת לָ'אבְּרי. במרכז החצר שטואטאה למשעי בערה מדורה גדולה. אָרמָן אוֹבּינְיִי ישב במבואה הרחבה שחלשה על החיזיון; והוא שסיפק לחצי תריסר כושים את חומרי הבערה לכלכל את האש שלא תדעך. עריסה חיננית מענפי ערבה, על כל קישוטיה האנינים, התנוססה על ערמת עצי-הבערה שעוד קודם לכן הוזנה במערכת עשירה של אביזרים ובגדי תינוקות. עוד היו שם שמלות משי וקטיפה וסאטן, ואריגי מלמלה, ומלאכת רקמה; וגם כובעים וכסיות; כי "סל-המתנות-לכלה" היה מאיכות שאין כמוה.
אחרון חומרי-הבערה היה צרור פעוט של מכתבים; שרבוטים קטנים, תמימים שדזירה שלחה לאָרמָן בתקופת אירוסיהם. במגרה שממנה הוציא את אלה, נשאר מאחור גזיר של מכתב. אך לא דזירה היא שכתבה אותו. היה זה קטע ממכתב של אמו אל אביו. עכשיו קרא אותו. היא מודָה לאלוהים על חסד אהבתו של בעלה, היה כתוב שם. "אך יותר מכול," כתבה עוד, "אני מודה לאלוהים הטוב כי השכיל להסדיר את חיינו באופן שאָרמָן היקר שלנו לא ידע לעולם כי אמו, שאוהבת אותו אהבה עזה, משתייכת לגזע המסומן באות-הקלון של העבדות."
