התלמיד של המורה לפסנתר I ויליאם טרבור (2016-1928)

"ברהמס?" אמרה. "שננסה לנגן את ברהמס?"
הנער, שזה היה השיעור הראשון שלו אצל העלמה נַיְטינְגייל, לא אמר כלום. אך בעודו מביט במטרונום השותק, הוא חייך קצת, כאילו נעמה לו השתיקה. ואז נגעו אצבעותיו בקלידי הפסנתר, ולמשמע הצלילים הראשונים ידעה העלמה נַיְטינְגייל כי היא במחיצתו של גאון.

עומדת בראשית שנות החמישים שלה, דקה, רכת-דיבור, פניה עדיין מתבלטים ביופיים השקט, סברה העלמה נַיְטינְגייל כי שפר מזלה. ביתה בא לה בירושה עם מות אביה והיא התקיימה בלי לקמץ על מה שהרוויחה כמורה לפסנתר. אף ידעה בחייה חמדת בשרים.
אולי הייתה מתחתנת, אך הנסיבות לא צלחו: תחת זאת פקד אותה במשך שש-עשרה שנים גבר שהאמינה כי באחד הימים ייפטר מאישה שלא אהב. לא כך אירע, וכשבא הקץ לפרשת האהבים, סבלה העלמה נַיְטינְגייל ייסורי חרטה, אך מאז ואילך לא נטרה טינה למאהבה כי אחרי הכול נשמר עמה זיכרון של אושר.
אביה של העלמה נַיְטינְגייל, יצרן ממתקי שוקולד, אשר התאלמן ביום שנולדה, גידל את בתו בכוחות עצמו. הם הפכו לידידים ונשארו כך עד יום מותו, גם אם לא היה מודע לסיפור-האהבים שהתנהל שנים ארוכות בשעות שנעדר יום-יום מן הבית. האהבה ההיא ומסירותו של אביה היו זיכרונות שהמתיקו את בדידותה כעת ונתנו איכשהו תבנית לחייה. אך ההתרגשות שחוותה בעת שתלמידהּ החדש ניגן לפניה הייתה שייכת להווה, הייתה חדשה ורעננה ועזה; מעולם קודם לכן לא חשה במציאותה של גאונות אצל ילד.
"קצת מהר מדי," העירה אחרי שהגיעה לסיומה היצירה שהעמידה לפניו. "ואל תשכח את הפְּיָאניסימו." בחוד עפרונה נגעה בתווים, מסמנת היכן.
הילד לא הגיב, אבל חייך כמו קודם. שערו הכהה, שנגזז לא קצר מדי, היה בתסרוקת של פָּז'. עור פניו היה עדין, חף מפגמים, חיוור כמו נייר. על כיס-החזה של הבלייזר היה לו תג – ציפור ארוכת-מקור מאכילה את גוזלה. הבלייזר היה בכחול-מלחים, התג היה אדום; זה וגם זה היו מכוערים בעיניה של העלמה נַיְטינְגייל.
"תְתַרגל את זה קצת יותר לאט, בסדר?" אמרה.
היא עקבה בעיניה אחר הילד שפשט יד אל התווים שעל המשענת ולשם כך הזדקף על בהונותיו. הוא שמט אותם אל תיק-המוזיקה שלו.
"ניפגש ביום שישי?" אמרה וקמה גם היא על רגליה. "באותה שעה?"
בלהיטות שהיה אפשר לפרש כנימוס ותו לא, אך היא הרגישה שלא כך הוא, הניד הילד בראשו. ביישנותו הייתה לה הנאה, שונה בתכלית מהפטפטת האין-סופית של תלמידיה המייגעים. היו לו כמה וכמה מורות לפסנתר לפניה, אמרה לה אמו, מפטפטת גם היא, ובמהירות כזאת שהיה קשה להבין מפיה מדוע העבירו אותו ממורה למורה. העלמה נַיְטינְגייל הן חקרה על כך מתוך עניין מקצועי, אך לא קיבלה מענה מספֵּק.
ראשונה יצאה מן החדר והגישה לנער את כומתתו ממדף כוננית-התלייה, גם היא עם סמל של ציפור. משך דקה עמדה בפתח והביטה בו בעת שסגר את השער מאחריו. למראה מכנסיו הקצרים תהתה האם לא קר לו, ברכיו נדמו לה פגיעות ושבריריות מעל לגרבי הצמר האפורות, שהכחול והאדום של הבלייזר והכומתה נשנו למעלה בקצותיהן. הוא נופף לשלום והיא נופפה לו בחזרה.
שום תלמיד נוסף לא היה צפוי אותו ערב, והעלמה נַיְטינְגייל שמחה על כך. היא ניקתה וסידרה את חדר-האורחים, השיבה אותו לחזקתה כתום שבוע של מבקרים, שלה בלבד עד יום שני בעשר בבוקר עם בואה של פרנסין מורפיוּ השמנה. הפסנתר, הספה והכורסאות גדשו את המרחב שהחדר העמיד. צלמי חיילים של חרסינת סְטאפורדשיר צעדו בשורה משני צדיו של שעון-מרכבה על כרכוב האח. מכסי סירים ומגשים עם מסגרת של יציקות-שוקולד, שאביה אסף, קישטו את הקירות בין ציורי-מים ותצלומים. אגרטלים עם נרקיסים עמדו על שולחן-הספה ועל מדף הפינה ליד הדלת. אגב סידור החדר, מזגה לה העלמה נַיְטינְגייל כוסית שרי. שום-דבר היא לא תגיד לאֵם אם תטלפן לשאול איך הילד מתקדם. זהו סוד שהיא אינה חולקת אלא עם הילד, מנוי וגמור ביניהם, לא משהו שדשים ודשים בו. האֵם הייתה מאותן נשים טיפשות.
אחרי שישבה עוד זמן-מה, הדליקה העלמה נַיְטינְגייל את תנור החשמל כי ערב אפריל ההוא היה מעט צונן. שרויה בחמימות ובקורת רוח, אמרה לעצמה כי שנים של עידוד והנחיה – בעיקר לילדים נטולי כישרון או עניין – באו סוף-סוף על שכרן. בתוך הילד הקטן ההוא, שמנהגו כה צנוע, היו סימפוניות שלמות בלתי-כתובות, סוויטות, קונצ'רטי ואורטוריות. היא בטוחה; אפילו לא נחוץ להרהר בכך.
בעוד החשכה מתקבצת, ואחרי שהשרי בגביע נלגם כמעט עד תומו, השתהתה העלמה נַיְטינְגייל על מקומה עוד דקות אחדות. כל חייה, חשבה לא פעם, נחיו בחדר הזה, היכן שאביה העתיר עליה פינוקים בילדותה, היכן שליווה אותה כל הדרך כולה בסערות ההתבגרות, להיכן שהביא ערב-ערב ממפעליו עוד ממתק-שוקולד שהמציא למענה. כאן נלחץ מאהבה אל גופה ולחש כמה יפה היא, ונשבע כי לא יוכל לחיות בלעדיה. וכאן, באותו חדר עצמו, פלא התרחש.
דרך האפלולית גיששה את דרכה אל מפסק-האור ליד הדלת. החדר, עתיר הדים וזיכרונות, ודאי מושפע גם הוא מאחר-הצהריים הזה. לא ייתכן שנשאר כשהיה. אך כשהעלמה נַיְטינְגייל הדליקה את האור – דבר לא השתנה. אבל עד שלא הגיפה את הווילונות, לא השגיחה כי היה שינוי. קןפסית-ההרחה עם סמלי-האצולה של משפחה כלשהי נעדרה משולחנית-החלון.

ביום שישי שאחרי-כן נעלם ברבור של חרסינה, ואחר כך מכסה-סיר ועליו סצנה מ"תקוות גדולות" [מאת דיקנס], ואחר כך עגיל שהסירה כי התופסן היה מקולקל. הצעיף, דקיק מכדי לשמש נער, לא היה עוד על המתלה במסדרון כשחיפשה אותו יום שבת אחד בבוקר. שני חיילים של חרסינת-סְטאפורדשיר נעלמו.

היא לא ידעה איך עלה הדבר בידו. היא התחקתה אחריו ולא השגיחה בכלום. היא גם לא אמרה כלום, והנער עצמו היה כל כך בלתי-מעושה בנוגע למתרחש, כל כך בלתי-מוטרד עד שהתחילה לתהות אם לא טעתה, אם לא אחד מתלמידיה הפחות מצודדים הוא ששלח יד, או אולי רק עתה השגיחה במה שאולי נלקח ממנה לאורך תקופה. אבל דבר מזה לא התקבל על הדעת, ותירוציה הקלושים התמוטטו. משקולת-הניירות בצבע ורוד-שושנה הייתה פה כשהתחיל לנגן את הפרלודים של שופן. אך לא היה לה זכר בשובה, אחרי שליוותה אותו החוצה.
היא שהתה עמו, אך לא בתפקיד מורה; כל כך מעט היה לה ללמדו. ועם זאת ידעה כי הוא מוקיר את נוכחותה, כי היותה קהל-מאזינים היה חשוב לו יותר מההערות שתרמה. ייתכן, שאלה את עצמה, כי לפני צאתו מן החדר הוא מתכבד במה שנחשב בעיניו כשכר על ביצועיו? משוגות–דמיון ילדותיות כמו זאת, אינן דבר בלתי-שכיח; היא עצמה שגתה לא פעם בהתראוּת ובהעמדת-פנים. אך גם זאת פטרה כבלתי נכון.
בלילות שכבה ערה. עגמת-הנפש והבלבול שאחריה פרנסו ללא רחם חלומות ססגוניים, שבהם היה עמה ילד אומלל והיא ניסתה לנחמו, לדובב אותו אחרי שסיים את נגינת היצירות. שוב ושוב חזרה וניסתה להגיד כי קרה לה פעם שלקחה במשיכה ממתק-שוקולד מהקופסה המיוחדת של אביה, אך לא עלה בידה; בחשכה, אחרי שניעורה, הייתה טרף למחשבות שלא חשבה מעודה. האם אביה, תהתה, היה כל מה שנראָה לעין; האם הגבר שאהבה והעריצה שש-עשרה שנים, עשה שימוש ברגשותיה הנלבבים אליו. האם ממתקי-השוקולד של אביה היו אמצעי לקנות את התנהגותה הטובה? האם מסירותו אליה בשנים שאחרי כן הייתה פיתיון, להמריץ אותה שתישאר אתו בביתו, הייתה אנוכיות בתחפושת? והגבר שרימה את אשתו, האם רימה גם את פילגשו, כי רמאות הייתה חלק ממנו ושקריו הסתננו דרך התשוקה שהייתה ביניהם?
בחשכה הדפה את כל זה מעליה, תוהה מאין בא לה הדבר ומדוע נדמה שהוא קשור למתרחש כעת. אך תמיד חזר אליה, לכאורה האמת שהיא אינה מבינה שופכת אור על צללים שתעתעו בה פעם. האם גנֵבה היא עניין של מה בכך, החפצים שנלקחו היו קטנים כל כך, והרבה נשאר? אם הייתה מדברת, התלמידּ לא היה חוזר אליה, גם אם הייתה אומרת מיד שהיא מוחלת על עברה קלה שכזאת.
האביב של אותה שנה פינה דרך לקיץ, לגל חום של ימים צחיחים שנמשכו עד גשמי אוקטובר. כל אותה תקופה, בימי שישי אחר הצהריים, צלצל פעמון הדלת והוא היה שם, אותו נער שותק, שהניח את כומתתו על מדף כוננית-התלייה, שהתיישב אל הפסנתר ולקח אותה אתו אל גן-עדן.
גם תלמידיה האחרים של העלמה נַיְטינְגייל באו והלכו, אך מכולם רק הנער לא ביקש אף פעם שינוי יום, שינוי שעה. מעודו לא הביא אתו פתק, שום תירוץ לעוס לא יצא מפיו, שום הפרעה שאין לזהות את סיבותיה. גרהם המשעמם דיבר על חיות-המחמד שלו כדי לעכב את רגע נגינתו של קטע שלא תִרגל, דיאנה התייפחה. האצבע של קורין כאבה. אנג'לה ויתרה. ואז, מחליק לו עם מירוץ הזמן, הגיע יום שישי נוסף ותפס הָכֵן את מקומו כאחר-צהריים של רוגע במוקד חייה של העלמה נַיְטינְגייל. ועם זאת, בכל פעם שהנער הלך לדרכו, היה לגלוג בצלילים שהוסיפו להדהד חלושות.
שוב התחלפה העונה, ושוב, עד שיום אחד הנער לא חזר. שיעורי הנגינה ובית הספר כבר לא היו לפי מידתו; משהו אחר בא.
לעלמה נַיְטינְגייל הביאה היעדרותו שלווה; וככל שהזמן נערם, שָקַָט ונרגע בה אי-המנוח. אם אב גלמוד הפך לאיש שמחשב חישובים – פחות נחשב בעיניה עכשיו מאשר ביום שנפקחו עיניה לראות. אם אהוב יקר-ללב שם לצחוק את האהבה – פחות נחשב בעיניה עכשיו ממרחק-הזמן המנחם. היא נפלה קורבן לנער, שהתרברב לפניה במיומנותו הנוספת. נפלה קורבן לה עצמה, לתמימותה הפזיזה, לרצונה להאמין למה שדימתה לראות. כל זה, הרגישה עתה, הוא אמת ונכון. ועם זאת, משהו המשיך להציק. טוב תעשה אם תחקור בזה קצת יותר.
זמן רב אחרי כן חזר הנער – גס יותר, גבוה יותר ומחוספס, מגושם כדרך מתבגרים. הוא לא בא להחזיר לה את רכושה, אלא נכנס ישר פנימה, התיישב וניגן לפניה. התעלומה שבמוזיקה ניכרה בחיוכו כשגמר לנגן, בעודו יושב ומחכה לאישורהּ. ועוד היא מביטה בו, תפסה מה שלא עלה בידה קודם: שתעלומה היא פלא בפני עצמו. שלה עצמה אין בו חלק ולא זכויות. שלמעלה מן המידה השקיעה בניסיון להבין את הקשר בין השבריריות האנושית לבין האהבה או לבין היופי שברוכי-הכישרונות מביאים אתם. הושג האיזון; ודי בכך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *