וִיטוֹריוֹ I שירלי הֶזָרד (2016-1931)

בדרך הביתה עצר ויטוריו ב"נָניני" וקנה עוגה. היה כמעט ארבע והעיר ניעורה שוב לחיים אחרי הסייסטה. החנות כבר הייתה מלאה אנשים, מחולקת לבית-קפה ולמגדנייה, ובעודו מתלבט מול תצוגת העוגות יכול לשמוע מאחוריו נקישת ספלים וכוסות וחילופי דברים.

שעוּן על דלפק הזכוכית וממתין שישרתו אותו התחיל להרגיש מטופש בנוגע לכל העניין. הוא לא רוצה זוג זר בביתו. הרעיון לא היה עולה בדעתו אלמלא פרנצ'סקו, עורך הדין שלו. פרנצ'סקו מתערב יותר מדי בענייני הכספיים, הרהר. פרנצ'סקו הוא שהציע כי ישכיר חדרים בעונת הקיץ, והוא שמצא  את הזוג האנגלי שכל הסיכויים, הרהר ויטוריו בעצבנות, שברגעים אלה כבר הגיעו והם מוסרים את פרטיהם. הוא הקיש באצבע על הדלפק, וכשהבחורה באה בחר לו עוגה מעוטרת בפֵּרות מזוגגים. בעת שחיכה כי יארזו אותה, הוציא מכיסו זו הפעם השלישית את הפתק שפרנצ'סקו נתן לו ובהה בשם: ג'ונתן מוֹרֵי.

הוא יצא מן החנות מחזיק בלולאת חוט-האריזה של קופסת-העוגה הזהובה-אדומה. הבחורה ליד הדלפק וזו שבקופה חייכו אליו; וכמוהן השוטר, בזמן שוויטוריו חצה את הכביש: "Buona sera, Professore [ערב טוב, פרופסור]". העוגה, ידע, לא נעלמה מן העין, וייעודה נרשם בזיכרון. העיר, שידעה מה לצפות ממנו כבר כמעט שישים שנה, יכלה, בכוח ההיקש, להמציא הסבר גם לסטייה הקלה-שבקלות ממנהגו.

הבית עמד בקרבת מקום, בקצהו של רחוב צר, ובכל פעם שהתקרב אליו היה מודע שוב אל חנו. בעבר היה שייך למשפחתו, ועכשיו הוסב לבית דירות. הבית נבנה בדמדומי גדולתה של סיינה וכבר לא בימי הביניים, ועל כן לא נמנה עם הארמונות הקטנים המובחרים שהיו מוקדי-העניין של העיר. בכל זאת היה זה בניין הדור מאבן לבנה צלוּפת רוח וגשם, עם ארבע שורות צרות של חלונות מקושתים על פני חזית מעוגלת. בהיכנסו פנימה מהרחוב המוצף שמש יוני, קידמו אותו קרירות ואפלולית וריח כשל כנסייה. המעלית הייתה מושבתת שוב לפי הפתק שהשתלשל ממוטות כלובהּ הקטן, והוא התקין עצמו לעלות אט-אט במדרגות השטוחות.

ג'וּּסֶפּינָה התייצבה בדלת עוד לפני שהספיק לצלצל. הוא ראה שהיא לובשת את שמלתה השחורה החגיגית וסינר מעומלן, ושערה האפור אסוף בקפידה לפקעת על עורפה. כמה מגוחכים אנחנו, הרהר, בעודו מוסר לידיה את קופסת העוגה. אני אגיד להם שנמלכתי בדעתי, שאין חדרים להשכרה. חיוך הסתמן על פניו לנוכח הפאניקה שאחזה בו, ואילו ג'וּּסֶפּינָה נזפה בו בקול נמוך על האיחור. " E già venuta, la sigora [הגברת כבר הגיעה]," לחשה, והניחה לו לעבור.

הוא עצר ליד המראה בפרוזדור ותיקן את עניבתו. "A, si? E com' è? [ואיך היא?]" ג'וּּסֶפּינָה ריחפה לידו אוחזת את קופסת העוגה בידיה השמנמנות. " Carina. Carina e gentile. Sta nello  studio [יפה. יפה ומנומסת. היא בחדר העבודה]."

הוא הורה שיכינו תה ופנה במסדרון אל חדר עבודתו. הדלת לא הייתה סגורה לגמרי, וכשפתח אותה לרווחה נשפך אור אחר-הצהריים מן החלון וגרם לו לעצור על מקומו. האישה שישבה ליד המכתבה הסבה אליו את ראשה וקמה על רגליה. הוא חצה חיש את החדר ומלמל באנגלית: "שבי בבקשה, מה שלומך," והיא נטלה את ידו ואמרה "אני איזבל מוֹרֵי."

אחרי שחזרה והתיישבה פנה ויטוריו לכוון את אחד התריסים כדי להסיט את האור מפניהם. מחשבתו הראשונה, כשמשך אליו כיסא נוסף, הייתה כי החדר מרופט ומבולגן ללא תקנה. השטיח הפרסי, שתמיד חשב עליו שהוא נהדר, היה, כך ראה עכשיו, כמעט שחוק; משענות העור של הכיסאות היו לבנות משימוש. ספרים גלשו מן המדפים אל השולחן ואל המכתבה, ואפילו התגבבו על הרצפה. בין הקישוטים על הפסנתר היה תצלום של אשתו תֶרֶסָה, מעוקם ודהוי במסגרת הפלוסין. הפסנתר עצמו, שכמעט לא היה בשימוש מאז מותה, היה מן הסוג הזקוף, מיושן וחסר כל ייחוד ומעוטר בבתי-נר מפליז. הוא בהה לפניו בחדר כאילו הוא הדייר המעותד ולא האורחת שלו.

מחשבתו השנייה, שנתלוותה לה איזו מורת-רוח, הייתה כי גברת מוֹרֵי, כמו שרמזה ג'וּּסֶפּינָה, היא יפהפייה. כמו דיוקן – פנים סגלגלות, שזופות ומהורהרות, והוסיפו על יופיין עיניים חומות, אף קצר וחיוך חסר-ישע. שערה הבהיר, שהשמש צבעה בו פסים, היה מלופף סביב ראשה ומשוך לצד אחד לפי צו האופנה באיטליה בשנה ההיא – 1957. היא לבשה שמלת כותנה עם דגם של פרחים כחולים. בת עשרים וחמש, אולי עשרים ושש, שִיער, והביט בה כמעט בטינה, כאילו הכניסה איזו מהומה אל ביתו. על מבטו השיבה בחיוכה התם.

"בעלי מוסר את התנצלותו," אמרה. "הוא היה חייב לנסוע לפירנצה היום בענייני עסקים."

"הוא כותב מדריך-תיירות?" שאל ויטוריו, תוהה אם פרנצ'סקו הבין דברים לאשורם.

נראה שלא, כי מרת מוֹרֵי היססה, קימטה את מצחה, ואחר אמרה: "טוב, סוג של מדריך-תיירות. תיאור של הציורים, למעשה, הציורים בסיינה. לפירנצה הוא נסע לבדוק רפרודוקציות. סביר שנשהה כאן בערך חודשיים, אבל תלוי כמה זמן ייקח הכול." היא השתתקה, וכשלא אמר כלום, הוסיפה: "אני מתארת לעצמי שחיית באנגליה?"

"תשע שנים," השיב, וחשב לעצמו כמה רחוק נראית לו הגלות ההיא. "נסעתי לשם  ב-1937, אחרי שאשתי נפטרה, וחזרתי ב-46'."

"אני מקווה שהיו נחמדים אליך שם."

הוא חייך. "לשהות שם בכלל, איש איטלקי בתקופת המלחמה, פירושו שסבלתי. מעודי לא פגשתי אנשים כל כך אדיבים. ובמקצוע שלי – אני חוקר של תרבויות עתיקות – יכולתי מיד למצוא אנשים שהיו שותפים לענייני בקלסיציזם."

"אז אני שמחה," אמרה, לכאורה האחריות מוטלת עליה.

"באנגליה, החיים הם תהליך ארוך של התרגעות," המשיך ואמר. "לנו, האנגלים זרים כמו בני המזרח הרחוק – עם וגינוני הרשמיות שלהם, המוסכמות שלהם, השתיקות שלהם. לעולם לא הייתי מעלה בדעתי, אלמלא חייתי שם, כמה הם נוחים להיפגע וכמה הם רגשניים."

מלוּוה צלצול צלחות וכלי כסף נכנסה ג'וּּסֶפּינָה עם מגש של תה-מנחה. ויטוריו, שהורגל לשתות את התה שלו מתוך ספל חרס סדוק, הזדרז ופינה מקום. העוגה, כלילת-השלמות, הוגשה על טַסית של כסף.

הוא התחיל לחלק את הספלים והתחתיות. "או אולי תעדיפי כוסית של משהו – של יין…?"

"לא," אמרה. "זה נחמד כמו שזה. שאפרוס את העוגה?"

אחרי שהתארגנו עם הספלים והצלחות שאל אותה: "בעלך – הוא אמן בעצמו?"

"לא. הוא מפרסם ספרים מהסוג הזה –  בשנה שעברה נסענו לפֶּרוּגָ'ה. זה פשוט מעניין אותו. הוא למד לימודים קלאסיים באוקספורד," אמרה ולא הרחיבה. משולש קטן של עוגה, שהתפורר בין אצבעותיה, נפל ארצה, והיא התכופפה לאסוף את הפירורים. "השטיח הנחמד שלך," אמרה.

"גם את עובדת?" שאל.

"לא הרבה, לדאבוני. אני מנהלת כרטסות וכדומה, ואני מסתובבת עם ג'ונתן, למרות שלפעמים הוא מעדיף להיות לבדו. שכרנו מכונית, ובבקרים אנחנו בדרך כלל נוסעים לאיזה מקום – הספר הוא על סיינה וסביבותיה. אתמול נסענו לרוֹזִיָה; בכנסייה שם יש ציור מאת…" היא השתהתה.

"מַטֵאוֹ די ג'ובאני," השלים אחריה, מרוצה מבורותה. באנגליה לימד לטינית זמן-מה בבית ספר לבנות, וכעת צייר בדמיונו את השכלתה – קמצוץ בלתי סביר של היסטוריה, כמות לא מתואמת של גאוגרפיה והיכרות מבולבלת אך מתמשכת עם המשוררים. לטינית, זאת ידע מכישלונו האישי, אפשר להוציא מן החשבון לגמרי. שוב עלו לנגד עיניו שורות פרצופים חיוורים תמימי-דרך, רכונים על ספרים מוכתמים בדיו.

נפלה שתיקה קצרה. ויטוריו הניח את הספל מידו. "כדאי שאספר לך על הבית," אמר, "או, טוב יותר, אראה לך אותו. אתם תקבלו את חדר השינה ואת הסלון. חדר השירותים הוא סמוך לחדר השינה. אני אעבור לכאן, לחדר הזה, כך שלא יפריעו לכם. לא, באמת," אמר, כשארשת פניה הקדירה במחאה. "כך אני אהיה מרוצה יותר. לא פעם אני ישן כאן, כשאחי מגיע מרומא. לצערי, היות שהדירה היא ממש מתחת לגג, היא די חמה בקיץ, אבל אבא שלי – פעם כל הבית היה שייך לו – שמר לעצמו את הקומה העליונה בגלל הנוף. מה עוד? יש מים חמים, אך לדאבוני רק בבוקר." שוב היסס, ואז ציין בקול רפה את המחיר של המגורים.

"זה נשמע כל כך מעט," אמרה.

"חשבתי שזה יותר מדי," ענה, בנימה דומה.

 

ג'ונתן מוֹרֵי היה כל כך גבוה, שנאלץ להשתופף בכניסתו לדירה; וכל כך רזה, שהגידים והעורקים התבלטו בבירור על זרועו החשופה, המאומצת מכובד המזוודה. הוא היה באמצע שנות השלושים שלו, גבר נאה ושקול, מבטו קודר ושערו חום וחלק. אחרי שהניח מידו את המזוודה בחדר הכניסה, נפנה ובירך את ויטוריו בלחיצת יד. חזותו (בלי שיחרוג מכללי הנימוס) לא הסגירה דבר, ואיזבל שהתקרבה בעקבותיו, מחזיקה שטיח ומכונת כתיבת ניידת, היא שפתחה ואמרה.

"במלון רצו שנפנה את החדר לפני ארוחת הצהריים – אני מקווה שלא הקדמנו מדי… " היא הניחה לוויטוריו לקחת את מכונת-הכתיבה מידיה. "תודה. זה ג'ונתן."

ויטוריו, שותק וביישני, הוביל אותם במסדרון אל החדר שג'וּּסֶפּינָה ערכה בו סידורים אחרונים. החדר היה נרחב וגבוה וקירותיו ביָרוֹק חסר-חיים. התקרה המקומרת הייתה לבנה, ובמקום או שניים מתפוררת. הרהיטים, מעץ כהה, היו נטועים אל מקומם, עד שנדמו כגידולים טבעיים מן הרצפה, והמיטה הייתה כה רחבה, כמעט רבועה. כיסוי המיטה היו באותו זהוב דהוי כמו הריבוע של השטיח במרכז, על רצפת אריחים אדומים ושחוקים. על קיר אחד, מעל כוננית ספרים, היו תלויים שני תצלומים של ראשי פסלים יווניים, ומעל המיטה רפרודוקציה מהוהה של ציור מאת אמברוג'ו לוֹרֶנצֶטי על מצע של עץ. התריסים הירוקים-כהים היו מוגפים למחצה כנגד שמש הבוקר; במִפלש שבתווך, בכל אחד משני החלונות, הייתה תלויה רצועה של נוף פלורנטיני.

ארבעתם עמדו באמצע החדר כמו  אורחים שהקדימו לבוא למסיבה והם מנסים לאתר את נקודות ההשקה ביניהם. ג'ונתן לקח את מכונת-הכתיבה מוויטוריו והניח אותה על הרצפה ליד המיטה.

"אני מקווה שיהיה לכם נוח," אמר ויטוריו. "אם תצטרכו משהו, תודיעו לי?"

היה מלמול של תודות. ג'וּּסֶפּינָה, בגלל השפה הבלתי-מובנת לה, הקדימה ויצאה מן החדר.

ויטוריו חזר לחדר-עבודתו וסגר את הדלת. הוא התיישב אל השולחן, שילב את ידיו באפס מעשה על הדפים שנפוצו על גבי הנייר הסופג והמתין שכובד המטרד ינחת עליו. חוץ מהביקורים האקראיים של אחיו המבוגר ממנו ג'אקוֹמוֹ, שהיה מגיע מרומא בעסקי נכס משפחתי שהיה להם בקרבת סיינה, הוא לא חלק את ביתו מאז מותה של תֶרֶסָה. בלונדון, במעונו של קצין הודי בדימוס, הקפידו על פרטיותו בדקדקנות.על צד האמת, פעם אחת בלבד הקל הקצין בעקרונותיו, כשחצה את מפתן דלתו של ויטוריו וכפה עליו קנקן של שימוּרֵי צ'אטני לרגל הניצחון באל-עלמיין. בשובו לסיינה הסתגר ויטוריו בפרישות מוקפדת של מלומד סגפני. חלק הארי של היום הקדיש לעבודתו – הכרך השלישי של חיבורו על היבטים בשפה היוונית הקלאסית, ואת שעות הערב בילה בקריאה. חיי החברה שלו התנהלו כמעט לגמרי בבית הקפה, ושם, במשך שעה-שעתיים, הוא פגש את כל מי שאיווה לו מתושבי המקום. חבריו היו כולם אנשים כדוגמתו – בני תרבות, בעלי-נימוסים, מעוטי-אמצעים. האפשרות כי ינחלו הצלחה עולמית כלל לא עלתה על דעתם; הם הסתפקו בהשערות איזו צורה תהיה לכישלונם.

שלוש שנים קודם לכן קנה ויטוריו מכונית טוֹפּוֹלינו משומשת ועל ידי כך התרבו פעילויותיו. מעת לעת נסע לאזור הגבעות בדרום סיינה לבדוק את החווילה המשפחתית, את הבית שבו בילה את ילדותו ונעוריו. הבית היה סגור וריק מאז המלחמה וכעת היה בבעלותו של אחיו ג'אקומו.

ויטוריו היה בן חמישים ותשע. כבר שנים כה רבות הוא חשב ודיבר על עצמו כעל זקן, שיום הולדתו השישים חל לכאורה בעבר הרחוק ונראה לו מוזר שהוא עדיין לא הגיע אליו. את תחילת זקנתו תִארך ביום שאשתו הלכה לעולמה לפני עשרים שנים. אלמלא חשש כי בכך יבגוד בזכרה, היה מודה בינו לבינו כי המועד חל עוד מוקדם יותר. בקושי הצליח להיזכר כי אי-פעם קיננו בו רגשות שאפשר לקרוא להם עֲלוּמים. כובד של מהומות משפחתיות בילדות התחלף כבר בראשית נישואיו בצער שציערה אותו מחלתה הממושכת של תֶרֶסָה, ומיד אחר כך בבדידות ובמצוקה של גלותו. סגנון חייו מאז ששב לסיינה ייצג את השלווה האמיתית הראשונה שהצליח לחוות. לא ברצון דימה לו סיום לכך שאיננו תשישות ומוות.

היות שאיתר בו את הרגשות הללו, הופתע לגלות כי בואם של הזוג מארֵי לא הסב לו, לפחות עד כה, שום כאב. ממרחק, מבעד לדלת הסגורה, יכול היה לשמוע צלילי מזוודות נהדפות על פני רצפות של אריחים, ואת קולה הרם של ג'וֹזֶפּינָה; ופעם אחת, אל תוך השתיקה, ניתז צחוקה של מרת מוֹרֵי. הוא לקח עט והוריד את ידו אל הדף, אך עדיין השתהה מן הכתיבה, כל כך גדלה פתיעתו מן ההנאה שהוא מרגיש ומן ההד הנחמד של מה שפירש כהתרגשות.

 

אותה שנה היה האביב קריר ורטוב והסתיים בשבוע של חום מסמא שבישר את הקיץ. תיירים טיילו ברחובות המפותלים המוצלים של העיר וטיפסו על המגדלים הצרים. בסוף המסע צנחו אל כיסאות בפיאצה והזמינו להם משקאות קלים  עם קרח. ג'ונתן מוֹרֵי התלונן כי לעבודתו במוזיאון מפריעים המונולוגים של הסטודנטים הגרמנים והדשדוש הכבד הסרבני של קבוצות טיילים שהאוטובוסים פלטו. איזבל חייכה, והשיטוט בעיר שיזף אותה ועשה אותה שמחה וטובת לב.

בבקרים, כמו שכבר סיפרה לוויטוריו, נהגה לנסוע עם ג'ונתן לבקר כנסייה או מוזיאון מחוץ לעיר. ג'וֹזֶפּינָה הביאה ארוחת בוקר אל חדרם, ובמהרה החזירה איזבל את המגש והכלים הריקים למטבח.  לעתים היה שם ויטורריו שדיבר בענייני משק-הבית, והנה היא נכנסת פנימה, עטופה בחלוקה הלבן, ומרשימה, ומכובד המגש היה שערה שמוט אל אחורי גבה בצמה עבה שהייתה פרומה ומעוכה מן השינה. את שתי ידיה השעינה על שולחן המטבח, ותוך שהיא צוחקת על האיטלקית שלה עצמה הצולעת, פטפטה עם ג'וֹזֶפּינָה, וויטוריו שהסתכל בה, שאל את עצמו מדוע כל הנשים לא מסתובבות בשער ארוך.

בשובם אחרי ארוחת הצהריים ניגש ג'ונתן אל המוזיאון ואיזבל שכבה לנוח. בארבע הסבה עם ויטוריו לתה-מנחה אף כי טקס העוגה לא חזר עוד. תמיד חשב כי שעות אחר הצהריים שלו הארוכות, כשהוא פָּרוש מן הציבור, חיוניות לו ובלתי ניתנות לשינוי, ועתה גילה לתדהמתו כי אפשר לברוא חיש-קל הרגל חדש ולהתנכר אל קודמו. הוא מצא שהוא מכין לקראתה שיחות קטנות מדומיינות, שאף פעם לא ראו אור עולם, ולאחר מכן היה שואל את עצמו על מה הם דיברו בעצם. נוכחותה נראתה לו כמותרות נפרזים ושאינם מתיישבים עם חדרו. כמו ביום בואה היא ישבה מולו, האור הלכוּד בתריס מטיל פסים על שערה ועל זרועה ומעוות את הדגמים הצבעוניים של שמלתה.

בימים שחזר מן המוזיאון בשעה מוקדמת, היה ג'ונתן מטייל עם איזבל בערב בפיאצה, אך על פי רוב הייתה משוטטת לבד ומחכה לו בבית-הקפה. כמו תיירים אחרים הם עלעלו בעיתונים זרים באור הדועך וצפו בהמון וחיו בעקיפין את החיים הנעימים של העיר. ג'ונתן היטה את ראשו אל דיבורה של איזבל בחיוך מרוחק סלחני, ולפעמים השתתקה איזבל גם היא. כל ערב סעדו אי-שם בסיינה, וכשעזבו את הפיאצה, תרים אחרי מסעדה, הייתה פסיעתם איטית ורצינית כאילו הם צועדים בתהלוכה.

אם עדיין ישבו בבית-הקפה כשהגיע לשם ויטוריו לקָמפָּרי הטקסי שלו לפני ארוחת הערב, היה מצטרף אליהם עד שירד הלילה, ואם היו עמו חברים היה עוצר ליד שולחנם להחליף ברכת שלום. בתור אנגלי, היה ג'ונתן כבד-ראש מדי בעיני ויטוריו, והתקדשותו לעבודתו גבלה בהתבצרות. ידענותו המופלגת נדמתה כמחותלת בכיסוי של איפוק, כאילו היא יקרת-ערך מכדי שתהפוך למקור הנאה לציבור. ויטוריו תהה האם קרה לאיזבל שהחיים היו לה קשים מדי. ממה שהבין היו השניים נשואים ארבע שנים.

ערב אחד לא מצא אותם בהגיעו לבית-הקפה, אף שמזג אוויר נוח נפלא הביאוֹ לשם מוקדם מן הרגיל. בית-הקפה שכן על מעלה מתון שנשקף אל הפיאצה המרוצפת שצורתה כצדפה, ובהנאתו הרגילה הרכה השקיף על גוני הזהב והוורוד הבשל של הבניינים ושל מגדל-הפעמונים המתנוסס כמו טיל. המרחב הפתוח התרפרף בשמלות עזות-צבע ובחולצות כחולות וביונים נרפות. שניים-שלושה הולכי רגל הניפו אליו יד בברכה, והמלצר שקרב לשולחן עם מגש תחוב לו תחת זרועו הניד בראשו ואיחל לו ערב טוב.

"Buona sera, Sergio," החזיר לו ויטוריו. "Come va? [איך הולך?]"

"Eh, Professore, si tira avanti; si tira avanti  [אֶה, פרופסור, מושכים, מושכים]."

יחד התבוננו בנוף רגע-שניים, ואז הלך סרג'יו והביא לוויטוריו את הקָמפָּרי שלו. ויטוריו הרכיב את משקפיו ולקח לידו את העיתון. בעודו עושה כן, היה נדמה לו שהוא רואה את איזבל חוצה את הכיכר לעברו והוא השתהה, העיתון המקופל בידו. הוא לא היה בטוח שאיזבל היא זו, וכשהתקרבה הסיר את משקפיו וצמצם את עיניו מול השמש של שלהי אחר-הצהריים. כשהייתה במרחק צעדים אחדים ממנו, נעץ בה את עיניו ואמר בקול רם למדי: "הסתפרת!"

היא התיישבה לידו והניחה את צרורותיה על השולחן. שערה, שהפיק ניחוח חרוך, מסגר את פניה בשתי עקומות יוֹניות קצת מעל כתפיה. רגל אחת היא הסמיכה על המוטָה שבתחתית השולחן.

ויטוריו הניח את העיתון ואת משקפיו על המפה שלפניו. "אבל למה?"

היא החוותה תנועה קלה רפויה. "טוב, אתה יודע. בקיץ חם מאוד, וכשחופפים את השער, לוקח לו שעות להתייבש. וחוץ מזה, ג'ונתן מתלונן שיש שערות ארוכות על כל דבר…" היא נגעה בראשה בסקרנות. "אני מתארת לעצמי שהוא יגדל שוב."

"כמה זמן לקח לו לגדול קודם?"

"שש שנים." לרגע נראתה חמורת-סבר, ואז פרצה בצחוק, לא מעט מזה בגלל תגובתו הנסערת.

המלצר ניגש לשולחן עם הקָמפָּרי של ויטוריו והביט בה בפנים אבלות. "Si è tagliatai capelli, la signora [הגברת הסתפרה]."

ויטוריו, שהציץ וראה את פניה המושפלות, המסמיקות, הנהן אל סרג'יו לאות השתתפות, שב ונטל את עיתונו והזמין בשבילה.

"לא חשבתי שיעשו מזה כזה עניין," אמרה.

הוא חייך. "עד מחר כל העיר כבר תדע."

"האלו," אמר ג'ונתן, מפלס לו דרך בין השולחנות. הוא התיישב מול איזבל. "קניתי את האובּזרבר – חשבתי שאת אולי כבר קנית את הטיימז. כבר הזמנת?" הוא הסתכל סביבו, מחפש אחר סרג'יו. "אני רואה שהסתפרת."

"מה דעתך?" שאלה, ושוב הרימה יד אל ראשה.

"אני מתאר לעצמי שככה יותר נוח." היא התרווח בכיסאו וסקר את הכיכר.

ויטוריו, שקוע בעיתונו, התחמק ממבטו של סרג'יו.

 

את בוקר המחרת בילה ג'ונתן באָשָנוֹ. איזבל לא הצטרפה והבטיחה להשלים את הכרטסת שלו, אך במהרה זנחה את הכרטיסיות על השולחן בסלון ויצאה לקניות. היא סעדה בעיר, וג'ונתן, שחזר מוקדם מהמצופה, חסר את חברתה ויצא לסעוד בגפו. אחר הצהריים הוא חזר אל הבית בדרכו מן הקתדרלה אל המוזיאון, ושם סיפרה לו ג'וֹסֶפּינָה כי איזבל הגיעה לא מזמן והיא מארחת לוויטוריו לתה-מנחה.

אותו ערב הוא יצא מן המוזיאון עוד טרם סגירה ופנה ישר הביתה. הוא נכנס בשקט אל חדרם וסגר את הדלת אחריו.

ישובה הייתה מול המראה וצובעת את ציפורניה. היא חייכה אל בבואתו, אבל כשרכן לנשקה הזדעקה: "אוי, תיזהר – הציפורניים שלי!"

הוא נפנה מעליה בקוצר רוח והתיישב על המיטה, ידיו על ברכיו.

היא קמה וניגשה אליו. הוא פיסק את רגליו כדי שתוכל להיכנס בין ברכיו, אך בלי שהרים את ידיו. היא הניחה את כפותיה על כתפיו, אצבעותיה פשוטות קדימה להתייבש.

"בשם אלוהים, תפסיקי לחשוב על הציפורניים שלך. חיפשתי אחריך כל היום." הוא הביט בה בכעס. "את אוהבת אותי? איזה שאלה מופרכת, כי קשה לצפות שתגידי לא, גם לו רצית."

"היה יכול להיות מעניין אם הייתי ממשיכה להעמיד פנים, לא?" שאלה. "סוג של אהבה." הבעתה קדרה. "השיחה הזאת לא מוצאת חן בעיני; אפשר לנסות משהו אחר?"

"העניין הוא," המשיך, "שאני זקוק לך. את יודעת את זה, נכון?"

"ואתה שונא את זה."

"כן," אמר, "כמובן. אבל היה יכול להיות גרוע יותר, לא? אני מתכוון, אני לא צועק עליך או משהו."

"אין לך שום סיבה."

"לא צריכה להיות סיבה," הסביר, נוקט לשון הגיונית. "מה היית עושה אילו צעקתי?"

"חותכת לי את הגרון, אולי," הציעה.

הוא השפיל את ראשו אל כתפה. "זה היה הורס לי את כל החיים."

"גם את שלי, אני מניחה." היא נסמכה אליו. "ג'ונתן."

"כן."

"מישהו קרא לך פעם ג'ון?"

הוא הרהר. "בצבא קראו לי ג'ון. זה דווקא מצא חן בעיני. זה הפך את הכול לבלתי-מציאותי."

"מצחיק לחשוב עליך משתתף במלחמה. אמיץ וכל השאר."

"עוזר," השיב ביובש, "אם זוכרים כמה צעיר הייתי אז."

היא חייכה בדוחק. "אתה יודע למה אני מתכוונת. פיצוצים ומוות וכדומה. זה נראה יותר מדי… מידי בשבילך."

"היית צריכה להתחתן עם מישהו – מידי, כמו שאת אומרת." הוא השתתק רגע. "חשבתי לי שאתמול בפיאצה… את יודעת, כשהופעתי וכולם מתו שאני אקים מהומה על השער שלך…"

"הבנתי את העניין," אמרה.

"טוב, אולי זאת הבעיה שלך; את מקבלת בהבנה גדולה מדי. זה מקל עלי מאוד. בכל אופן, חשבתי, כן, זה מה שהיא צריכה. מישהו שיעשה הרבה רעש. מישהו שיהפוך אותה לפרויקט של חייו. מישהו כמו ויטוריו שלנו."

"למה אתה מתכוון?" אמרה, בלי שהניעה אבר.

"מה שאני מתכוון, יקירתי, הוא שהבחור המסכן מאוהב בך מעל הראש – ואני מזדרז להוסיף, בדרכו האקזוטית, לפי הסגנון הישן." הוא הרים את ראשו. "הבחנת בזה?"

"אז כן, הבחנתי," השיבה. "כמובן."

הוא עצם את עיניו. "זה מה שאני לא סובל אצל נשים. תמיד הן יודעות כל דבר ראשונות. הן מתנהגות כאילו הגברים הם – אמריקנים באירופה." שוב הביט בה. "טוב, אל תסתכלי עלי ככה. אני לא רומז שזה הדדי. בקושי. זה רק שהוא יכול היה להיות הרבה יותר טוב בשבילך,mutatis mutandis [בלוויית השינויים המתחייבים]."

היא התרחקה ממנו, שילבה את ידיה בהיסח הדעת על חזה, ציפורניה נשתכחו ממנה. "מה עשית היום?" שאלה.

"נסעתי לאָשָנוֹ, לבקר במוזיאון של הכנסייה," אמר. "וראיתי ציור של סאסֶטָה באוסף פרטי."

"היה יפה?" שאלה בנימוס.

הוא חייך. "טוב… זה היה סאסֶטָה."

היא חזרה אל כיסאה ונטלה את בקבוקון הלכּה. ג'ונתן עקב במראה אחר משיחות-המברשת הלא-אחידות של ידה והשקט החתום של מצחה. הוא הרים את ראשו לדבר שוב, אך נמלך בדעתו, למרות שידה של איזבל השתהתה למשמע שאיפתו החטופה. וכבר השתרע על המיטה ועצם את עיניו.

 

ביום לוהט אחד בשלהי יולי, אחר-הצהריים, עשה ויטוריו את דרכו בחזרה מהחווילה הריקה של אחיו. אחת לשלושה-ארבעה שבועות נהג לבדוק את הבית ולשלוח לג'אקומו הודעה על כל דבר שמצריך טיפול. המשימה הזאת הייתה עליו לנטל כי הביקורים הותירו אותו  מדוכדך, לאו דווקא בגלל הנוסטלגיה שהעירו, אלא מחמת היעדרה.

בדרכו העירה נאלץ לסובב את הפיאצה הגדולה ליד לשכת הדואר, וכשהאט לצד חלקת הגן המרכזית הבחין באיזבל ליד שולחן של בית-קפה קוראת תחת פיסת צל. הוא עצר מתחת לשמשייה אדומה וכחולה עם הכתובת "Punt e Mes" [שם של ורמוט]. "גברת מוֹריי!" קרא אליה, "גברת מוֹריי!" היא לא שמעה אותו. הוא כיבה את המנוע, יצא מן המכונית וניגש אל שולחנה.

מגודל הפתיעה היא התיזה קפה אל התחתית כשהניחה מידה את הספל. היא נשאה את מבטה, סוככה ביד אחת על עיניה ובשנייה הצביעה על כיסא שלידה.

הוא הניד בראשו לשלילה. "השארתי את המכונית שם, ברחוב. הייתי בבית של אח שלי. אולי את רוצה הסעה הביתה?"

"זה יכול היה להיות נחמד," אמרה, כאילו התכוונה לסרב. אבל קמה על רגליה ולקחה את ארנקה ואת הספר. ויטוריו קרא למלצר.

הוא פתח את דלת המכונית, סילק גיליון בן-שבוע של העיתון La Stampa ותמך בה בהיכנסה. הם זנחו את הצל שסיפקה השמשייה והתקדמו בסבלנות אל הכביש הראשי, שהיה חנוק מנחיל המכוניות והקטנועים של אחר-הצהריים והולכי-רגל פזיזים.

"הנסיעה אל הבית של אחיך הייתה ארוכה?" שאלה.

"בכביש לגרוֹסֶטוֹ זה לוקח כעשרים דקות," סיפר לה. "כשהייתי ילד, היינו מבוּדדים בהרבה. להגיע לסיינה נחשב טיול ממש. אנשים לא קפצו לביקור – אם בכלל הגיעו, הם נשארו ללילה. ואז, אבא שלי, ככל שהוא הזדקן הוא יותר ויותר הסתגר מהעולם."

"מה הוא עשה?"

"הוא היה חוקר של התקופה הקלאסית – מומחה גדול." הוא חייך, ולא בלי שמץ כאב. "השם שלי הוא כמו שמו, ותמיד שואלים אותי אם אני זה שכתב את הספרים שלו. ג'אקומו – היינו רק שני ילדים – נעשה ארכאולוג, ועלי חשבו שאהיה קלאסיציסט; כמו אצל משפחות שמייעדות את אחד הבנים לכמורה. וזה, כמו שהסתבר, היה מה שהייתי בוחר בעצמי." כמה זה משעמם, חשב בינו לבינו, במיוחד לאנגלים, שלא מספרים על עצמם בצורה כזאת. הם נעצרו, כמו יתר כלי הרכב, וכשפנה לקבל אישור מהבעתה על השעמום שהוא מטיל בה, גילה שהיא דווקא צופה בו בעניין ובנועם. הוא חייך אליה והוסיף: "את רואה, אחרי הכול זה לא היה חשוב." בקושי ידע בעצמו מה הייתה כוונתו בהערה הזאת חוץ ממה שכל הוויתורים הלא-ברורים בחייו פעלו מתוך איזו פזרנות נפתלת במתכוון להוליך אותו אליה.

הם התקדמו ואז נעצרו שוב, במרחק מה, על ידי הרמזור. "אתם עוזבים בקרוב," אמר בנימה של מי שמכריז הכרזה.

"בתחילת החודש הבא," השיבה.

"עצוב."

כעבור רגע אמרה: "ייתכן שנחזור לאיטליה בשנה הבאה."

"אני מתכוון שעצוב לי." היא לא יודעת, החליט.

"כן, אני יודעת," אמרה.

הוא הרהר (כי באותו רגע הרגיש שהוא מסוגל לשאת זאת) איך בעוד שבוע-שבועיים הם יקומו ויסעו; איך הם יכתבו לו, שניהם, מכתב אחד נחמד ואולי גם גלויות אחדות. הרמזור התחלף לירוק והוא הסתובב בפינה אל רחוב מגוריו הקצר.

בעת שהחנה את המכונית היא סגרה את החלון לצדה. ויטוריו כיבה את המנוע, ובעת שהמתין לה שתאסוף את חפציה, הוא שלף את משקפיו מכיסו ולקח את ספרה לעיין בכותרת. זה היה אחד מן הספרים שכתב.

מבוכתו הייתה גדולה, כאילו שמע אותה מתפללת. "!Accidenti [לעזאזל!]" אמר. "זה בטח משעמם אותך, אבל הצלחת – "

" – להבין משהו? טוב, לא הרבה, מטבע הדברים."

"אז למה בכלל טרחת?"

איזבל לקחה מידו את הספר ופנתה לצאת מהמכונית. היא נראתה מדוכאת וגם, כך חשב תחילה, נעלבת. הוא פתח את הדלת שלו וניגש אליה, על פניו עדיין משוכה פליאה.

ובפליאה, בעיקר פליאה, ראה איך עיניה מתרחבות בדמעות לפני שפנתה ממנו לעבר הבית – פליאה לבלי נשוא שהזעיקה את מלוא כישרון ההבנה שלו. יחד נכנסו לבית והתחילו עולים במדרגות. בכל הווייתו היה מודע אליה נעה לצדו לאט ובעצב, אך לא העלה בדעתו לדבר. הוא הרגיש כי עליו להיות לבד כדי להרהר בכך, כי חייב להיות איזה הסבר הגיוני מאכזב. בקושי הצליח לנשום – מן העלייה במדרגות ומן הפליאה. מעולם, בכל ימי חייו, לא ידע פליאה כזאת.

 

תגובה אחת בנושא “וִיטוֹריוֹ I שירלי הֶזָרד (2016-1931)”

  1. "פליאה" – זה השם שאני הייתי נותנת לסיפור הקצר והמאופק הזה. חבל שאני לא יכולה לקרוא אותו במקור כדי להשוות לתרגום מפני שהתרגום עצמו מעורר פליאה. מטפורות כמו "מותרות נפרזים" או דימויים כמו "ידענותו המופלגת נדמתה כמחותלת בכיסוי של איפוק" או תיאור הרחוב ההומה בני-אדם "המרחב הפתוח התרפרף בשמלות עזות משי" – פשוט מדהים!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *