ורד לאמילי I ויליאם פוקנר (1962-1897)

א.

כשמיס אמילי גרירסון הלכה לעולמה, הגיעה כל העיר ללוויה: הגברים מתוך מעין חיבה מהולה בכבוד לאנדרטה שקרסה, הנשים בעיקר מתוך סקרנות לראות את פנים ביתה, שחוץ ממשרת זקן – צירוף של גנן וטבח – איש לא ראה אותו לפחות עשר שנים.

היה זה בית עץ גדול וכמעט מרובע, שפעם היה לבן, מעוטר בכיפות וצריחים וגזוזטראות עם דגמים שבלוליים בסגנון הקליל והדחוס של שנות השבעים, ועמד בְּמה שהיה אצלנו פעם הרחוב הנחשב ביותר. אך מוסכים ומנפטות כותנה [מנפטה – מפעל להפקת סיבי כותנה] פלשו ומחקו אף את השמות המפוארים של השכונה. נותר רק ביתה של מיס אמילי, זוקף את קלקולו העיקש הקוקטי מעל עגלות הכותנה ומשאבות הבנזין – מפגע לעין בין מִפגעים. ועתה עמדה מיס אמילי להצטרף אל נציגי השמות המפוארים הללו במקום מנוחתם בבית העלמין, שארזיו מסוכסכים וטרופים, בין קברותיהם של חיילי הקונפדרציה והאיחוד [הצדדים במלחמת האזרחים של אמריקה], מהם אלמונים, מהם רמי-דרגה, שנפלו כולם בקרב על ג'פרסון.

בעודה בחיים הייתה מיס אמילי בגדר מסורת, חובה ומושא-דאגה; כמין מחויבות-העוברת-בירושה על כתפי העיר, שראשיתה באותו יום ב-1894 כשקולונל סרטוריס, ראש העיר – אבי הצו ששום כושית אינה רשאית להסתובב ברחובות ללא סינר – פטר אותה מתשלום מסים מיום מותו של אביה ועד נצח-נצחים. ולא שמיס אמילי הייתה מסכימה לקבל צדקה. קולונל סרטוריס המציא סיפור מסובך, שעל פיו אביה של מיס אמילי הלווה כסף לעיר, שהעדיפה, מטעמים משלה, את צורת הפירעון הזאת. רק איש בן דורו ואופן חשיבתו של קולונל סרטוריס היה מסוגל להמציא את הסיפור, ורק אישה הייתה מסוגלת להאמין לו.

כשבני הדור הבא, בעלי ההשקפות המודרניות יותר, הפכו לראשי ערים ולחברי מועצת העירייה, עורר הסידור הזה מידת-מה של מורת רוח. בראשית השנה הם שלחו לה בדואר חשבון מס. בא פברואר, ועדיין לא הגיעה תשובה ממנה. הם כתבו לה מכתב רשמי, שבו התבקשה להתייצב במשרדו של השריף במועד שנוח לה. כעבור שבוע כתב לה ראש העיר בעצמו והציע כי יסור אליה, או שישלח מכונית להביאה, ובתשובה קיבל הודעה על נייר בעל צורה מיושנת, בכתב יד דק וזורם, בדיו דהה, כי שוב אינה יוצאת מן הבית. צורף חשבון המס ללא הערה.

התכנסה ישיבה מיוחדת של מועצת העירייה. משלחת באה לביקור רשמי, הקישו על הדלת שאיש לא עבר בה מאז שחדלה מיס אמילי לתת שיעורי ציור על חרסינה שמונה או עשר שנים קודם לכן. כושי זקן הזמינם פנימה אל חדר כניסה אפלולי, שגֶרם מדרגות הוליך ממנו מעלה אל עלטה גדולה יותר. עמד במקום ריח של אבק ואי-שימוש – ריח מחניק וטחוב. הכושי הובילם אל הטרקלין; היו שם רהיטים כבדים עם ריפוד עור. כשפתח את תריסיו של חלון אחד, הבחינו כי העור סדוק; וכשהתיישבו עלה אבק דק בעצלתיים סביב יריכיהם והסתחרר לאט בגרגרים על פני קרן-השמש היחידה. לפני האח, על גבי כַּן עם ציפוי זהב עכור ניצב דיוקן אביה של מיס אמילי בגיר צבעוני.

כולם קמו בהיכנסה – אישה קטנה ושמנה בשחורים, שרשרת זהב דקה יורדת לה עד מותניה ונעלמת בחגורתה, שעונה על מקל-הליכה מהבנה עם גולה בזהב עמום. מבנה-גופה היה קטן ודל; אולי זאת הסיבה כי מה שהיה אצל אישה אחרת מלאוּת סתם, היה אצלה עובי-בשר ממש. היא נראתה נפוחה, כמו גופה ששהתה זמן רב במים עומדים, ובדומה לכך היה גון עורה החיוור-ירקרק. עיניה, חבויות בתלמי פניה, נראו כשתי חתיכות פחם קטנות תחובות בגוש בצק, והן התרוצצו מפרצוף לפרצוף בעת שהמבקרים השמיעו את מטרת-שליחותם.

היא לא הזמינה אותם לשבת. פשוט עמדה בפתח והקשיבה בלי אומר עד שהדובר עצר בגמגום. ואז אפשר היה לשמוע את השעון הבלתי-נראה מתקתק בקצה שרשרת הזהב.

קולה היה יבש וקר. "אין עלי מסים בג'פרסון. קולונל סרטוריס הסביר לי את העניין. אולי מישהו מכם ישיג לו גישה לארכיב של העיר ותקבלו תשובה שתשביע את רצונכם".

"אבל יש לנו. רשויות העיר זה אנחנו, מיס אמילי. לא קיבלת הודעה מהשריף, בחתימתו?".

"קיבלתי איזה נייר, כן", אמרה מיס אמילי. "אולי הוא מחשיב את עצמו לשריף… אין עלי מסים בג'פרסון".

"אבל תביני, אין שום דבר ברשומות שמראה את זה. אנחנו חייבים לפעול…".

"תדברו עם קולונול סרטוריס. אין עלי מסים בג'פרסון".

אבל מיס אמילי – ".

"תדברו עם קולונל סרטוריס" (קולונל סרטוריס היה בין המתים כבר כעשור). "אין עלי מסים בג'פרסון. טוֹבֶּה!" הופיע הכושי. "תלווה את האדונים אל הדלת".

ב.

וכך הביסה אותם, שוק על ירך, כמו שהביסה את אבותיהם שלושים שנה קודם לכן בפרשת הריח.

הדבר אירע שנתיים אחרי מות אביה וזמן קצר אחרי שאהובה – זה שהאמנּו כי יתחתן אתה – זנח אותה. אחרי מות אביה מיעטה לצאת מן הבית; אחרי שאהובה הסתלק לו, כמעט לא ראו אותה יותר. גברות אחדות נועזו לבוא לביקור, אך לא הורשו להיכנס, וסימן החיים היחיד בבית היה הכושי – אז איש צעיר – שנכנס ויצא עם סל קניות.

"כאילו שגבר – כל גבר שהוא – מסוגל לנהל מטבח כמו שצריך", אמרו הגברות; ועל כן לא הופתעו כשהריח התחיל. זה היה עוד קישור בין העולם הדוחה ההמוני ובין הגרירסונים הנעלים, הכול-יכולים.

שכנה התלוננה אצל ראש העיר, השופט סטיבנס בן השמונים.

"אבל מה היית רוצה שאעשה בקשר לזה, גברתי?" אמר.

"נו מה, תודיע לה שתעצור את זה", אמרה, "אין חוקים?".

"אני בטוח שלא יהיה צורך בכך", אמר השופט סטיבנס. "זה כנראה רק נחש או חולדה שהכושון ההוא הרג בחצר. אני אדבר אתו על זה".

למחרת הגיעו אליו עוד שתי תלונות, אחת מאיש שביטא מורת רוח ומבוכה. "באמת חייבים לעשות משהו בעניין, כבוד השופט. אני האחרון בעולם שהיה מטריד את מיס אמילי, אבל מוכרחים לעשות משהו". אותו ערב התכנסה מועצת העירייה – שלושה קשישים ואחד צעיר יותר, מבני הדור החדש.

"אין פשוט מזה", אמר. "שולחים לה הודעה לנקות את המקום. קוצבים לה זמן, ואם היא לא…".

"לכל הרוחות, אדוני", אמר השופט סטיבנס, "תוכל להאשים גברת ישר בפנים שהיא מסריחה?".

וכך, בליל המחרת, אחרי חצות, חצו ארבעה גברים את המדשאה של מיס אמילי והתגנבו אל הבית כמו חבורת פורצים, מרחרחים לאורך בסיס קירות-הלבנים ובקרבת פתחי המרתף, כשאחד מהם מבצע בידו תנועות קצובות של זריעה מתוך שק התלוי על שכמו. הם פרצו את דלת המרתף ופיזרו שם סיד וגם בכל המבנים בחצר. בחצותם שוב את המדשאה, הואר חלון שקודם היה חשוך, ומיס אמילי הייתה ישובה בו, גבה אל האור וגווה הזקוף חסר-תנועה כשל פסל. חרש הזדחלו לאורך המדשאה ולתוך צִלליהם של עצי החרוב הסדורים לאורך הרחוב. אחרי שבוע-שבועיים נעלם הריח.

באותם הימים עצמם התחילו אנשים לרחם עליה באמת. אנשים בעירנו, שנזכרו איך גברת ויאט הזקנה, דודה מִדרגה שנייה של מיס אמילי, השתגעה לגמרי בסוף, היו סבורים כי הגרירסונים החשיבו את עצמם קצת יותר ממה שהיו באמת. אף אחד מהבחורים בעיר לא היה מספיק טוב בשביל מיס אמילי. כבר זמן רב נראו לנו השניים כמו תמונה – מיס אמילי כדמות דקה בלבן ברקע, אביה כצללית פשוקת-רגליים בחזית, גבו אליה וידו לופתת שוט, שניהם ממוסגרים על ידי דלת הכניסה הפתוחה פנימה לרווחה. לפיכך כשהגיעה לגיל שלושים והחזיקה ברווקותה, הרגשנו לא בדיוק מרוצים, אבל זכאים בדין; גם אם היה טירוף במשפחתה, היא לא הייתה מפנה עורף לכל ההזדמנויות אם אמנם היו כאלה.

כשמת אביה נפוצה השמועה כי כל ירושתה הוא הבית; ואנשים שמחו, במובן ידוע. סוף-סוף יכלו לרחם על מיס אמילי. עזובה לנפשה, וגם ענייה מרודה, נהייתה ככל האדם. עכשיו תכיר גם היא את החלחלה והייאוש הישנים-נושנים של חיי מחסור.

ביום שאחרי מותו התקינו עצמן הגברות לסור אל הבית, להביע תנחומים ולהציע עזרה כנהוג במקומותינו. מיס אמילי פגשה אותן בכניסה, לבושה כרגיל ובלי עקבות יגון על פניה. לגברות אמרה כי אביה אינו מת. כך נהגה שלושה ימים, בעת שמְשמשים-בקודש סרו לביקור, ובעוד הרופאים מנסים כולם לדבר על לבה שתניח להם לפנות את הגוויה. רק כשאיימו לגייס את החוק ואת כוח-הזרוע היא נשברה, והם קברו את אביה בלי שהיות.

אז לא אמרנו שהיא משוגעת. האמנּו שהיה עליה לנהוג כך. נזכרנו בכל הבחורים שאביה הבריח, וידענו כי נקייה מכל נכסיה הייתה צריכה לדבוק באיש שעשק אותה; כך היא דרכו של עולם.

ג.

תקופה ארוכה היא הייתה חולה. בפעם הבאה שראינו אותה היה שערה קצוץ, מה ששיווה לה מראה של ילדה, דומה-לא-דומה למלאכים בחלונות-צבעונין בכנסייה – טראגית ושלווה, הייתי אומר.

העירייה זה עתה חתמה חוזים לריצוף המדרכות, ובקיץ שאחרי מות אביה התחילו את העבודה. חברת הבנייה הגיעה עם כושונים ופרדות וציוד, ועם קבלן בשם הומר בארון, יאנקי – איש גדול, כהה וזמין-בכל-עת, עם קול חזק ועיניים בהירות מגון-פניו. ילדים היו נקהלים אחריו בחבורות לשמוע איך הוא מקלל את הכושונים, ואיך הכושונים שרים לקצב המכושים העולים ויורדים. במהרה הכיר הומר את כולם. כל אימת ששמעת רעמי צחוק מסביבות כיכר העיר – סימן שהומר נמצא שם באמצע. לא עבר זמן וראינו אותו ואת מיס אמילי בימי א' אחר-הצהריים נוסעים בדוּפָנית צהובת-גלגלים, רתומה לצמד סוסים ערמוניים מאורוות ההשכרה.

תחילה שמחנו כי מיס אמילי מגלה עניין, מפני שהגברות אמרו כולן: "בטוח שבת גרירסון לא תחשוב ברצינות על צפוני, ועוד שכיר-יום". ועדיין היו גם אחרים, זקנים יותר, שאמרו שאפילו צער עמוק לא ישכיח מגברת אמיתית ש"האצילות מחייבת" (גם בלי שקראו לזה noblesse oblige). הם פשוט אמרו "אמילי המסכנה. הקרובים שלה היו צריכים לבוא אליה". היו לה כמה קרובים באלבמה; אך אביה הסתכסך אתם לפני שנים על עיזבונה של ליידי ויאט הזקנה, אותה משוגעת, וניתָק הקשר בין שתי המשפחות. הם אפילו לא היו מיוצגים בלוויה.

ועד שסיימו הזקנים להגיד "אמילי המסכנה", וכבר החלו הלחשושים. "את חושבת שזה באמת ככה?" אמרו אישה לרעותה. "ברור שזה ככה. איך אחרת זה יכול…". וזאת בחשאֵי-חשאין; עם אוושה של [צווארים עוטי] משי או סאטן משורבבים מאחורי תריסים מוגפים מפני שמש יום א' אחר-הצהריים, בעוד הקלופ-קלופ-קלופ הדק המהיר של צמד הסוסים חולף בדרך: "אמילי המסכנה".

היא התהלכה בראש מורם גם כשהיינו סבורים כי השפילה לרדת. כאילו תבעה יותר מאי-פעם את ההכרה במכובדותה כנצר אחרון לבית גרירסון; כאילו קודם חָסַר אותו נופך גשמי שיאשש את חסינותה. כמו ביום שקנתה את רעל-העכברים, את הזרניך. זה קרה למעלה משנה אחרי שאנשים התחילו להגיד "אמילי מסכנה" ובזמן ששתי הדודניות באו הנה לביקור.

"אני רוצה קצת רעל", אמרה לרוקח. היא הייתה אז בת יותר משלושים, עדיין דקת-גוף אם כי רזה מהרגיל, עם עיניים שחורות יהירות וקרות בפנים שבשרן היה מתוח באזור הרקות וליד ארובות העיניים, כמו שהיית מדמה לך פָּנים של שומר-מגדלור. "אני רוצה קצת רעל", אמרה.

"כן, מיס אמילי. מאיזה סוג? בשביל עכברושים וכאלה? הייתי ממלי…".

"הכי טוב שיש לך. לא אכפת לי איזה סוג".

הרוקח מנה כמה וכמה. "אלה יהרגו הכול, כולל פיל. אבל מה שאת רוצה

זה – ".

"זרניך", אמרה מיס אמילי. "זה סוג טוב?".

"האם… זרניך? כן, גבירתי. אבל מה שאת רוצה – ".

"אני רוצה זרניך".

הרוקח הביט בה, מלמעלה למטה. היא החזירה לו מבט, זקופה, פניה כמו דגל מתוח. "כמובן", אמר הרוקח. "אם זה מה שאת רוצה. אבל החוק מחייב שתגידי מה את מתכוונת לעשות בו".

מיס אמילי רק היישירה בו מבט, ראשה נטוי אחורנית כדי להסתכל בו עין בעין עד שהסב את פניו והלך ומצא את הזרניך וארז אותו. נער השליחויות הכושי מסר לה את הצרור; הרוקח נשאר בירכתיים. כשפתחה את הצרור בבית היה רשום על הקופסה, מתחת לגולגולת ולעצמות: "נגד עכברושים".

ד.

אז למחרת אמרנו כולנו: "היא תהרוג את עצמה", ואמרנו שככה הכי טוב. כשרק התחילה להיראות עם הומר בארון אמרנו: "היא תתחתן אתו". אחר כך אמרנו, "היא עוד תשכנע אותו", כי הומר עצמו אמר פעם – הוא אהב גברים, וידעו שהוא שותה עם הבחורים הצעירים ב"מועדון הדישונים" – אמר שהוא לא מאלה שמתחתנים. אחרי זמן אמרנו "אמילי המסכנה", מאחורי התריסים, כשהשניים עברו ביום א' אחרי-הצהריים בדופנית המנצנצת, מיס אמילי בראש מורם והומר בארון עם מגבעת מצוּדדת וסיגר בין שיניו, המושכות והשוט אחוזים בכפפה צהובה.

ואז כמה גברות התחילו להגיד שזוהי חרפה לעיר ודוגמא רעה לצעירים. הגברים לא רצו להתערב, אך בסוף הכריחו הגברות את הכומר הבפטיסטי – משפחתה של מיס אמילי הייתה אפיסקופלית – לסור לבקרה. מעולם לא גילה לנו מה קרה בעת המפגש ההוא, אך סירב ללכת שוב. ביום א' הבא הם נסעו שוב בחוצות העיר, ולמחרת כתבה רעיית הכומר לקרובי משפחתה של מיס אמילי באלבמה.

וכך שוב היו שארות-בשר בין כותלי ביתה, ואנחנו ישבנו מן הצד ועקבנו אחר ההתפתחויות. תחילה לא קרה כלום. אחר כך היינו בטוחים שהם עומדים להתחתן. נודע לנו כי מיס אמילי ביקרה בחנות התכשיטים והזמינה מערכת טואלט מכסף לגבר עם האותיות ה.ב. על כל פריט. כעבור יומיים התבשרנו כי קנתה מערכת של בגדי-גבר על כל חלקיה, לרבות כותונת-לילה ואמרנו: "הם נשואים". שמחנו באמת. שמחנו כי שתי הדודניות היו בנות גרירסון לכל דבר אף יותר משהייתה מיס אמילי מימיה.

כך שלא הופתענו כשהומר בארון – המדרכות הושלמו זה לא כבר – הסתלק. קצת התאכזבנו שלא הייתה הכרזה פומבית, ועם זאת האמנּו כי הוא נסע כדי להיערך לבואה של מיס אמילי, או כדי לתת לה הזדמנות להיפטר מן הדודניות (אותה עת כבר גבל הדבר בקנוניה, אך כולנו עשינו יד אחת עם מיס אמילי להערים על  הדודניות). ואכן כעבור שבוע נסעו השתיים לדרכן, וכמו שציפינו מלכתחילה, הומר בארון חזר לעיר תוך שלושה ימים. שָכן ראה את הכושי מכניס אותו הביתה מדלת המטבח ערב אחד עם רדת הדמדומים.

וזו הייתה הפעם האחרונה שראו אצלנו את הומר בארון. וגם את מיס אמילי לתקופת-מה. הכושי יצא ונכנס עם סל הקניות, אך דלת החזית נשארה סגורה. מעת-לעת ראינו אותה בחלון לרגע אחד, כמו באותו לילה שהגברים פיזרו סיד, אך כמעט שישה חודשים שלא נראתה ברחובות. ואז ידענו שגם זה היה צפוי; כאילו תכונה זו של אביה, שסיכלה את חייה כאישה פעמים כה רבות, הייתה ארסית ואלימה מכדי למות.

בפעם הבאה שראינו את מיס אמילי, כבר שמנה ושערה האפיר. בשנים הבאות האפיר עוד ועוד עד לגוון כהה אחיד של תערובת שחור-לבן, וכך נשאר מעתה. עד מותה בגיל שבעים וארבע היה זה עדיין הגוון האפור-הכהה ההוא, העז, כשערו של אדם פעיל.

משם ואילך נשארה דלת החזית של ביתה סגורה, למעט תקופה של שש או שבע שנים, בסביבות גיל ארבעים, כשמיס אמילי נתנה שיעורים בציור על חרסינה. היא הכשירה לה סטודיו באחד מחדרי הקומה התחתונה, ובנות דורו של קולונל סרטוריס שלחו לשם את בנותיהן ונכדותיהן באותה הסדירות ובאותה הרוח שבה שולחו אל הכנסייה בימי א' עם מטבע של עשרים וחמישה סנטים לצלחת התרומות. עדיין הייתה פטורה מתשלום מסים.

בין כה וכה הפך הדור הצעיר לעמוד התווך של העיר ולנותן הטון, ותלמידות הציור גדלו ונטשו ולא שלחו אליה את בנותיהן עם קופסאות צבעים ומכחולים שעממנים ותמונות שנגזרו ממגזינים לגברות. דלת הכניסה נסגרה על אחרונת התלמידות ונשארה סגורה לתמיד. כשהונהגה בעיר חלוקת דואר בחינם, מיס אמילי הייתה היחידה שלא הרשתה להם להדביק ספרות ממתכת מעל דלתה ולהצמיד לה תיבת דואר. היא לא הייתה מוכנה להקשיב להם.

ימים, חודשים ושנים ראינו את הכושי מאפיר והולך, משתוחח יותר ויותר, נכנס ויוצא עם סל הקניות. בכל דצמבר שלחנו לה חשבון מס, שהיה חוזר מסניף הדואר כעבור שבוע עם החותמת "לא נדרש". מפעם לפעם היינו רואים אותה באחד מחלונותיה של הקומה התחתונה – מן הסתם סגרה לתמיד את קומתו העליונה של הבית – כמו טורסו של פסל בתוך גומחה, מביטה או לא מביטה בנו, היה קשה לדעת. כך עברה לה מדור אל דור – יקרה, בלתי חדירה, נוכחת לאין מנוס, רוגעת, בת-בלי-סוג.

ואז היא מתה. נפלה למשכב בבית המלא אבק וצללים, ואין עמה אלא כושי מרעיד לשמש אותה. אפילו לא ידענו שהיא חולה; כבר מזמן ויתרנו על הניסיון לדלות איזה מידע מהכושי. הוא לא דיבר אל איש, אולי אפילו לא אליה, כי עם הזמן נהיה קולו ניחר וחלוד כאילו מחוסר-שימוש.

היא מתה באחד מחדרי הקומה התחתונה, במיטת עץ-אגוז כבדה עם וילאות, ראשה האפור נתמך בכרית צהובה, מעובּשת משנים ומחסרון אור-שמש.

ה.

בדלת החזית פגש הכושי את הגברות הראשונות והזמין אותן פנימה – הן וקולותיהן הלוחשים-רוחשים ומבטיהן הסקרניים התוזזים, ואז נעלם. הוא חצה את הבית מקצה אל קצה ויצא מאחור ולא נראה עוד.

שתי הדודניות הגיעו מיד. הן ערכו את הלוויה ביום השני, וכל העיר באה להציץ במיס אמילי מתחת לשכבה עבה של זרים קנויים, בעוד קלסתרו של אביה בגיר צבעוני שקוע בהרהורים מעל לדוכן-המשכב של המנוֹחה; והגברות מקאבריות ורוחשות; והזקנים המופלגים – קצתם במדים של  חילות הקונפדרציה שהוברשו למשעי – בגזוזטרה או במדשאה מדברים על מיס אמילי כאילו הייתה בת דורם, מאמינים שיצאו עמה במחול ואולי אף חיזרו אחריה, מבלבלים בין הזמן לבין ערכיו החשבוניים, כאורח זקנים, שבשבילם העבר כולו איננו דרך שהולכת ומתמעטת, אלא אחו עצום, ששום חורף לא נגע בו אף לא במקצת, ושמובדל מהם כעת בידי צוואר-בקבוק צר של עשור שתם זה עתה.

כבר קודם ידענו שיש חדר במתחם שמעל גרם המדרגות, חדר שאיש לא ראה אותו כבר ארבעים שנים ושיהיה צורך לפרוץ אליו. חיכו עד שמיס אמילי תהיה טמונה באדמה כדת וכדין ואז פתחו אותו.

הפעולה האלימה של שבירת הדלת הציפה כמסתבר את החדר הזה באבק. מעטה כהה, דק וצורב, כעל פני ארון-קבורה, היה תלוי בכל מקום ומקום בחדר, שקושט ורוהט לחתן וכלה: הוא נח על הווילוניות בצבע ורוד דהה, על המנורות ורודות-האהילים, על שולחן–התשפורת, על האוסף המעודן של חפצי גביש, על כלי הטואלט לגברים בחיפויי כסף עכורים, כה עכורים עד שתשלובת האותיות נחבאה מן העין. בין כל אלה היו מונחים צווארון ועניבה, כאילו עתה זה הוסרו, שאם הרמת אותם, הותירו אחריהם על המשטח, באבק, חצי-סהר חיוור. על כיסא הייתה תלויה החליפה, מקופלת בקפידה; מתחתיו שתי נעליים אילמות וגרביים זנוחים.

האיש עצמו שכב במיטה.

זמן רב רק עמדנו שם והיבטנו תחתנו בגיחוך-הרפאים החלול. נראָה שהגוף היה שרוע פעם בתנוחה של חיבוק, אך השינה הממושכת שמאריכה ימים אחרי האהבה, שמדבירה אפילו את העוויית האהבה, הוליכה אותו שולל. מה שנותר ממנו, מרקיב מתחת למה שנשאר מכתונת הלילה, הפך לחלק בל-יינתק מן המיטה ששכב בה; ועליו ועל הכר שלצדו נח הציפוי האחיד של האבק, סבלני ומתמיד.

ואז השגחנו כי בכּר השני טבועה צורת-ראש. אחד מאתנו הרים משם משהו, וגוחנים לפנים, בנחירינו צורב אותו אבק קלוש, יבש וסמוי, ראינו חוט ארוך של שערה אפורה-כהה.

4 תגובות בנושא “ורד לאמילי I ויליאם פוקנר (1962-1897)”

  1. כוחו של הספור הקצר כפי שכבר איננו מכירים אותו לפרוש רשת של רמיזות הנרקמות לסיפור חיים, בחברה קרתנית, כביכול כה שונה ממה שמוכר לנו, הוא מעורר השתאות.
    תודה ליאורה שגרמת להתוודעות שלי לסיפור כמוהו לא קראתי מזה שנים

  2. סיפור מרתק של מלאכת מחשבת ותרגומו היה מעשה מונומנטלי ומלאכת מחשבת, גם הוא
    מעורר המון מחשבה ומעניין מאד

להגיב על נעם שטוקמן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *