זיכרון של חג-מולד I טרומן קפוטה (1984-1924)

טרומן קפוטה בילדותו עם דודניתו סוּק

דַמיינו בוקר בשלהי נובמבר. עלייתו של בוקר חורפי לפני יותר מעשרים שנה. שוו לכם מטבח של בית ישן, בית רוחבי בעיירה כפרית. תנור-בישול שחור ענקי הוא הרהיט העיקרי, אבל יש גם שולחן גדול עגול, ואח עם שני כיסאות-נדנדה מוצבים לפניה. בדיוק היום פצחה האח בשאגתה העונתית.

אישה בשער לבן גזוז עומדת ליד חלון המטבח. היא נועלת נעלי ספורט ולובשת סוודר אפור חסר-צורה על שמלת כותנה קיצית. היא קטנה וקופצנית כמו תרנגולת-בית, אך בעטיה של מחלת-ילדות ממושכת כתפיה מגובננות באופן מכמיר לב. פניה מושכות- עין – דומות במקצת לפניו של לינקולן, גרומות כמוהן, ומנומרות בהרות משמש ומרוח; אך גם ענוגות, עצמותיהן דקות, ועיניה בגון דובדבן וביישניות. "שככה יהיה לי טוב," היא מצטעקת, נשימתה מצעפת את זגוגית החלון, "הגיע מזג-האוויר לעוגת-פֵּרות [fruit-cake – עוגת פֵּרות מיובשים]."

האדם שהיא מדברת אליו הוא אני. אני בן שבע; היא בת שישים ומשהו. אנחנו דודנים, דודנים רחוקים מאוד, ואנחנו כבר גרים יחד… טוב, מאז שאני זוכר. עוד אנשים מאכלסים את הבית, קרובי משפחה; ואפילו אם יש להם שליטה עלינו, ולא פעם הם גורמים לנו לבכות, בסך הכול אנחנו לא ממש מודעים לקיומם. אנחנו החברים הכי טובים האחד של השנייה, היא קוראת לי בָּאדי לזכר ילד אחד שהיה חברהּ הטוב ביותר לפנַי. באדי השני מת בסביבות 1880 כשהייתה עדיין ילדה. היא עדיין ילדה.

"ידעתי את זה עוד לפני שקמתי מהמיטה," היא אומרת ופונה מן החלון, בעיניה התרגשות ונחישות. "השעון של בית המשפט נשמע כל כך קר וצלול. ולא הייתה זמרה של ציפורים; הם עפו לארץ חמה יותר, ממש כך. הו, באדי, תפסיק לפטם את עצמך בלחמניות ותביא את העגלה. תעזור לי למצוא את הכובע שלי. שלושים עוגות אנחנו צריכים לאפות."

ככה זה תמיד: מגיע בוקר בנובמבר,  וחברתי, לכאורה היא חונכת רשמית את חג המולד של השנה שמרנין את דמיונה ומלבּה את יקוד לבה, מתייצבת ומכריזה: "הגיע מזג-האוויר לעוגת-פֵּרות! תביא את העגלה. תעזור לי למצוא את הכובע שלי."

מוצאים את הכובע, גלגל-קש מעוטר שושני קטיפה שדָהו: פעם היה שייך לקרובת משפחה אופנתית יותר. את העגלה שלנו, עגלת-תינוקות רעועה, אנו מוליכים יחד אל הגן וממנו אל חורש של עצי פקאן. העגלה היא שלי; זאת אומרת נקנתה עבורי כשנולדתי. זוהי עגלת נצרים, די פרומה, והגלגלים מתנדנדים כמו רגליים של שיכור. אבל זהו חפץ נאמן; כל אביב אנחנו מסיעים את העגלה אל היער וממלאים אותה פרחים, עשבי תיבול, שרכי-בר לעציצים על הגזוזטרה; בקיץ אנחנו עורמים עליה ציוד של פיקניק וחכות מקני-סוכר ומגלגלים אותה מטה אל שפת הנחל. גם בחורף יש בה תועלת: בתור מריצה להוביל עצי-הסקה מהחצר אל המטבח, כמיטה חמה לקְוויני, הטריירית שלנו הקטנה והקשוחה, הכתומה-לבנה שנותרה בחיים אחרי כלבלבת ושתי הכשות של נחש פעמונים. כעת היא טופפת לצד העגלה.

כעבור שלוש שעות אנחנו שוב במטבח, מקלפים מלוא-העגלה פקאנים שנשרו ברוח. הגב שלנו כואב מהאיסוף: כמה היה קשה למצוא אותם (את עיקר היבול כבר ניערו מהעצים ומכרו בעלי המטע, שהם לא אנחנו), מסתתרים בשלכת העלים ובעשבים כסויי-הכפור המתעתעים. מתפצחים להם! גריסה עליזה, צליל של פיסות רעם זעירות בעת שהקליפות צונחות ושתלולית זהובה של בשר שנהבי שמנוני ומתוק מתגבהת בקערת הזכוכית החלבית. קוויני מתחננת לטעום, ושוב ושוב מגניבה לה חברתי קמצוץ, ועם זאת מתעקשת שנתנזר שנינו. "אסור לנו, באדי. אם מתחילים, לא מפסיקים. ובקושי יש לנו מספיק בשביל שלושים עוגות." המטבח מאפיל. הדמדומים הופכים את החלון לראי: בבואותינו נמזגות עם הירח העולה בעוד אנו טורחים ליד האח ולאורהּ. ובסוף כשהירח כבר למעלה-למעלה אנחנו מטילים את הקליפה האחרונה אל האש, ובאנחה משותפת מסתכלים איך היא מתלקחת. העגלה ריקה, הקערה מלאה עד שפתה.

אנחנו אוכלים ארוחת ערב (לחמניות קרות, בייקון, ריבת אוכמניות) ודנים על מחר. מחר מתחילה העבודה שאני הכי אוהב: קניות. דובדבנים, גרידת לימון, זנגוויל וּוניל, שימורי אננס מהוואי, צימוקים, אגוזי מלך וויסקי, ואוֹהוֹ – כזאת כמות של קמח וחמאה, כל כך הרבה ביצים ותבלינים וחומרי-טעם: נו טוב, נצטרך סוס-פוני כדי לסחוב את העגלה הביתה.

אך לפני שמבצעים את הרכישות האלה קיימת שאלת הכסף. לאף אחד משנינו אין כסף. חוץ מסכומים קמצניים שאנשים בבית מנדבים פעם בזמן (עשרה סנטים נחשב להמון כסף); או מה שאנחנו בעצמנו מרוויחים מכל מיני פעילויות: שוק של חפצים יד-שנייה, מכירת דליים של אוכמניות שקטפנו בעצמנו, צנצנות של ריבה תוצרת-בית ומחית תפוחים ושימורי אפרסקים, פרחים שקטפנו בשביל לוויות וחתונות. פעם זכינו בחמישה דולר, על מקום שבעים ותשע בתחרות פוטבול ארצית. לא שאנחנו יודעים משהו על פוטבול. אנחנו פשוט נרשמים לכל תחרות שמתפרסמת: כרגע התקוות שלנו הן סביב הפרס הגדול, חמישים אלף דולר עבור שם לסוג חדש של קפה (הצענו A.M. ; אבל אחרי היסוס כלשהו מצדה של חברתי שחשבה שיש בכך  חילול הקודש – החלטנו על "A.M.! Amen!" ). בעצם, העסקה הכי רווחית שלנו הייתה "מוזיאון הצחוק והדמע" בצריף בחצר האחורית בקיץ שלפני האחרון. הצחוק היה פנס-קסם עם שקופיות של ניו-יורק וּושינגטון שהשאילה לנו קרובת-משפחה שביקרה במקומות האלה (היא מאוד התרגזה כשהתברר לה מדוע שאלנו אותו); הדמע היה פרגית עם שלוש רגליים שבקעה מביצה של תרנגולת שלנו. כל מי שגר בסביבה רצה לראות את הפרגית הזאת: ממבוגרים גבינו חמישה סנטים ומילדים שניים. עד שהגענו להכנסה שמנה של עשרים דולר, והנה נסגר המוזיאון בגלל פטירתה של הכוכבת.

אבל בצורה זאת  או אחרת הצלחנו כל שנה לצבור חסכונות לחג המולד לטובת "קרן עוגת-הפֵּרות". את הכסף הזה שמרנו חבוי בארנק ישן מחרוזים מתחת לקורה רופפת שמתחת לסיר הלילה שעל הרצפה שמתחת למיטתה של חברתי. רק לעתים רחוקות הוזז הארנק מהמקום הבטוח הזה אלא כדי להפקיד  או, כמו בכל שבת, כדי למשוך; כי בשבתות מותר לי לקחת עשרה סנטים כדי ללכת לקולנוע. חברתי לא הייתה אף פעם בקולנוע, גם איננה מעוניינת: "אני מעדיפה להקשיב לך מספר את העלילה, באדי. ככה אני יכולה לדמיין אותה יותר טוב. חוץ מזה, אדם בגילי לא צריך  לבזבז את העיניים שלו. ככה, כשהאדון יגיע, אני אוכל לראות אותו ברור." נוסף על כך שלא הלכה אף פעם לסרט, היא גם: לא אכלה במסעדה, לא התרחקה מהבית יותר מחמישה מיילים, לא קיבלה ולא שלחה מברק, לא קראה חוץ מקומיקס והתנ"ך, לא התאפרה, לא קיללה,  לא איחלה נזק למישהו, לא שיקרה בכוונה, לא עזבה כלב רעב בלי שתאכיל אותו. והנה כמה דברים שהיא כן עשתה, ועושה: הרגה במעדר את נחש-הפעמונים הגדול ביותר שנראה אי-פעם במחוז (שישה-עשר פעמונים), לועסת טבק (בסתר), מאלפת צופיות (נראה אותכם) עד שהן עומדות לה על האצבע, מספרת סיפורי-רוחות (שנינו מאמינים ברוחות) כל כך מעקצצים  שקר לך באמצע הקיץ, מדברת אל עצמה, יוצאת לטיול בגשם, מגדלת את הקמליות היפניות הכי יפות בעיר, מכירה את המרכיבים של כל התרופות האינדיאניות העתיקות, כולל מסיר-יבלות פלאי.

עכשיו, אחרי שסיימנו את ארוחת הערב, אנחנו פורשים לחלק הכי רחוק בבית, שבו חברתי ישנה במיטת ברזל עם כיסוי-טלאים, מיטה בוורוד-שושנה שהוא הצבע האהוב עליה. בשקט, מתפלשים בהנאתם של קושרי-קשר, אנחנו מוציאים את ארנק-החרוזים ממחבואו ושופכים את תוכנו על כיסוי-הטלאים: שטרות של דולר, צרורים חזק יחד וירוקים כמו ניצני חודש מאי. מטבעות כהים של חמישים סנטים, כבדים די הצורך לשמור על עפעפיו של בר-מינן שלא ייפקחו. מטבעות נחמדים של עשרה סנטים, המטבע הכי תוססת, זאת שבאמת מקשקשת. מטבעות של חמישה סנטים ושל רבע דולר, שחוקות וחלקות כמו חלוקי נחל. אבל בעיקר ערמה מתועבת של מטבעות סנט עם ריח מריר. בקיץ שעבר בני בית אחרים עשו אתנו חוזה שלפיו ישלמו לנו סנט אחד תמורת כל עשרים וחמישה זבובים שנקטול. הו, הטֶבח ההוא של אוגוסט: הזבובים שעפו לשמים! זאת לא הייתה עבודה שהתגאינו בה. ובעודנו יושבים כך וסופרים את המטבעות, כאילו חזרנו וערכנו בטורים את הזבובים המתים. אף אחד משנינו איננו טוב בחשבון; אנחנו סופרים לאט, מתבלבלים, מתחילים מהתחלה. לפי החשבון שלה יש לנו 12.37 דולרים. לפי שלי – בדיוק 13 דולרים. "אני מקווה שאתה טועה, באדי. אסור להסתבך עם המספר שלושה-עשר. העוגות עוד יפלו. או שיכניסו מישהו לקבר. טוב, אני לא הייתי חולמת לקום מהמיטה בשלושה-עשר." אמת: השלושה-עשר היא תמיד מבלה במיטה. אז ליתר ביטחון אנחנו מורידים סנט ומעיפים אותו דרך החלון.

מכל המרכיבים שאנחנו מכניסים לעוגת-הפֵּרות שלנו, ויסקי הוא היקר ביותר, וגם הכי קשה להשגה. הוא אסור לפי החוק. אבל כולם יודעים שאפשר לקנות בקבוק אצל מר האהא ג'ונס. למחרת , אחרי שהשלמנו את הקניות הפחות מעניינות, שמנו פנינו אל כתובת העסק של מר האהא, אל בית הקפה "המושחת" (לפי דעת-הקהל) ליד הנהר: אנדיאנית כהה כמו יוד עם שער- סלון של ריקודים ושל טוגני דגים. כבר היינו שם, ובאותה שליחות; אך בשנים הקודמות היה לנו עסק עם אשתו של האהא, אנדיאנית כהה כמו יוד עם שֹער מחומצן נחושתי ועם נטייה לעייפות קטלנית. למעשה, מעולם לא יצא לנו לראות את בעלה, אבל שמענו שגם הוא אנדיאני. איש ענק עם צלקות של תער על לחייו. קוראים לו האהא כי הוא כל כך קודר, לא צוחק אף פעם. ככל שאנחנו מתקרבים לבית הקפה (בקתה גדולה של קורות, מקושטת בפנים ובחוץ בשרשרות של נורות חשופות, בצבעים עליזים צעקניים, ניצבת על שפת הנהר הבּוֹצית בצִלם של עצים, שאזוב שט בין ענפיהם כמו אד אפור) צעדינו כבדים יותר. אפילו קוויני מפסיקה לקפץ ונצמדת אלינו. אנשים נרצחו בבית הקפה של האהא. נחתכו לחתיכות. חטפו מהלומה בראש. אחד המקרים יעלה לדיון בבית המשפט בחודש הבא. מטבע הדברים, אירועים מהסוג הזה מתרחשים בלילה, כשהאורות הצבעוניים מטילים צורות משוגעות, והגרמופון מיילל. במשך היום בית הקפה עלוב ונטוש. אני דופק בדלת, קוויני נובחת, חברתי קוראת: "מרת האהא, גברתי? מישהו בבית?"

צעדים. הדלת נפתחת. הלב שלנו מתהפך. מר האהא ג'ונס בכבודו ובעצמו! הוא מזעים אלינו מבט בעיני שטן מצומצמות ודורש לדעת: "מה אתם רוצים מהאהא?"

רגע שלם אנחנו משותקים מכדי לענות. ואז חברתי מגייסת בקושי את קולה, קול-לחש לא יותר. "בבקשה, מר האהא. נוכל לקבל  ליטר מהוויסקי הכי משובח שיש לך?"

עיניו הצטמצמו עוד. הייתם מאמינים? האהא מחייך! צוחק, גם כן. "מי משניכם שתיין?"

"זה בשביל להכין עוגת-פֵּרות, מר האהא. לבישול."

יצאה הרוח ממפרשיו. הוא מאמץ את מצחו. "ככה לא מבזבזים ויסקי טוב." ואף על פי כן הוא חוזר על עקבותיו אל בית הקפה האפלולי, וכעבור שניות אחדות מופיע עם בקבוק ליקר ללא תווית בצהוב-חינניות. הוא מציג אותו לראווה מנצנץ בשמש ואומר: "שני דולר."

אנחנו משלמים לו עם סנטים בכל הגדלים. פתאום, מטלטל את המטבעות באגרופו כמו חופן קוביות משחק, פניו מתרככות. "אני יגיד לכם מה," הוא מציע ושופך את הכסף חזרה לתוך ארנק-החרוזים, "במקום זה פשוט תשלחו לי אחד מהעוגות ההם."

"טוב," מציינת חברתי בדרך חזרה, "הנה איש נחמד. בעוגה שלו נשים ספל צימוקים נוסף."

תנור-הבישול השחור, שפוטם בפחמים ובעצי בערה, מזהיר כמו דלעת עם נר. מַטרפות הביצים מסתחררות, כפות סובבות בקערות של חמאה וסוכר, וניל ממתיק את האוויר, זנגוויל מתבל אותו. ניחוחות נימוחים עוקצי-חוטם מרווים את המטבח, פושטים בבית, נסחפים החוצה אל העולם על מַפָּחי עשן מן הארובה. כעבור ארבעה ימים מסתיימת המלאכה. שלושים ואחת עוגות מלוחלחות בוויסקי, מתדשנות להן על אדני- חלונות ועל מדפים.

למי הן?

לחברים. לאו דווקא מקרב החברים שגרים בשכנות: הרוב מיועד לאנשים שפגשנו בקושי פעם אחת, אולי בכלל לא. אנשים שמצאו חן בעינינו. למשל הנשיא רוזוולט. למשל הכומר ג"ס לוסי ואשתו, מיסיונרים בפטיסטים בבורנאו שנשאו כאן דרשות בחורף שעבר. או משחיז-הסכינים הקטן שמגיע העירה פעמיים בשנה. או אבּנר פֶּקר, נהג האוטובוס של שעה שש ממובַּייל, שמחליף אתנו נפנוף ידיים יום-יום כשהוא חולף בווּששש של ענן-אבק. או הזוג הצעיר ויסטון מקליפורניה, שמכוניתם התקלקלה יום אחד אחר-הצהריים ליד הבית ושבּילוּ אתנו על המרפסת שעה נעימה בפטפוטים (מר ויסטון צילם אותנו, וזה הצילום היחיד שמישהו צילם אותנו אי-פעם). האם בגלל שחברתי מתביישת מכולם חוץ מזרים, נדמה לנו שהזרים האלה וסתם מכרים הם ידידינו הנאמנים ביותר? לדעתי, כן. וגם, ספרי-ההדבקות שלנו עם מכתבי תודה על נייר-מכתבים "הבית הלבן" [נייר-מכתבים עם איור או כתובת של הבית הלבן בראשו], ומפעם לפעם ידיעות מקליפורניה ובורנאו, גלויות בסנט מאת משחיז-הסכינים – כל אלה נותנים לנו הרגשה שאנחנו קשורים לעולמות מלאים התרחשויות מעבר למטבח ולמראה שנשקף ממנו של שמים שנגמרים.

עכשיו ענף של תאנה עירומה של דצמבר מתחכך כנגד החלון. המטבח ריק, העוגות אינן; אתמול הובלנו את האחרונות בעגלה ללשכת הדואר, ומחיר הבולים רוקן לנו את הכיס. אנחנו מרוששים. זה מדכא אותי קצת, אבל חברתי מתעקשת שנחגוג – עם השארית של הוויסקי בבקבוק של האהא. קוויני קיבלה קצת בקערית של קפה (היא אוהבת קפה חזק ומתובל בציקוריה). את השאר אנחנו מחלקים בין זוג צלוחיות של מקפא. שנינו אחוזי יראה מעצם הסיכוי לשתות ויסקי לא מהול. טעמו מבלגן לנו את הפרצוף ומעביר צמרמורות חמצמצות. אבל תיכף ומיד אנחנו מתחילים לשיר, יחד, אך כל אחד שיר אחר. אני לא מכיר את המילים של השיר שלי, רק את: "קדימה צעד, קדימה צעד, אל נשף המנופחים בעיר האפלה". אבל אני יכול לרקוד: זה מה שאני מתכוון להיות, רקדן סטפס בסרטים. הצללית שלי מפזזת על הקירות; הקולות שלנו מזעזעים את כלי החרסינה; אנחנו מצחקקים כאילו ידיים נסתרות מדגדגות אותנו. קוויני מתגלגלת על הגב, כפותיה חורשות באוויר; משהו שדומה לחיוך מרחיב את שפתיה השחורות. בתוכי אני מרגיש חם ומתנצנץ, כמו בולי העץ המתפוררים ההם, חסר-דאגה כמו הרוח בארובה. חברתי רוקדת ואלס מסביב לתנור-הבישול, שולי שמלת הכותנה שלה העלובה צבוטים בין אצבעותיה כאילו הייתה זו שמלת נשף: "הראה לי את הדרך ללכת הביתה" היא שרה, נעלי הספורט שלה חורקות על הרצפה. "הראה לי את הדרך ללכת הביתה".

נכנסים שני קרובי משפחה. כועסים מאוד. מבטם יורה נזיפות לשונם רושפת אש. הקשיבו מה יש להם להגיד, המילים מתגלגלות יחד בשצף-קצף: "ילד בן שבע! הפה שלו מסריח מוויסקי! השתגעתְ? להשקות ילד בן שבע! מטורללת שכמוך! את הורסת לו את החיים! זוכרת את דודנית קייט? את דוד צ'רלי? את הגיס של דוד צ'רלי? בושה! איזה שערורייה! ממש חרפה! על הברכיים, תתפללי, תתחנני לאלוהים!"

קוויני מתגנבת אל מתחת לתנור-הבישול. חברתי משפילה עיניים, סנטרה רועד, היא מרימה את השמלה ומקנחת את האף ורצה לחדרה. זמן רב אחרי שהעיר כבר שכבה לישון והבית שוקט חוץ מתקתוק השעונים ויריקות האש הדועכת, היא מתייפחת אל הכרית שלה, שכבר רטובה כמו ממחטה של אלמנה.

"אל תבכי!" אני אומר, יושב למרגלות מיטתה ורועד למרות  כותונת הלילה שלי מפלאנל שמריחה מסירופ שיעול מהחורף שעבר, "אל תבכי," אני מתחנן, משתעשע בבהונות שלה, מדגדג לה את כפות הרגליים, "את זקנה מדי בשביל לבכות."

"בגלל זה בדיוק," היא משהקת, "אני באמת זקנה מדי. זקנה ומוזרה."

"לא מוזרה. כֵּיפית. יותר מכל אחד אחר. תקשיבי. אם את לא מפסיקה לבכות את תהיי עייפה כל כך מחר שלא נוכל ללכת לכרות לנו עץ."

היא הזדקפה. קוויני קפצה על המיטה (איפה שאסור לה) ללקק את לחייה. "אני יודעת איפה אפשר למצוא עצים ממש יפים, באדי. וגם צינית. עם גרגרים גדולים כמו העיניים שלך. זה רחוק ביער. רחוק ממה שהגענו אי-פעם. פאפא היה מביא לנו משם: סוחב אותם על הכתף. לפני חמישים שנה. טוב, אני כבר לא יכולה לחכות עד מחר."

בוקר. כפור מצחצח את העשב; השמש, עגולה כמו תפוז וכתומה כמו ירֵח בחמסין, מתייצבת לה ישר על קו האופק, ממרקת את יערות החורף שהוכספו. תרנגול בר קורא. חזיר נמלט נוחר בסבך. עד מהרה, בשפת המים הלא עמוקים האצים-רצים, עלֵינו לזנוח את העגלה. קוויני היא הראשונה לבוסס בנחל והיא מדוושת אגב נביחות של תרעומת על מהירות הזרם ועל צינתו הקשה. אנחנו בעקבותיה, מחזיקים מעל הראש את הנעליים והציוד (גרזן, שק קנבס). מייל שלם נוסף: של קוצים קנטרניים, של שמיר ושית שנדבקים לנו לבגדים, של מחטי אורן חלודות שנוצצות מפטריות מנקרות- עיניים ומנוצות שהוּשלוּ. פה, שם, הבהוב, רפרוף, אקסטזה של צוויחות – מזכירים לנו שלא כל הציפורים עפו דרומה. דרך קבע השביל מתיישר ונפרש בתוך ברכות שמש לימוניות ומחילות של מטפסים שחורות כפחם. עוד פלג שצריך לחצות: צי של דגי שמך ססגוניים שהוחרד ממקומו מקציף את המים סביבנו, וצפרדעים בגודל צלחת מְתרגלות צניחות-בטן. בונים עמלים על הקמת סכר. בגדה הנגדית קוויני מתנערת ומרעידה. חברתי מצטמררת גם היא: לא מִקור אלא מהתרגשות. אחת השושנים הבלויות על כובעה מָשירה עלה כשהיא מניפה את ראשה ושואפת אוויר רווי-אורנים. "כמעט הגענו; אתה מריח, באדי?" היא אומרת, כאילו אנחנו מתקרבים אל האוקיינוס.

ואכן, זהו סוג של אוקיינוס. דונמים ריחניים של עצי חג, ציניות עם עלים דוקרניים. גרגרי יער אדומים מבריקים כמו פעמונים סיניים: עורבים שחורים עטים עליהם בצרחות. אחרי שאנחנו דוחסים בשק הקנבס שלנו די והותר ירק וארגמן לתלות זרים על תריסר חלונות אנחנו פונים לחפש לנו עץ. "הוא צריך להיות," מהרהרת חברתי בקול, "גבוה פי שניים מילד. כדי שהילד לא יגנוב את הכוכב." העץ שאנחנו בוחרים גבוה פי שניים ממני. פרא יפה ואמיץ שסובל שלושים מכות גרזן לפני שהוא כורע ארצה בקול חריקה מפלח. אחרי שהעמסנו אותו כשלל-ציד אנחנו מתחילים את המסע הארוך הביתה. כל כמה מטרים אנחנו נוטשים את המאבק, מתיישבים ומתנשפים. אבל מְַפַעם בנו כוחם של ציידים שצלחה מלאכתם; כוח זה ובושמו הגברי הקרחי של העץ מפיחים בנו חיים, דוחקים אותנו קדימה. מחמאות רבות מלוות את שיבתנו בדמדומי הערב בדרך העפר האדומה העירה. אלא שחברתי היא ערמומית ובלתי-מתחייבת, וכשעוברים ושבים משבחים את האוצר המתנוסס על העגלה שלנו: איזה עץ יפה, מאיפה הוא? היא ממלמלת במעומעם "מפה ומשם." ופעם אחת עוצרת מכונית, ואשתו העצלנית של בעל הטחנה העשיר גוהרת החוצה ומייבבת: "אנ'נותנת לך עשרים וחמש סנטים בשביל העץ הישן הזה". בדרך כלל חברתי חוששת להגיד לא; אך הפעם היא מנידה מיד בראשה: "אפילו דולר לא ניקח." אשתו של בעל הטחנה מתעקשת: "דולר, היית חולמת. חמישים סנט. זה ההצעה האחרונה שלי. בחייך גברת, תשיגי לך אחר." חברתי שוקלת בדבר ומשיבה חרש: "אני בספק. אף פעם אין שניים מאותו הדבר." בבית צונחת קוויני ליד האח וישנה עד הבוקר, נוחרת בקול רם כמו בן-אדם.

מזוודה בעליית הגג מכילה : קופסת-נעליים עם זנבות חולד (משכמיית-אופרה של גברת מוזרה ששכרה פעם חדר בבית), סלילים של חוּטיוֹת שחוקות לקישוט, שהזהיבו מיושן, כוכב כסף אחד, חבל קצר של נורות דמויות-סוכריה, חלשות ובלי ספק מסוכנות. קישוטים א"א עד גבול מסוים, אבל לא יותר מזה: חברתי רוצה שהעץ שלנו יבהיק כמו "חלון של בפטיסטים", שישתוחח תחת שלג כבד של עיטורים. אבל אין לנו כסף בשביל השכיות-חמדה מתוצרת יפאן בחנות "הכול בחמש ועשר". לכן אנחנו עושים מה שעשינו תמיד: יושבים ימים שלמים ליד שולחן המטבח עם מספריים וצבעים וערמות של נייר צבעוני. אני מצייר סקיצות וחברתי גוזרת אותן מן הדף: המון חתולים, וגם דגים (כי קל לצייר אותם) כמה תפוחים, כמה אבטיחים, מלאכים מכונפים מנייר-כסף  של חטיפי שוקולד "הרשי" ששמרנו. בסיכות-ביטחון אנחנו מחברים את היצירות האלה לאשוח. בתור ליטוש אחרון אנחנו זורים על הענפים חתיכות כותנה (שקטפנו עוד באוגוסט למטרה זאת).חברתי בוחנת את הרושם וסופקת כפיים. "עכשיו באמת, באדי. לא עושה לך חשק לאכול מרוב שזה נראה אמיתי?" קוויני מנסה לאכול מלאך.

אחרי שקלענו זרי צינית לכל חלונות החזית וקשרנו להם סרטים, השלב הבא הוא לעצב תשורות-חג לבני המשפחה. צעיפי-באטיק לגברות, סירופ תוצרת-בית מלימון לגברים, שוּש ואספירין שיש ליטול "עם הופעת התסמינים הראשונים של צינון ואחרי ציד". אך כשמגיע הזמן להכין מתנות זה לזו, חברתי ואני נפרדים כל אחד לפינה משלו. הייתי רוצה לקנות לה סכין עם ידית-צדף, רדיו, קילו דובדבנים מצופים שוקולד (פעם טעמנו כאלה ומאז היא נשבעת תמיד: " הייתי יכולה לחיות על דובדבנים, באדי, בחיי אלוהים שהייתי יכולה – וזה לא נקרא לשאת את שמו לשווא"). במקום זה אני בונה לה עפיפון. היא הייתה רוצה לתת לי אופניים (ככה היא אמרה במיליון הזדמנויות: "אם רק יכולתי, באדי. מספיק גרוע לחיות בלי משהו שאת רוצה; אבל לעזאזל, מה שמרגיז אותי עד העצם זה לא להיות יכולה לתת למישהו משהו שאת רוצה שיהיה לו. רק שיום אחד אני עוד אוכל, באדי. למצוא לך אופניים. אל תשאל איך. אולי לגנוב אותם.") במקום זה, אני די בטוח שהיא בונה לי עפיפון – אותו דבר כמו בשנה שעברה ובשנה שלפניה: ובשנה שלפני כן החלפנו בינינו רוגטקות. כל זה בסדר גמור מצדי. כי שנינו אלופים בהטסת עפיפונים ובודקים את כיווני-הרוח כמו מלחים; חברתי יותר מקצועית ממני ויכולה להעיף עפיפון כשאין מספיק רוח אפילו לדחוף עננים.

בערב חג המולד אחרי הצהריים אנחנו מצליחים לגרד במשותף חמישה סנטים וניגשים לקצב לקנות לקוויני את המתנה המסורתית שלה – עצם-בקר טובה, נוחה לכרסום. את העצם, שעטופה בנייר עיתון (מָדור הקומיקס), אנחנו ממקמים גבוה על העץ, ליד כוכב הכסף. קוויני יודעת איפה העצם. היא מתנחלת לרגלי העץ ובוהה מעלה בטראנס  של חמדנות: כשמגיע הזמן ללכת לישון היא מסרבת לזוז. התרגשותה לא נופלת מהתרגשותי. אני בועט מעלי את השמיכות והופך את הכרית כאילו הלילה הוא ליל קיץ יוקד. אי-שם קורא תרנגול. קריאת כזב כי השמש עדיין בצד השני של העולם.

"באדי, אתה ער!" זאת החברתי שקוראת מחדרה, הסמוך לחדרי; וכעבור רגע היא יושבת על מיטתי, בידה נר. "טוב, דקה אני לא מסוגלת לישון," היא מכריזה. "המוח שלי קופץ כמו ארנבת. אתה חושב שגברת רוזוולט תגיש את העוגה שלנו בארוחת-החג?" שנינו מצטופפים במיטה והיא לוחצת על היד שלי אני-אוהבת-אותך. "נדמה לי שהיד שלך הייתה הרבה יותר קטנה. אני חושבת שנורא קשה לי לראות אותך גדל. כשתהיה מבוגר נמשיך להיות חברים?" אני אומר "תמיד." "אבל אני מרגישה כל כך רע, באדי. רציתי נורא לתת לך אופניים. ניסיתי למכור את תכשיט הקמאו שאבא נתן לי. באדי" – היא מהססת, כאילו מתוך מבוכה – "עשיתי לך עוד עפיפון."  ואני מתוודה שהכנתי לה עפיפון גם אני; ואנחנו צוחקים. הנר בוער ומתמעט עד שאין במה להחזיק. ואז הוא כבה, וחושף את אור-הכוכבים, והכוכבים חגים סחור-סחור בחלון כמו זמרה גלויה-לעין של שירי חג המולד, שמשתתקת והולכת עם עלות השחר. אנחנו מנמנמים כנראה; אבל ראשית השחר ניתזת עלינו כמו מים קרים: אנחנו ערים, עינינו פקוחות לרווחה, תועים כה וכה בעודנו ממתינים שהאחרים יקומו משנתם. חברתי שומטת בכוונה קומקום על רצפת המטבח. אני רוקד סטפס מול דלתות סגורות. בני הבית מגיחים בזה אחר זה, נראים כאילו היו רוצים להרוג את שנינו; אבל היום חג-המולד, אז אסור להם. קודם-כול ארוחת בוקר אדירה – כל מה שהייתם מתארים לכם: מפנקייקים וסנאי מטוגן ועד דייסת-תירס וחלת-דבש. כל זה מכניס את כולם למצב רוח טוב חוץ מאשר אותי ואת חברתי. האמת, אנחנו כל כך קצרי-רוח להגיע למתנות שאנחנו לא מסוגלים להכניס כלום לפֶּה.

טוב, אני מאוכזב. מי לא היה מתאכזב? מגרביים, מחולצת בית-ספר של יום א', ממחטות אף, סוודר יד-שנייה ומנוי שנתי לכתב-עת דתי לילדים "הרועה הקטן". זה מרתיח אותי. ממש מרתיח.

חברתי זכתה בשלל יותר מוצלח. שק של מנדרינות. זאת המתנה המושלמת בשבילה. אבל היא הכי גאה ברדיד של צמר לבן שסרגה לה אחותה הנשואה. ובכל זאת היא אומרת שהמתנה הכי חביבה עליה היא העפיפון שבניתי בשבילה. והוא באמת עפיפון נהדר; גם אם פחות נהדר מזה שהיא הכינה בשבילי – עפיפון כחול, ומפוזרים עליו  כוכבים ירוקים ומזהב על "התנהגות טובה"; והכי חשוב, השם שלי מצויר עליו, "באדי."

"באדי, יש רוח."

הרוח נושבת, וחייבים לרוץ לאחו שמתחת לבית, שקוויני כבר הזדרזה להגיע אליו כדי לקבור את העצם שלה (המקום שבו תיקבר גם היא בחורף הבא). שם, צוללים בעשב עד גובה המותניים, אנחנו גוללים את העפיפונים שלנו, מרגישים איך הם מפרפרים על החוט כמו דגי-שמים בעודם שוחים אל הרוח. מרוּצים, חמימים-משמש אנחנו מתפרקדים על העשב ומקלפים מנדרינות ומסתכלים איך העפיפונים שלנו מפזזים להם. עד מהרה אני שוכח את הגרביים ואת הסוודר יד-שנייה. אני שמח כאילו זכינו בפרס הראשון של חמישים אלף דולר בתחרות ההיא של המצאת שם לקפה.

"אוי, איזה טיפשה אני!"  מצטעקת חברתי, דרוכה פתאום, כמו מישהי שנזכרה מאוחר מדי כי השאירה לחמניות בתנור. "אתה יודע מה חשבתי תמיד?" היא שואלת בנימה של תגלית ואינה מחייכת אלי, אלא אל נקודה מעבר. "תמיד חשבתי שגוף צריך להיות חולה וקרוב למות לפני שרואים את אלוהים. ודמיינתי לי כי כשהוא יבוא זה יהיה כמו להסתכל בחלון הבפטיסטי: יפה כמו זכוכית צבעונית כשהשמש זורמת פנימה, זוהר כזה שלא מרגישים שמחשיך בחוץ. וזאת נחמה לחשוב שהזוהר הזה מסלק את כל הרגשות המפחידים. אבל אני מתערבת אתך שזה לא קורה אף פעם. מתערבת שבסוף-בסוף האדם תופס שאלוהים כבר הראה את עצמו. כי דברים כמו שהם" – ידה חגה בתנועה שאוספת יחד עננים ועפיפונים ועשב ואת קוויני המרפדת את העצם שלה בעפר –  "כמו שהם נראו תמיד, זה לראות את אלוהים. במה שנוגע אלי, אני מוכנה לעזוב את העולם עם היום הזה בתוך העיניים שלי."

זהו חג-המולד האחרון שלנו יחד.

החיים מפרידים בינינו. אלה שיודעים הכי-טוב, מחליטים שמקומי בפנימייה צבאית. וזאת תחילתה של שורה עלובה של בתי-סוהר בסימן תקיעות-חצוצרה, ושל מחנות קיץ עגמומיים בסימן תרועות-השכמה. יש לי גם בית-משפחה חדש. אבל הוא אינו נחשב. ביתי הוא איפה שחברתי נמצאת,  ולשם כבר אינני נוסע.

ושם היא נשארת, מסתובבת בלי מעש במטבח. לבדה עם קוויני. אחר כך לבדה. ("באדי היקר," היא כותבת בכתב ידה הפרוע הקשה-לקריאה, "אתמול הסוס של ג'ים מייסי בעט חזק בקוויני. תודה לאל שהיא לא הרגישה הרבה. עטפתי אותה בסדין של פשתן משובח והובלתי אותה בעגלה שלנו אל האחו של סימפסון, כדי שתהיה בחברת כל העצמות שלה…"). חודשי נובמבר אחדים היא ממשיכה לאפות את עוגות-הפֵּרות שלה בכוחות עצמה; לא רבות, אבל כמה; וכמובן תמיד היא שולחת לי את "הכי-הכי טובה". וגם בכל מכתב היא מצרפת מטבע של עשרה סנטים צרור בנייר טואלט: "תלך לסרט ותכתוב לי את העלילה." אבל קמעה-קמעה היא נוטה במכתביה לבלבל אותי עם חבר אחר שלה, באדי ההוא שהלך לעולמו בסביבות 1880; יותר ויותר השלושה- עשר בחודש איננו היום היחיד שהיא נשארת במיטה. ובוקר אחד בנובמבר, בוקר חורפי אחד ללא עלים וללא ציפורים, היא כבר לא מסוגלת להתרומם כדי לקרוא בקול: "שככה יהיה לי טוב, מזג אוויר לעוגת פֵּרות!"

וכשזה קורה, אני יודע. הודעה על כך רק מאשרת פיסת מידע (שאיזה וריד סודי כבר קיבל), שכרתה חלק ממני שאינו ניתן להמרה, ושחררה אותו אל החלל כמו עפיפון על חוט קרוע. זאת הסיבה שבזמן שאני חוצה את הקמפוס של בית הספר בבוקר דצמבר זה המסוים, אני סוקר את הרקיע. כאילו בציפייה לראות, קצת כמו זוג לבבות, צמד עפיפונים אבודים ממהרים השמימה.

תגובה אחת בנושא “זיכרון של חג-מולד I טרומן קפוטה (1984-1924)”

  1. סיפור נוגע ללב ועם תובנה עמוקה על מה שבאמת שווה בחיים. ובימים טרופים אלו טוב שיש תזכורת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *