זמרי המקהלה הפרסביטריאנית I ויליאם סארויאן (1981-1908)

אחד משפע הדברים המשונים והמשעשעים בארצנו הוא הקלות שבה האזרחים הטובים שלנו עוברים מדת לחברתה, או משום דת מסוימת – לכל דת המזדמנת להם באקראי, בלי שירגישו הרגשת רווח או הפסד מיוחדת, והם ממשיכים, איכשהו, להיות תמימים וישרי-דרך כמקודם.

אני, למשל, נולדתי כמין קתולי, למרות שלא נטבלתי עד שמלאו לי שלוש-עשרה. עובדה זאת, זכור לי יפה, הרגיזה את הכומר והביאה אותו לשאול את הורי, השתגעתם? והם ענו, לא היינו כאן.

בן שלוש-עשרה ולא נטבל, צעק הכומר. איזה מין אנשים אתם?

רובנו, השיב דודי מליק, חקלאים, למרות שהיו בינינו גם מוחות מבריקים.

היה יום שבת אחר הצהריים. כל העסק לא נמשך יותר משבע דקות. אך גם אחרי שנטבלתי לא הצלחתי להרגיש איזה שינוי.

נו טוב, אמרה סבתי, נטבלתַ. אתה מרגיש יותר טוב?

אני חושב שעלי להסביר כאן כי זה חודשים אחדים שהרגשתי כבר-דעת, ודי היה בכך להעיר את חשדיה של סבתי שאני לוקה באיזו מחלה מסתורית, או הולך ויוצא מדעתי.

אני מרגיש אותו דבר, אמרתי לה.

ועכשיו אתה מאמין? צעקה, או שעדיין יש לך ספקות?

אני יכול בקלות להגיד שאני מאמין, אבל להגיד לך את האמת, אני לא לגמרי בטוח. ברור שהייתי רוצה להיות נוצרי.

טוב, אז פשוט תאמין ותמשיך בעיסוק שלך.

העיסוק שלי היה מבחינות אחדות שכיח ומבחינות אחרות בל-ייאמן.

שרתי במקהלת-הנערים הפרסביטריאנית ברחוב טאלֶר. בתמורה קיבלתי דולר בשבוע מקשישה נוצרייה, גברת בָּאלאִיפָל, שגרה בצער ובבדידות בבית הקטן המכוסה קיסוס, בשכנות לביתו של חברי פָּנדרוֹ קוֹלחוֹזיאן.

הילד הזה, כמוני, היה קולני. זאת אומרת, היינו מקללים כהוגן – בכל התמימות, כמובן – ובכך ציערנו את העלמה, או הגברת בָּאלאִיפָל, במידה כזאת שביקשה להציל את נשמותינו בעוד מועד. עניין הצלת נשמתי היה משהו שלא הייתה לי סיבה להתנגד לו או להירתע ממנו.

העלמה בָּאלאִיפָל (כך אקרא לה מכאן ולהבא, מפני שבתקופה שהכרתי אותה הייתה רווקה בוודאות, ומפני שאני לא יודע בביטחון האם הייתה נשואה מימיה, או האם שקלה אי-פעם להינשא לאיש, או אפילו הייתה מאוהבת אי-פעם – בשחר-חייה, כמובן, ובלי ספק באחד נבל אשר התייחס לעניין בשמץ הסתייגות) – העלמה בָּאלאִיפָל, כפי שכבר אמרתי, הייתה אישה תרבותית, אישה שקוראת בכתביו של רוברט בראונינג ואישה אנינת רגש. ואז, כשהייתה יוצאת למרפסת ומצותתת לדברינו, יכלה לעמוד בכך עד נקודה מסוימת, וכשהגיעה לקצה גבול היכולת קראה בקול, ילדים, ילדים, אסור לדבר דיבורי-חולין.

פָּנדרוֹ קוֹלחוֹזיאן נראה מצד אחד הילד הכי חצוף בעולם, ומן הצד השני – ותכונה זאת היא שעשתה אותו יקר לי – היה בעצם הילד הכי מנומס והכי מתחשב.

כן, העלמה בָּאלייפוּם, אמר.

בָּאלאִיפָל, תיקנה אותו הגברת. גשו הנה, בבקשה, שניכם.

ניגשנו אל העלמה ושאלנו מה היא רוצה.

מה את רוצה, העלמה בָּאלייפוּם? שאל פָּנדרוֹ.

העלמה בָּאלאִיפָל תחבה יד לכיס מעילה ושלפה צרור קונטרסים, ומבלי שתציץ בהם נתנה קונטרס לכל אחד מאתנו.

הקונטרס שלי היה מוכתר בכותרת הגאולה, סיפורו של שיכור, ואילו זה של פָּנדרוֹ נשא את השם באתי אל המנוחה, סיפורו של שיכור.

בשביל מה זה? אמר פָּנדרוֹ.

הייתי רוצה, ילדים, שתקראו את הקונטרסים האלה ותשתדלו להיות טובים. הייתי רוצה שלא תוסיפו לדבר דיבורי-חולין.

לא כתוב כאן כלום על דיבורי-חולין, אמר פָּנדרוֹ.

בקונטרסים האלה צפון לקח טוב לכל אחד מכם. קִראו בהם ואל תוסיפו לדבר דיבורי-חולין.

כן, גבירתי, אמרתי. זה הכול?

עוד דבר אחד. אני שואלת את עצמי אם תהיו מוכנים, ילדים, לעזור לי להזיז את העוגב מחדר-האכילה לחדר-האורחים?

בטח, העלמה בָּאלייפוּם, אמר פָּנדרוֹ. מתי שתרצי.

אז נכנסנו לביתה של הגברת, ובעוד היא מחלקת לנו הוראות איך בדיוק לבצע את המשימה בלי להזיק לכלי-הנגינה או לעצמנו, הזזנו את העוגב אט-אט מחדר-האכילה לחדר-האורחים.

עכשיו קִראו את הקונטרסים, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל.

כן, גברתי, אמר פָּנדרוֹ. זה הכול?

ועכשיו, אמרה הגברת, הייתי מבקשת שתשירו ואני אלווה אתכם בעוגב.

אני לא יודע לשיר, העלמה בָּאלייפוּם, אמר פָּנדרוֹ.

שטויות, ודאי שאתה יודע לשיר, פֶּדרוֹ.

פָּנדרוֹ, פֶּדרוֹ זה השם של בן-דוד שלי.

לאמיתו של דבר היה שמו של פָּנדרוֹ פָּנבוֹר, שהוראתו בארמנית היא אסיר. כשהתחיל ללכת לבית הספר לא הקפידה המורה בצליל השם, או אולי לא מצא חן בעיניה, ועל כן רשמה על כרטיסו פָּנדרוֹ. אשר לדודנוֹ, שמו היה בֶדרוֹס, בבי"ת רכה, ובבית הספר שינו אותו לפֶּדרוֹ. כל זה היה כמובן בסדר גמור ואיש לא ניזוק מכך.

מבלי שתענה לדבריו התיישבה הגברת הקשישה על השרפרף, הניחה את כפות רגליה על דוושות העוגב, ובלי שתיתן לנו כל הנחיה פתחה וניגנה שיר, אשר מעצם חדגוניותו היה ברור שזהו מזמור דתי. כעבור רגע התחילה לשיר היא עצמה. פָּנדרוֹ, בקול חרישי, פלט דיבור חילוני מאוד הגובל בנאצה, שלמרבה המזל חמק מאוזניה של העלמה בָּאלאִיפָל. קולה של העלמה בָּאלאִיפָל, אם היה בכלל בגדר קול, לא היה רב-רושם. קול חריקת הדוושות גבר על קול זמרתה, צלילי העוגב לא היה זכים בדיוק, ואף על פי כן היה אפשר לדעת כי קולה של העלמה אינו ערב לאוזן.

הגליל, הגליל המאיר, שרה.

היא פנתה אלינו, הנידה בראשה ואמרה, עכשיו שירו, ילדים, שירו.

לא הבנּו לא את המילים ולא את הלחן. אך נראה היה כי מצוות הנימוס מחייבת אותנו לעשות לכל הפחות מאמץ כן, ואנחנו התאמצנו בכנות והשתדלנו בכל כוחנו ללוות את הנעימה היוצאת מן העוגב ואת המילים הדרמתיות היוצאות מפי העלמה בָּאלאִיפָל.

שליט-הסער היה הוא, על ים הגליל משתולל, שרה.

בסך הכול ניסינו לשיר שלושה מזמורים. אחרי כל מזמור היה פָּנדרוֹ אומר, תודה רבה, העלמה בָּאלייפוּם. מותר לנו ללכת עכשיו?

לבסוף קמה מעם העוגב ואמרה, אני בטוחה כי כל זה השפיע עליכם לטובה. אם חברים בני-בליעל יזמינו אתכם ללגימה, פְּנו להם עורף.

אנחנו נפנה להם עורף, העלמה בָּאלייפוּם, אמר פָּנדרוֹ. נכון, ארם?

אני אָפנה, אמרתי.

גם אני, אמר פָּנדרוֹ. מותר לנו ללכת עכשיו, העלמה בָּאלייפוּם?

קִראו את הקונטרסים, אמרה. עדיין לא מאוחר מדי.

נקרא, אמר פָּנדרוֹ, ברגע שיהיה לנו זמן.

יצאנו מביתה של הגברת וחזרנו אל חצר-החזית בביתו של פָּנדרוֹ והתחלנו לקרוא את הקונטרסים. עוד לפני שהגענו לחצי, יצאה הגברת אל המרפסת ואמרה בקול גבוה מאוד ונרגש, מי מכם היה זה?

מי מאתנו היה מה? אמר פָּנדרוֹ. הוא היה נבוך מאוד.

מי מכם שר? אמרה העלמה בָּאלאִיפָל.

שנינו שרנו, אמרתי.

לא, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל. רק אחד מכם שר. לאחד מכם יש קול נוצרי נפלא.

לא לי, אמר פָּנדרוֹ.

אתה, אמרה לי העלמה בָּאלאִיפָל. יוז'ן. זה היית אתה?

ארם, אמרתי, לא יוז'ן. אני גם לא חושב שזה הייתי אני.

ילדים, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל, גשו הנה.

מי? אמר פָּנדרוֹ.

שניכם, אמרה הגברת.

כשנכנסנו לבית והעלמה בָּאלאִיפָל שבה והתיישבה אל העוגב אמר פָּנדרוֹ, אני לא רוצה לשיר. אני לא אוהב לשיר.

שיר אתה, אמרה לי הגברת.

שרתי.

העלמה בָּאלאִיפָל קפצה על רגליה.

זה אתה, אמרה. עליך לשיר בכנסייה.

לא רוצה.

אסור לדבר דיבורי-חולין.

אני לא מדבר דיבורי-חולין, ואני מבטיח לא לדבר דיבורי-חולין כל החיים. אבל אני לא אשיר בכנסייה.

קולך הוא הכי נוצרי ששמעתי מימי.

לא נכון.

כן נכון.

בכל זאת אני לא אשיר.

אתה חייב, אתה חייב.

תודה רבה, העלמה בָּאלייפוּם, אמר פָּנדרוֹ. מותר לנו ללכת עכשיו? הוא לא רוצה לשיר בכנסייה.

הוא חייב, הוא חייב.

למה?

לטובת נשמתו.

פָּנדרוֹ סינן שוב את דיבור-החולין ההוא.

כעת אמור לי מה שמך, אמרה הגברת.

אמרתי לה.

אתה נוצרי, כמובן.

אני חושב.

פרסביטריאני, כמובן.

לא בטוח.

אתה כן. מובן שאתה פרסביטריאני. אני רוצה שתשיר בכנסייה הפרסביטריאנית ברחוב טאלֶר במקהלת-הנערים ביום ראשון הקרוב.

למה? אמר פָּנדרוֹ שוב.

אנחנו זקוקים לקולות. עלינו להשיג קולות צעירים. להשיג זמרים. הוא חייב לשיר ביום ראשון הקרוב.

אני לא אוהב לשיר. אני גם לא אוהב ללכת לכנסייה.

ילדים, אמרה העלמה בָּאליאפֶל, שְבו. אני רוצה לדבר אליכם.

ישבנו. העלמה בָּאליאפֶל דיברה אלינו שלושים דקות לפחות. לא האמנו לאף מילה אם כי מתוך נימוס המשכנו לענות על השאלות שלה באופן שידענו שהיא רוצה שנענה. אך כשביקשה שנכרע ברך אִתה בזמן שהיא מתפללת, סירבנו. העלמה בָּאליאפֶל התווכחה בעניין זה שעה קלה, ואז החליטה לוותר לנו רגע קט, ואז חידשה את ניסיונה. אבל אנחנו סירבנו. פָּנדרוֹ אמר שנזיז לה את העוגב מתי שהיא תרצה, או כל דבר אחר, אבל על ברכינו לא נכרע.

טוב, אמרה העלמה בָּאליאפֶל, אז אתה מוכנים לעצום עיניים?

למה? אמר פָּנדרוֹ.

נהוג שעוצמים עיניים כשמישהו מתפלל.

מי מתפלל?

בינתיים אף אחד. אבל אם תבטיחו לעצום עיניים, אתפלל אני. אך עליכם להבטיח לי שתעצמו עיניים.

למה את רוצה להתפלל?

אני רוצה להתפלל למענכם, ילדים.

למה?

תפילה קצרה למענכם לא תזיק, אמרה העלמה בָּאליאפֶל. אתם מוכנים לעצום עיניים?

טוב, בסדר, אמר פָּנדרוֹ.

עצמנו עיניים והעלמה בָּאליאפֶל התפללה.

זאת לא הייתה תפילה קצרה בכלל.

אמֵן, אמרה לבסוף. ועכשיו, ילדים, אתם לא מרגישים יותר טוב?

בכל הכנות, לא הרגשנו.

כן, יותר טוב, אמר פָּנדרוֹ. מותר לנו ללכת עכשיו העלמה בָּאלייפוּם? מתי שתרצי להזיז את העוגב, נזיז לך.

שיר בכל מאודך, אמרה לי העלמה בָּאליאפֶל, ופְנה עורף לכל בן-בליעל שמזמין אותך ללגימה.

כן, גברתי.

ידוע לך היכן הכנסייה?

איזה כנסייה?

הכנסייה הפרסביטריאנית ברחוב טאלֶר.

אני יודע איפה היא.

מר סָאוּגוּס יחכה לך ביום ראשון בבוקר בתשע ושלושים.

טוב, לפי כל הסימנים נפלתי בפח.

ביום ראשון ליווה אותי פָּנדרוֹ אל הכנסייה, אך סירב לעמוד עם נערי המקהלה ולשיר. הוא ישב בשורה האחרונה, הסתכל והקשיב. ואילו אני, בכל ימי חיי לא הייתי אומלל כל כך למרות ששרתי.

זאת הפעם האחרונה, אמרתי לפָּנדרוֹ אחרי שהכול הסתיים.

ביום ראשון שאחרי כן לא הופעתי כמובן, אבל בכך לא הועלתי כלום, כי העלמה בָּאליאפֶל הוליכה אותנו שוב לביתה, ניגנה על העוגב, שרה, כפתה עלינו לנסות לשיר, התפללה והחליטה בלי להניח מקום לטעות להשאיר אותי במקהלת-הנערים. סירבתי חד-משמעית והעלמה בָּאלאִיפָל החליטה להעמיד את כל העניין על בסיס גשמי יותר.

יש לך קול נוצרי נדיר, אמרה לי. קול שהדת זקוקה לו. אתה עצמך יש בך דתיות עמוקה, למרות שעדיין אינך יודע זאת. לכן, הרשה לי לבקש שתשיר כל יום ראשון למעני. אני אשלם לך.

כמה? אמר פָּנדרוֹ.

חמישים סנטים, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל.

בדרך כלל היינו שרים ארבעה-חמישה שירים. הכול יחד ארך כחצי שעה, למרות שהיה עלינו להמשיך ולשבת עוד שעה שלמה לשמיעת הדרשה.

בקיצור, זה לא היה רווחי.

מסיבה זאת לא הייתה תשובה בפי.

שבעים וחמישה סנטים, הציעה העלמה בָּאלאִיפָל.

האוויר היה מחניק, הדרשן היה משעמם, כל העסק היה מאוד מדכא.

דולר, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל. אף לא סנט יותר.

שיהיה דולר ורבע, אמר פָּנדרוֹ.

אף לא סנט יותר, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל.

יש לו הקול הכי יפה במקהלה, אמר פָּנדרוֹ. דולר אחד? קול כזה שווה שני דולרים לכל דת.

אני את שלי הצעתי, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל.

יש דתות אחרות, אמר פָּנדרוֹ.

הדיבורים האלה, אני מוכרח לומר, הביאו את העלמה בָּאלאִיפָל לידי צער.

קולו, אמרה במרירות, הוא קול נוצרי, ויותר מזאת – קול פרסביטריאני.

הבפטיסטים ישמחו להשיג קול כמו שלו בעד שני דולרים, אמר פָּנדרוֹ.

הבפטיסטים! אמרה העלמה בָּאלאִיפָל בשמץ – אני מהסס לומר – בוז.

הם לא שונים מהפרסביטריאנים, אמר פָּנדרוֹ.

דולר, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל, ושמך יופיע בתוכנייה.

אני לא אוהב לשיר, העלמה בָּאלאִיפָל, אמרתי.

אתה אוהב, אתה רק חושב שאינך אוהב. אילו יכולת לראות את פניך כשאתה שר – מה זאת אומרת –

יש לו קול של מלאך, אמר פָּנדרוֹ.

אני כבר אסדר אותך, אמרתי לפָּנדרוֹ בארמנית.

זה לא קול בדולר, אמר פָּנדרוֹ.

בסדר, ילדים, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל, דולר וחמישה-עשר סנטים. אף פרוטה יותר.

דולר ורבע, אמר פָּנדרוֹ, אחרת נלך לבפטיסטים.

בסדר, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל, אך עלי לומר לכם שאתם יודעים לעמוד על המקח.

רגע אחד, אמרתי. אני לא אוהב לשיר, ואני לא אשיר בעד דולר ורבע או בעד כל סכום אחר.

עסק זה עסק, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל.

אני לא עשיתי שום עסק. זה פָּנדרוֹ שעשה. שהוא ילך לשיר.

הוא לא יודע לשיר, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל.

יש לי את הקול הכי גרוע בעולם, אמר פָּנדרוֹ בגאווה רבה.

הקול העלוב שלו לא יהיה שווה לאף אחד גם עשרים סנטים, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל.

אפילו לא חמישה סנטים, אמר פָּנדרוֹ.

אז מה, אני לא מתכוון לשיר – לא בעד דולר ורבע או בעד כל דבר אחר. אני לא צריך שום כסף.

אבל עשית עסק, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל.

כן, עשית, אמר פָּנדרוֹ.

בו-במקום זינקתי על פָּנדרוֹ, בחדר-האורחים של העלמה בָּאלאִיפָל, והתחלנו להתאבק. הגברת הנוצרייה הקשישה ניסתה להפריד בינינו, אך היות שמן הנמנע היה להחליט מי מאתנו הנער בעל הקול המלאכי, היא פתחה בתפילה. ההתאבקות נמשכה עד שמרבית הרהיטים בחדר התהפכו, חוץ מהעוגב. התחרות הסתיימה בתיקו, המתאבקים היו שרועים אפרקדן על הרצפה תשושים ויגעים.

העלמה בָּאלאִיפָל קמה מתפילתה ואמרה, אם כן יום ראשון, בדולר ורבע.

עבר זמן-מה עד ששבה אלי נשימתי.

העלמה בָּאלאִיפָל, אמרתי. אני אשיר במקהלה הזאת בתנאי שגם פָּנדרוֹ ישיר.

אבל יש לו קול נורא.

לא אכפת לי איזה קול יש לו. אם אני שר – גם הוא ישיר.

אני חוששת שהוא יהרוס את המקהלה.

הוא חייב לעלות אתי למעלה כל יום ראשון, וזהו זה.

ובכן, הבה ונראה, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל. היא הקדישה לעניין לא מעט מחשבה.

נניח שיעלה למעלה ויעמוד בתוך המקהלה, אמרה העלמה, אבל לא ישיר. נניח שרק יעמיד פנים שהוא שר.

מצדי זה בסדר, אבל הוא צריך להיות שם כל הזמן.

מה אני מקבל? אמר פָּנדרוֹ.

באמת, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל. אי-אפשר לדרוש ממני שאשלם גם לך.

אם אני עולה לשם, אמר פָּנדרוֹ, אני צריך לקבל תשלום.

בסדר, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל. דולר לנער ששר; עשרים וחמישה סנטים לנער שלא שר.

יש לי את הקול הכי גרוע בעולם, אמר פָּנדרוֹ.

עליך להיות הוגן, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל. אחרי הכול אתה לא תשיר. רק תעמוד שם עם יתר הנערים.

עשרים וחמישה סנטים זה לא מספיק.

קמנו מן הרצפה והתחלנו להעמיד את הרהיטים על מקומם.

בסדר, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל. דולר לנער ששר. שלושים וחמישה סנטים לנער שלא שר.

שיהיה חמישים, אמר פָּנדרוֹ.

טוב. דולר לך, חמישים סנטים לך.

אנחנו מתחילים ביום ראשון הבא? אמר פָּנדרוֹ.

כן, אמרה העלמה בָּאלאִיפָל. אני אשלם לכם כאן אחרי הטקס. אף לא מילה לאיזה ילד במקהלה.

לא נגלה לאף אחד, אמר פָּנדרוֹ.

בזה האופן, בשנה האחת-עשרה לחיי, נעשיתי פחות או יותר לפרסביטריאני, לפחות כל יום ראשון בבוקר. זה לא היה בשביל הכסף. זה היה פשוט מפני שעשינו עסק ומפני שהעלמה בָּאלאִיפָל גמרה אומר שאשיר בשׁוּרות הדת.

כך או אחרת, כמו שאמרתי קודם, לפני שש או שבע דקות, דבר משונה בארצנו הוא הקלות שבה כולנו – או לפחות כל מי שאני מכיר – מסוגלים להמיר את דתם בלי כל נזק נראה-לעין למישהו או למשהו. כשמלאו לי שלוש-עשרה נטבלתי לכנסייה הארמנית הקתולית, למרות שעדיין שרתי בשביל הפרסביטריאנים ולמרות שנעשיתי, אני עצמי, קצת ספקן לגבי כל נוסח האמונה המוסכם, ומשתוקק, ויהי מה, להגיע לכלל הבנה משל עצמי ולבוא לידי הסכם עם הכול-יכול בדרכי אני. גם אחרי שנטבלתי עוד נשאתי בלבי אי-נחת רבה.

חודשיים אחרי שנטבלתי התחלף לי הקול ובטל החוזה ביני לבין העלמה בָּאלאִיפָל. לי הייתה זו רווחה גדולה ולה – מהלומה קשה.

אשר לכנסייה הארמנית בשדרת ונטורה – לא ביקרתי שם אלא בחג המולד ובפסחא. כל יתר הזמן עברתי מדת אחת לשנייה, ובסופו של דבר לא ניזוקתי מכך. על כן היום, כמוני כמרבית הארמנים, מתמצה אמונתי בכך שאני מאמין בכל דת ודת, לרבות הדת שלי, אך בלי שאחוש טינה לאיש, בלי הבדל מה הוא מאמין או לא, בתנאי שיש לו אופי טוב.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *