ידיד בשעת צרה I סומרסט מוהם (1965-1874)

כבר שלושים שנה אני תוהה על קנקנם של רֵעַי בני-האדם. אינני יודע עליהם הרבה. כשלעצמי, הייתי מהסס להעסיק משרת לפי מראה פניו, ועם זאת, על פי רוב אנחנו שופטים אדם לפי פניו. אנחנו מסיקים מסקנות לפי צורת הלסת, לפי הבעת העיניים, לפי מתווה הפה. האם סכום הפעמים שצדקנו גדול יותר ממספר הטעויות? תמהני. הסיבה שרומנים ומחזות לא פעם אינם נאמנים למציאות היא כי המחברים צרים את הדמויות, אולי בעל כורחם, בתבנית אחידה. הם אינם מרשים לעצמם לעצב אותן כישות רצופת-סתירות כי אז הן תהיינה בלתי-מובנות; ועם זאת, רובנו אנשים רבי-סתירות, כל אחד מאתנו אינו אלא אוסף אקראי של תכונות לא-עקיבות. בספרים על היגיון אומרים לנו כי מופרך מעיקרו להגיד שצהוב הוא צינורי או שהכרת-תודה כבדה יותר מהאוויר. אך במזיגה זו של יסודות לא-תואמים שנקראת "העצמי", צהוב יכול בהחלט להיות סוס-ועגלה, והכרת-תודה – אמצע השבוע הבא. אני מושך בכתפי כשאנשים אומרים לי שהתרשמותם הראשונה מאדם מסתברת תמיד כנכונה. לדעתי אנשים אלה חוננו או בטביעת-עין מוגבלת או בגאווה יתרה. אשר לי – נדמה לי שככל שמתארכת היכרותי עם אדם, יותר אני מתקשה לרדת אל חקרו. חברי הוותיקים ביותר הם ממש אלה שאוכל להגיד שאינני יודע עליהם כלום.

הרהורים אלה פקדו אותי כשקראתי בעיתון הבוקר שאדוארד הַייד בּארטוֹן הלך לעולמו בקוֹבֶּה [עיר ביפן]. אדוארד היה סוחר והיו לו עסקים ביפן כבר שנים רבות. לא היכרתי אותו היטב, אבל הוא עורר את סקרנותי כי פעם הוא גרם לי הפתעה גדולה. אלמלא שמעתי את הסיפור מפיו, לא הייתי מאמין שהוא מסוגל למעשה כזה. וכפליים הופתעתי היות שגם חזותו וגם נוהגו הצביעו על טיפוס מסוג מאוד מסוים. לא בכל יום נתקלים באדם שהוא מקשה אחת – תוכו כברו. הוא היה איש קטן, נמוך, לא יותר מ-1.65 מ', ודק-גוף מאוד, שערו לבן, פניו אדומות וקמוטות, ועיניו כחולות. כשהיכרתי אותו היה כבן שישים. תמיד היה לבוש בהקפדה ובסגנון מתון, כיאה לגילו ולמעמדו.

משרדו היה בקוֹבֶּה, אך לעתים קרובות הזדמן ליוקוהמה. בעת ששהיתי שם ימים אחדים בהמתנה לספינה, יצא לנו להתוודע ב"מועדון הבריטי". שיחקנו שנינו ברידג'. הוא היה שחקן מוכשר ורחב-יד. הוא לא דיבר הרבה, לא אז ולא אחר-כך כשלגמנו כוסית יחד, אבל כשדיבר, דיבר בשֹוּם-שכל. היה לו חוש-הומור יבש, שקט. נראָה שהוא אהוד במועדון, ואחרי לכתו אמרו עליו שהוא בחור כארז. אירע ששנינו התארחנו ב"גרנד הוטל", ולמחרת הזמין אותי לארוחת-ערב. פגשתי את אשתו, שמנה, מקשישה וחייכנית, ואת שתי בנותיו. היה ברור לעין כי זוהי משפחה אוהבת ומאוחדת. אני חושב שבעיקר התרשמתי מחביבותו של בּארטוֹן. היה משהו נעים מאוד במבטו הכחול המתון. דיבורו היה רך, והיה קשה לדמות אותו מרים את קולו בכעס. והיה לו חיוך מיטיב. אדם זה עורר את חיבתך כי הרגשת שמפעמת בו אהבת אמת לזולתו. הוא בורך בקסם אישי, אבל היה חף מרגשנות: הוא אהב לשחק קלפים ואהב את הקוקטייל שלו, הוא ידע לספר סיפור טוב ומפולפל, שלִקחוֹ בצדו, ובצעירותו היה ספורטאי לא רע. הוא היה עשיר, ואת ממונו עשה במו ידיו – פרוטה ועוד פרוטה. לדעתי, אחד הדברים שמשך עליו חיבה היה קומתו הקטנה ושבריריותו, שעוררו רצון לסוכך עליו. הייתה לי הרגשה כי הוא אינו מסוגל לפגוע בזבוב.

אחר-צהריים אחד ישבתי באולם האורחים של המלון. זה קרה לפני רעידת-האדמה, והיו להם שם כורסאות עור. החלונות זימנו שדה-ראייה נרחב של הנמל וכלי-התעבורה בו ההומים אדם. היו שם ספינות-נוסעים גדולות בדרכן לוואנקוּבֶר וסן-פרנסיסקו או לאירופה דרך שנחאי, הונג-גונג וסינגפור; היו אוניות-סוחר מכל מדינות העולם, חבוטות וסחופות-רוח, ומפרשיות סיניות עם ירכתיים גבוהים ומפרשים גדולים צבעוניים; והיו אינספור סירות. זה היה מראה שוקק-חיים ומלהיב, ועם זאת, אינני יודע למה, משרֶה רוגע. זאת הייתה רומנטיקה בהתגלמותה, והיה נדמה כי רק תושיט יד וכבר תיגע בה. בתוך כך נכנס בּארטוֹן לאולם ועינו צדה אותי. הוא התיישב בכורסא הסמוכה. "מה דעתך על כוסית?" אמר וזימן משרת במחיאת-כף והזמין לשנינו ג'ין מוגז. בזמן שהמשקאות הובאו עבר איש ברחוב וכשראה אותי הניף יד לשלום. "אתה מכיר את טרנר?" שאל אותי בּארטוֹן כשהחזרתי על ברכתו של האיש במנוד ראש. "פגשתי אותו במועדון. סיפרו לי שהוא בעסקי משלוחים." "כן, נדמה לי שכן. יש לנו כאן לא מעט מהם." "הוא שחקן ברידג' מוכשר." "הם בדרך כלל כאלה.היה כאן אחד בשנה שעברה, שלמרבה הפלא שם המשפחה שלו כמו שלי, שהוא שחקן הברידג' הטוב ביותר שפגשתי. אני מתאר לי שלא יצא לך להיתקל בו בלונדון. הוא קורא לעצמו לֶני בּארטוֹן. אני חושב שהוא חבר בכמה מועדונים טובים מאוד." "לא, אני לא חושב שנתקלתי בשם." "הוא היה שחקן יוצא דופן. נראה כמי שיש לו חוש טבעי לקלפים. זה היה מוזר ביותר. שיחקתי נגדו המון. הוא שהה זמן-מה בקוֹבֶּה." בּארטוֹן גמע מהמשקה המוגז. "זה סיפור די משונה," אמר. "הוא לא היה בחור רע. חיבבתי אותו. תמיד היה לבוש יפה ולפי האופנה. יפה-תואר במובנים מסוימים – שער מתולתל ולחיים ורודות-לבנות. נשים התלהבו ממנו.  טיפוס לא מזיק, אתה יודע, רק פרא-אדם. כמובן, הוא הפריז בשתייה."

בחורים מהסוג הזה תמיד מפריזים. סכום כסף לא גדול היה נכנס לחשבונו פעם ברבע-שנה, ועוד קצת הרוויח במשחקי קלפים. "ממני הוא הרוויח כהנה וכהנה, אני יודע בוודאות." בּארטוֹן גיחך בלבביות. מניסיוני, האיש ידע להפסיד בחן במשחק ברידג'. הוא ליטף את סנטרו המגולח בידו הרזה; הוורידים התבלטו עליה והיא הייתה כמעט שקופה. "כנראה זאת הסיבה שהוא הגיע אלי כשירד מנכסיו, וגם העובדה שנשאנו שנינו אותו שם-משפחה. הוא בא אלי למשרד יום אחד וביקש עבודה. הופתעתי מאוד. הוא סיפר לי שכבר אינו מקבל כסף מן הבית ושהוא רוצה לעבוד. שאלתי בן כמה הוא. 'שלושים וחמש', אמר לי. 'ומה עשית עד עכשיו?' שאלתי. 'טוב, לא הרבה,' אמר. צחקתי. 'לדאבוני אני לא יכול לעשות בשבילך כלום כרגע,' אמרתי. 'בוא אלי שוב בעוד שלושים וחמש שנים, ואז נראה.' הוא קפא על מקומו. פניו חוורו. הוא היסס רגע ואז סיפר כי לאחרונה לא התמזל מזלו בקלפים. הוא לא רצה להסתפק בברידג' ועבר לפוקר, ושם הוֹנוּ אותו. עכשיו הוא חסר-פרוטה. כבר משכֵּן כל מה שהיה לו. אין לו במה לשלם את דמי המלון והם מסרבים לתת לו אשראי נוסף. הוא גמור. אם לא יצליח למצוא עבודה הוא יתאבד. הסתכלתי בו רגע. ניכר שהוא על סף התמוטטות. הוא הגזים בסביאה ונראה כבן חמישים. ספק אם הבחורות היו מתלהבות עכשיו ממראהו. 'תגיד לי, אין שום דבר שאתה יודע לעשות חוץ מלשחק קלפים?' שאלתי. 'אני יודע לשחות,' אמר. 'לשחות!' לא האמנתי למשמע אוזני; איזו מין תשובה מטורפת. 'ייצגתי בשחייה את האוניברסיטה שלי.' היה נדמה לי שאני מתחיל לתפוס לאן האיש חותר; היכרתי די והותר בחורים באוניברסיטה שהיו אפסים מנופחים מכדי שאתרשם מדבריו. 'אני עצמי הייתי שחיין טוב בצעירותי,' אמרתי לו. ופתאום צץ במוחי רעיון."

בּארטוֹן קטע את סיפורו ופנה אלי. "אתה מכיר את קוֹבֶּה?" שאל. "לא," אמרתי. "עברתי שם פעם, אבל רק ללילה אחד." "אז אתה לא מכיר את 'מועדון שִיוֹיָה'. בצעירותי שחיתי משם סביב המגדלור ועליתי לחוף במפרצון של טָרוּמי. זה מרחק של שלושה מיילים [קרוב לחמישה ק"מ] והשחייה די קשה בגלל הזרמים סביב המגדלור."

"ובכן, סיפרתי על כך לשותפי הצעיר לשם-המשפחה ואמרתי לו כי אם יצליח להשלים את הצליחה אתן לו עבודה. יכולתי לראות שהוא מופתע למדי. 'סיפרת שאתה שחיין,' אמרתי לו. 'אני לא בשיא הכושר,' ענה לי. לא אמרתי מטוב ועד רע, רק משכתי בכתפי. הוא הביט בי איזה זמן ואז הנהן. 'בסדר גמור,' אמר. 'מתי אתה רוצה שאצא לדרך?' הסתכלתי בשעוני. השעה הייתה קצת אחרי עשר. 'השחייה לא תיקח לך יותר משעה ורבע. אני אבוא אל המפרצון בשתים עשרה וחצי ואאסוף אותך. אחר כך אחזיר אותך למועדון להתלבש ונסעד יחד.' 'סגרנו,' אמר. לחצנו ידיים. איחלתי לו הצלחה והוא הלך לדרכו. הייתה לי עבודה רבה אותו בוקר ובקושי הצלחתי להגיע למפרצון של טָרוּמי בשתים עשרה וחצי. אבל לא הייתי צריך להזדרז; הוא כלל לא הופיע."

"הוא נרתע ברגע האחרון?" שאלתי. "לא, הוא לא נרתע. הוא דווקא יצא לדרך. אלא שמצבו הגופני כבר הידרדר כהוגן מרוב שתייה והוללות. הגופה התגלתה רק אחרי שלושה ימים." רגע-שניים לא אמרתי כלום. הייתי קצת המום. ואז שאלתי את בּארטוֹן: "כשהצגת לו את הצעת-העבודה ההיא, ידעת שהוא יטבע?" הוא פלט צחקוק קטן רך והביט בי באותן עיניים כחולות חביבות וכנות. הוא חיכך את סנטרו בידו. "טוב, באותה עת לא הייתה לי משרה פנויה להציע."

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *