ידיים I שרווד אנדרסון (1941-1876)

במרפסתו הנרקבת של בית-עץ קטן ליד שפת נקיק בקרבת העיר וָיינסְבּוּרג התהלך בעצבנות אָנֶה ואנה זקן גוצי שמן. מעבר לשדה ארוך, שנזרע פעם תלתן אך לא הצמיח אלא יבול צפוף של חרדל-בר צהוב, ראה את הכביש הראשי ועליו עגלה מלאה קוטפי גרגרים ששבו מן השדות. קוטפי הגרגרים, בחורים ובחורות, צחקו וצעקו בקולי-קולות. צעיר בחולצה כחולה קפץ מן העגלה וניסה לגרור אחריו אחת מן הבחורות, שמיחתה והרימה קולה בצווחות. רגליו של הבחור בטשו והעיפו ענן אבק מן הדרך, ששייט לרוחב השמש הקרובה-להיעלם. מן השדה הארוך התגלגל קול נערותי דקיק. "היי בִּידְלבָּאוּם כַּנָף, תסרק את הבלורית, היא נופלת לך לתוך העיניים" פקד הקול על האיש, שהיה קירח ושידיו הקטנות העצבניות תעו על מצחו הלבן החשוף כמשליטות סדר בגוש סבוך של תלתלים.

בִּידְלבָּאוּם כַּנָף, מפוחד כתמיד ומכותר גדוד-רפאים של ספקות, כלל לא החשיב עצמו, ובשום צורה, לחלק מחיי העיר שבה חי כבר עשרים שנה. מכל תושבי וָיינסְבּוּרג רק אחד ביקש את קרבתו. עם ג'ורג' וילארד, בנו של טום וילארד בעליו של "בית וילארד החדש" קשר משהו הדומה לחברות. ג'ורג' וילארד היה כַּתָּב של "הנשר של וילארד", ומדי פעם היה יוצא בערב וצועד בכביש הראשי אל ביתו של בִּידְלבָּאוּם כַּנָף. עתה, בעודו מתהלך הנה והנה במרפסת, ידיו מתנועעות בעצבנות סביבו, קיווה בִּידְלבָּאוּם כַּנָף כי ג'ורג' וילארד יבוא ויעשה אתו את הערב. אחרי שהעגלה עם קוטפי הגרגרים כבר עברה, חצה בִּידלבֶּאוּם כַּנָף את השדה בין גבעולי החרדל הנישאים וטיפס על גדר של בולי-עץ והשקיף בדאגה בעיניים מצומצמות לאורכו של הכביש המוליך העירה. רגע תמים עמד ככה, חיכך את כפותיו וסקר מעלה ומטה את הכביש, ואז, שטוף פחד, שב במרוצה לביתו וחזר להתהלך במרפסת.

במחיצתו של ג'ורג' וילארד איבד בִּידְלבָּאוּם כַּנָף, שבמשך עשרים שנה הוחזק תעלומה בעירו, קצת מביישנותו, ואישיותו הצללית, השקועה בים של ספקות, הגיחה החוצה להביט בעולם. בחברתו של הכתב הצעיר נועז לצאת באור היום אל הרחוב הראשי, או לצעוד הלוך ושוב במרפסת החזית הרעועה של ביתו ולדבר מתוך רגש עז. הקול שהיה נמוך ורועד נעשה צווחני ורם. הגוף הכפוף התיישר. במין פרכוס, כדג שהחזיר הדייג אל הנחל, התחיל בידלבאום השתקן לדבר, מתאמץ לבטא במילים את הרעיונות שנצטברו במוחו במשך שנים ארוכות של שתיקה.

בִּידְלבָּאוּם כַּנָף הִרבה לדבר בידיים. האצבעות הדקות ההבעתיות, תמיד פעלתניות, תמיד משתדלות להסתתר בכיסיו או מאחורי גבו, היו מגיחות והופכות למוטות הבוכנה של מנגנון הבעה.

סיפורו של בִּידְלבָּאוּם כַּנָף הוא סיפור על ידיים. עמלנותן חסרת-המנוח, בדומה לחיבוט הכנפיים של ציפור כלואה, היא שזיכתה אותו בשם זה, פרי רוחו של איזה משורר אלמוני בעיר. הידיים עוררו בהלה בבעליהן. הוא התאווה לשמור אותן חבויות והביט בהשתאות בידיים השוקטות נטולות המבע של אנשים אחרים שעבדו לידו בשדות, או שחלפו על פניו נוהגים צמדי בקר מנומנמים בדרכי הכפר. בדברו אל ג'ורג' וילארד היה קומץ את אגרופיו וחובט בהם על השולחן או על קירות ביתו. בדרך זו נעשה רגוע יותר. אם תקף עליו יצר הדיבור בעת שטיילו שניהם בשדות, היה מחפש לו גדם-עץ או קורה עליונה של גדר, ובעוד ידיו מכות בהם במרץ, שבה אליו נינוחות הדיבור.

סיפור ידיו של בִּידְלבָּאוּם כַּנָף ראוי הוא עצמו לסֵפֶר. אם יסופר מתוך אהדה, ידובב סגולות-פלאים נהדרות אצל קוראים אלמונים. זוהי משימה למשורר. בוָיינסְבּוּרג משכו הידיים תשומת לב רק בגלל פעלתנותן. בידיים אלה קטף בִּידְלבָּאוּם כַּנָף כ-35 גלון של תות-שדה ביום. הידיים של בִּידְלבָּאוּם כַּנָף הפכו לתו ההיכר הייחודי לו, למקור פרסומו. הן גם הפכו ברייה מגוחכת וחומקנית ממילא למגוחכת כפליים. וָיינסְבּוּרג התגאתה בידיו של בִּידְלבָּאוּם כַּנָף ממש כשם שהתגאתה בבית-האבן החדש של בנקר וייט ובסוס-ההרבעה הערמוני של וזלי מוייר, טוני טיפ שמו, שניצח במירוץ הרהיטה של שתי דקות ורבע בתחרויות הסתיו בקליבלנד.

אשר לג'ורג' וילארד – לא פעם רצה לשאול שאלה על הידיים הללו. לעתים כמעט לא הצליח לכבוש את סקרנותו. הוא חש כי חייבת להיות סיבה לפעלתנותן המוזרה ולנטייתן להתחבא, ולולא המידה הגדֵלה של כבוד שרחש לבִּידְלבָּאוּם כַּנָף כבר היו מתמלטות מפיו השאלות שקיננו תכופות במוחו.

פעם אחת היה ממש קרוב לשאול. השניים שוטטו בשדה בשעה קיצית של אחר הצהריים ואז עמדו מלכת והתיישבו על תלולית מדושאת. כל אחר הצהריים דיבר בִּידְלבָּאוּם כַּנָף כמי שצלחה עליו השראה ממרום. ליד גדר אחת עצר והחל דופק בה כנקר ענק וצועק כנגד ג'ורג' וילארד ומגנה אותו כי הוא מושפע יותר מדי מאנשים מסביב, "אתה הורס את עצמך", קרא. "יש לך נטייה להתבודד ולחלום ואתה מפחד מחלומות. אתה רוצה להיות כמו כל האחרים בעיר שלנו. אתה מקשיב למה שהם אומרים ומנסה לחקות אותם".

ממושבו על התלולית המדושאת ניסה בִּידְלבָּאוּם כַּנָף לדבר שוב על לבו של בן-שיחו. קולו נעשה רך ורווי-זיכרונות, ובאנחה של קורת-רוח הפליג שוב בדיבור מסוכסך, והוסיף ודיבר כאיש הנתון בחלום.

ומתוך חלום זה צייר בִּידְלבָּאוּם כַּנָף תמונה לחברו. בתמונה אנשים חיו שוב במעין תור-זהב פסטורלי. צעירים חטובי-גו חצו מרחבי אחו ירוק, מי ברגל ומי על גב הסוס. בקהל גדול נאספו לרגליו של ישיש אחד, שישב מתחת לעץ בגן קטן ופנה אליהם בדברים.

נחה הרוח על בִּידְלבָּאוּם כַּנָף, ושלא כמנהגו נשתכחו ממנו ידיו. לאיטן התגנבו קדימה ונחו על כתפיו של ג'ורג' וילארד. משהו חדש ואמיץ הסתנן אל קולו של הזקן. "עליך לשכוח כל מה שלמדת", אמר. "עליך להתחיל לחלום. מעתה עליך לאטום אוזניים לשאון הקולות".

בִּידְלבָּאוּם כַּנָף השתהה רגע והביט בג'ורג' וילארד במבט עז וממושך. עיניו בערו. שוב הרים את ידיו ללטף את הבחור והנה חלפה על פניו ארשת של אימה. מתוך התכווצות של עווית קפץ על רגליו ותקע את ידיו עמוק בכיסי המכנסיים. דמעות עלו בעיניו. "אני חייב לחזור הביתה. אני לא יכול להמשיך לדבר אליך", אמר בעצבנות.

בלי שיחזיר את ראשו נחפז הזקן במורד הגבעה, חצה אחו אחד, מניח אחריו את ג'ורג' וילארד נבוך ומפוחד על התלולית המדושאת. בצמרמורת של בעתה קם הבחור ופנה בדרך המוליכה העירה. "לא אשאל אותו על הידיים שלו", אמר בלבו, נרגש מזיכרון האימה שראה בעיניו של האיש. "משהו לא בסדר, אבל אינני רוצה לדעת מהו. יש איזה קשר בן ידיו ובין הפחד שלו ממני ומכולם".

וצדק ג'ורג' וילארד. הבה ונעיין עתה בקצרה בסיפורן של הידיים הללו. דיבורנו עליהן אולי יעורר את המשורר שיספר את מעשה-הפלאים העלום של ההשפעה, ההשפעה שידיים אלה היו רק דגלוני-ההבטחה המרפרפים שלה.

בצעירותו היה בִּידְלבָּאוּם כַּנָף מורה באחת הערים בפנסילבניה. אז עדיין לא נודע בשם בִּידְלבָּאוּם כַּנָף, אלא בשם העָרב פחות – אדולף מיירס. בתור אדולף מיירס היה אהוב מאוד על הנערים בבית ספרו.

מטבע ברייתו נועד אדולף מיירס להיות מורה לבני הנעורים. הוא היה מאותם אנשים נדירים, בלתי מובנים די הצורך, ששֹוֹררים בכוח כה עדין, שהוא מתפרש כחולשה שקל לחבב. ברגשותיהם אל הנערים שתחת חסותם, הם מזכירים במידה רבה את האופן שבו נשים מן הסוג האנין יותר הוגות אהבה לגברים.

אך זהו תיאור עילג ולא יותר. לתיאור הגון נחוץ כאן משורר. עם תלמידי בית הספר שוטט אדולף מיירס בערבים, או ישב על מדרגות בית הספר ושוחח אתם עד רדת הדמדומים, שקוע במין חלום. אנה ואנה שוטטו ידיו, מלטפות את כתפי הנערים, משתעשעות בראשים סתורי השער. בעת שדיבר, נעשה קולו רך ומתנגן. גם בכך הייתה כעין לטיפה. במובן ידוע, הקול והידיים, ליטוף הכתפיים והנגיעה בשער היו חלק מניסיונו של המורה להוליך חלום אל המוחות הרכים. בליטוף שבראשי אצבעותיו הוא ביטא את עצמו. הוא היה מאותם אנשים שהכוח-הבורא-חיים פזור בהם ואיננו ממוקד. ללטיפת ידו, נמוגו הספק והחשדנות מלבותיהם של הנערים וגם הם החלו לחלום.

ואז קרתה הטרגדיה. נער מפגר מתלמידי בית הספר התאהב במורה הצעיר. בלילה במיטתו דמיין דברים שאין להעלותם על דל-שפתיים, ובבוקר בא וסיפר אותם כאילו היו עובדות. האשמות מוזרות, מתועבות נשרו משפתיו הפשוקות ברפיון. רעד עבר בעיר של פנסילבניה. ספקות כמוסים, אפלוליים שקיננו בתודעתם של אנשים בנוגע לאדולף מיירס התרקמו לאמיתות.

הטרגדיה לא ארכה. בחורים רועדים הוזנקו ממיטתם ונחקרו. "הוא כרך את זרועותיו סביבי", אמר האחד. "אצבעותיו היו תמיד משחקות בשערי", אמר האחר.

יום אחד אחר-הצהריים בא איש אל שערי בית הספר, הנרי ברדפורד שמו, מתושבי העיר ובעליה של מסבאה. אחרי שהזעיק את אדולף מיירס אל חצר הבניין, החל לחבוט בו באגרופיו. ככל שהעמיקו פרקי-ידיו הקשים בפניו הנפחדות של המורה, התעצם כעסו והיה לחמת-זעם. בצעקות של פחד אין-אונים נפוצו הילדים לכל עבר כמו חרקים שהוחרדו. "אני אלמד אותך לשים ידיים על הילד שלי, בהמה שכמוך", שאג בעליה של המסבאה, שאחרי שהתעייף מלחבוט במורה התחיל הודף אותו בבעיטות במרחב החצר.

אותו לילה גורש אדולף מיירס מהעיר. תריסר גברים, בידיהם פנסים, הגיעו אל הבית שבו התגורר לבדו ופקדו עליו שיתלבש ויצא אליהם. גשם ירד, ואחד הבאים החזיק חבל. כוונתם הייתה להמיתו בתלייה, אך דבר מה בדמותו, כה קטנה, לבנה ומעוררת רחמים נגע ללבם והם הרשו לו לברוח. בעוד הוא נמלט אל תוך העלטה התחרטו על חולשתם והחלו לדלוק אחריו, מקללים ומיידים מקלות וגושים גדולים של בוץ בדמות הזועקת, המחישה עוד ועוד את מרוצתה אל תוך האפלה.

עשרים וחמש שנים חי אדולף מיירס בגפו בוָיינסְבּוּרג. אף שמלאו לו ארבעים ולא יותר נראה כבן שישים וחמש. את השם בידלבאום אימץ לו מתיבה של סחורות שראה בתחנת-מטען כשעבר בלי לעצור בעיר אחת במזרח אוהיו. הייתה לו דודה בוָיינסְבּוּרג, ישישה שחורת-שיניים שגידלה תרנגולות, ובביתה התגורר עד פטירתה. אחרי אותה פרשה בפנסלבניה היה חולה שנה תמימה, ואחרי שהחלים עבד כשכיר-יום בשדות, נחבא אל הכלים ומתאמץ להסתיר את ידיו. אף שלא הבין מה באמת קרה, הרגיש כי האשמה היא בידיים הללו. שהרי אבותיהם של התלמידים דיברו שוב ושוב על הידיים, ובעל המסבאה שאג עליו "שתחזיק את הידיים שלך במקום", בעת שניתר בזעם בחצר בית הספר.

על מרפסת ביתו ליד הנקיק המשיך בִּידְלבָּאוּם כַּנָף להתהלך הֵנָה והנה עד שנעלמה השמש והכביש מעבר לשדה הלך לאיבוד בתוך הצללים האפורים. הוא נכנס הביתה, פרס פרוסות לחם ומרח עליהן דבש. כששכך שאון הרכבת המוליכה את קרונות האקספרס עם יבול הגרגרים היומי והתחדשה דממתו של ליל הקיץ, חזר להתהלך במרפסת. בחושך נבצר ממנו לראות את ידיו והן השתתקו. אף שערג עדיין לנוכחותו של הבחור, שהיה האמצעי שדרכו הביע את אהבתו לגבר, הפכה הערגה פעם נוספת לחלק מבדידותו ומהמתנתו. הוא הדליק מנורה, שטף את מעט הכלים שהתלכלכו בארוחתו הפשוטה, ואחרי שהציע מיטה מתקפלת ליד דלת-היציאה למרפסת, התכונן להתפשט לשנת הלילה. פירורים אחדים של לחם לבן היו זרועים על הרצפה הממורקת ליד השולחן. הוא שם את המנורה על שרפרף וליקט את הפירורים ונתן אותם אחד-אחד אל פיו במהירות שלא תיאמן. בכתם האור המעובה מתחת לשולחן נראתה הדמות הכורעת כמו כומר השקוע בטקס כלשהו. את האצבעות העצבניות עזות-המבע, המבזיקות פנימה וחוצה מן האור, היה אפשר לחשוב בטעות לאצבעותיו של אחד ירא-שמים, שדולגות בזריזות על פני חרוזים במחרוזת תפילה – עשרה ועוד עשרה ועוד עשרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *