יום מושלם לדְגיבָּנָנָה I ג"ד סלינג'ר (2010-1919)

תשעים ושבעה פרסומאים מניו-יורק היו במלון, ובגלל האופן שהם השתלטו על קווי שיחות-החוץ, נאלצה הנערה בחדר 507 לחכות מהצהריים ועד שתיים וחצי כדי לקבל את השיחה שהיא הזמינה. אבל היא ניצלה את הזמן. היא קראה מאמר בשם "סקס זה כיף – או גיהינום" במגזין לנשים במהדורת-כיס. היא שטפה את המסרק והמברשת שלה. היא הסירה את הכתם הקטנטן מהחצאית של החליפה בצבע בייז'. היא הזיזה את הכפתור בחולצה של זאקס [Saks – חנות אופנה בשדרה החמישית בניו-יורק]. היא תלשה מהשׁוּמה שלה שתי שערות שצצו שם לא מזמן. כשהמרכזנית צלצלה סוף-סוף לחדרה, היא הייתה ישובה על מושב החלון וכמעט סיימה למשוח בלכּה את ציפורני יד שמאל.

נערה מהסוג שלה לא מפסיקה שום-דבר באמצע בגלל צלצול טלפון. היא נראתה כאילו הטלפון שלה מצלצל ברציפות מהיום שקיבלה וסת.

במברשת הלכּה הקטנה, בעוד הטלפון מצלצל, היא עברה על ציפורן הזרת והדגישה את קו הסהר. אחר כך סובבה בחזרה את המכסה על בקבוק הלכּה, קמה ממקומה ונופפה את ידה השמאלית – זאת הלחה – הלוך ושוב באוויר. בידה היבשה הרימה מאפרה גדושה ממושב החלון ונשאה אותה אל שולחן הלילה, מקומו של הטלפון. עכשיו התיישבה על אחת מזוג המיטות המוצעות והרימה את השפופרת – בצלצול החמישי או השישי.

"האלו," אמרה מקפידה להחזיק את אצבעות יד שמאל פשוטות והרחק מחלוק המשי הלבן, שהיה כל לבושה, חוץ מנעלי בית; הטבעות שלה היו בחדר הרחצה.

"הנה השיחה שלך לניו-יורק גברת גְלאס," אמרה המרכזנית.

"תודה," אמרה הנערה ופינתה על שולחן-הלילה מקום למאפרה.

קול אישה בקע מן האפרכסת. "מיוּריאל? זאת את?"

הנערה הרחיקה מעט את השפופרת מאוזנה. "כן, אמא. מה שלומך?" אמרה.

"נורא דאגתי לך. למה לא טלפנת? את בסדר?"

"ניסיתי להשיג אותך אתמול בערב, וגם בערב שלפני. הטלפון פה היה – "

"את בסדר, מיוּריאל?"

הנערה הגדילה את הזווית בין האוזן שלה לשפופרת. "אני בסדר גמור. חם לי. זה היום הכי חם שהיה להם כאן בפלורידה ב – "

"למה לא צלצלת? הייתי נורא מודאגת."

"אמא, מותק, אל תצעקי. אני שומעת אותך נהדר," אמרה הנערה. "צלצלתי אליך פעמיים אתמול בערב. פעם ממש אחרי – "

"אמרתי לאבא שיש סיכוי שתצלצלי אתמול בערב. אבל לא, הוא היה מוכרח – את בסדר, מיוּריאל? תגידי לי את האמת."

"אני בסדר גמור. תפסיקי כבר לשאול אותי, בבקשה."

"מתי הגעתם לשם?"

"לא יודעת. רביעי בבוקר, מוקדם."

"מי נהג?"

"הוא," אמרה הנערה. "ונא לא להתרגש. הוא נהג יפה מאוד. ממש התפלאתי."

"הוא נהג? מיוּריאל, הבטחת לי בהן צדק – "

"אמא," קטעה אותה הנערה. "הרגע אמרתי לך. הוא נהג יופי. מתחת לחמישים כל הדרך [חמישים מייל בשעה הם שמונים קמ"ש], אם את דווקא מעוניינת לדעת."

"הוא לא ניסה את התרגילים המוזרים האלה עם העצים?"

"אמרתי לך שהוא נהג ממש יופי. אז בבקשה. ביקשתי ממנו להישאר קרוב לפס הלבן וכל זה,  והוא הבין למה התכוונתי והוא נשאר. הוא אפילו ניסה לא להסתכל בכלל על העצים – אפשר היה לראות. אבא במקרה תיקן את המכונית?"

"עוד לא. הם דורשים ארבע מאות דולר רק בשביל – "

"אמא, סִימוֹר  אמר לאבא שהוא יממן את זה. אין שום סיבה – "

"טוב, עוד נראה. איך הוא התנהג – במכונית ובכלל?"

"בסדר גמור," אמרה הנערה.

"הוא שוב פעם קורא לך בשם האיום ההוא?"

"לא. עכשיו יש לו משהו חדש."

"מה?"

"אוי, מה זה משנה, אמא."

"מיוּריאל, אני רוצה לדעת. אבא – "

"בסדר, בסדר. הוא קורא לי מיס פרֵחה הרוחנית לשנת 1948," אמרה הנערה וצחקקה.

"זה לא מצחיק, מיוּריאל. זה לא מצחיק בכלל. זה נורא. בעצם זה עצוב. כשאני נזכרת איך – "

"אמא," שיסעה אותה הנערה. "תקשיבי. את זוכרת את הספר שהוא שלח לי מגרמניה? את יודעת – השירים הגרמניים ההם. מה עשיתי אתו? אני שוברת לי את הראש – "

"הוא אצלך."

"את בטוחה?" אמרה הנערה.

"לגמרי. כלומר, הוא אצלי. הוא בחדר של פרדי. השארת אותו פה ולא היה לי מקום בשבילו ב –  למה? הוא רוצה אותו?"

"לא. הוא פשוט שאל אותי עליו בדרך. הוא רוצה לדעת אם קראתי אותו."

"הוא בגרמנית."

"כן, מאמי. זה לא משנה," אמרה הנערה ושֹיכלה את רגליה. "הוא אמר שהשירים במקרה כתובים על ידי המשורר הגדול היחיד בכל המאה העשרים. הוא אמר שהייתי צריכה לקנות תרגום או משהו. או ללמוד את השפה, אם לא אכפת לך."

"נורא. נורא. זה עצוב, בעצם, זה מה שזה. אבא אמר אתמול בערב – "

"רק רגע, אמא," אמרה הנערה. היא ניגשה למושב-החלון אל חפיסת הסיגריות, נטלה אחת וחזרה אל מקום ישיבתה על המיטה. "אמא?" אמרה וינקה מהסיגריה.

"מיוּריאל, תקשיבי לי עכשיו."

"אני מקשיבה."

"אבא דיבר עם ד"ר סיווצקי."

"אוי?" אמרה הנערה.

"הוא סיפר לו הכול. לפחות זה מה שהוא אמר – את מכירה את אבא שלך. העצים. הסיפור ההוא עם החלון. הדברים האיומים שהוא אמר לסבתא על התכניות שלה למות. מה הוא עשה עם כל הצילומים הנחמדים האלה מברמודה – הכול."

"נו?" אמרה הנערה.

"טוב, קודם כול הוא אמר שזה פשע ממדרגה ראשונה שהצבא שחרר אותו מבית החולים – אני נשבעת לך. הוא אמר לאבא, חד וחלק, שיש סיכוי, סיכוי גדול מאוד, שסִימוֹר  יאבד לגמרי את השליטה על עצמו. אני נשבעת לך."

"יש כאן פסיכיאטור במלון," אמרה הנערה.

"מי? איך קוראים לו?"

"אני לא יודע. רַייזר, או משהו כזה."

"בחיים לא שמעתי עליו."

"בכל אופן אומרים עליו שהוא טוב מאוד."

"מיוּריאל, אל תהיי חוצפנית, בבקשה. אנחנו נורא מודאגים. האמת היא שאבא רצה לשלוח לך מברק אתמול בערב שתחזרי הביתה – "

"אני לא חוזרת הביתה כרגע, אמא, אז תירגעי."

"מיוּריאל, אני נשבעת לך. ד"ר סיווצקי אמר שסִימוֹר עלול לאבד שליטה – "

"רק הגעתי הנה, אמא. זאת החופשה הראשונה שלי כבר שנים. אני לא מתכוונת פשוט לארוז הכול ולחזור הביתה," אמרה הנערה. "בין כך לא הייתי יכולה לנסוע עכשיו. אני שרופה לגמרי. אני בקושי זזה."

"שרופה לגמרי? לא השתמשת בצנצנת ההיא של 'ברונזה' ששמתי לך בתיק? שמתי לך – "

"השתמשתי, וגם ככה אני שרופה."

"נורא ואיום. איפה נשרפת?"

"בכל הגוף,  מאמי, בכל הגוף."

"זה נורא."

"לא מתים מזה."

"תגידי לי, דיברת עם הפסיכיאטר ההוא?"

"טוב, בערך," אמרה הנערה.

"מה הוא אמר? איפה היה סִימוֹר כשדיברת אתו?"

"ב'חדר האוקיינוס' מנגן על הפסנתר. ניגן עליו בשני הערבים שאנחנו כאן."

"טוב, מה הוא אמר?"

"הו, לא הרבה. קודם כול הוא דיבר אתי. ישבתי לידו ב'בינגו' אתמול בערב והוא שאל אותי אם זה לא הבעל שלי שמנגן על הפסנתר בחדר הסמוך. אמרתי כן, זה הוא, והוא שאל אם סִימוֹר היה חולה או משהו. אז אמרתי – "

"למה הוא שאל את זה?"

"לא יודעת. אני מתארת לעצמי שבגלל שהוא כל כך חיוור וכל זה," אמרה הנערה. "בכל אופן, אחרי ה'בינגו' הוא ואשתו שאלו אותי אם אני רוצה להצטרף אליהם למשקה. אז הצטרפתי. אשתו הייתה איומה. את זוכרת את שמלת הערב הנוראה שראינו בחלון הראווה של 'בּוֹנוויט'? זאת שאמרת שצריך בשבילה – "

"הירוקה?"

"זה מה שהיא לבשה. והיא כולה ירכיים. היא כל הזמן שאלה אותי אם סִימוֹר הוא מהמשפחה של סוזן גְלאס שיש לה החנות ההיא בשדרת מדיסון – לכובעים."

"אז מה הוא אמר? הרופא."

"האמת, לא הרבה. כלומר, היינו בבָּר וכל זה. היה נורא רועש."

"כן, אבל סיפרת לו מה הוא ניסה לעשות עם הכיסא של סבתא?"

"לא, אמא. לא נכנסתי כל כך לפרטים," אמרה הנערה. "אני מתארת לעצמי שיהיה לי עוד הזדמנות לדבר אתו. הוא כל היום בבָּר."

"הוא אמר שהוא חושב שיש אפשרות שהוא יהיה, את יודעת, מוזר או משהו? יעשה לך משהו?"

"לא בדיוק," אמרה הנערה. "הוא צריך עוד עובדות, אמא. הם צריכים לדעת על הילדוּת שלך – כל הדברים האלה. אמרתי לך שבקושי יכלנו לדבר, היה שם כזה רעש."

"טוב, מה עם המעיל הכחול שלך?"

"בסדר גמור. ביקשתי שיוציאו לי קצת מהריפוד."

"איך הבגדים השנה?"

"נוראיים. אבל מהממים. יש נצנצים – הכול," אמרה הנערה.

"איך החדר שלכם?"

"בסדר גמור. בכל אופן, ממש בסדר גמור. לא יכלנו לקבל את החדר שהיה לנו לפני המלחמה," אמרה הנערה. "האנשים איומים השנה. היית צריכה לראות מי יושב על ידינו בחדר האוכל. בשולחן הסמוך. הם נראים כאילו הם הגיעו לכאן במשאית."

"טוב, זה ככה בכל מקום. איך החצאית?"

"ארוכה מדי. אמרתי לך שהיא ארוכה מדי."

"מיוּריאל, אני הולכת לשאול אותך רק עוד פעם אחת – את באמת בסדר?"

"כן, אמא," אמרה הנערה. "בפעם התשעים."

"ואת לא רוצה לחזור הביתה?"

"לא אמא."

"אתמול בערב אבא אמר שהוא יותר ממוכן לשלם אם תסעי לאיזשהו מקום לבדך ותחשבי שם טוב-טוב על הדברים. את יכולה לקחת לך טיול נחמד באונייה. שנינו חשבנו – "

"לא, תודה," אמרה הנערה, וחזרה לשבת בפישוט רגליים. "אמא, השיחה הזאת עולה לך הו – "

"כשאני חושבת איך חיכית לבחור הזה כל המלחמה – אני מתכוונת, כשחושבים על כל הרעיות הקטנות המשוגעות ההם ש – "

"אמא," אמרה הנערה. "יותר טוב שנגמור. סִימוֹר יכול להיכנס כל רגע."

"איפה הוא?"

"בחוף."

"בחוף? לבדו? הוא מתנהג שם כמו שצריך?"

"אמא," אמרה הנערה. "את מדברת עליו כאילו שהוא איזה משוגע אלים – "

"לא אמרתי שום דבר כזה, מיוּריאל."

"טוב, נשמעתְ ככה. כל מה שהוא עושה זה לשכב שם. הוא אפילו לא מוריד את החלוק רחצה."

"לא מוריד את חלוק הרחצה? למה?"

"לא יודעת. אולי בגלל שהוא כזה לבן."

"שככה יהיה לי טוב, הוא הרי צריך שמש. את לא יכולה לשכנע אותו?"

"את מכירה את  סִימוֹר," אמרה הנערה, ושבה ושיכלה את רגליה. "הוא אומר שהוא לא רוצה שחבורה של טיפשים יסתכלו לו בכתובת קעקע."

"אין לו שום כתובת! יש לו מהצבא?"

"לא, אמא. לא  מאמי," אמרה הנערה וקמה על רגליה. "תשמעי, אני אצלצל לך מחר, אולי."

"מיוּריאל, עכשיו תקשיבי לי."

"כן, אמא," אמרה הנערה ונשענה בכל משקל גופה על רגל ימין.

"צלצלי אלי ברגע שהוא עושה, או אומר משהו מוזר – את יודעת למה אני מתכוונת. את שומעת?"

"אמא, אני לא מפחדת מסִימוֹר."

"מיוּריאל, אני רוצה שתבטיחי לי."

"בסדר גמור, אני מבטיחה. שלום, אמא," אמרה הנערה. "חיבוק לאבא." היא הניחה מידה את השפופרת.

***

"סִי מוֹר גְלאס [במקור: see more glass – כמו הברות שמו של גיבור הסיפור – סִימוֹר  גְלאס]," אמרה סיבּיל קרפנטר ששהתה במלון עם אמהּ, " 'ראית יותר זכוכית'?"

"פוסיקט, תפסיקי להגיד את זה. זה משגע את השכל למאמי. תהיי בשקט, בבקשה."

גברת קרפנטר הייתה מורחת אותה שעה שמן-שיזוף על כתפיה של סיבּיל, מפזרת אותו במורד הגב על שכמותיה הענוגות דמויות-הכנפיים. סיבּיל ישבה מתנודדת  על כדור-ים ענק מנופח, פניה אל האוקיינוס. לבושה הייתה בגד ים בצהוב-כנרית בשני חלקים, שאחד מהם לא יהיה ממש נחוץ לה בתשע-עשר השנים הבאות.

"האמת שזאת הייתה בסך-הכול מטפחת-משי רגילה – אפשר היה לראות כשהתקרבתְ," אמרה האישה בכיסא-נוח ליד הכיסא של גברת קרפנטר. "הלוואי שהייתי יודעת איך היא קושרת את זה. ממש חמוד."

"נשמע חמוד," הסכימה גברת קרפנטר. "סיבּיל, תעמדי בשקט, פוסי."

" ראית יותר זכוכית [סִי מוֹר גְלאס]?" אמרה סיבּיל.

גברת קרפנטר נאנחה. "בסדר," אמרה. היא סובבה את הפקק על בקבוק שמן-השיזוף. "עכשיו רוצי לך ותשחקי, פוסי. מאמי עולה למלון לכוס מרטיני עם גברת האבֶּל. אני אשמור לך את הזית."

רק שוחררה לנפשה, אצה סיבּיל במורד אל הקטע השטוח בחוף לעבר "ביתן הדייג". אחרי שעצרה רגע להשקיע כף רגל בארמון-חול בוצי חרב, הגיעה במהרה אל מחוץ לשטח השמור לאורחי המלון.

כרבע מייל צעדה, ואז פתחה פתאום בריצת אלכסון במעלה חלקו הרך של החוף. היא עצרה בבת אחת בהגיעה למקום שבחור צעיר שכב שם על גבו.

"אתה נכנס למים, סִימוֹר גְלאס?" אמרה.

הצעיר הרתיע על מקומו, שלח את יד ימין אל דשי חלוק הרחצה שלו. הוא התהפך על בטנו, ניער מעל עיניו מגבת גלולה וזקף בסיבּיל עיניים מצומצמות.

"הֵי, האלו סיבּיל."

"אתה נכנס למים?"

"חיכיתי לך," אמר הצעיר. "מה נשמע?"

"מה?" אמרה סיבּיל.

"מה נשמע? מה על הפרק?"

"מחר אָבְּ'שלי בא בָּווירון," אמרה סיבּיל ובטשה בחול.

"לא בפרצוף שלי, בייבי," אמר הצעיר ושם את ידו על קרסולה של סיבּיל. "הגיע הזמן שהוא יבוא הנה, אבא'לה. אני מחכה לו בכל שעה. בכל שעה."

"איפה הגיברת?" אמרה סיבּיל.

"הגיברת?" הצעיר ניער קצת חול משערו הדק. "קשה לדעת, סיבּיל, היא יכולה להיות באחד מאלף מקומות. אצל הספרית. צובעת את השער שלה בצבע מוזר. או עושה בובות לילדים עניים, בחדר שלה." עכשיו שכב ופניו למטה, קפץ את שתי כפותיו, שם אגרוף על אגרוף והניח את סנטרו על העליון. "תשאלי אותי משהו אחר, סיבּיל," אמר. "איזה יופי של בגד ים יש לך. אם יש דבר שאני אוהב, זה בגד ים כחול."

סיבּיל נעצה בו עיניים, אחר כך הביטה למטה על בטנה הבולטת. "זה צהוב," אמרה. "זה צבע צהוב."

"באמת? תתקרבי קצת." סיבּיל צעדה צעד קדימה. "את לגמרי צודקת. איזה מטומטם אני."

"אתה נכנס למים?" אמרה סיבּיל.

"אני שוקל את זה ברצינות. אני מקדיש לזה המון מחשבה, סיבּיל, בטח תשמחי לדעת."

סיבּיל ניגחה ברגלה במזרן הגומי שהצעיר השתמש בו לפעמים ככרית. "חסר פה אוויר," אמרה.

"את צודקת. חסר פה יותר אוויר ממה שאני מוכן להודות." הוא הזיז את אגרופיו והשעין את סנטרו על החול. "סיבּיל, את נראית יופי. טוב לפגוש אותך. ספרי לי על עצמך." הוא התמתח לפנים ותפס בידיו את שני קרסוליה של סיבּיל. "אני מזל גדי," אמר. "איזה את?"

"שרון ליפשיץ אמרה שאתה מרשה לה לשבת יחד אתך על המושב של הפסנתר," אמרה סיבּיל.

"ככה היא אמרה?"

סיבּיל הנהנה בראשה בכל עוז.

הוא הרפה מקרסוליה, משך אליו את ידיו והניח את לחיו על אמת-ידו הימינית. "טוב," אמר. "את יודעת איך הדברים האלה קורים, סיבּיל. ישבתי שם וניגנתי, ואת לא היית בכלל בסביבה. ושרון ליפשיץ ניגשה והתיישבה על ידי. לא יכולתי לסלק אותה, נכון?"

"נכון."

"הו, לא. לא. לא יכולתי לעשות את זה," אמר הצעיר. "עכשיו אני אגיד לך מה כן עשיתי."

"מה?"

"עשיתי את עצמי כאילו שהיא את."

סיבּיל רכנה בלי שהיות והתחילה לחפור בחול. "בוא ניכנס למים," אמרה.

"בסדר," אמר הצעיר. "אני חושב שאני יכול להכניס את זה לתכנית."

"בפעם הבאה תדחף אותה הצדה," אמרה סיבּיל.

"לדחוף את מי?"

"את שרון ליפשיץ."

"אה, שרון ליפשיץ," אמר הצעיר. "איך שהשם הזה צץ לו. ערבוב של זיכרון ותשוקה." פתאום קם על רגליו. הוא הביט אל האוקיינוס. "סיבּיל," אמר, "אני אגיד לך מה אנחנו נעשה. נראה אם אנחנו יכולים לתפוס דָגבָּננָה."

"לתפוס מה?"

"דָגבָּננָה," אמר והתיר את חגורת החלוק. הוא פשט את החלוק. כתפיו היו לבנות וצרות, ובגד הים שלו היה בצבע כחול-עמוק. הוא קיפל את החלוק, תחילה לאורך ואחר כך לשלושה. הוא החליק את המגבת המגולגלת שקודם כיסתה את עיניו ופרש אותה על החול, ואז הניח עליה את החלוק המקופל. הוא התכופף, הרים את המזרן ותחב אותו מתחת לזרועו הימינית. ואז, בשמאלו, הוא אחז את ידה של סיבּיל.

שניהם פנו והחלו יורדים אל האוקיינוס.

"אני מתאר לעצמי שכבר ראית בחיים שלך כמה דְגיבָּנָנָה," אמר הצעיר.

היא הנידה את ראשה לשלילה.

"לא ראית? איפה בכלל את גרה?"

"אנ' לא יודעת," אמרה סיבּיל.

"בטוח שאת יודעת. את מוכרחה לדעת. שרון ליפשיץ יודעת איפה היא גרה והיא רק בת שלוש וחצי."

סיבּיל עמדה מלכת ומשכה את ידה מידו. היא הרימה מהחול קונכייה מצויה והביטה בה בעניין מופגן. היא השליכה אותה ארצה. "וירְלי ווּד, קונקטיקט," אמרה וחידשה את צעידתה, בטנה שלוחה לפנים.

"וירְלי ווּד, קונקטיקט," אמר הצעיר. "זה במקרה ליד וירְלי ווּד קונקטיקט?"

סיבּיל הביטה בו. "זה איפה שאני גרה," אמרה בקוצר רוח. "אני גרה בווירלי ווד קונקטיקט." היא רצה כמה צעדים לפניו, תפסה את רגלה השמאלית בידה השמאלית וניתרה פעמיים-שלוש.

"את לא מתארת לעצמך כמה שזה מבהיר הכול," אמר הצעיר.

סיבּיל שמטה את רגלה. "קראת את 'כושי סמבו הקטן'?" אמרה.

"מצחיק שאת שואלת אותי," אמר. "יצא שבדיוק גמרתי לקרוא אותו אתמול בערב." הוא גחן ואחז שוב את ידה של סיבּיל. "מה דעתך על הספר?" שאל.

"הנמרים רצו ורצו מסביב לעץ ההוא?"

"חשבתי שהם אף פעם לא יפסיקו. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה נמרים."

"היו רק שש," אמרה סיבּיל.

"רק שישה!" אמר הצעיר. "לזה את קוראת רק?"

"אתה אוהב שעווה?" שאלה סיבּיל.

"אוהב מה?" שאל הצעיר.

"שעווה."

"מאוד. את לא?"

סיבּיל הנהנה. "אתה אוהב זיתים?" שאלה.

"זיתים – כן. זיתים ושעווה. אני לא הולך לשום מקום בלעדיהם."

"אתה אוהב את שרון ליפשיץ?" שאלה סיבּיל.

"כן. כן, אני אוהב אותה," אמר הצעיר. "מה שאני במיוחד אוהב אצלה זה שהיא אף פעם לא עושה משהו מרושע לכלבים קטנים בלוֹבּי של המלון. למשל, הבולדוג הקטנצ'יק ההוא ששייך לגברת ההיא מקנדה. בטח לא תאמיני, אבל כמה ילדות קטנות אוהבות לדקור את הכלב הזה  במקלות של בלונים. שרון לא. היא אף פעם לא מרושעת או רעה. זה למה שאני אוהב אותה כל כך."

סיבּיל שתקה.

"אני אוהבת ללעוס נרות," אמרה לבסוף.

"מי לא?" אמר הצעיר והרטיב את רגליו. "וואו! זה קר." הוא שמט את מזרן הגומי על גבו. "לא, חכי רק רגע, סיבּיל. חכי עד שנתקדם קצת."

הם בוססו קדימה עד שהמים הגיעו למותניה של סיבּיל. ואז הרים הצעיר את סיבּיל והשכיב אותה על בטנה על המזרן.

"את אף פעם לא משתמשת בכובע ים או משהו כזה?"

"שלא תעזוב," ציוותה סיבּיל. "תחזיק אותי, עכשיו."

"העלמה קרפנטר, בבקשה. אני יודע מה צריך לעשות," אמר הצעיר. "את רק צריכה להחזיק את העיניים פקוחות לראות אם אין בסביבה איזה דָגבָּנָנָה. זה יום מושלם לדְגיבָּנָנָה."

"אני לא רואה אף אחד," אמרה סיבּיל.

"מתקבל על הדעת. יש להם הרגלים מאוד מוזרים." הוא המשיך לדחוף את המזרן. המים עוד לא הגיעו  לו ממש עד החזה. "הם מנהלים חיים מאוד טראגיים," אמר. "את יודעת מה הם עושים, סיבּיל?"

היא הנידה ראשה לשלילה.

"ובכן, הם שוחים אל תוך חור שיש בו המון בננות. בזמן שהם שטים פנימה הם נראים כמו דגים רגילים לגמרי. אבל ברגע שנכנסו הם מתחילים להתנהג כמו חזירים. תאמיני לי, הכרתי כמה דְגיבָּנָנָה ששחו אל תוך חור-בננה ואכלו שבעים ושמונה בננות, לא פחות." הוא הדף את המזרן ואת הנוסעת עוד כברת דרך בכיוון האופק. "כמובן, אחר כך הם כל כך שמנים שהם לא יכולים לצאת מתוך החור. לא מצליחים להידחק דרך הפתח."

"לא כל כך לעומק," אמרה סיבּיל. "מה קורה להם?"

"מה קורה למי?"

"לדְגיבָּנָנָה."

"הו, את מתכוונת שאחרי שהם אכלו כל כך הרבה בננות הם לא יכולים לצאת מהחור?"

"כן," אמרה סיבּיל.

"טוב, לא נעים לי לספר לך, סיבּיל. הם מתים."

"למה?" שאלה סיבּיל.

"הם מקבלים קדחת-בננות. זאת מחלה איומה."

"הנה בא גל," אמרה סיבּיל בעצבנות.

"נתעלם ממנו. לא נשים עליו," אמר הצעיר. "זוג סנובים." הוא אחז בקרסוליה של סיבּיל ולחץ מטה וקדימה. המזרן נורה וטיפס מעל לשיאו של הגל. המים הציפו את שערה הבלונדי של סיבּיל, אבל הצווחה שצווחה הייתה מלאת עונג.

בידה, כשהמזרן שב והתיישר, היא הרחיקה מעיניה קווצה שטוחה רטובה של שער ודיווחה, "בדיוק ראיתי אחד."

"ראית מה, חומד?"

"דָגבָּנָנָה."

"בחייך, לא!" אמר הצעיר. "היו לו איזה בננות בפה?"

"כן," אמרה סיבּיל, "שש."

הצעיר הרים לפתע רגל אחת של סיבּיל שהשתלשלה מקצה המזרן ונישק את קוער כף-הרגל.

"הֵיי!" אמרה בעלת הרגל, פונה לאחור.

"הֵיי את בעצמך. אנחנו חוזרים עכשיו. היה לך מספיק?"

"לא!"

"מצטער," אמר ודחף את המזרן בכיוון החוף עד שסיבּיל יכלה לרדת ממנו. בשאר הדרך הוא נשא אותו.

"שלום," אמרה סיבּיל ורצה בשמחה לעבר המלון.

***

הצעיר עטה את חלוקו, הידק זה לזה את דשי החלוק ודחס את המגבת אל הכיס. הוא הרים את המזרן החלקלק, הרטוב והמסורבל ותחב אותו מתחת לזרוע. לבד התנהל לאטו בחול הרך החם לעבר המלון.

אישה עם משחת-אבץ על אפה נכנסה עם הצעיר אל המעלית.

"אני רואה שאת מסתכלת לי על הרגליים," אמר לה בעוד המעלית מטפסת.

"סליחה?" אמרה האישה.

"אמרתי שאני רואה שאת מסתכלת לי על הרגליים."

"תסלח לי. הסתכלתי במקרה על הרצפה," אמרה האישה והסבה פנים אל דלתות המעלית.

"אם את רוצה להסתכל לי על הרגליים, תגידי,"אמר הצעיר. "אבל אל תשלחי מבטים, לעזאזל."

"בבקשה תתני לי לצאת פה," אמרה האישה בבהילות לבחורה שמפעילה את המעלית.

הדלתות נפתחו והאישה יצאה בלי שתביט לאחור.

"יש לי שתי רגליים לגמרי רגילות ואני לא מוצא שום סיבה מחורבנת שמישהו ינעץ בהן עיניים," אמר הצעיר. "חמישית, בבקשה." הוא הוציא את מפתח חדרו מכיס החלוק.

בקומה החמישית הוא יצא מהמעלית, צעד במסדרון ונכנס לחדר 507. החדר הריח ממזוודות חדשות של עור עגל ומנוזל להסרת לכּה לציפורניים.

הוא הציץ בנערה הישנה על אחת מזוג המיטות. אחר כך ניגש אל אחת המזוודות, פתח אותה, ומתחת לערמה של תחתונים וגופיות שלף "אורטגיס" אוטומטי, קוטר 7.65 מ"מ [אקדח מתוצרת גרמניה]. הוא חילץ את המחסנית, הביט בה, ושב ותחב אותה. הוא דרך את הכלי. אחר כך ניגש והתיישב על המיטה הריקה מבין השתיים, הביט בנערה, כיוון את האקדח וירה כדור אל רקתו הימנית.

 

 

 

 

 

תגובה אחת בנושא “יום מושלם לדְגיבָּנָנָה I ג"ד סלינג'ר (2010-1919)”

  1. כמה שזה סיפור ידוע ומוכר הוא תמיד מעורר את התפעלותי. אני לא זוכרת עוד תיאור כל כך טוב של פוסט-טראומה. צריך לדעת ש-going bananaמשמעותו באנגלית להשתגע וכל הסיפור מוליך מן הכותרת עד שיאו של השיגעון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *