כלב חום-כהה | סטיבן קריין (1900-1871)

ילד עמד בפינת רחוב. כתף אחת השעין כנגד גדר גבוהה של קורות עץ ואת השנייה נדנד ימינה ושמאלה, ואגב כך בטש בהיסח-הדעת בחצץ. אור-שמש קפח על חלוקי האבן ורוח-קיץ עצלה העלתה אבק צהוב, שנסרח בעננים במורד השדרה. משאיות מטרטרות נעו דרכו בלי כיוון ברור. הילד עמד ובהה בחולמניות. כעבור איזה זמן בא במורד המדרכה כלבלב חום-כהה בשעטה עניינית. חבל לא-ארוך השתלשל ונגרר מצווארו. מפעם לפעם דרך על קצהו ומעד. הוא נעצר מול הילד, והשניים סקרו זה את זה. הכלב היסס רגע, אך במהרה ביצע בזנבו כמה ניסיונות קטנים של התקרבות. הילד פשט את ידו וקרא לכלב אליו. הכלב התקרב עוד במחווה של התנצלות, והשניים החליפו ביניהם לטיפות וכשכושי זנב ידידותיים. ככל שהתמשכה הפגישה גדלה התלהבותו של הכלב עד שמחול-דילוגיו כמעט נגף והפיל את הילד. או-אז הרים הילד את זרועו וכיבד את הכלב במכה על ראשו. המעשה התמיה והכריע כמדומה את הכלבלב החום-כהה ופצע אותו עד עמקי נשמתו. הוא צנח בייאוש לרגלי הילד. כשהמהלומה נשנתה בליווי נזיפה בשפה ילדית, התהפך הכלב על גבו והחזיק את כפותיו בתנוחה משונה. אגב כך, באוזניו ובעיניו, שיגר תפילה קטנה אל הילד. שכיבתו על הגב ותנוחת כפותיו המוזרה, שנראו כל כך מצחיקים, שעשעו את הילד מאוד והוא המשיך לחלוק לכלב טפיחות קטנות בזו אחר זו כדי שיתמיד בכך. אך הכלבלב החום-כהה ספג את התוכחה במלוא הרצינות, ומן הסתם היה סבור כי ביצע פשע חמור שכן התנועע עתה כבעל-תשובה והפגין חרטה בכל דרך שעלתה בידו. הוא התחנן אל הילד ועתר לו ונשא תפילות נוספות.

לבסוף עייף הילד מן השעשוע ושם פעמיו לביתו. הכלב התפלל עדיין. הוא שכב על גבו, הצטודד ותלה את עיניו בדמות הנסוגה. תיכף לזאת התאמץ ונעמד על רגליו ופנה בעקבות הילד. הלה שירך את דרכו הביתה בשוויון נפש, מעת לעת עצר כדי לחקור מקרוב עניינים שונים. באחת העצירות הללו גילה את הכלבלב החום-כהה שהתחקה אחריו כמו ליסטים. הילד היכה את רודפו במקל קטן שמצא. הכלב שכב והתפלל והמתין עד שהילד יסיים ויחדש את מסעו. בדֵי עמל הזדקף וחידש את מעקבו.

בדרך הביתה הסתובב הילד כמה וכמה פעמים וחלק חבטות לכלב, ואגב כך הכריז במחוות ילדיות כי הוא מזלזל בכלב, כי הכלב לא-שווה. בתור חיה לא-שווה, התנצל הכלב והביע חרטה בלשון רהוטה, ועם זאת המשיך לעקוב בגנבה אחרי הילד. התנהגותו נעשתה רדופת-אשמה כל כך שהתגנבותו הייתה כשל רוצח. בהגיע הילד אל המפתן מצא כי הכלב משתרך אחריו בשקדנות במרחק יארדים אחדים. כשעמד שוב פנים אל פנים עם הילד נעשה הכלב כה נסער מבושה עד שנשתכח ממנו החבל המשתלשל. הוא מעד עליו ונפל קדימה. הילד התיישב על מדרגת המפתן והשניים קיימו ביניהם מפגש נוסף, שבמהלכו השתדל הכלב בכל כוחו להנעים לילד. הוא ביצע כמה כרכורים בהתמסרות כזאת, שהילד ראה פתאום שהכלב ממש שווה. הוא הסתער עליו בזריזות וחמדנות ותפס בחבל. הוא גרר את השבוי שלו אל מסדרון הבית ומשם במעלה גרמי-מדרגות ארוכים בבניין מגורים אפלולי. הכלב השתדל בשיא הנכונות, אלא שלא היה מסוגל לקרטע במיומנות במעלה המדרגות כיוון שהיה קטן כל כך ורך. ובסוף נעשה מצעדו של הילד השקוע בענייניו כה נמרץ שחרדה נפלה על הכלב. הוא דימה שמושכים אותו אל לא-נודע קדורני. עיניו התרחבו באימה, והוא טלטל את ראשו בפראות והצמיד את רגליו. הילד הכפיל את מאמציו. הם נאבקו על המדרגות. ידו של הילד הייתה על העליונה מפני שהיה מסור לגמרי למטרתו ומפני שהכלב היה קטן מאוד. הוא גרר את רכישתו אל דלת הבית, ולבסוף, בהרגשת ניצחון, על פני סף הדלת. לא היה איש בבית. הילד התיישב על הרצפה וביצע מחוות כלפי הכלב. הכלב נענה להן בו-במקום. הוא קרן אהבה אל ידידו החדש. עד מהרה נהיו השניים חברים בלב ובנפש.כשהופיעה משפחתו של הילד קמה צעקה גדולה. הם בחנו את הכלב, העירו עליו הערות וקראו לו בשמות גנאי. בוז נורה בו מכל המבטים והוא שקע במבוכה רבה והשפיל את ראשו כמו צמח צרוב-שמש. אך הילד ניגש בקומה זקופה אל מרכז החדר והגן על הכלב במלוא הגרון. עוד הוא מרעים מחאות, ידיו חובקות את גרונו של הכלב, הגיע אבי המשפחה הביתה מן העבודה. ההורה תבע לדעת מה לכל הרוחות הם עשו לילד שהוא מיילל ככה. הוסבר לו באריכות כי השד משחת הזה רצה להשחיל אל הבית כלב ידוע לשמצה. נתכנסה מועצת משפחתית כדי שתחרוץ את גורלו של הכלב, שכלל לא שם לב כי היה עסוק למעלה ראש בכרסום קצה בגדו של הילד. העניין הסתיים חיש-קל. אבי המשפחה, מסתבר, היה במצב רוח לוחמני במיוחד אותו ערב, וכשתפס כי יגרום לכולם תדהמה וכעס אם כלב כזה יורשה להישאר, החליט: כן יהיה ולא אחרת. הילד, בוכה חרש, העביר את ידידו אל פינה מופרשת בחדר כדי שיוכל להתרועע אתו באין מפריע, ובו-בזמן דיכא האב מתקפת מרי מצד אשתו. סיכומו של דבר – הכלב התקבל אל משק הבית.

הילד והכלב לא נפרדו עוד אלא כשהילד ישן. הילד הפך לשומר וידיד. כשבעטו המבוגרים בכלב וזרקו עליו חפצים, השמיע הילד זעקות חמס אלימות וקולניות. פעם אחת, כשהילד רץ בקריאות מחאה, פניו שטופות דמע וזרועותיו פשוטות להגן על ידידו, הוא קיבל מכה בראשו מסיר גדול מאוד שהנחית עליו אביו; חמת האב יקדה בו מול חוסר-נימוס כביכול מצד הכלב. משם ואילך הקפידו בני המשפחה בסגנון הטלת החפצים. ואילו הכלב פיתח מיומנות גדולה של התחמקות מכפות-רגליים ומקליעים. בחדר קטן ובו שולחן, אח, מכתבה וכיסאות אחדים, הוא הפגין כישרון אסטרטגי מהמעלה הראשונה, השתמט, הטעה, אץ-רץ בין הרהיטים. הוא אילץ שלושה-ארבעה אנשים חמושים במטאטאים, במקלות ובגושי פחמים, לגייס את כל תושייתם כדי להחטיף לו מכות. וגם כאשר הצליחו, רק לעתים רחוקות גרמו לו פציעה רצינית או השאירו איזה סימן. אך בנוכחותו של הילד לא התרחשו אירועים ממין זה. הניסיון לימד כי כל אימת שהתעללו בכלב היה הילד פורץ ביבבות; וכדרך ילדים, משעה שהתחילו היו פרועות מאוד ולא ניתן היה להרגיען. ועם זאת לא תמיד היה הילד בקרבת מקום. בלילה, בעת שישן, היה חברו החום-כהה משמיע מאיזו פינה שחורה זעקה פראית של יגון עמוק, זמר של בדידות אין-קץ וייאוש, שהיה מרעיד ומתייפח בין בנייני השכונה וגורם לאנשים לקלל. בהזדמנויות אלה היו לא פעם רודפים אחרי הזמָר ברחבי המטבח וחובטים בו במגוון גדול של כלים. גם קרה שהילד עצמו חבט בכלב, אף שלא נראה כי הייתה לו אי-פעם מה שנוהגים לכנותו סיבה מוצדקת. את המהלומות הללו קיבל עליו הכלב תמיד בסבר של הודאה באשמה. נצר נאמן היה לכלביותו מכדי שיעמיד פני קדוש-מעונה או יתכנן נקמה. את המהלומות קיבל מתוך שפלות רוח ולא זאת אלא שסלח לידידו ברגע שחדל והיה נכון ללטף את כפו של הילד בלשונו הקטנה האדומה. כשאתרע מזלו של הילד וצרותיו הכריעוהו, היה לא פעם זוחל מתחת לשולחן ומניח את ראשו הקטן הדואב על גבו של הכלב. מעולם לא קרה שהכלב לא הראה אלא אהדה. ושלא תעלו על הדעת כי ניצל את ההזדמנות להזכיר לידידו את מכות-החינם שהחטיף לו.

עם יתר בני המשפחה לא הגיע הכלב לקרבת-נפש ראויה לציון. הוא לא האמין בהם והפחד שביטא כשהתקרבו אליו במקרה ייאש אותם לרוב עד מאוד. מידה מסוימת של סיפוק שאבו מכך שהפחיתו עוד ועוד ממזונו, אך לבסוף התחיל ידידו הילד לפקח על העניין ביתר קפדנות, ובפעמים ששכח, השכיל הכלב לדאוג בגנבה לעצמו.

הכלב שגשג אפוא ושכלל נביחה אדירה שבקעה למרבה התימהון מכלב שכל גודלו כשל מרבדון. הכלב חדל ליילל ללא הפסקה רק בלילה. אבל לעתים, בשנתו, היה פולט יבבות קטנות, כמו מתוך כאב. אך זה קרה בלי ספק כשפגש בשנתו כלבי ענק לוהבים שאיימו עליו. מסירותו לילד גדלה וגדלה עד שהפכה לדבר-מה נשגב. כשהתקרב, כשכש לו בזנבו וכשפנה ללכת צנח הכלבלב על מקומו בייאוש. בין כל רעשי השכונה ידע לזהות את קול צעדיו של הילד, כאילו קְראוֹ אליו. זירת ידידותם הייתה ממלכה, שחולש עליה ילד זה, הריבון הנורא. אך אף לא רגע לא קיננו בלב הנתין היחיד לא ביקורת או מרי. בשדות נשמתו הכלבית הקטנה, שדות מיסטיים חבויים, לבלבו פרחים של אהבה ונאמנות ואמונה שלמה.

הרגל היה לילד לצאת למסעות רבים כדי לבדוק מקרוב דברים מוזרים בסביבה. על פי רוב, בהזדמנויות האלה רץ ידידו אחריו ריצה מדודה ובהתכוונות גדולה. אך גם לפניו. זה חייב אותו לסובב את ראשו כל רבע דקה לוודא שהילד בעקבותיו. הכלבלב היה מלא הכרת חשיבותם של טיולים אלה והתהלך לו בחזה נפוח. גאה היה להיות משרתו של שליט כל כך גדול.

ובכל זאת, יום אחד הש­תכר אבי המשפחה הרבה מן הרגיל. הוא חזר הביתה והחל להשתלח בכלי הבישול, ברהיטים ובאשתו. בעיצומה של החגיגה  נכנס הילד לחדר ובעקבותיו הכלב החום-כהה. בדיוק חזרו אז משיטוטיהם. מבטו המאומן של הילד תפס מיד את הלך רוחו של האב. הוא צלל מתחת לשולחן; ניסיון העבר לימד אותו כי זהו מקום בטוח למדי. הכלב, שהיה חסר מיומנות בעניינים כאלה, לא היה מודע, כמובן, למצב הדברים לאמיתו. הוא התבונן בעניין בצלילתו הפתאומית של ידידו. הוא פירש אותה כשובבות עליזה. הוא פנה וחצה את החדר בצעד קל כדי להצטרף לחברו. הוא היה מופת של כלבלב חום-כהה בדרכו אל חָבר.

ראש המשפחה הבחין בו אותו רגע. הוא השמיע שאגה רמה של שמחה ומוטט את הכלב בקנקן קפה כבד. ביללה של תימהון ופחד עצומים קם הכלב בגוף מתעווה על רגליו ורץ למצוא מחסה. האיש שילח בו בעיטה מגושמת, שסחררה את הכלב כאילו נלכד במערבולת. מהלומה נוספת בקנקן הקפה שיטחה אותו ארצה. הילד, בזעקות רמות, זינק בעוז קדימה כאחד האבירים. אבי המשפחה לא שת לבו לקריאותיו של הילד והסתער בצהלה אל מקומו של הכלב. אחרי שתי מהלומות רצופות מהירות שהכריעוהו ארצה, איבד הכלב כל תקווה להימלט. הוא התהפך ושכב על גבו והחזיק את כפותיו בתנוחה משונה. אגב כך, בעיניו ובאוזניו הוא שיגר תפילה קטנה. אך האב היה במצב רוח שעשועי ועלה בדעתו כי יהיה נהדר לזרוק את הכלב מהחלון. על כן התכופף ותפס את החיה ברגל אחת והניף אותה מתפתלת מעלה. פעמיים או שלוש סחרר את הכלב בעליזות סביב ראשו ואז הטיל אותו בדייקנות רבה מבעד לחלון.

הכלב הצונח עורר הפתעה בגוש הבניינים. אישה שהשקתה צמחים בחלון שממול פלטה צעקה שלא-ברצונה ושמטה עציץ. בחלון אחר רכן גבר מטה בחירוף נפש להתחקות אחר מעופו של הכלב. אישה שתלתה כבסים בחצר החלה לדלג  בפראות. פיה היה מלא אטבים, אך זרועותיה ביטאו כעין זעקה. במראיה דמתה לאסירה שפיה חסום. ילדים רצו בצרחות רמות.

הגוף החום-כהה התרסק בערמה אל גג של מחסן, חמש קומות למטה. משם התגלגל אל מדרכה של סמטה. הילד בחדר, רחוק למעלה, פרץ ביללה ארוכה דמויָת-קינה והידס בחופזה מן החדר. ארך לו הרבה זמן להגיע לסמטה. קוטנו אילץ אותו לרדת אחורנית, מדרגה-מדרגה, ולהיאחז בשתי ידיים במדרגה שמעליו. מאוחר יותר, כשיצאו לחפשו, מצאו אותו יושב ליד גופת ידידו החום-כהה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.