הבוקר הברשתי את החתולה בעודי צופה בגשם החוצֶה את המים ובא אלינו. היא סיאמית חלקת-שער ודי זקנה, כמוני, והפרווה שלה כבר לא מוצקה וגמישה כמו קודם, אבל היא קימרה את גבה בהנאה וזקפה את ראשה כך שיכולתי להגיע אל צווארה, שהוא המקום הכי פגיע בגופה. למראה תגובתה זאת לתנועות המברשת החזקות והחלקות, יכולתי לראות את עצמי במיטה עם אחד המאהבים, ואת התקמרותי והתמסרותי שלי, ותהיתי, עם תום ההברשה, האם הרגישה כמוני עם גמר הפעולה: לא רק כמי שהברישו/זיינו אותה, אלא שמֵחה, אפילו אסירת-תודה. במילים אחרות – לא רק הנאת הרגע, אלא גם ההנאה שבהרהורים-לאחור.
כשסיימתי הלכה לה, ואילו אני קמתי ונעמדתי, לא בלי קושי. לכבוד ההברשה היא השתרעה-אפיים על רצפת המטבח ואני כרעתי על ברכי לידה. כיום אני נאלצת להיסמך אל קצה הדלפק כדי לקום על רגלי, אבל אני אומרת לעצמי כי זהו תרגול טוב לירכיים. ובאותו מעמד, באופן לא-נמנע, עולים בזיכרוני התרגילים האחרים שירכי לקחו בהם חלק בעבר.
דלת המטבח הייתה פתוחה, ויכולתי לראות את המים ב"מצר הגדול", שבהשכמת הבוקר דמו ליריעת מתכת שנחים עליה הגבנונים הזעירים של האיים. ניגשתי אל הדלת וראיתי איך כל האופק וכל הים והאדמה מתעננים עם התחזקות הגשם. החתולה ישבה לרגלי. שתינו היבטנו החוצה. אני יודעת, כמובן, שאיננו רואות היא ואני אותם הדברים. הפרספציה שלה שונה משלי בכל המובנים. אני מרגישה את הרטיבות ומריחה אותה ושומעת את טיפות-הגשם אחרת לגמרי. אבל היא יושבת ועוקבת אתי אחר הנעשה באותה מידה עצמה של הנאה. זהו מראה מרהיב שמזומן לי כל העת ואני מרגישה בת-מזל מאוד. המטבח נפתח אל מרפסת ובה ערב רב של כיסאות ושולחנות וגם ספה פינתית גדולה, ולפעמים אני יושבת שם שעות ארוכות עם החתולה. הנוף הנשקף הוא כמו פנורמה נודדת לזקנים: תמיד יש איזו תנועה איפֹשהו. ישנן, כמובן, המעבורות הרגילות הגדולות לצורכי המקומיים, ואוניות-הנוסעים העצומות המגושמות, גדושות תיירים שמנים, שעוגנות ב"מספנה המלכותית", אך חוץ מאלה יש גם תעבורה בלתי-פוסקת של כלי-שיט קטנים יותר. לפעמים, כשהים הוא כחול צלול באור-השמש, שטה לה יאכטה קטנה עם מפרשים לבנים על פני המרחב המהפנט של הצבע, ואני עוקבת אחריה מהקצה האחד של המצר אל האחר, תוהה מי האנשים שבפנים, ןמתענגת על התקדמותה השלווה ברוחות הים הקלות. בלילה הופכים כלי-השיט לדוגמאות של אורות בוהקים, ירוקים ואדומים וכתומים. הם חוזרים הביתה בקול טרטור לעגון לאורך המספנות של בני-המזל שיש להם בתים.
החתולה ואני עוקבות אחר כל זה יחד. זוהי ברמודה, גן-עדן לתיירים. בית עשיר לבעלי-הון עשירים כדוגמת בני הנדיב. בני הוא כמעט בן חמישים ואשתו החדשה היא בסוף שנות השלושים שלה. לא פער-גילים גדול. היא משמחת אותו. כך, לפחות, אני מקווה. החתולה ואני מכירות אותו הרבה יותר שנים. טוב, אני מכירה אותו כל חייו והחתולה כבר שנים רבות.
בזמן שאנחנו שתינו משקיפות על הנוף, אני סורגת, כי מסתבר שזה טוב לאצבעות זקנות, ואילו החתולה אינה עושה כלום רק ממצמצת בחכמה והודפת את חום-גופה אל הירך שלי. אני שואלת את עצמי אם יש לה מושג מהי בדידות, למרות שחתולים ידועים ככאלה שאינם מתעניינים אלא בנוחיותם.
אני אוהבת את הנוף הזה, אבל זה איננו הנוף שלי. הוא איננו בבעלותי כמו שהחתולה איננה בבעלותי. את מגורינו ומזוננו מספק לנו בני, היות שפָּסקו עלי שאני זקנה מדי לחיות לבד. החתולה איננה יודעת על כך, והיות שאני היא שקמה ראשונה בבוקר ומאכילה אותה עוד לפני שאני פותחת את דלת המטבח, היא אולי סבורה שאני המטפלת הראשית ולפיכך הבעלים שלה. אל מיטתי היא באה בלילה אחרי הציד, ושם היא מתכרבלת תחת הסדינים בין ברכי. היותה שם הוא עניין מוזר, אבל לדעתי הייתה רגילה לישון עם בני לפני שהתחתן. אינני מתלוננת; כל דבר בין ברכי בימים אלה מתקבל בברכה.
כיום אין לי כלום בבעלותי אלא גופי ושכלי, במצבם הנוכחי אחרי עשרות שנים של שימוש. לעתים, שימוש-לרעה. אך לפחות, תודה לאל, הם היו בשימוש ולא בזבזתי אותם. מובן שאינני יכולה לומר זאת לבני. הוא מתבונן בחיבה רבה על שתינו כשאנו יושבות יחד בערב, החתולה בחיקי. לפי מושגיו, ומושגי העולם כולו, זקנה וחתולתה הן ייצוג מקסים של תום.
החתולה ואני לומדות את תהליך ההתנשלות, כלומר ההיפטרות מנכסים. ההזדקנות מיוצגת פעמים רבות כצבירה – של מחלות, של אי-נוחות, של קמטים, אך לאמִתו של דבר מדובר בתהליך של התנשלות – מזכויות, מכבוד, מתשוקה, מכל אותם דברים שהיו פעם נכסיך ומקור של הנאות, גם בלי שנתת על כך את הדעת. פעם יכולתי לפתות גברים בלי קושי, אחרי שברחתי מבעלי. הם היו בעלי משפחה ולכן הייתי בטוחה מכל רע. יכולנו לטבוע בגלים הדדיים של תשוקה, וגעגועים וכיסופים, שהוליכו אל תקופות אקסטטיות קצרות של סיפוק ושל עונג, ושל הכרת-תודה אינסופית על עצם המזל הטוב שנפל בחלקנו. היה כל כך קל להַנות האחד את רעותו. וגם זה נגזל מאתנו – הכושר להַנות. פעם, כשהייתי מקמרת את גבי ופולטת יללות קטנות של עונג, היו מאהבי מתברכים בלבם על גברותם. היום אני מציעה כך-וכך אינטשים של סריגה לבני. זוהי אבדה נוראה.
לכן בהיעדר היכולת להנות אני מנסה להביא תועלת. החתולה הקיאה אתמול: זה קורה מדי פעם. היא צדה, מאז ומתמיד, אבל לא בהצלחה רבה כמו פעם. הנה הוא שוב, האובדן. היא תופסת את הטרף האטי יותר, אוכלת חתיכות ממנו, ולפעמים הוא כבר חולה או מת.
זאת מחשבה איומה, אבל אני נמצאת במקום דומה, כמו שהצעירים אומרים. ראיתי את הבעתו של בני כשמחה את הכתם הקטן של הקיא הירוק של החתולה, לכן אני יודעת איך הוא ייראה כשיום אחד אאבד את השליטה ואפלוט על חצאיתי והוא יבחין בהפרשה החומה ויריח את הריח שלה ויראה אותי בכלימתי; מנושלת משליטה ואלגנטיות ומכל המחמדים שהיו לי בעבר ובשפע.
לשתינו יש בעיה קטנה של השמנה. החתולה קיבלה הנחיות דיאטטיות מהווטרינר: היא מוגבלת עכשיו לשלוש ארוחות ביום, כשבעבר הורשתה לנגוס במשך כל היום כמרבית החתולים. אני מנסה לאכול פחות, ועם זאת אני נראית כמו גוש חסר-צורה. לו הייתי הולכת על ידי ורגלי, הייתה גם לי בטן שנמשכת עד הרצפה. פעם זאת הייתה תנוחה מאוד פרובוקטיבית.
אני משתעלת לאחרונה, בעצם כבר כמה וכמה חודשים. כלתי לקחה אותי לרופא בשבוע שעבר והוא אמר שאולי מדובר באלרגיה. איזה גיחוך! כשהייתי ילדה, אף אחד מאתנו לא סבל מאלרגיה. בימינו יש אלרגיה לבוטנים, אלרגיה לחלב, אלרגיה לגלוטן. אז, זה היה אוכל או לא אוכל. והיו לנו חיות-מחמד. "אתה מתכוון לאסטמה?" אמרתי. אך הרופא הצעיר המצוחצח, שלא נראָה שהוא רוצה לתת מבט בשדי הזקנים המדולדלים כשהקשיב לדופק שלי (כל כך מעליב), לא היה נחרץ. הוא קרץ-לא-קרץ לכלתי, כמו שמבוגרים עושים כשיש ילדים בסביבה.
כשהגענו הביתה לא אמרתי כלום. קיוויתי כי הנושא ייגנז, אך הבוקר אמר לי בני שהרופא חושב שנעשיתי אלרגית לחתולה. "שטויות," אמרתי. אחרי הכול, בהשוואה לחתולים אחרים, כמעט ואין סכנה לפתח אלרגיה לחתולים סיאמיים: כולם יודעים את זה. ואנחנו הרי חיות זו לצד זו כבר שלוש שנים. אבל בני התעקש כי הרופא היה חד-משמעי בדיאגנוזה שלו. "הרופא אמר שכשמזדקנים יש נטייה לפתח אלרגיות חדשות, אפילו לחתולים סיאמיים."
"אז מה היית עושה?" שאלתי. הוא כבר כמעט איחר לעבודה, ולכן הוא אמר: "נדבר כשאגיע הביתה בערב." הוא יחזור כעבור כמה שעות. אני מפחדת. אני מפחדת עלי ועל החתולה שלי.
לפעמים אני עוקבת אחריה כשהיא מתרחצת. היא מלקקת ומלקקת ואני שואלת את עצמי מהי ההרגשה. הלוואי ויכולתי להתלקק. פ' הצטיין בכך. הוא אהב את זה, והיה נעלם למטה בין רגליי במשך שעות. לא, ברור שאני מגזימה – אבל אף פעם לא הבנתי בדיוק למה זה כיף כזה גדול בשבילו. וכמובן הייתי מתקמרת ומייללת וממלמלת כרגיל וגרמתי לו בכך אותה הנאה שהוא גרם לי. לעומת זאת ק' לא עשה שום דבר דומה לזה. "הבחורים אומרים שאם אתה מוצץ כוּס אתה תמצוץ כל דבר," הוא אמר וחייך; זה מָזֶה מגוחך. מצד אחד הוא היה כזה ענייני ומצד שני כזה חרמן. אבל כ' הוא שישן לצדי כמו החתולה. אני מתבוננת בחתולה שמתכרבלת פנימה אל תוך עצמה וחושבת שזאת הצורה שהיינו ישנים – כמו גוף אחד, מערך של שרירים ועור מסודר בטור.
אני שונאת לסרוג באותו האופן שהייתי רגילה לחשוב שאני שונאת חתולים. זה היה כשגרתי לבד. הייתי זקוקה לחופש שלי ולמרחב ולאפס בעלי-תלות. אבל עכשיו החתולה היא הדיירת שלי ואני חושבת שאנחנו מבינות זו את זו.
יש לה פנים שהזקינו, כמו לי מן הסתם. עיניה כחולות וגדולות כמו תמיד ואוזניה כמו-עטלפיות באופן משובב לב, אבל אפה איננו אף צעיר והלסת שלה היא לסת זקנה. שפתיה, אם זו אכן המילה, שפתי הפה, מחורצות ודהויות. ולמרות שהפרווה לאורך הזרבוב הייתה חיוורת מאז ומתמיד, היא נראית לי עכשיו לבנה עוד יותר. אין לה שיניים בפה – השיניים הן נקודת התורפה אצל חתולים סיאמיים. זה מחמיר את בעיית הציד הקשה ממילא. עדיין יש לי שיניים בפי, אבל עם ציפוי ועם כתרים וכדומה. הן מציקות לי לא מעט. לפעמים אני חושבת שטוב אעשה אם אעקור אותן, כמו שעשיתי לחתולה.
שמעתי את כלתי מדברת על תינוק ועל כך שחתולים הם נושאי-חיידקים. אני מהרהרת בכך בזמן שאני מלטפת את החתולה ומתפעלת מצדודיתה השלווה. אבל אסור לי לדבר. בעבר נזפו בי שאני מדברת אל ילדים בחריפות גדולה מדי.
פעם הסטודנטים שלי התייראו ממני, או לכל הפחות מצליפות-הלשון שלי מעת-לעת. היה לי מוניטין של רודפת-משמעת, ונהניתי מכך. קרה שמתחתי ביקורת חריפה על תלמידה, ומשם ואילך היא חדלה להפריע. מִחבר אחר בצוות נודע לי כי לאחר מכן סיפרה התלמידה: "היא כעסה עלי נורא, אבל ידעתי שהיא עדיין אוהבת אותי." וכך היה. אהבו אותי והתייראו ממני. זהו מקום טוב להיות בו. היום אוהבים אותי, אני מניחה, אבל גם מצפים שאהיה מתוקה ורכה כמו גוזל. ושקטה. איזה מין גורל.
בני יחזור עוד מעט. כלתי תבוא הביתה מאוחר. אני חושבת שבהיעדרה הוא יעלה שוב את נושא החתולה, ואז יוכל לטעון שכלתי היא זאת שמתלוננת. אם ייפטרו מהחתולה, לאן היא תלך? כלתי מתגאה בכך שהיא אינה רגשנית בנוגע לחיות. אני מתארת לעצמי שהם יהרגו את החתולה ואז יצפו ממני לסרוג בשביל התינוק.
לפעמים אני שואלת את עצמי האם באמת ניטל עלי להגן על החתולה עד יום מותה. אין בפי תשובה חד-משמעית, רק מפני שלא ברור איזו מידה של אלטרואיזם יש ביחסי אהבה. אחרי הכול, בלי החתולה אתי גם יבוא הקץ להברשת החתולה. אני נורא אתגעגע אליה.
מאחר והסיפורים מוצגים לפי הסדר הכרונולוגי של כתיבתם, מרתק לעקוב אחר הציר של דימויי הזיקנה מאמצע המאה התשע-עשרה עד המאה העשרים. סיפור נטורליסטי כמו הסיפור האחרון על הצגת הזיקנה דרך היזדהות של אישה מזדקנת עם חתולה, מזדקנת אף היא, לא היה נכתב במאה התשע-עשרה מפני שהוא היה נדחה על הסף. ואילו הפואמה על האישה שמבטיחה לעצמה להתחרפן כאוות-נפשה בזיקנתה מצביעה על הגל הפמיניסטי השני, אם אני לא טועה, שרווח באותה תקופה ואילו הבנות הטובות שמכבדות כל-כך את הוריהם הזקנים (שהיו מוציאים מהדעת כל צעיר בן-זמננו) מעידות על התקופה בה נכתב הסיפור ועל החינוך "הטוב" שניתן בו. אני עצמי נשארת בשמחה עם הסיפור הראשון שעדיין יש בו שיקוי קסמים. גם אני מזדקנת – הנה ההוכחה.