מרת וָאטְס ומרת קארסוֹן היו שתיהן בלשכת הדואר של ויקטורי כשהגיע המכתב מ"מוסד אֶליסוִויל לרפי-השכל" של מיסיסיפי. אֵיימֶה סְלוֹקאם, בלי שהניחה מידה את דברי הדואר, יצאה ממקומה במרוצה ומסרה אותו ישר למרת ואטְס, ושלושתן קראו בו יחד. מרת ואטְס החזיקה אותו מתוח בין כפותיה הוורודות ומרת קארסוֹן סימנה לאט כל שורה באצבעה הנתונה באצבעון. כל שאר הנוכחים בלשכת הדואר תהו מה התחדש עכשיו.
"מה תגיד לילי," זרחו פניה של מרת קארסוֹן, "כשנספר לה שאנחנו שולחות אותה לאֶליסוִויל!"
"היא תתגלגל מצחוק," אמרה מרת ואטְס והוסיפה בקול גרוני לגברת אחת חירשת, "לילי דוֹא התקבלה לאֶליסוִויל!"
"שלא תעזו לרוץ ולספר ללילי בלעדי!" קראה אֵיימֶה סלוֹקָאם שטפפה בחזרה למקומה להשלים את חלוקת הדואר בתאים.
"אתן חושבות שישגיחו עליה שם כמו שצריך?" פתחה מרת קארסוֹן בשיחה עם קבוצת גברות בפטיסטיות שהמתינו בלשכת הדואר. היא עצמה הייתה רעייתו של הכומר הבפטיסטי.
"תמיד סיפרו שנחמד שם, אבל צפוף," אמרה אחת.
"לילי נותנת לאנשים לדרוך עליה," אמרה שנייה.
"אתמול בערב באוהל של המופע – " אמרה אחרת ומיד סטרה בידה על פיה.
"אל תתחשבו בי; וחוץ מזה, כאילו שאני לא יודעת שיש דברים כאלה בעולם," אמרה מרת קארסוֹן, השפילה עיניה ומיששה בסרט-המידה התלוי לה על החזה.
"הו, מרת קארסוֹן. בכל אופן, אתמול בערב, ליד האוהל של המופע, טוב אז האיש בדיוק שכנע את לילי לקנות כרטיס כניסה."
"כרטיס כניסה!"
"עד שבעלי ניגש אליו והסביר שהיא לא תופסת כל כך טוב, וככה עשו כל היתר."
הגברות צקצקו בלשונן.
"הו, זה היה מופע נחמד מאוד," אמרה האישה שהלכה למופע. "ולילי התנהגה כל כך יפה. היא הייתה ממש גברת – פשוט ישבה בכיסא שלה והסתכלה ישר קדימה."
"כן, היא יודעת להיות גברת – היא יודעת," אמרה מרת קארסוֹן, נדה בראשה וגלגלה עיניה למרום. "זה מה ששובר לך את הלב."
"נכון, היא לא הזיזה את העיניים – מה הדבר הזה שעושה את כל הרעש? – הקסילופון," אמרה הגברת. "לא סובבה את הראש לא ימינה ולא שמאלה כל הזמן. היא ישבה לפני."
"מה שחשוב זה מה היא עשתה אחרי המופע," אמרה מרת ואטְס בנימה מעשית. "לילי כבר קיבלה; אז היא מאוד בשלה לגיל שלה."
"הו, אֶטָה," מיחתה מרת קארסוֹן והביטה בה בעיניים בורקות מלוא הדקה.
"וזאת הסיבה שאנחנו שולחות אותה לאֶליסוִויל," אמרה מרת ואטְס לסיום.
"אני מוכנה, בנות," אמרה אֵיימֶה סְלוֹקאם ונחפזה קדימה כשאבקה לבנה מכסה לה את כל פניה. "הדואר מסודר, לא בטוח שסידרתי כמו שצריך."
"טוב, כמובן, אני באמת מקווה שזה לטובה," אמרו כמה וכמה משאר הגברות. הן לא ניגשו מיד להוציא את הדואר שלהן מהתיבות. הן הרגישו קצת מחוץ לעניינים.
שלוש הנשים עמדו לרגלי מגדל המים.
"למצוא את לילי – זה כבר דבר אחר," אמרה אֵיימֶה סְלוֹקאם.
"איפה בכל העולם הזה אתן חושבות שהיא נמצאת?" מרת וָאטְס היא שהחזיקה את המכתב.
"אני לא רואה שום סימן ממנה לא בצד הזה של הרחוב ולא בצד השני," הכריזה מרת קארסוֹן בעודן צועדות.
אָד ניוטון עסק אותה שעה בהשחלתן של מחברות מתוצרת "רדבֶּרד" [Redbird – מותג עם לוגו בצורת ציפור אדומה] על פתיל לרוחב החנות.
"אם אתם מחפשות את לילי, היא נכנסה לפני כמה זמן וסיפרה לי שהיא הולכת להתחתן," אמר.
"אָד ניוטון!" הזדעקו הגברות פה אחד תופסות ונאחזות זו בזו. מרת וָאטְס התחילה מיד להשיב רוח על עצמה בעזרת המכתב מאֶליסוִויל. בתור אלמנה היא הייתה לבושה שחורים, וכל התרגשות, אפילו קלה, העלתה לה את החום.
"לא, היא לא. היא נוסעת לאֶליסוִויל, אֶד," אמרה מרת קארסוֹן בנחת. "מרת ואטְס ואני ואֵיימֶה סְלוֹקאם משלמות לה את הנסיעה לשם מהכיס שלנו. חוץ מזה, הבחורים של ויקטורי, יש להם כבוד עצמי. לילי לא הולכת להתחתן. זה רק רעיון שהיא הכניסה לה לראש."
"יישר כוח, גבירותי," אמר אֶד והצליף על עצמו במחברת.
בהגיען לגשר מעל מסילת הברזל ראו את אֶסטֶל מֵייבֶּרס יושבת על המעקה. לוגמת הייתה לאטה משקה תפוזים מתוצרת נִיהָיי [NiHi – מותג של משקאות קלים].
"ראית את לילי?" שאלו.
"אני אמורה להיות פה ולחכות לה עכשיו עד שהיא באה," אמרה הצעירה לבית מֵייבֶּרס, כאילו היא עדיין אינה נמצאת פה. "אבל ג'וּאל – ג'וּאל אומרת שלילי נכנסה לחנות לפני כמה זמן ובחרה כובע בשניים ותשעים ושמונה ושמה אותו על הראש ויצאה. ג'וּאל רוצה לתת לה משהו אחר במקום."
"אוי, אֶסטֶל, לילי אומרת שהיא הולכת להתחתן!" הצטעקה אֵיימֶה סְלוֹקאם.
"מה את אומרת," אמרה אֶסטֶל; היא אף פעם לא הבינה מה שמדברים אליה.
לוֹרָלי אָדקינס עברה שם במכוניתה ותקעה בצופר כדי לברר על מה הן מדברות.
אֵיימֶה הניפה מעלה את זרועותיה ויצאה במרוצה אל הכביש. "לוֹרָלי, לוֹרָלי, את חייבת להסיע אותנו אל לילי דוֹא. היא מתכננת להתחתן."
"אז תקפצו פנימה, בנות!"
"טוב, זה בדיוק מראֶה," גנחה מרת ואטְס בדרכה אל המושב האחורי בסיוע חברותיה, "שִמה שאנחנו צריכות לעשות זה לשכנע את לילי שהרבה יותר כדאי לנסוע לאֶליסוִויל."
בעוד המכונית סובבת את קרן הרחוב, המשיכה מרת קארסוֹן בקולה העצוב, עצוב כמו הרעשים הרכים שעולים מן הלול בשעת-דמדומים. "קברנו את האמא המסכנה של לילי, אישה חסרת הגנה. נתנּו ללילי את כל האוכל וכל ההסקה שלה וכל בגד שיש לה על הגוף. שלחנו אותה לבית-ספר של יום א' שתלמד את תורת האל, דאגנו שהיא תוטבל כבפטיסטית. וכשהאבא הזקן שלה התחיל להרביץ לה וניסה להוריד לה את הראש בסכין של קצבים, נו טוב, אז הלכנו ולקחנו אותה ממנו וסידרנו לה מקום לגור."
בית קורות-העץ הלא-צבוע, הוא ושבשבותיו, התנשא במקומות אחדים לגובה שלוש קומות. חלונות הזכוכית הצבעונית בחזית היו בצהוב ובסגול וחלונות הגזוזטרא – בחום בהיר. הבית נטה בחדות לצד אחד, בכיוון פסי הרכבת, ומדרגות החזית נעלמו ואינן. המכונית המלאה גברות התקרבה ועצרה מתחת לארז.
"עכשיו לילי התבגרה," המשיכה מרת קארסוֹן. "בעצם היא מבוגרת," חתמה את דבריה ויצאה.
"מדברת על להתחתן,"אמרה מרת ואטְס בתיעוב. "תודה, לוֹרָלי, רוצי לך הביתה."
הן דילגו על פרחי הצִינִיָה המאובקים והגיעו לגזוזטרא ונכנסו פנימה בלי לדפוק.
"תמיד יש איזה ריח מוזר בבית הזה. אני אומרת את זה כל פעם שאני נכנסת," אמרה אֵיימֶה סְלוֹקאם.
לילי הייתה שם, באפלולית המסדרון, כורעת על ברכיה לפני מזוודה קטנה פתוחה.
בראותה אותן, תקעה פרח צִינִיָה בפיה וקפאה על מקומה.
"הלו, לילי," אמרה מרת קארסוֹן בתוכחה. "הלו," אמרה לילי. בתוך כך ינקה את גבעול הפרח בקול מציצה שהזכיר עורבני. היא ישבה לה שם, לבושה תחתונית בתור שמלה, אחד הדברים שמרת קארסוֹן הוכיחה אותה עליו שוב ושוב. שערה הצהוב-חלבי גלש באין-מפריע מתחת לכובע חדש. יכולת להבחין בצלקת המשוננת על צווארה אם ידעת שהיא שם.
מרת קארסוֹן ומרת ואטְס, המגודלות שבחבורה, התמקמו בכיסא הנדנדה הדו-מושבי. אֵיימֶה סְלוֹקאם ישבה על כיסא מקלעת-התיל שנתרם מהדראגסטור שנשרף.
"אז מה את עושה, לילי?" שאלה מרת ואטְס; היא שניצחה על פעולת ההתנדנדות.
לילי חייכה.
המזוודה הייתה ישנה ומצופה נייר צהוב וחום עם דגם של כוכביות. בלי אומר רמזו הגברות זו לזו כי אין להן מושג מנין הגיעה זו. המזוודה הייתה ריקה חוץ משתי חפיסות סבון ומטלית-רחצה ירוקה, שלילי ניסתה ברגעים אלה לסדר על קרקעיתה.
"בואי ספרי לנו מה את עושה, לילי," אמרה אֵיימֶה סְלוֹקאם.
"אורזת, טיפשה אחת," אמרה לילי.
"לאן את נוסעת?"
"נוסעת להתחתן, ומתערבים שהיית רוצה עכשיו להיות אני," אמרה לילי. ביישנות קפצה עליה פתאום והיא תקעה את הצִינִיָה חזרה בפיה.
"דברי אתי, יקירה," אמרה מרת קארסוֹן. "ספרי למרת קארסוֹן הזקנה למה את רוצה להתחתן."
"לא," אמרה לילי אחרי דקה של היסוס.
"דווקא חשבנו על משהו הרבה יותר נחמד," אמרה מרת קארסוֹן. "למה שלא תסעי לאֶליסוִויל!"
"זה בטוח יהיה נחמד," אמרה מרת ואטְס. "בחיי שכן."
"זה מקום נחמד," אמרה מרת סְלוֹקאם בלשון רפה.
"יש לך בּוֹלטים כאלה על הפרצוף," אמרה לילי.
"אֵיימֶה, יקירתי, את אל תתערבי, אם לא אכפת לך," אמרה מרת קארסוֹן בדאגה. "אני לא יודעת מה קופץ על לילי בכל פעם שאת מתקרבת אליה."
לילי לטשה באֵיימֶה סְלוֹקאם מבט תפוס-הרהורים.
"אז לא תרצי לנסוע עכשיו לאֶליסוִויל?" שאלה מרת קארסוֹן.
"לא, גברת," אמרה לילי.
"למה לא?" רכנו אליה כל הגברות בהשתאות רבת-רושם.
"בגלל שאני הולכת להתחתן," אמרה לילי.
"ומי זה שאת הולכת להתחתן אתו, יקירה?" שאלה מרת ואטְס. היא ידעה לדחוק אנשים אל הפינה ולגרום להם להכחיש מה שאמרו זה עתה.
לילי נשכה את שפתה וחיוך הסתמן על פניה. היא שלחה ידיים אל תוך המזוודה, שלפה את שתי חפיסות הסבון והתחילה לנענע אותן.
"ספרי לנו," שידלה אותה מרת ואטְס, "עם מי את הולכת להתחתן?"
"איש מאתמול בערב."
כל אחת מהגברות השתנקה בתורה. קיומו האפשרי של מאהב נחת עליהן פתאום כמו ברד בקיץ. מרת ואטְס התרוממה תוך שהיא מייצבת את שיווי-המשקל.
"אחד מהבדרנים ההם, נגָן!" הזדעקה.
לילי זקפה בה מבט מתפעל.
"הוא – הוא עשה לך משהו?" מרת ואטְס, רק היא תהיה מסוגלת לקחת פיקוד בבוא היום.
"הו, כן, גברת," אמרה לילי. היא טפחה על חפיסות הסבון באנינות בקצות אצבעותיה הקטנות ותחבה את הסבון פנימה עם מטלית-הרחצה.
"מה?" תבעה לדעת אֵיימֶה סְלוֹקאם שקמה, התנודדה, ואז זעקה שוב. "מה?" קראה במורד המסדרון.
"אל תשאלי אותה מה," אמרה מרת קארסוֹן שהתקרבה מאחור. "תגידי לי, לילי – רק כן או לא – את אותו דבר כמו שהיית?"
"היה לו מעיל אדום," אמרה לילי בלוויית-חן. "הוא לקח מקלות קטנים ועשה פּינג-פּוֹנג! דינג-דוֹנג!"
"אוי, אני חושבת שאני הולכת להתעלף," אמרה אֵיימֶה סְלוֹקאם, אבל השתיים אמרו "לא, את לא."
"הקסילופון!" קראה מרת ואטְס. "נגן הקסילופון, פחדן שכמוהו, מגיע לו שיגרשו אותו בחרפה אל מחוץ לעיר! [במקור: riding on a rail; והכוונה למנהג לשאת עבריינים על מוט עד קצה העיר ולהיפטר מהם שם, לא פעם כשהם מכוסים זפת ונוצות]"
"מחוץ לעיר? הוא כבר עכשיו מחוץ לעיר," צעקה אֵיימֶה. "לא קראתן? המודעה בבית הקפה – בתשעה בחודש בוויקטורי, בעשרה בקוֹמוֹ. הוא בקומו. בקומו!"
"בסדר גמור! אז נחזיר אותו הנה!" קראה מרת ואטְס. "ממני הוא לא יוכל להתחמק!"
"שקט," אמרה מרת קארסוֹן, "לדעתי לא כדאי בכלל לחשוב בכיוון הזה. במחשבה לעתיד, כדאי שהוא יסתלק לגמרי מהחיים שלנו. טיפוס שכזה. מעניין אותו רק הגוף של לילי ואין סיכוי שבעולם שהוא יגרום נחת למסכנה שלנו גם אם היינו מכריחות אותו להתחתן אתה באיום של רובה."
"בכל זאת – " פתחה אֵיימֶה, עיניה מתרחבות.
"את תשתקי," אמרה מרת ואטְס. "מרת קארסוֹן, את בהחלט צודקת."
"זה ארגז הנדוניה שלי – רואות?" שרבבה לילי בנימוס אל תוך השתיקה שנפלה. "אפילו לא הסתכלתם עליו. יש לי כבר סבון ומטלית רחצה. ויש לי כובע – על הראש. ומה אתם הולכות לתת לי?"
"לילי," פתחה מרת ואטְס באותו עניין. "ניתן לך המון דברים נהדרים אם רק תסעי לאֶליסוִויל במקום להתחתן."
"מה תתנו לי?" שאלה לילי.
"אני אתן לך שתי ציפיות לכרית עם רקמה," אמרה מרת קארסוֹן.
"אני אתן לך עוגת קרמל גדולה," אמרה מרת ואטְס.
"אני אתן לך קופת-צעצוע קטנה מהחנות של ג'קסון," אמרה אֵיימֶה סְלוֹקאם. "עכשיו את מוכנה לנסוע?"
"לא," אמרה לילי.
"אני אתן לך תנ"ך קטן יפה עם השם שלך בזהב אמיתי," אמרה מרת קארסוֹן.
"ומה אם הייתי נותנת לך חזייה ורודה מקרפ-דה-שין עם כתפיות שאפשר להגדיל ולהקטין?" שאלה מרת ואטְס בפנים רציניות.
"אוי, אֶטָה."
"טוב, היא כבר צריכה אחת," אמרה מרת ואטְס. "מה הם יחשבו אם היא תתרוצץ בכל אֶליסוִויל עם תחתונית כאילו היא איזה פראית מפיג'י?"
"הלוואי שאני הייתי יכולה לנסוע לאֶליסוִויל," אמרה אֵיימֶה סְלוֹקאם בנימת פיתוי.
"מה יהיה להם שם בשבילי?" שאלה לילי בקול רך.
"הו, המון דברים. לקלוע סלים, אני מתארת לעצמי…" מרת קארסוֹן הביטה באחרות כמי שאינה בטוחה מה היא סחה.
"הו, בטח. יתנו לך לעשות כל מיני סלים," אמרה מרת ואטְס; גם קולה נחלש עד שנדם.
"לא, גברת. אני מעדיפה להתחתן," אמרה לילי.
"לילי דוֹא! את סתם מתעקשת!" קראה מרת ואטְס בקול. "כמעט הסכמת לנסוע ועכשיו את לוקחת את הדברים שלך בחזרה!"
"כולנו שאלנו את פי האל, לילי" אמרה לבסוף מרת ואטְס, "והאל אמר לנו – גם מר קארסוֹן – שהמקום שאת צריכה להיות שם כדי שתהיי מרוצה, הוא אֶליסוִויל."
לילי נראתה אפופת יראה ועם זאת המשיכה להחזיק בדעתה,
"חייבים להביא אותה לשם – עכשיו!" צרחה אֵיימֶה סְלוֹקאם. "נניח ש…! אסור לה להישאר פה!"
"לא, לא, לא, לא," מיהרה מרת קארסוֹן להגיד. "אסור לנו לחשוב ככה."
הן ישבו שקועות בייאוש.
"אני יכולה לקחת את ארגז הנדוניה שלי לאֶליסוִויל?" שאלה לילי בביישנות והפזילה אליהן מבט.
"למה לא," אמרה מרת קארסוֹן חד וחלק.
בשקט קמו שוב על רגליהן.
"אם רק הייתי יכולה לקחת את ארגז הנדוניה שלי!"
"מה שהיה אכפת לה כל הזמן זה ארגז הנדוניה שלה," לחשה אֵיימֶה.
מרת ואטְס ספקה כפיים."העניין מסודר!"
"השבח לאל," מלמלה מרת קארסוֹן.
לילי תלתה בהן את מבטה ועיניה נצצו. היא צידדה את ראשה ודיברה בקול צלול; חיקתה בנאמנות מישהו – מישהו לא מוכר: "או.קיי. – בובה!"
הגברות הנידו בראשן וחייכו ואגב כך נסוגו בכיוון הפתח.
"אני חושבת שכדאי שאשאר," אמרה מרת קארסוֹן ונעצרה על מקומה. "איפה – איפה היא יכלה ללמוד את הביטוי האיום הזה?"
"אורזים," אמרה מרת ואטְס. "לילי דוֹא נוסעת לאֶליסוִויל במספר 1."
בתחנה כבר פלטה הרכבת עשן. כמעט כל תושבי ויקטורי הסתובבו שם וחיכו לצאתה. "התזמורת העירונית של ויקטורי" התכנסה שם בלי שהורו לה והייתה פזורה בתוך הקהל. אֶד ניוטון השמיע צלילי פתיחה מזויפים בטוּבָּה שלו. תיבה מלאה אפרוחים התפרקה על הרציף. כולם רצו לראות את לילי לבושה חגיגית, אבל מרת קארסוֹן ומרת ואטְס הגניבו אותה אל הרכבת מהצד השני של המסילה.
שתי הגברות עמדו לנסוע עם לילי עד ג'קסון כדי לעזור לה בהחלפת הרכבות ולוודא שהיא נוסעת בכיוון הנכון. לילי ישבה ביניהן על מושב הפלוסין, שערה מסורק ואסוף בסיכות לפקעת תחת כובע כחול קטן שקיבלה מג'וּאל במקום כובעה הקודם היפה. לבושה הייתה שמלת-מסע שנתפרה מחלק מבגד-האבלות של מרת ואטְס מהקיץ שעבר. מבעד לשמלה הבהיקו כתפיות ורודות. ארנק, תנ"ך ועוגה חמה בקופסא נחו כולם בחיקה.
אֵיימֶה סְלוֹקאם כבר סיימה קודם להחתים ולצרור את הדואר היוצא, ועכשיו עמדה במעבר שבין מושבי הקרון והדמעות נושרות ברעדה מעיניה.
"להתראות, לילי," אמרה. מכולן, היא זאת שהרגישה דברים.
"להתראות, טיפשה אחת," אמרה לילי.
"אוי, אני מקווה שהם קיבלו באֶליסוִויל את המברק שלנו ויחכו לה!" קראה אֵיימֶה בלב נשבר כשהעלתה בדעתה כמה רחוק המקום. "וגם היה כל כך קשה לדחוס הכול בעשר מילים."
"תרדי כבר, אֵיימֶה, לפני שהרכבת מתחילה לזוז ותשברי לך את המפרקת," אמרה מרת ואטְס, מרווחת היטב במושבה ומנפנפת בעליזות במניפתה ההדורה. "תדעו לכן שחם נורא. ברגע שנתרחק מהעיר כמה מיילים, אני הולכת להוריד את המחוך."
"אוי, לילי, שלא תבכי להם שם. פשוט תהיי טובה ותעשי מה שאומרים לך; זה הכול בגלל שהם אוהבים אותך." אֵיימֶה שמטה את זוויות פיה. מתרחקת הייתה לאיטה במעבר כשפניה אליהן.
לילי צחקה. היא הצביעה מעבר לחזהָ של מרת קארסוֹן בעד החלון אל איש אחד. קודם ירד מהרכבת ועכשיו פשוט עמד שם, יחידי. הוא היה זר במקום וחבש כובע.
"תביטו," אמרה וצחקקה חרש בין אצבעותיה.
"שלא תביטי," אמרה מרת קארסוֹן הוגה ברור את המילים, לכאורה מכל מה שדיברה אי-פעם, חשוב להטביע במוחה הקטן הרך של לילי דווקא את שתי המילים החגיגיות הללו. ועוד אמרה: "שלא תביטי בשום דבר עד שאת מגיעה לאֶליסוִויל."
בחוץ בכתה אֵיימֶה סְלוֹקאם בכי מר כל כך עד שכמעט התנגשה באיש הזר. הוא חבש כובע, היה קצר-קומה, וכמדומה שהיה מבושם, אם דבר כזה אפשרי כל עיקר.
"תוכלי להגיד לי, מאדאם," אמר, "איפה בעיר הזותי גרה גברת קטנה עם השם לילי דוֹא?" הוא בירך אותה בהרמת כובעו – היה לו שער אדום.
"למה אתה רוצה לדעת?" פלטה אֵיימֶה בלי מחשבה-תחילה.
"תדברי חזק יותר," אמר הזר. הוא עצמו כמעט לחש.
"היא נסעה – היא נסעה לאֶליסוִויל!"
"נסעה?"
"נסעה לאֶליסוִויל!"
"בחיי, שאני אמות!" האיש שרבב את שפתו התחתונה ונשף עד ששערו קפץ.
"איזה עסק יש לך עם לילי?" קראה איימי פתאום.
"רק הלכנו להתחתן אנחנו, זה הכול," אמר האיש.
אֵיימֶה סְלוֹקאם התחילה לצרוח בלי שים לב לקהל סביבה. היא הצביעה על התיבה השחורה הארוכה שראתה עכשיו מונחת על הארץ לרגלי האיש. ואז ניתרה אחורנית בבהלה.
"הקסילופון! הקסילופון!" צעקה, מעבירה מבטה לפנים ולאחור בין האיש לרכבת המנשפת. מי גרוע יותר? הפעמון התחיל לצלצל בקול חלול והאיש המשיך לדבר.
"אמרת אֶליסוִויל? ההיא במדינת מיסיסיפי?" מהיר כברק שלף פנקס אדום עם הכותרת: "עובדות ונתונים". הוא רשם שם משהו. "אני לא שומע טוב."
אֵיימֶה הנידה את ראשה מעלה ומטה ואגב כך חגה סביב האיש.
תחת "אליס-ויל, מיס" מתח קו, ואז סרט בו שני קווי-ציון. "אולי היא לא אמרה שהיא כן. אולי היא אמרה שלא." לפתע פרץ בצחוק רם, אחרי שקודם לכן לחש. אֵיימֶה קפצה לאחור. "נשים! – טוב, אם אנחנו ננגן באיזה מקום שקרוב לאֶליסוִויל, מיס, בעתיד, אולי אני אקפוץ לבקר אותה ואולי לא," אמר.
הטוּבָּה נתנה את אות-הפתיחה לתזמורת. קיטור לבן התפרץ מן המנוע. על פי רוב עצרה הרכבת בוויקטורי רק למשך דקה, אבל נהג הקטר הכיר את לילי כי היה מנפנף אליה בעוברו וגם ידע כי זהו יומה הגדול.
"חכה!" צרחה אֵיימֶה סְלוֹקאם במלוא הכוח "חכה אדון! אני יכולה למצוא אותה בשבילך. חכה, אדון נהג! אל תיסע!"
וכבר הייתה שוב ברכבת צועקת אל תוך פרצופן של מרת קארסוֹן ומרת ואטְס.
"נגן הקסילופון! נגן הקסילופון פה להתחתן אתה! הנה שם!"
"שטויות," מלמלה מרת ואטְס והציצה מעל ראשיהן של היתר למקום שאֵיימֶה הצביעה אליו. "אם הוא שם, אני לא רואה אותו. איפה הוא? את מסתכלת על ביזלי שתום-העין."
"הקטן עם הכובע – לא, עם השער האדום. תזדרזו!"
"זה באמת הוא?" שאלה מרת קארסוֹן את מרת ואטְס בהשתוממות. "אלוהים! הוא גוץ, לא?"
"לא ראיתי אותו בחיים שלי!" צעקה מרת ואטְס. אך פתאום סגרה את מניפתה.
"בואו! אנחנו על רכבת!" צעקה אֵיימֶה סְלוֹקאם. עצביה היו על סף התמוטטות.
"בסדר, בסדר, רק אל תקבלי לי התקפת עצבים, ילדה," אמרה מרת ואטְס. "בואי," אמרה בקול ניחר למרת קארסוֹן.
"לאן אנחנו נוסעות עכשיו?" שאלה לילי כשנדחקו במעבר אל היציאה.
"אנחנו לוקחות אותך להתחתן," אמרה מרת ואטְס. "מרת קארסוֹן, כדאי שתטלפני לבעלך כבר מן התחנה."
"אבל אנ' לא רוצה להתחתן," אמרה לילי והחלה לייבב. "אני נוסעת לאֶליסוִויל."
"שקט, וכולנו נאכל אחר כך גלידה בגביע," לחשה מרת קארסוֹן.
עוד הן יורדות כולן במדרגות מן הקצה האחורי של הרכבת פצחה התזמורת ב"מארש החירות."
נגן הקסילופון עדיין עמד שם, טופח על ירכיו. הוא ניגש אל לילי ואמר: "הלו, בובה. מה העניינים?" ואז נישק אותה בקול מציצה, והיא השפילה מיד את ראשה.
"אז אתה הבחור ששמענו עליו כל-כך הרבה," אמרה מרת ואטְס. חיוכה היה מזהיר. "הנה לילי הקטנה שלך."
"מה את אומרת," ענה נגן הקסילופון.
"בעלי הוא במקרה הכומר הבפטיסטי של ויקטורי," אמרה מרת קארסוֹן בקול רם וצלול. "איזה מזל! אני יכולה להזעיק אותו הנה תוך חמש דקות. אני יודעת בדיוק איפה הוא."
עומדות היו במעגל סביב נגן הקסילופון ועכשיו פנו כולם אל חדר-ההמתנה הלבן.
"בהזדמנויות כאלה מתחשק לי תמיד לבכות," אמרה אֵיימֶה סְלוֹקאם. היא הביטה לאחור וראתה את הרכבת זזה לאיטה ומתרחקת, עוברת תחת הגשר של רחוב מיין, ואז נעלמת מאחורי העיקול.
"אוי, ארגז הנדוניה!" הזדעקה אֵיימֶה בקול נכאים.
"ועם מי יש לנו העונג לדבר?" אמרה מרת ואטְס בקל רם מאוד בעוד מרת קארסוֹן מחייגת בטלפון.
התזמורת המשיכה לנגן. חלק מהאנשים חשבו שלילי ברכבת, ואחדים נשבעו שהיא לא. ובכל זאת הריעו כולם, וכובע קש נזרק באוויר ונלכד בכבלי הטלפון.
נוגע ללב וכמובן מעורר את השאלה מי המפגר האמיתי העיירה ומהם הקריטריונים לקביעה הצדקנית.