מוות (מתוך: ויינסברג אוהיו) I שרווד אנדרסון (1941-1876)

גרם המדרגות המוליך אל משרדו של ד"ר ריפי בבניין הפנר מעל לבית-המסחר  לבדים וצורכי תפירה "פריז" היה מואר באור קלוש. בראשו הייתה תלויה מנורה עם ארובה מלוכלכת, מחוזקת אל הקיר בלוחית. המנורה הייתה מצוידת במַחזירוֹר מפח, שהיה חוּם מחלודה ומכוסה אבק. אנשים שטיפסו במדרגות דרכו על עקבותיהם של רבים שדרכו שם מקודם. קרשי המדרגות כרעו תחת כובד הרגליים, ושקעים עמוקים סימנו את הדרך.

פנייה לימין בראש המדרגות הוליכה אל דלתו של הרופא. משמאל היה מסדרון חשוך מלא גרוטאות. כיסאות ישנים, סדני-נגרים, סולמות ותיבות ריקות היו מוטלים בחשכה. ערמת הגרוטאות הייתה שייכת לבית-המסחר "פריז". כל אימת שדלפק או שורת מדפים יצאו משימוש, נשאו אותם הזבנים במעלה המדרגות והשליכו על גבי הערמה.

משרדו של ד"ר ריפי היה גדול כמו אסם. קמין עם בטן עגולה עמד באמצע החדר. סביב בסיסו נערמה נסורת, וקורות כבדות המסומרות לרצפה גדרו עליה שלא תתפזר. ליד הדלת עמד שולחן ענק שהיה פעם חלק מן הריהוט של חנות-הבגדים "הֶרִיק" ושימש לתצוגה של בגדים שנתפרו לפי מידה. ספרים גדשו את השולחן, בקבוקים וכלי ניתוח. בקצהו היו מונחים תפוחים אחדים שהשאיר שם ג'ון ספאניאד, בעל משתלה וידידו של ד"ר ריפי, ששמט את התפוחים מכיסו בכניסתו אל החדר.

בגיל-העמידה היה ד"ר ריפי גבוה ומגושם. זקן-השיבה שיעטר את פניו בבוא העת עדיין לא היה, אך על שפתו העליונה צמח שפם חום. הוא לא היה חינני, כפי שיהיה כשיזדקן, והטריד אותו מאוד איך יצניע את ידיו ורגליו.

בשעות אחר הצהריים של הקיץ, אחרי שכבר הייתה נשואה שנים רבות וכשבנה ג'ורג' היה נער בין שתים עשרה או ארבע עשרה, הייתה אליזבת וילארד עולה לפעמים במדרגות השחוקות אל משרדו של ד"ר ריפי. האישה הגבוהה מטבעה התחילה להשתוחח ולהשתרך כה וכה חסרת חיים ועניין. לכאורה הלכה אל הרופא בגלל בריאותה, אך חצי תריסר מהפעמים שסרה אליו, תוצאת הביקורים הללו לא נגעה דווקא לבריאותה. היא והרופא אכן דיברו על כך, אך בעיקר דיברו על חייה, על חיי שניהם ועל הרעיונות שעלו בדעתם בעודם חיים את חייהם בויינסבורג.

במשרד הגדול והריק ישבו האיש והאישה והביטו זה בזו, והם דמו לא מעט זה לזו. גופיהם היו שונים וכן צבע עיניהם, אורך חוטמם ונסיבות חייהם. אך דבר מה בתוכם הייתה לו משמעות דומה, נזקק לאותו הפורקן, היה מטביע אותו הרושם בזיכרונו של המתבונן. לימים, כשהזדקן ונשא לו אישה צעירה, סיפר לה הרופא לא פעם על השעות שבילה עם האישה החולה, וכעת ביטא דברים רבים שלא הרהיב לבטא בפני אליזבת. בזקנתו הגיע כמעט למדרגת משורר, ומה שאירע לו אז, קיבל עתה לבוש פואטי. "הגעתי לשלב בחיי שהתפילה נעשתה בו חיונית, אז המצאתי לי אלים והתפללתי אליהם," אמר. "את תפילותי לא אמרתי במילים, גם לא כרעתי ברך; ישבתי בלי נוע בכיסאי. בשלהי אחר הצהריים, כשהרחוב הראשי היה שקט וחם, או בחורף, כשהימים היו קודרים, נכנסו האלים למשרד, ואני האמנתי שאף אחד לא יודע עליהם. ואז גיליתי שאליזבת הזאת ידעה, שגם היא התפללה לאותם האלים. עולה בדעתי שהיא באה למשרד כי חשבה שהאלים יהיו שם, ועם זאת שמחה כשהתברר לה שהיא אינה לבד. את החוויה הזאת אי-אפשר להסביר, אבל אני מניח שגברים ונשים בכל מיני מקומות מתנסים בה."

בשעות אחר הצהריים בקיץ, כשאליזבת והרופא ישבו במשרד ודיברו על חיי שניהם, הם גם דיברו על חיים של אחרים. לפעמים שרבב הרופא מכתמים פילוסופיים. ואז היה מגחך מתוך בדיחות הדעת. מפעם לפעם, אחרי שתיקת-מה, נאמרה מילה או נרמז רמז שהאירו באור מוזר את חיי הדובר, או שמשאלה הפכה לתשוקה, או שחלום, כמעט מת, ניצת פתאום לחיים. על פי רוב יצאו המילים מפיה של האישה והיא אמרה אותן בלי שתביט בַּאיש.

בכל פעם שסרה אל הרופא, דיברה אשתו של בעל-המלון קצת יותר בחופשיות ואחרי שעה-שעתיים בחברתו הייתה יורדת במדרגות אל הרחוב הראשי בהרגשה כי התחדשה והתחזקה כנגד שיממונם של ימיה. משהו הדומה לתנופת-נעורים פיעם בגופה ובהליכתה, אך כשחזרה לחדרה ואל מושבה ליד החלון, וברדת החשכה כשהמשרתת הביאה לה מחדר-האכילה את ארוחתה על מגש, היא הניחה לה להצטנן. הרהוריה היו נמלטים אל נעוריה ואל ערגתם היוקדת להרפתקה, והיא הייתה נזכרת בזרועות הגברים שהחזיקו בה כשהרפתקה הייתה מזומנת. בייחוד זכרה את האיש שהיה מאהבה זמן-מה, ובעיצומה של תשוקתו היה קורא אליה מאה פעמים ויותר כאחוז-שיגעון: "יקירתי! יקירתי! יקירתי החמודה!" המילים האלה, חשבה עתה, ביטאו דבר-מה שביקשה להשיג בחייה.

בחדרה שבמלון הישן המרופט פרצה אשתו החולה של בעל-המלון בבכי, הליטה את פניה בידיה והתנודדה קדימה ואחורה בכיסאה. מילותיו של ידידה, ד"ר ריפי, הדהדו באוזניה. "אהבה היא כמו רוח שמפיחה בעשבים מתחת לעצים בלילה שחור," כך אמר לה. "אל תנסי להפוך אותה לברורה ומפורשת. האהבה היא מקריות אלוהית. אם תנסי להיות חד-משמעית ובטוחה ולחיות תחת העצים, היכן שרוחות-לילה מנשבות חרש – יום ההתפכחות הארוך והחם לא יאחר לבוא, ואבק גרגרים מעגלות חולפות יתאסף על השפתיים שנשיקות ליהטו וריככו."

אליזבת וילארד לא זכרה את אמה שמתה כשהייתה רק בת חמש. נעוריה עברו עליה באופן אקראי להפליא. אביה היה מאלה שאוהבים כי יניחו להם לנפשם, אך עיסוקי המלון לא הניחוהו לנפשו. חייו ומותו היו של אדם חולה. כל יום היה ניעור בפנים צוהלות, אך עד עשר כבר הסתלקה השמחה מלבו. כשאורח במלון התלונן על המחירים בחדר-האכילה, או אחת החדרניות שהציעה את המיטות התחתנה ועזבה, הוא רקע ברגליו וגידף. בלילה כשעלה על יצועו חשב על בתו שגדלה בין זרם אנשים שיצאו ובאו במלון, ועצבות ירדה עליו. כשבגרה הנערה והחלה לצאת בערב עם גברים, ביקש  לדבר אליה, אך ניסיונותיו לא עלו יפה. תמיד שכח מה רצה להגיד והזמן עבר עליו בתלונות על ענייניו שלו.

בתקופות נעוריה ובחרותה ניסתה אליזבת להיות הרפתקנית ממש. בת שמונה עשרה אחזו בה החיים אחיזה איתנה וכבר איבדה את בתוליה. אבל אף שהיו לה לא מעט מאהבים לפני שנישאה לטום וילארד, מעולם לא נגרפה להרפתקה מתוך תשוקה בלבד. כמו כל הנשים בעולם ביקשה לה מאהב אמיתי. תמיד היה משהו שחיפשה בבלי דעת, בלהט, איזו פליאה גנוזה. הצעירה הגבוהה, יפת-התואר וקלת-הצעד, שטיילה עם גברים מתחת לעצים, שלחה תמיד יד אל תוך החשכה בניסיון ללפות יד אחרת. בדברי הלהג שפלטו בני-זוגה להרפתקה, ניסתה למצוא מה שיהיה עבורה המילה האמיתית.

אליזבת נישאה לטום וילארד, פקיד במלונו של אביה, היות שהיה בטווח-יד וביקש להתחתן בזמן שבו גמרה אומר להתחתן. תקופת-מה, כמו יתר הבחורות, דימתה שהנישואין ישנו את פני החיים. אם צץ ספק בדעתה לגבי תוצאת נישואיה לטום, גירשה אותו. אביה היה אותה עת חולה וקרוב למות, והיא הייתה נבוכה ומבולבלת בגלל סופה התפל של פרשיית-אהבים שנקלעה אליה זה לא כבר. שאר הבחורות בגילה בויינסברג התחתנו עם גברים שהכירה שנים רבות: חנוונים או חקלאים צעירים. בערב הן טיילו ברחוב הראשי עם הבעלים שלהן, וכשחלפה על פניהן חייכו בשמחה. היא התחילה לחשוב כי בנישואין גלומה כנראה איזו משמעות נסתרת. רעיות צעירות ששוחחה אתן דיברו בנימה רכה וביישנית. "דברים משתנים כשיש לך גבר משלך," אמרו.

ערב נישואיה שוחחה הבחורה אובדת-העצות עם אביה. לימים תהתה אם לא השעות הארוכות שעשתה במחיצת אביה החולה הן שהובילו להחלטתה להתחתן. האב סיפר על חייו ויעץ לבתו שלא תיקלע גם היא לתסבוכת שכזאת. הוא גידף את טום וילארד וזה מה שהאיץ באילזבת להיחלץ להגנתו של הפקיד. התרגשות קפצה על החולה והוא ניסה לצאת ממיטתו. כשלא הרשתה לו להסתובב בחדר, קָבַל באוזניה: "מעולם לא הניחו לי," אמר. "למרות שעבדתי קשה, לא הצלחתי להפוך את המלון לרווחי. אפילו עכשיו אני חייב כסף לבנק. את תגלי את זה כשאמות."

קולו של החולה נעשה מאומץ מרוב התכוונות. היות שלא היה מסוגל לקום, שלח יד ומשך את ראש בתו אל קרבת ראשו. "יש מוצא," לחש לה. "אל תתחתני עם טום וילארד ולא עם שום בחור אחר בויינסברג. יש שמונה מאות דולרים בקופסת פח בארגז שלי. קחי אותם וסעי מפה."

שוב הסתננה אל קולו של החולה נימה נרגנת. "את חייבת להבטיח לי," הכריז. "אם לא תבטיחי שלא תתחתני, תני לי את דברתך כי לעולם לא תספרי לטום על הכסף. הוא שלי, ואם אני נותן לך אותו, זכותי להעמיד את הדרישה הזאת. תסתירי אותו. הכסף הוא פיצוי על כישלוני בתור אב. באחד הימים הוא ישמש לך דלת יציאה, דלת גדולה פתוחה. עכשיו בואי, אני הרי הולך למות, בואי ותבטיחי לי."

אליזבת, אישה זקנה עייפה וכחושה בת ארבעים ואחת, ישבה במשרדו של ד"ר ריפי על כיסא ליד הקמין וכבשה מבטה ברצפה. אל מַכתבה קטנה ליד החלון ישב הרופא. ידיו שיחקו בעיפרון עופרת. אליזבת דיברה על חייה כאשת-איש. דיבורה הפך לסתמי; את בעלה לא זכרה אלא כשעשתה בו שימוש לתת תוקף לסיפורה. "ואז התחתנתי, וזה היה כישלון גמור. ברגע שנכנסתי פנימה, התחלתי לפחד. אולי ידעתי קודם יותר מדי, או אולי גיליתי יותר מדי בלילה הראשון אתו. אני לא זוכרת.

"איזו טיפשה הייתי! כשאבא נתן לי את הכסף וניסה לשדל אותי שאזנח את הרעיון להתחתן, לא הקשבתי לו. חשבתי על הדברים שסיפרו לי הבחורות שהתחתנו וגם אני רציתי להתחתן. לא את טום רציתי; רציתי להיות נשואה. כשאבא נרדם רכנתי מן החלום וחשבתי על החיים שניהלתי עד כה. לא רציתי להיות אישה מושחתת. בעיר הסתובבו עלי המון סיפורים. אפילו התחלתי לחשוש שטום ישנה את דעתו."

קולה של האישה החל לרעוד מהתרגשות. אצל ד"ר ריפי, שלא השגיח בכך שהוא מתאהב בה, התרקם חיזיון מוזר. בעודה מדברת, דימה שגופה של האישה משתנה, שהיא מצעירה והולכת, מזדקפת, מתחזקת. כשלא עלה בידו להתנער מן החיזיון, הוא העניק לו פרשנות מקצועית. "הדיבור על כך מועיל גם לגופה וגם לנפשה," מלמל לעצמו.

האישה החלה לספר על מקרה שאירע יום אחד אחר הצהרים, כמה חודשים אחרי נישואיה. קולה התייצב. "לפנות ערב יצאתי לטייל לבדי," אמרה. "הייתה לי כרכרה ופוני קטן אפור שהחזקתי באורווה להשכרה של מוֹיֶר. טום עסק אותו זמן בצביעה והדבקת טפיטים בחדרי המלון. הוא רצה ממני כסף, ואני התלבטתי האם אספר לו על שמונה מאות הדולרים שאבא נתן לי. היה לי קשה לספר לו; לא אהבתי די. בתקופה הזאת היו לו תמיד כתמי צבע על הידיים והוא הסריח מצבע. הוא ניסה לשפץ את המלון הישן, לחדש ולייפות אותו."

האישה הנרגשת ישבה זקופה מאוד בכיסאה, ובעודה מספרת על הנסיעה לבד באותו יום אביבי החוותה בידה תנועה חטופה שנערות עושות. "היו עננים וסערה התקרבה," אמרה. "העננים השחורים הבליטו את ירקותם של העצים והעשבים עד כדי כך שהצבעים הכאיבו לעיני. התרחקתי מייל או יותר מגבעת טְראנְיוֹן ואז פניתי לדרך צדדית. הסוס הקטן עלה במהירות בגבעה וירד. הייתי חסרת-סבלנות. מחשבות עלו ורציתי להתרחק ממחשבותי. התחלתי להצליף בסוס. העננים השחורים הסתדרו במקומם והתחיל לרדת גשם. רציתי להתקדם במהירות עצומה, לנסוע הלאה-הלאה לעולם. רציתי לצאת מהעיר, מתוך בגדי, מנישואי, מגופי, מהכול. כמעט הרגתי את הסוס כשזירזתי אותו קדימה, וכשאפסו כוחותיו יצאתי מהכרכרה ורצתי אל תוך החשכה ואז נפלתי ונחבלתי. רציתי לברוח מהכול, אבל גם רציתי לרוץ לקראת משהו. אתה מבין, יקירי, איך זה היה?"

אליזבת קפצה מן הכיסא והתחילה לשוטט בחדר. היא צעדה וצעדה, וד"ר ריפי אמר בלבו כי מימיו לא ראה מישהו צועד כמוה. כל גופה הפיק  קלות וקצב שנסכו בו שיכרון. כשבאה וכרעה על ברכיה ליד כיסאו אסף אותה בזרועותיו והחל מנשק אותה בלהט. "כל הדרך חזרה בכיתי," אמרה כשניסתה לחזור ולהמשיך את סיפור נסיעתה הפרועה, אבל הוא לא הקשיב. "יקירה שלי! יקירה נחמדת שלי! הו, יקירה נחמדת שלי!" מלמל וחשב לעצמו כי הוא חובק לא אישה יגעה מאוד בת ארבעים ואחת, אלא נערה חמודה ותמה, שבכוח איזה נס הצליחה לחלץ עצמה מקליפת הגוף של אישה יגעה מאוד.

ד"ר ריפי לא ראה עוד את האישה שהחזיק פעם בזרועותיו אלא אחרי מותה. אותו יום קיץ אחרי הצהריים במשרדו, כשהיה קרוב להיהפך למאהבה, קרה איזה מקרה קטן גרוטסקי ששם קץ במהרה למעשה-האהבה. בעוד האיש והאישה אוחזים זה בזו בחוזקה, עלו במדרגות המשרד צעדים כבדים. השניים קפצו על רגליהם ועמדו רועדים והקשיבו. את הרעש הקים פקיד מבית המסחר לבדים וצורכי תפירה "פריז". בחבטה אדירה הטיל ארגז ריקה על ערמת הגרוטאות במסדרון, ואחר נפנה וירד בכבדות למטה. בלי שהיות נחפזה אליזבת אחריו. הדבר שניעור בה לחיים כשדיברה אל ידידה היחיד, גווע פתאום. היסטריה אחזה בה, וגם בד"ר ריפי, והיא סירבה להמשיך לדבר. כשהלכה ברחוב הוסיף דמהּ להתרונן בגופה, אך כשפנתה מהרחוב הראשי וראתה במרחק את אורותיו של "בית וילארד החדש", החלה לרעוד וברכיה פקו עד שרגע חשבה כי תיפול.

את מעט החודשים האחרונים לחייה בילתה האישה החולה בכיסופי-מוות. צועדת הייתה בנתיב-המוות, תרה, נכספת. את המוות ציירה לה בדמות צעיר חסון, שחור שער, מדלג על הגבעות, ופעם אחרת בדמות איש שקט קפדן, שמלאכת החיים חרצה בו סימנים וצלקות. בחשכת חדרה היא פשטה יד, הושיטה אותה לפנים מבין יצועי המיטה, והייתה סבורה כי המוות, כמו יצור חי, הושיט אליה יד בחזרה. "סבלנות, אהובי," לחשה, "התמד בעלומיך וביופייך והארך רוח."

בערב שבו הניחה עליה המחלה את ידה הכבדה וסיכלה את תוכניותיה לספר לבנה ג'ורג' על שמונה מאות הדולרים המוסתרים, יצאה ממיטתה וזחלה כברת דרך בחדר, מתחננת אל המוות לעוד שעת-חיים. "חכה, יקירי! הנער! הנער! הנער!" שטחה תחינתה, מנסה בכל כוחותיה להדוף את זרועותיו של המאהב שכה כמהה אליו.

מותה של אליזבת היה ביום של מרס, בשנה שמלאו שמונה עשרה לג'ורג' בנה, והבחור התקשה לרדת לפשר מותה. רק ימים יגידו לו. חודש שלם ראה אותה שוכבת  במיטתה חיוורת, דוממת, שותקת. ואחר צהריים אחד עצר אותו הרופא במסדרון ודיבר אליו קצרות.

הצעיר נכנס לחדרו וסגר את הדלת. הוא הרגיש ריקות מוזרה בחלל בטנו. רגע ישב ובהה ברצפה, ואז קפץ ממקומו ויצא לשוטט. הוא צעד לאורך רציף התחנה והסתובב ועבר ברחובות של בתי מגורים ועל פני הבניין של בית הספר התיכון, וכל העת לא הרהר אלא בענייניו הפרטיים. רעיון המוות לא קנה שביתה במוחו, ולמעשה היה נרגז במקצת שאמו הלכה לעולמה ביום ההוא דווקא. זה עתה קיבל הודעה מהלן וייט, בתו של מנהל הבנק, בתשובה על הודעה ששיגר אליה. "יכולתי לפגוש אותה הערב, ועכשיו אצטרך לבטל את הפגישה," חשב בתרעומת.

אליזבת מתה ביום ו' אחד אחר הצהריים, בשעה שלוש. הבוקר היה קר וגשום, אך אחר הצהריים יצאה השמש. לפני מותה שכבה משותקת שישה ימים בלי לזוז או לדבר ורק דעתה ועיניה המשיכו לחיות. שלושה מתוך ששת הימים היא נאבקה, מהרהרת בבנה, מנסה להגיד מילים אחדות ספורות בקשר לעתידו, ובעיניה תחינה כה מכמירת-לב, עד שכל רואיה נצרו את זכרה של האישה הגוועת במשך שנים. אפילו טום וילארד, שתמיד רחש איזו טינה לאשתו, שכח את טינתו, ודמעות זלגו מעיניו וצנחו אל שפמו. השפם כבר החל להאפיר וטום היה צובע אותו. היה שמן בתכשיר הצביעה, ודמעות שנלכדו בשפם וטום הסירן בידו, יצרו מעין אד דק. באבלו נראו פניו של טום וילארד כפני כלבלב ששהה בחוץ זמן רב במזג אוויר סגרירי.

ביום מותה של אמו חזר ג'ורג' הביתה עם חשכה דרך הרחוב הראשי, ואחרי שנכנס לחדרו והבריש את שערו ואת בגדיו, פנה במסדרון ונכנס לחדר שבו נחה גוויית האישה המתה. נר היה מונח על שולחן-האיפור ליד הדלת וד"ר ריפי ישב על כיסא ליד המיטה. הרופא קם לצאת. הוא הושיט יד כאומר ללחוץ את ידו של הצעיר, ואז משך אותה בתנועה מסורבלת. חלל החדר היה מלא את נוכחותם הנבוכה של שני האנשים, והרופא נחפז להסתלק.

בנה של הנפטרת ישב בכיסא וכבש את מבטו. שוב הרהר בענייניו הפרטיים וגמר אומר לחולל שינוי בחייו, לעזוב את ויינסברג. "אסע לעיר גדולה, אולי אמצע לי עבודה בעיתון," חשב, ואז נדדו מחשבותיו לנערה שתכנן לפגוש אותו ערב, ושוב עלתה בו תרעומת-מה על השתלשלות העניינים שמנעה ממנו ללכת אליה.

בחדר המואר באור קלוש, ובו האישה המתה, החלו מחשבות להתרקם במוחו של הצעיר. הוא השתעשע במחשבות על החיים כמו שהשתעשעה פעם אמו במחשבת-מוות. הוא עצם את עיניו ודימה כי שפתיה האדומות של הלן וייט נוגעות בשפתיו. גופו הרטיט וידיו רעדו. ואז קרה דבר. הבחור קפץ על רגליו ונעמד בלי ניע. הוא הביט בדמותה של האישה המתה מתחת לסדינים ובושה שטפה אותו על מחשבותיו. הוא פרץ בבכי. רעיון חדש עלה במוחו והוא הסתכל אחוז-אשמה על סביבותיו כאילו חשש פן יראוהו.

מחשבת טירוף נכנסה בג'ורג' לגשת ולהרים את הסדין מעל גווייתה של אמו ולהביט בפניה. המחשבה לא הרפתה ממנו. הוא היה סמוך ובטוח שאין זו אמו במיטה לפניו אלא מישהו אחר. ההכרה בכך הייתה ממשית לבלי נשוא. הגוף שמתחת לסדינים היה ארוך והמוות שיווה לו נעורים וחן. בעיני הצעיר, שהזיה משונה אחזה בו, היה הגוף הזה נחמד במידה שלא תתואר במילים. ההרגשה כי הגוף שלפניו הוא חי ובעוד רגע תקפוץ אישה יפה מן המיטה ותתייצב לפניו הייתה כובשת כל כך עד שהציפייה הפכה לבלתי נסבלת. שוב ושוב הושיט את ידו. פעם אחת גם נגע בסדין שכיסה אותה וכמעט הרים אותו, אך אומץ לבו נטש אותו, וכמו ד"ר ריפי, פנה ויצא מן החדר. במסדרון עמד מלכת ורעד עד שנאלץ להיסמך אל הקיר. "זאת לא אמא שלי. זאת לא אמא שלי שם," לחש, ושוב הזדעזע מפחד ואי-ודאות. וכאשר יצאה דודתו, אליזבת סוויפט, מחדר סמוך כדי לגשת אל מיטתה של הנפטרת, נתן את ידו בידה ופרץ בבכי, מטלטל את ראשו מצד לצד, כמעט עיוור מיגון. "אמא שלי מתה," אמר, ואז נפנה מן האישה ולטש מבט בדלת שממנה יצא זה עתה. ובכוחו של איזה דחף התמלטו מפיו המילים "יקרה שלי, יקרה וחמודה שלי."

אשר לשמונה מאות הדולרים שהנפטרת הסתירה תקופה כה ארוכה ושנועדו להקל על ג'ורג' וילארד את ראשית דרכו בעיר הגדולה – אלה היו שמורים בקופסת הפח מאחורי הטיח למראשות מיטתה של אמו. אליזבת החביאה אותה שם כשבוע אחרי נישואיה, אחרי שפוררה את הקיר במקל. אחר כך הורתה לאחד הפועלים שהעסיק בעלה אותה עת לתקן את הקיר. "ריסקתי את הקיר עם הקצה של המיטה," הסבירה לבעלה; אז עוד לא הייתה מסוגלת לוותר על חלום היציאה לחירות. בסופו של דבר זכתה בה פעמיים בלבד – ברגעים שהמוות ושד"ר ריפי, מאהביה, חָבקו אותה בזרועותיהם.

 

תגובה אחת בנושא “מוות (מתוך: ויינסברג אוהיו) I שרווד אנדרסון (1941-1876)”

  1. אני כמעט משוכנע בכך, שכשלא כהרגלי, אחזור אל הסיפור המורכב והמופלא הזה
    זו גם ההזדמנות להודות למתרגמת המחוננת והמופלאה על אחד מני ים ממפעלות חייה. תודה רבה על שאת מאפשרת לנו להכיר ולהנות מאוצר כה רב של סיפורים קצרים. בלעדייך כל זה לא היה קורה!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *