מחסן הגרוטאות I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

דיוקן של סאקי

כפינוק מיוחד עמדו הילדים לנסוע אל חולות גַ'אגבּוֹרוֹ. ניקולס לא נכלל בחבורה; הוא היה בעונש. רק הבוקר סירב לאכול את דייסת לחם-בחלב המבריאה בטענת-סרק שיש בפנים צפרדע. קשישים, חכמים וטובים ממנו אמרו שאין שום סיכוי שיש צפרדע בדייסה שלו ושיפסיק לדבר שטויות. למרות זאת הוא המשיך לדבר מה שנדמָה כשטויות גמורות ותיאר בפרוטרוט את הדגמים, הגוונים ובני-הגוון של הצפרדע לכאורה. החלק הדרמתי באירוע היה כי באמת הייתה צפרדע בַּקערית של דייסת לחם-בחלב; במו ידיו שם אותה שם, ולפיכך הרגיש שהוא מוסמך לדעת על כך דבר או שניים. על החטא שבנטילת צפרדע מן הגינה והנחתה בתוך קערית של דייסה מבריאה של לחם-בחלב עוד האריכו שם כהנה וכהנה, אך העובדה שהתבלטה בכל נהירותה בפרשה זאת, מרגע שצצה במוחו של ניקולס, היא כי אותם אנשים קשישים, חכמים וטובים ממנו הסתברו כטועים טעות מרה בעניינים שהביעו בהם ביטחון גמור.

"אמרתם שאין סיכוי שיש צפרדע בדייסה שלי; והייתה צפרדע בדייסה שלי", חזר ואמר בעיקשותו של טקטיקאי מדופלם שאינו מתכוון לזוז מטיעון מנצח.

יצא שאת דודנו ודודניתו ואחיו הצעיר המשעמם למדי יקחו לחולות גַ'אגבּוֹרוֹ אחר-צהריים ושעליו נגזר להישאר בבית. הדודה של דודניו, שהתעקשה, בפרץ-דמיון חסר-כיסוי, לכנות עצמה דודתו, המציאה חיש-קל את הנסיעה לגַ'אגבּוֹרוֹ כדי להטביע היטב בתודעתו של ניקולס את התענוגות שהוא מפסיד ובצדק בהתנהגותו המבישה ליד שולחן ארוחת הבוקר. בכל פעם שסר חינו של אחד הילדים, היה זה ממנהגה לאלתֵר משהו בעל אופי חִנגָתי, שהיה נשלל בתוקף מן העבריין. והיה וכל הילדים חטאו יחד, הם היו מתבשרים פתע-פתאום על קרקס בעיר השכנה, קרקס שאין לו מתחרים לא בסגולותיו ולא במספר הפּילים, ושאלמלא התנהגותם הנפשעת היו מבקרים שם בו-ביום.

בהגיע מועד יציאתה של המשלחת ציפו כולם לכמה דמעות הגונות מצדו של ניקולס. בפועל, כל הבכייה התבצעה על ידי דודניתו שסרטה את ברכה עד כאב רב במדרגת המרכבה בזמן שפילסה בעמל את דרכה פנימה.

"איך שהיא ייללה", עלץ ניקולס כשהתגלגלה החבורה לדרכה ללא שמץ מהתרוממות הרוח הטבעית לאירוע כזה.

"תיכף היא תתגבר על כך", אמרה הדודה לכאורה [במקור: soi-disant]; "זה יהיה אחר-צהריים נהדר להתרוצץ על כל החולות היפים האלה. איך שהם ייהנו!".

"בובי לא ייהנה כל כך, והוא גם לא יתרוצץ הרבה", גיחך ניקולס בזעף. "הנעליים כואבות לו. הם יותר מדי צרות".

"למה הוא לא אמר לי שהן מכאיבות?" שאלה הדודה בקשיחות-מה.

"הוא אמר לך פעמיים, אבל לא הקשבת. את הרבה פעמים לא מקשיבה כשאנחנו אומרים לך דברים חשובים".

"אסור לך להיכנס לגינת הדומדמניות", אמרה הדודה בשנותה את הנושא.

"למה?" תבע ניקולס לדעת.

"בגלל שאתה בעונש", אמרה הדודה בזקיפת-חוטם.

ניקולס לא הכיר במושלמותו של הטיעון; לפי הרגשתו, הוא היה מסוגל בלי קושי להיות בו-בזמן בעונש ובגינת הדומדמניות. פניו לבשו מבע של עקשנות ניכרת. היה ברור לדודתו כי נמנה וגמר להיכנס אל גינת הדומדמניות, "ולוּ רק", כפי שציינה לעצמה, "מפני שאמרתי שאסור לו".

לגינת הדומדמניות היו שני שערי כניסה, ומרגע שהצליח להחליק פנימה, יכול איש קטן כמו ניקולס להיעלם כלֹא היה במחסה עלוותם של הארטישוקים, של קְני הפטל ושל שיחי הפרי. לדודה היו עיסוקים רבים אחרים לענות בהם אותו אחר-צהריים, ועם זאת בילתה שעה-שעתיים בעבודות גננות פחותות בין ערוגות פרחים וסבכי שיחים כדי שתוכל לפקוח עין על שני השערים שהוליכו לגן-העדן האסור. היא הייתה אישה דלת-רעיונות, בעלת כושר-ריכוז אדיר.

ניקולס ביצע גיחה או שתיים אל גינת החזית, מפתל דרכו במשימת-חשאין גלויה אל שער זה או אחר של גינת הדומדמניות, אך איננו מצליח לחמוק אף לא רגע מעינה הצופייה של הדודה. למען האמת, לא הייתה לו שום כוונה לנסות להיכנס אל הגינה, אך התאים לו מאוד שדודתו תחשוב כך. חשיבה כזאת תרתק אותה רוב אחר-הצהריים אל תפקיד הזקיף שכפתה על עצמה. לאחר שאישש ומיצק את חשדיה, החליק ניקולס בחזרה אל הבית והוציא בזריזות אל הפועל תכנית פעולה שהבשילה במוחו כבר הרבה זמן. אחרי שטיפס על כיסא בחדר הספרייה, עלה בידו להגיע אל מדף שעליו היה מונח מפתח שמן וחשוב-למראה. המפתח היה חשוב ממש כפי שנראה; הוא היה המכשיר שהגן על מסתרי מחסן-הגרוטאות מפלישתם של הבלתי-מוּרשים ושפתח פֶּתח רק בפני דודות ובעלי-זכויות מסוגן. לניקולס לא היה ניסיון רב באמנות תקיעתם של מפתחות בחורי מנעולים ובסיבובם, אך במשך כמה ימים קודם התאמן בכך עם מפתח דלתו של חדר הלימוד; הוא לא האמין בהסתמכות-יתר על המזל או המקרה. המפתח סבב בנוקשות במנעול, אבל הסתובב. הדלת נפתחה וניקולס היה בארץ לא-נודעת, שבהשוואה אליה הייתה גינת הדומדמניות עונג תפל, לא יותר מהנאה גשמית.

שוב ושוב בעבר צייר ניקולס במוחו את דמותו המשוערת של מחסן הגרוטאות, את כברת-השטח ההיא שהייתה חתומה בקפדנות שכזאת בפני עיניים צעירות, וששום שאלה על אודותיה לא נענתה מעולם. מראה המחסן התיישב עם ציפיותיו. ראשית, המחסן היה גדול ומעט אפלולי, וחלון גבוה שניבט אל הגן האסור היה מקור האור היחיד פנימה. שנית, הוא היה מאגר של אוצרות בל-ישוערו. המתחזה-לדודה הייתה מאלה שסברו כי חפצים מתקלקלים משימוש מרובה ויש לשלחם להעלות אבק וטחב על ידי אחסונם הרחק מן העין. אותם אזורים בבית שהיו מוכרים לניקולס היטב, היו ערומים ועגומים למדי, ואילו כאן היו חפצים נהדרים להשׂישׂ בהם את המבט. קודם-כול הייתה חתיכה של טאפט במסגרת, חתיכה שיועדה מן הסתם לשמש מחיצה לתנור העצים. לניקולס היא הייתה סיפור חי ונושם; הוא התיישב על גליל של וילונות הודיים שבהק בצבעים נפלאים מתחת לשכבת אבק, ובלע אל קרבו את כל פרטי הציור. איש בתלבושת ציד מתקופה נידחת כלשהי שיפד זה עתה צבי אל מקומו בירי חץ; בטח לא היה לו קשה לקלוע כי הצבי עמד רק צעד או שניים ממנו; בצמחייה הצפופה המרומזת בציור, בטח לא היה לו קשה לזחול ממש עד המקום של הצבי באחו, ושני הכלבים עם הכתמים שקפצו קדימה להשתתף במרדף, בטח אומנו לא לזוז מהצבי אף רגע. חלק זה של התמונה היה פשוט, מעניין במידה, אך האם הצייד הבחין, מה שניקולס ראה בעיניו, שארבעה זאבים שועטים לעברו בתוך היער? יש אולי יותר מארבעה והם מתחבאים מאחורי העצים, ובכל מקרה, האם האיש והכלבים יוכלו להתמודד עם מתקפה של ארבעה זאבים? לאיש נשארו רק שני חצים באשפה, והוא עלול להחטיא באחד או בשניהם; כל מה שידוע על כישרונו בקליעה הוא שפגע בצבי מטווח קצר עד גיחוך. ניקולס ישב כמה וכמה דקות-פז וגלגל במוחו את האפשרויות; הוא נטה לסבור כי יש יותר מארבעה זאבים וכי האיש וכלביו נתונים במֵצַר.

אך היו עוד חפצים של הנאה ועניין שתבעו את תשומת לבו המידית: היו פמוטות מפותלים מוזרים בצורת נחשים, וקנקן-תה מחרסינה בדמותו של ברווז, שהתֵה אמור לצאת ממָקורו הפתוח. כמה משעמם וחסר-צורה בהשוואה אליו היה הקנקן של חדר-הילדים! והייתה קופסת אַלגוֹם עם חיתוכי-נוי דחוסה צמר-גפן מבושם, ובין שכבות הצמר-גפן היו צלמיות קטנות מנחושת, שוורים עם עורף מגובנן, טווסים ושדונים, שהיה תענוג להביט ולהתעסק בהם. פחות מבטיח-למראה היה ספר גדול מרובע עם כריכה שחורה לא מעוטרת. ניקולס הציץ אל תוכו ו–תראו-תראו! הוא היה מלא תמונות צבעוניות של ציפורים. ואיזה ציפורים! בגינת-הבית ובשבילים, כשיצא לטיול, נתקל ניקולס רק במעט ציפורים – עורב נחלים אקראי או יונת-עצים היו הגדולות שבהן. ואילו כאן היו אנפות, רְחָמים ודַיות, טוּקנים, תרנגולי-הודו, מַגלָנים ופסיונים זהובים – גלריה שלמה של דיוקנאות בעלי-כנף שלא פוגשים גם בחלומות הלילה. ובעודו מתפעל ממערך-צבעיו של ברווז-מנדריני ומלביש עליו סיפור-חיים, בקע מבחוץ קולה של דודתו, מצווחת את שמו מתוך גינת הדומדמניות. היעלמותו הממושכת העירה בה חשדות, והיא נחפזה להסיק שהילד טיפס אל מעבר לחומה בחסות המסך של שיחי הלילך. כעת הייתה עסוקה בחיפוש אחריו, נמרץ ועם זאת חסר-תוחלת, בין הארטישוקים וקני הפטל.

"ניקולס, ניקולס!" זעקה. "שתצא משם בן-רגע. אין שום טעם לנסות להתחבא; אני רואה אותך כל הזמן"

זאת ככל הנראה הייתה הפעם הראשונה בעשרים שנים שמישהו חייך במחסן הגרוטאות.

עוד מעט קט והחזרה הנזעמת הנשנית על שמו של ניקולס התחלפה בצווחה ובקריאה: שמישהו יבוא מהר. ניקולס סגר את הספר, החזיר אותו בזהירות למקומו בפינה וניער עליו קצת אבק מערמה סמוכה של עיתונים. ואז השתחל מהחדר, נעל את הדלת והשיב את המפתח בדיוק למקום שבו מצא אותו. ובעודו עושה את דרכו בנחת אל גינת החזית לא חדלה דודתו לקרוא בשמו.

"מי קורא לי?" שאל.

"אני", הגיעה התשובה מצדה השני של החומה; "לא שמעת אותי? חיפשתי אותך בגינת הדומדמניות והחלקתי לתוך מֵכַל מי-הגשם. איזה מזל שאין כאן מים, אבל הדופנות חלקלקות ואני לא יכולה לצאת. תביא את הסולם הקטן מתחת לעץ הדובדבנים – "

"אמרו שאסור לי להיכנס לגינת הדומדמניות", נחפז ניקולס לענות.

"אמרתי שאסור לך, ועכשיו אני אומרת שאתה רשאי", עלה הקול מתוך מֵכַל מי-הגשם בשמץ קוצר-רוח.

"הקול שלך לא נשמע כמו של הדודה", מיחה ניקולס. "יכול להיות שאת בכלל  'יצר הרע' שמפתה אותי להיות לא-ממושמע. הדודה אמרה לי כבר כמה פעמים ש'היצר הרע' פיתה אותי ושאני תמיד נכנעתי. הפעם אני לא מתכונן להיכנע".

"אל תדבר שטויות", אמרה האסירה בתוך המֵכַל; "לך ותביא את הסולם".

"תהיה ריבת-תות במנחת-התה?" שאל ניקולס בתמימות.

"ודאי שתהיה", אמרה הדודה; בינה לבינה גמרה אומר שניקולס לא יקבל כלום.

"עכשיו אני יודע שאתה 'יצר הרע' ולא הדודה", צהל ניקולס; "כשביקשנו ריבת-תות מהדודה אתמול היא אמרה שאין. אני יודע שיש ארבע צנצנות במזווה כי הסתכלתי, וברור שאתה יודע שיש, אבל היא לא יודעת בגלל שהיא אמרה שאין. הו, שטן, איך סידרת את עצמך!".

הייתה הרגשת מוֹתרוֹת בלתי רגילה ביכולת לדבר אל דודה כאילו מדברים אל 'יצר הרע', אבל ניקולס ידע באותה הבחנה דקה של ילדים שעל מותרות מהסוג הזה אין להתענג יותר מדי. הוא התרחק משם ברעש, ונערת-המטבח, בחיפושיה אחר פטרוזיליה, היא שחילצה לבסוף את הדודה ממֵכַל מי-הגשם.

מנחת-התה אותו ערב עברה בשתיקה רועמת. שיא-השיאים היה קודם לכן, כשהחבורה הגיעה למפרץ גַ'אגבּוֹרוֹ והסתבר כי אין שם חולות – עובדה שנעלמה מעינה של הדודה בחפזונה לארגן את משלחת העונשין. לנעליו הצרות של בובי הייתה השפעה הרסנית על מצב רוחו כל אחר-הצהריים, ובסך הכול היה קשה להגיד שהילדים נהנו. הדודה שמרה על שתיקה קפואה של אחת שסבלה מריתוק משפיל שלא-הגיע-לה בתוך מֵכַל מי-גשם שלושים וחמש דקות. אשר לניקולס, גם הוא החריש, כמי שיש לו דברים להרהר בהם; יש סיכוי, אמר בלבו, שהצייד יימלט עם הכלבים שלו בזמן שהזאבים חוגגים על הצבי הפצוע.

3 תגובות בנושא “מחסן הגרוטאות I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)”

  1. תענוג של סיפור ליאורה! הסגנון המובהק של הכתיבה נשמר בעינו במעבר מלשון אחת לשנייה, כך נדמה. לא סתם מכנים את מגוון השפה- אוצר מילים… ובמקרה של הסיפור הזה אך כמה וכמה.. מגיע לדודה שנפלה לחבית וכמה טוב שניקולס מצא לו פינה מופלאה להזין בה את דמיונו וכוח מחשבתו.

להגיב על גילי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *