מיליונר לדוגמה I אוסקר ויילד (1900-1854)

אלא אם אתה עשיר אין טעם שתהיה בחור מקסים. רומנסה היא יתרון זכותם של העשירים, לא מקצועם של מחוסרי העבודה. עניים צריכים להיות מעשיים ופרוזאיים. מוטב שתהיה בעל הכנסה קבועה מאשר שובה-לב. אלה הן האמיתות הגדולות של החיים המודרניים, שיוּאי אֶרסקין לא השגיח כלל בקיומן. יוּאי המסכן! מבחינה אינטלקטואלית, חייבים להודות, הוא לא היה גאון הדור. מעולם לא הוציא מפיו דבר שנינה או רשעות. לעומת זאת, הוא היה יפה-תואר להפליא בשערו החום המתולתל, בצדודיתו המהוקצעת ובעיניו האפורות. חביב היה על גברים לא פחות מאשר על נשים, ובורך בכל הסגולות חוץ מאשר הסגולה להרוויח כסף. אביו הוריש לו חרב-פרשים ואת "תולדות המלחמה הפנינסולרית" בחמישה עשר כרכים. את החרב הוא תלה מעל הראי, ואת הכרכים שם על מדף בין "מדריך רָף למירוצי סוסים" ו"המגזין של בּיילי", וחי על קצבה של מאתיים פאונד לשנה מדודה זקנה.

הוא ניסה הכול. שישה חודשים ניסה את מזלו בבורסה; אך מה לפּרפָּר בין שוורים ודובים? תקופה ארוכה קצת יותר היה סוחר-תה, אך במהרה מאס בתה מסוג פקוי וסושונג. אחר כך התנסה במכירת שרי יבש, אך ללא הצלחה ניכרת; השרי היה קצת יבש מדי. סופו שהפך ללא-כלום – צעיר מלבב, בלתי-יעיל, עם צדודית מושלמת ובלי מקצוע.

ולא עוד אלא שהיה מאוהב. הנערה שאהב הייתה לורה מֶרטוֹן, בתו של קולונל בדימוס שסבל בהודו מקשיי עיכול ומפרצי-כעס שלא עלה בידו לרסן. לורה העריצה את יוּאי, והוא היה מוכן ומזומן לנשק את שרוכי נעליה. הם היו הזוג הנאה ביותר בלונדון, ועניים כעכברי כנסייה. הקולונל חיבב מאוד את יוּאי, אך לא נתן את הסכמתו לקשר של קבע ביניהם.

"תבוא אלי, בחורי, כשיהיו לך עשרת אלפים פאונד משלך, ואז נתחיל לדבר," נהג להגיד; ויוּאי התהלך בימים האלה בארשת עגמומית מאוד וביקש לו ניחומים אצל לורה.

בוקר אחד, כשהיה בדרכו לסביבת הולנד פארק, מקום מגוריה של משפחת מֶרטוֹן, הוא סר לבקר חבר קרוב, אלן טְרֶווֹר. טְרֶווֹר היה צייר. לאמיתו של דבר, רק מעטים אינם שולחים ידם בציור בימינו. אבל טְרֶווֹר היה גם אמן, ואמנים הם יקרי-המציאות. כאדם, הוא היה טיפוס מוזר ומחוספס, עם פנים מנומשות וזקן אדמוני סבוך. אך כשנטל את המכחול לידו, נתגלה צייר ברוך-כישרון, ולתמונותיו היה ביקוש גדול. יוּאי, יש להודות, דיבר אל לבו בתחילה רק בזכות קסמו האישי. "האנשים היחידים שצייר חייב להכיר," נהג לומר, "הם יפי-התואר; אלה שהם תאווה לעיניים ומנוח לשכל. בעולם שולטים גנדרנים וחתיכות; או כך, לפחות, היה צריך להיות." ועם זאת, אחרי שהעמיקה היכרותם, הוא חיבב את יוּאי לא פחות על היותו טוב-מזג ועליז ועל טבעו הנדיב הפזיז, והעניק לו רשות-כניסה תמידית לסדנתו.

בכניסתו מצא יוּאי את טְרֶווֹר מלטש ליטושים אחרונים דיוקן נפלא בגודל-אדם של מקבץ-נדבות.

הקבצן עצמו עמד על בימה מוגבהת בפינת הסדנה. הוא היה זקן כמוש, ועל פרצופו, שנראה כמו גוויל חרוש-קמטים, הייתה משוכה ארשת מעירת-חמלה. על כתפיו הייתה שמוטה אדרת חומה גסה, מרופטת וקרועה. מגפיו הכבדים מלאו תיקונים וטלאים. ידו האחת הייתה שעונה על מקל לא-מהוקצע ובאחרת פשט כובע חבוט בבקשת נדבה.

"איזה דוגמן מדהים!" לחש יוּאי כשלחץ את יד ידידו.

"דוגמן מדהים?" קרא טְרֶווֹר ממרום קולו; "מסכים לגמרי! קבצנים כמוהו לא מוצאים כל יום. מציאה צרופה, יקירי; ולאסקז, לא פחות מזה! ואיזה תחריט רמברנדט היה עושה ממנו!"

"ישיש עלוב שכמוהו!" אמר יוּאי "כמה מסכן הוא נראה! אבל בשביל ציירים הפרצוף שלו הוא אוצר, הייתי אומר."

"ברור", ענה טְרֶווֹר, "לא היית מצפה מקבצן שייראה שמח, מה?"

"כמה מקבל דוגמן בשביל ישיבה אחת?" שאל יוּאי בעודו מתרווח על ספה.

"שילינג לשעה."

"וכמה תקבל אתה, אלן, עבור התמונה הזאת?"

"בשבילה אני מקבל אלפיים."

"פאונדים?"

"גינאות. לציירים, למשוררים ולרופאים משלמים תמיד בגינאות" [שוויים של שני המטבעות בתקופה הוויקטוריאנית היה כמעט זהה, אבל תשלום בגינאות נחשב למכובד יותר].

"טוב, לדעתי, הדוגמן צריך לקבל אחוזים מזה," קרא יוּאי וצחק; "הם עובדים קשה בדיוק כמוכם."

"שטויות, שטויות! שמע לי, רק למשוח את הצבעים ולעמוד כל היום מול כן הציור זה לא עניין פשוט! קל לך לדבר, יוּאי, אבל אני מבטיח לך שיש רגעים שהאמנות לא נופלת במכובדות שלה מעבודת כפיים. אבל תפסיק לפטפט; אני עסוק מאוד. קח לך סיגריה ותשתוק."

כעבור זמן מה נכנס משרת והודיע לטְרֶווֹר כי בונה-המסגרות מבקש לדבר אתו.

"אל תברח, יוּאי," אמר בצאתו מן החדר, "אני תיכף חוזר."

מקבץ-הנדבות הישיש ניצל את היעדרותו של טְרֶווֹר וישב לנוח רגע על ספסל שעמד מאחוריו. מראהו היה עלוב כל כך ונואש, עד שיוּאי חש פרץ רחמים ופשפש בכיסיו אחר נדבה. הוא מצא סוברין אחד [מטבע זהב; בתקופת סיפורנו מן הסתם עם דיוקן המלכה ויקטוריה] וכמה מטבעות נחושת. "זקן מסכן," אמר בלבו, "הוא זקוק לכסף הזה יותר ממני, אבל פירושו של דבר שבועיים בלי כרכרות"; והוא חצה את הסטודיו והחליק את הסוברין אל כפו של הקבצן.

הישיש הרתיע על מקומו, וחיוך דק רפרף על שפתיו הכמושות. "תודה, אדוני," אמר, "תודה."

ואז הגיע טְרֶווֹר, ובעת שנפרד ממנו, הסמיק יוּאי קמעא כשנזכר במעשהו    קודם. את יומו בילה עם לורה, ספג נזיפה מקסימה על בזבזנותו, והוכרח לחזור הביתה ברגל.

אותו לילה נכנס לתומו אל מועדון "פָּאלֵט" [לוח-צבעים] בשעה אחת עשרה בקירוב ומצא את טְרֶווֹר יושב לבד בחדר-העישון ולוגם הוק עם מי-סודה.

"אז מה, אלן, גמרת את התמונה לשביעות רצונך?" אמר והדליק לו סיגריה.

"גמורה וממוסגרת, בחורי!" ענה לו טְרֶווֹר; "ודרך אגב, נחלת הצלחה. הדוגמן הזקן שראית, הפך למעריץ מושבע שלך. הייתי חייב לספר לו עליך הכול – מי אתה, איפה אתה גר, מה ההכנסה שלך, מה התכניות שלך – "

"אלן, יקירי," קרא יוּאי, " כשאלך הביתה בטח אמצא אותו מחכה לי. אבל אתה מתלוצץ, כמובן. כזה זקן עלוב! הלוואי שיכולתי לעשות משהו למענו. נורא ואיום, לדעתי, שמישהו מגיע למצב כזה. יש לי ערמות של בגדים ישנים בבית – אתה חושב שהוא יהיה מעוניין במשהו? תראה, הסחבות שלו כבר מתפוררות."

"אבל הוא נראה בהן נפלא! אתה לא מעלה על הדעת שהייתי מצייר אותו במעיל-כנפות. מה שאתה קורא סחבות אני קורא לו רומנטיקה. מה שנראה לך עוני הוא בעיני ציוריות. אבל אני בכל זאת אספר לו על הצעתך."

"אלן", אמר לו יוּאי ברצינות, "אתם הציירים חבורה של חסרי-לב."

"לבו של אמן הוא ראשו," השיב טְרֶווֹר; "וחוץ מזה, התפקיד שלנו הוא להמחיש את העולם לפי מה שאנחנו רואים ולא לתקן אותו לפי מה שאנחנו מכירים.a chacun son métier  [איש-איש ותפקידו]. ועכשיו ספר לי מה שלום לורה. הדוגמן הישיש התעניין בה מאוד."

"אתה לא מתכוון להגיד שסיפרת לו עליה?" אמר יוּאי.

"ודאי שסיפרתי. הוא יודע הכול על הקולונל הקשוח, על לורה החמודה ועל העשרת אלפים."

"סיפרת לקבצן הזקן ההוא על כל ענייני הפרטיים?" קרא יוּאי, סמוק מאוד ונרגז.

"נערי היקר," אמר טְרֶווֹר בחיוך, "הקבצן הזקן, כפי שאתה קורא לו, הוא אחד העשירים הגדולים באירופה. הוא יכול לקנות את לונדון כולה בלי להסתבך במשיכת-יתר. יש לו בית בכל בירה בעולם, הוא סועד מתוך צלחת זהב ואם ירצה הוא יכול למנוע את כניסתה של רוסיה למלחמה."

"לְמה לכל הרוחות אתה מתכוון?" הזדעק יוּאי.

"מה שאני אומר," השיב לו טְרֶווֹר, "הוא שהזקן שראית היום בסטודיו הוא ברון האוסברג. הוא חבר טוב שלי, קונה את כל התמונות שלי, ולפני חודש הוא הזמין ממני תמונה שלו כמקבץ-נדבות. Que voulez-vous? La fantasie d'un millionaire! [מה אתה רוצה? משוגת-דמיון של מיליונר!] ואני חייב להודות שהוא מעמיד דמות מרהיבה בסחבות שלו, או ליתר דיוק – בסחבות שלי. זאת חליפה ישנה שקניתי בספרד."

"ברון האוסברג!" הצטעק יוּאי. "אלוהים אדירים! ואני נתתי לו סוברין!" והוא צנח אל כורסא, מורת-רוח בהתגלמותה.

"נתת לו סוברין!" צווח טְרֶווֹר ופרץ בצחוק רועם. "נערי היקר, לא תזכה לראות את הכסף הזה. Son affaire c'est l'argent des autres" [המומחיות שלו היא הכסף של אחרים].

" יכולת לספר לי, אלן," אמר יוּאי בפרצוף זעוף, "ולא להניח לי לעשות צחוק מעצמי."

"טוב, אז ראשית-כול, יוּאי," אמר טְרֶווֹר, "לא עלה בדעתי שאתה מאלה שמפזרים נדבות בפזיזות כזאת. יכולתי להבין אם היית מנשק דוגמנית יפה, אבל לתת סוברין לאחד מכוער – בחייך! חוץ מזה, האמת היא שלא הייתי פנוי היום בשביל אף אורח, וכשנכנסת לא ידעתי אם ימצא חן בעיני האוסברג שאציג אותו בשמו. מי כמוך יודע שהוא לא היה לבוש מחלצות."

"הוא בטח חושב אותי למטומטם!" אמר יוּאי.

"בכלל לא. היה לו מצב רוח נהדר אחרי שהלכת. הוא לא הפסיק לגחך לעצמו ולחכך את ידיו הזקנות המקומטות. לא הצלחתי להבין למה הוא מעוניין כל כך לדעת עליך הכול. אך כעת התבהרה התמונה. הוא ישקיע בשבילך את הסוברין שלך, יוּאי, וכל חצי שנה ישלם לך את הריבית, ויהיה לו באמתחתו סיפור אדיר לספר אחרי הארוחה."

"אני לא יותר מלא-יוצלח עלוב," רטן יוּאי. "הכי טוב שאלך עכשיו לישון. וטְרֶווֹר יקירי, שלא תעז לספר לאף אחד, אחרת לא אוכל להראות את הפרצוף שלי ברחוב."

"שטויות! זאת ההוכחה הבדוקה ביותר להיותך אוהב-אדם, יוּאי. ואל תברח עכשיו. קח עוד סיגריה, ואתה מוזמן לדבר על לורה כמה שאתה רוצה."

אך יוּאי לא ניאות להישאר. הוא הלך הביתה בהרגשת אומללות גדולה, ואילו טְרֶווֹר עוד געה בצחוק רגעים ארוכים.

למחרת, בעת ארוחת-הבוקר, הביא המשרת ליוּאי כרטיס-ביקור שכתוב עליו: Monsieur Gustave Naudine de la part de M. le Baron Hausberg [אדון גוסטב נודין מטעם הברון האוסברג].

"אני מתאר לעצמי שהוא בא לתבוע התנצלות," אמר יוּאי בלבו והורה למשרת להכניס את האורח.

ג'נטלמן קשיש עם משקפי זהב ושער שיבה נכנס אל החדר ואמר, במבטא צרפתי קל: "יש לי הכבוד לדבר עם אדון ארסקין?"

יוּאי נד בראשו לאות הן.

"באתי מטעם הברון האוסברג," הוסיף. "הברון – "

"יואיל אדוני למסור לו בשמי התנצלות מקרב לב," גמגם יוּאי.

"הברון," אמר הג'נטלמן הקשיש בחיוך, "הטיל עלי למסור לך את המכתב הזה," והוא הושיט לו מעטפה עם חותם.

על המעטפה היה רשום, "מתנת חתונה ליוּ ארסקין ולורה מֶרטוֹן מקבצן זקן" ובתוכה הייתה המחאה על סך 10,000 פאונד.

בטקס הכלולות היה אלן טְרֶווֹר שושבין ואילו הברון נשא דברים מאצל שולחן הסעודה בבוקר החתונה.

"דוגמנים מיליונרים," ציין אלן, "הם מצרך נדיר למדי, אבל מיליונרים לדוגמה נדירים פי כמה וכמה."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *