מערך בשחור-לבן I דורותי פארקר (1967-1893)

 

האישה שפרגים ורודים מקטיפה שזורים סביב שערה הזהוב-שלא-כדרך-הטבע חצתה את החדר ההומה-אדם בהילוך מעניין, שילוב של טפיפה וצידוד, ולפתה את זרועו הכחושה של המארח.
"תפסתי אותך!" אמרה. "עכשיו לא תוכל להתחמק."
"הו, הלוֹ," אמר מארחהּ. "מה שלומך?"
"טיפ-טופ," אמרה, "ממש טיפ-טופ. תקשיב. אני רוצה שתעשה לי טובה ענקית. אפשר? אפשר בבקשה? בבקשה-בבקשה?"
"איזה טובה?" אמר המארח.

"תקשיב," אמרה. "אני רוצה להכיר את וולטר ויליאמס. תאמין או לא, אני פשוט חולה על האיש הזה. כשהוא שר…! כשהוא שר את הספיריטואלס ההם! אמרתי לבָּרטון 'יש לך מזל שוולטר ויליאמס הוא צבעוני', אמרתי לו, 'אחרת היה לך המון סיבות לקנא'. אני ממש מתה לפגוש אותו. אני רוצה להגיד לו ששמעתי אותו בהופעה. תהיה מותק ותכיר לי אותו?"

"ודאי, למה לא," אמר המארח. "חשבתי שכבר פגשת אותו, הרי המסיבה היא לכבודו. אבל איפה הוא בכלל?"
"הוא ליד כוננית הספרים," אמרה. "בוא נחכה עד שהאנשים שם יגמרו לדבר אתו. אני חושבת שאתה פשוט נהדר, לערוך בשבילו את המסיבה הנהדרת הזאת ולתת לו הזדמנות לפגוש את כל האנשים הלבנים האלה. הוא בטח נורא אסיר תודה, מה?"
"אני מקווה שלא." אמר המארח.
"אני מוצאת שזה באמת נורא יפה," אמרה, "בכל הכנות. תהרוג אותי אם אני מבינה למה זה לא בסדר גמור להיפגש עם צבעונים. לי אין שום רגשות שליליים בעניין הזה, אפילו שמץ. בָּרטון, מה אני יגיד לך, הוא ההפך הגמור. טוב, הוא בא מווירג'יניה, ואתה יודע איך הם שם."
"הוא הגיע הערב?" אמר המארח.
"לא, הוא לא יכָל" אמרה. "הערב אני אלמנת-קש מאיפה שלא מסתכלים. אמרתי לו כשיצאתי 'אין לדעת מה אני אעשה', אמרתי. הוא היה פשוט כל כך הרוס, הוא לא יכל לזוז. זה מָהזֶה חבל".
"אהה," אמר המארח.
"חכה עד שאני מספרת לו שפגשתי את וולטר ויליאמס!" אמרה. "הוא ימות על המקום. איזה ויכוחים יש לנו על צבעונים. אני מדברת אתו כמו אנ' לא יודעת מה, אני כל כך מתרגשת. 'נו, אל תהיה מטומטם כזה,' אני אומרת. אבל לזכותו של בָּרטון מוכרחים להגיד שהוא רחב אופק פי מאה מהרבה מהדרומיים האלה. האמת שהוא נורא מחבב צבעונים. תראה, הוא בעצמו אמר שלא היה מחזיק בבית משרתים לבנים. ואתה יודע מה עוד? הייתה לו מטפלת זקנה מהצבעוניות ההם, הכושיות הזקנות האלה שרואים בכל מקום, והוא פשוט אהב אותה. תאמין או לא, כל פעם שהוא נוסע הביתה הוא יוצא החוצה למטבח לראות אותה. שככה יהיה לי טוב. עד היום. כל מה שהוא אומר זה…, הוא אומר שאין לו מילה רעה על צבעונים כל זמן שהם יודעים את המקום שלהם. הוא כל הזמן עושה בשבילם דברים, נותן להם בגדים וכוּלֵי. הדבר היחיד שהוא אומר, הוא אומר שגם בעד מיליון דולר הוא לא יישב עם אחד כזה לשולחן. 'בחייך,' אני אומרת לו, 'אתה עושה לי בחילה כשאתה מדבר ככה.' אני ממש איומה אליו. נכון שאני איומה?"
"או, לא, לא, לא," אמר המארח. "לא-לא."
"ברור שכן," אמרה. "אני יודעת שכן. בָּרטון המסכן! עכשיו אני, אני בכלל לא מרגישה ככה. אין לי שום רגש שלילי בקשר לצבעונים. ובנוסף – אני ממש משוגעת על כמה מהם. הם כמו ילדים, זורמים, תמיד שרים וצוחקים וכל זה. נכון שהם הדבר הכי שמח שראית בחיים? עם היד על הלב, רק לשמוע אותם וכבר אני צוחקת. או-הו איך שאני אוהבת אותם. ותקשיב עוד משהו. הכובסת שלי הצבעונית, יש לי אותה שנים, ואני פשוט נשבעת בה. היא באמת משהו. ואני רוצה להגיד לך שאני מתייחסת אליה כמו אל חברה. ככה אני מתייחסת אליה. כמו שאמרתי לבָּרטון, 'בשם אלוהים, כולנו בני אדם!' לא?"
"כן," אמר המארח. "כן, בוודאי."
"טוב, הוולטר ויליאמס הזה," אמרה, "לדעתי אדם מהסוג שלו הוא אמן אמיתי, תשְמע ממני. לדעתי מגיע לו המון-המון הכרה. אלוהים, אני מָהזֶה משוגעת על מוזיקה וכאלה. לא אכפת לי איזה צבע הוא. בכל הכנות, אני חושבת שאם בן אדם הוא אמן, לאף אחד לא צריכה להיות איזה הרגשה בקשר ללפגוש אותו או לא. זה מה שאני אומרת לבָּרטון, במילים האלה. אתה לא חושב שאני צודקת?"
"כן," אמר המארח, "בהחלט."
"ככה אני מרגישה," אמרה. "אני לא יכולה לסבול שאנשים הם צרי-אופק. אני ממש-ממש חושבת שלפגוש איש כמו וולטר ויליאמס זה זכות גדולה. כן, בכל הכנות. אין לי שום רגש שלילי. כי מה? האל הטוב עשה אותם בדיוק כמו כל אחד מאתנו. נכון או לא?"
"בוודאי," אמר המארח. "אמת."
"זה מה שאני אומרת," אמרה. "אני מתפוצצת מכעס כשאנשים הם צרי-אופק בקשר לצבעונים. כמובן, אני מודה שאם יש לך עסק עם צבעוני שלילי, אז הם פשוט איומים. אבל כמו שאמרתי לבָּרטון, יש גם לבנים שליליים בעולם הזה. לא?"
"הייתי אומר," אמר המארח.
"תשמע, באמת שהייתי שמחה אם איש כמו וולטר ויליאמס היה מגיע פעם לבית שלי ושר בשבילנו," אמרה. "נכון שלא הייתי יכולה להזמין אותו בגלל בָּרטון, אבל ברור שלא היו לי אז שום רגשות שליליים בקשר לזה. אוי, איך שהוא שר! זה לא נפלא איך שיש להם את המוזיקה בתוך הגוף לכל אלה? עכשיו בוא ניגש ונדבר אתו. תגיד לי, מה אני צריכה לעשות כשמציגים בינינו? ללחוץ ידיים, או מה?"
"תעשי מה שאת חושבת," אמר המארח.
"אני חושבת שזה מה שאני הולכת לעשות," אמרה. "בעד שום הון לא הייתי רוצה שהוא יחשוב שיש לי איזה רגשות שליליים. לדעתי הכי טוב ללחוץ ידיים, בדיוק כמו שהייתי עושה עם כל אחד אחר. זה בדיוק מה שאני הולכת לעשות."

הם ניגשו אל הכושי הצעיר התמיר שעמד ליד כוננית הספרים. המארח הכיר ביניהם; הכושי קד.
"שלום," אמר.
האישה עם פרגי הקטיפה הוורודים פשטה והושיטה את ידה לכל אורכה לעיני עולם ומלואו, והכושי נטל את היד, לחץ אותה והחזירהּ לאישה.
"הו, שלום-שלום, מר ויליאמס," אמרה. "שלום-שלום. בדיוק הרגע אמרתי שאני מָהזֶה נהנית מהשירים שלך. הייתי בקונצרטים שלך, ויש לנו אותך בבית על הפונוגרף וכולֵי. אוי, אני מָהזֶה נהנית."
היא דיברה בהטעמה רבה, מזיזה את שפתיה בדקדקנות וקפידה כאדם המשֹיח עם חירש.
"אני שמח מאוד," אמר.
"אני פשוט משוגעת על 'נער המים' ההוא שאתה שר," אמרה. "שכֹּה אחיה, אני לא מצליחה להוציא לי אותו מהראש. איך שאני מסתובבת ומזמזמת אותו כל היום אני משגעת לבעלי את השכל. הוא נהיה שחור בפָּנים כמו השד… אוי, טוב. תגיד, מאיפה בכלל אתה מביא את כל השירים האלה שלך? איך אתה בכלל מצליח להשיג אותם?"
"טוב," אמר, "יש כל כך הרבה…"
"קול קטן אומר לי שאתה אוהב לשיר אותם," אמרה. "זה לא סתם בידור. כל הספיריטואלס הישנים החמודים האלה, איך שאני אוהבת אותם! נו, ומה אתה עושה עכשיו? ממשיך עם השירה? למה שלא תעשה עוד קונצרט מתישהו?"
"דווקא יש לי אחד בשישה עשר בחודש," אמר.
"יופי, אני באה," אמרה. "אני באה. אם יֵצא לי. אתה יכול לסמוך עלי. תראו-תראו, גדוד שלם מגיע לדבר אתך! ממש אורח-של-כבוד אתה! הו, מי זאת הבחורה בשמלה הלבנה? כבר ראיתי אותה איפשהו."
"זאת קתרין בּוּרק [מלהקת "נערות זיגפלד" בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת]," אמר המארח.
"שאני אמות," אמרה. "זאת קתרין בורק?! תשמע, היא נראית לגמרי אחרת מחוץ לבמה. חשבתי שהיא הרבה יותר יפה. בחיים לא הייתי מתארת לי שהיא כל כך כהה. היא נראית כמעט כמו… הו, לדעתי היא שחקנית נהדרת! אתה לא חושב שהיא שחקנית נהדרת, מר ויליאמס? האמת, אני חושבת שהיא פנטסטית. אתה גם?"
"כן, גם אני," אמר.
"גם אני, כן," אמרה. "פשוט נהדרת. נו טוב, חייבים לתת גם לאחרים הזדמנות לדבר עם האורח-של-כבוד. עכשיו, שלא תשכח, מר ויליאמס. אני הולכת להיות בקונצרט ההוא אם יֵצא לי. אני באה, ואני מוחאת לך כפיים כמו שצריך. ואם אני לא יכולה לבוא, אני בכל אופן אומרת לכולם ללכת. שלא תשכח!"
"אני לא אשכח," אמר. "רוב תודות לך."
"אוי, יקירי," אמרה. "אני מתה! כמעט שהתעלפתי, שככה יהיה לי טוב! שמעת את הפספוס האיום שהיה לי? כמעט יצא לי מהפה שקתרין בורק נראית כמו איזה כושית. תפסתי את עצמי ברגע האחרון. אתה חושב שהוא שם לב?"
"אני לא חושב," אמר המארח.
"הוי, תודה לאל," אמרה, "כי לא הייתי רוצה להביך אותו בעד שום הון. האמת, הוא נורא נחמד. לא פחות ולא יותר. נימוסים יפים וכל זה. תשמע ממני, כל כך הרבה צבעונים, רק נותנים להם אצבע וישר הם דורכים עליך. אבל הוא לא מנסה שום חוכמות. יש לו יותר שכל מהם, הייתי אומרת. הוא באמת נחמד, אתה לא חושב?"
"כן," אמר המארח.
"הוא מצא חן בעיני," אמרה. "לא היו לי שום רגשות שליליים בגלל שהוא צבעוני. הרגשתי אתו טבעית כמו עם כל אחד אחר. דיברתי אליו לגמרי בטבעיות והכול. אבל להיות כנה, בקושי התאפקתי שלא לצחוק. כל הזמן חשבתי על בָּרטון. הו-הו, חכה עד שאני מספרת לבָּרטון שקראתי לו 'מר'."

תגובה אחת בנושא “מערך בשחור-לבן I דורותי פארקר (1967-1893)”

  1. היי מה המצב?
    אני כותב בתור " מי שאין לו כשרון למילים" (ליקוק, סטיבן)
    ומעריץ את הכישרון שלך למילים
    המישלב הלשוני (יש מושג כזה?) בו בחרת נראה לי מתאים ביותר לכל אורך הסיפורים והשיר אותם קראתי
    בטוח שעוד אקרא חזור ושנה והאתר שפתחת הוא נהדר
    מאד מברך על הפשרות לקרוא יופי של חומר, שממש מתאים לי מאד

להגיב על נעם שטוקמן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *