היה מאוחר מאוד וכולם כבר הלכו מבית-הקפה חוץ מהזקן. הוא ישב בצל שהטיל נופו של העץ מול מנורת החשמל. במשך היום היה הרחוב מאובק, אך בלילה הִשְטיח הטל את האבק, והזקן אהב לשבת עד מאוחר מפני שהיה חירש, ועתה בלילה היה שָקט והוא הרגיש בהבדל. שני המלצרים בתוך בית-הקפה ידעו כי הזקן קצת שיכור. הוא היה לקוח טוב, אך הם ידעו כי אם ישתכר יותר מדי הוא יעזוב בלי לשלם, לכן פקחו עליו עין.
"בשבוע שעבר הוא ניסה להתאבד," אמר מלצר אחד.
"למה?"
"הוא היה מיואש."
"ממה?"
"מכלום."
"איך אתה יודע שזה מכלום?"
"יש לו המון כסף."
יושבים היו יחד אל שולחן ליד הקיר הקרוב לפתח בית-הקפה ומסתכלים על הרחבה שכל השולחנות בה היו פנויים חוץ מהשולחן שהזקן ישב אליו בצל עלי העץ שהתנועעו קלות ברוח. נערה וחייל עברו ברחוב. פנס-הרחוב האיר את מספר המתכת על צווארונו. לנערה לא היה כיסוי-ראש והיא נחפזה לצדו.
"המשמר יתפוס אותו," אמר אחד המלצרים.
"מה זה משנה, אם הוא יצליח להשיג מה שהוא מחפש?"
"יותר טוב שהוא יסתלק מהרחוב עכשיו. המשמר יתפוס אותו. הם עברו כאן לפני חמש דקות."
הזקן שישב בצל הִקיש על התחתית בעזרת הכוס. הצעיר בשני המלצרים ניגש אליו.
"מה תרצה?"
הזקן הביט בו. "עוד ברנדי," אמר.
"אתה תהיה שיכור," אמר לו המלצר. הזקן הביט בו. המלצר הלך.
"הוא יישאר כל הלילה," אמר לחברו לעבודה. "אני הולך להירדם. אף פעם לא יוצא לי להיכנס למיטה לפני שלוש. חבל שהוא לא הרג את עצמו לפני שבוע."
המלצר לקח את בקבוק הברנדי ותחתית נוספת וצעד בצעד גס החוצה אל שולחנו של הזקן. הוא הניח את התחתית ומילא את הכוס ברנדי עד שפתה.
"חבל שלא הרגת את עצמך בשבוע שעבר," אמר לזקן החירש. הזקן סימן באצבעו. "עוד קצת," אמר. המלצר המשיך למזוג לכוס, והברנדי עלה על גדותיו וגלש במורד רגלהּ של הכוס אל התחתית העליונה בערמת התחתיות. "תודה," אמר הזקן. המלצר לקח את הבקבוק חזרה לבית הקפה. שוב התיישב אל השולחן ליד חברו לעבודה.
"הוא כבר שיכור," אמר.
"הוא כל לילה שיכור."
"למה הוא רצה להרוג את עצמו?"
"מאיפה שאני אדע?"
"איך הוא עשה את זה?"
"הוא תלה את עצמו בחבל."
"מי חתך והוריד אותו?"
"האחיינית שלו."
"למה הם עשו את זה?"
"פחדו על הנשמה שלו."
"כמה כסף יש לו?"
"יש לו המון."
הוא כבר בטח בן שמונים."
"הוא בן שמונים, כנראה."
"הלוואי שהוא ילך הביתה. לא יוצא לי להיכנס למיטה לפני שלוש. איזה מן שעה זאת ללכת לישון?"
"הוא נשאר מאוחר כי הוא אוהב את זה."
"הוא בודד. אני לא בודד. יש לי אישה שמחכה לי במיטה."
"גם לו הייתה פעם אישה."
"אישה לא תועיל לו היום."
"אי אפשר לדעת. אישה אולי הייתה מועילה לו."
"האחיינית שלו מטפלת בו. אמרת שהיא חתכה לו את החבל."
"אני יודע."
"לא הייתי רוצה להיות כל כך זקן. זקן זה משהו דוחה."
"לא תמיד. הזקן הזה דווקא נקי. הוא שותה בלי לשפוך. אפילו עכשיו, שהוא שיכור. תסתכל עליו."
"לא רוצה להסתכל עליו. הלוואי שהוא ילך הביתה. אין לו שום התחשבות באנשים עובדים."
הזקן הרים את עיניו מן הכוס אל הכיכר, הסתכל בה ואז במלצרים.
"עוד ברנדי," אמר, מצביע על כוסו. המלצר הממהר ניגש אליו.
"נגמר," אמר, דובר אנגלית פשוטה מהסוג שטיפשים מדברים אל שיכורים או אל מי שאינם בני-המקום. "הלילה לא יותר. עכשיו סוגרים."
"עוד אחד," אמר הזקן.
"לא. נגמר." המלצר מחה את שפת השולחן במגבת והניד בראשו.
הזקן קם על רגליו, ספר לאט את התחתיות, שלף ארנק-עור למטבעות מכיסו ושילם עבור המשקאות ועוד חצי פזטה תשר. המלצר עקב אחריו מתרחק ברחוב. איש זקן מאוד, בהליכה לא-יציבה, אבל של הדרת-כבוד.
"למה לא נתת לו להישאר ולשתות?" שאל המלצר שאינו ממהר. עוסקים היו בסגירת המקום. "זה עוד לא שתיים וחצי."
"אני רוצה ללכת הביתה לישון."
"מה זה עוד שעה?"
"בשבילי יותר מאשר בשבילו."
"שעה זה אותו דבר."
"אתה מדבר כמו זקן בעצמך. הוא יכול לקנות לו בקבוק ולשתות בבית."
"זה לא אותו הדבר."
"לא, זה לא," הסכים המלצר שהייתה לו אישה. הוא לא רצה להיות בלתי-הוגן. הוא רק מיהר.
"ואתה? אתה לא מפחד ללכת הביתה לפני השעה הרגילה?"
"אתה מנסה להעליב אותי?"
"לא, סתם מתבדח."
"לא," אמר המלצר הממהר, שכעת התרומם אחרי שמשך מטה את תריסי המתכת. "יש לי ביטחון. כולי ביטחון."
"יש לך נעורים, ביטחון ועבודה," אמר המלצר הקשיש יותר. "יש לך הכול."
"ומה חסר לך?"
"הכול, חוץ מעבודה."
"יש לך כל מה שיש לי."
"לא. אף פעם לא היה לי ביטחון ואני לא צעיר."
"בחייך! תפסיק לדבר שטויות ותנעל."
"אני מאלה שאוהבים להישאר מאוחר בבית הקפה," אמר המלצר הקשיש יותר.
"מאלה שלא רוצים ללכת לישון. מאלה שצריכים פנס בגלל החשכה."
"אני רוצה ללכת הביתה ולהיכנס למיטה."
"אנחנו משני סוגים שונים," אמר המלצר השני. כבר היה לבוש כדי ללכת הביתה. "זה לא רק שאלָה של נעורים וביטחון, גם אם אלה שני דברים מאוד יפים. כל לילה חבל לי לסגור כי אולי יש מישהו שצריך את בית-הקפה."
"יש חנויות-יין שפתוחות כל הלילה."
"אתה לא מבין. זהו בית-קפה נקי ונעים. הוא מואר היטב. האור הוא טוב מאוד וגם, עכשיו, יש צללים של העלים."
"לילה טוב," אמר המלצר הצעיר.
"לילה טוב," אמר השני. הוא כיבה את החשמל והמשיך את השיחה בינו לבינו. האור, כמובן, אבל צריך שהמקום יהיה נקי ונעים. לא צריך מוזיקה. בטח שלא צריך מוזיקה. אתה גם לא יכול לעמוד לפני הבר בהדרת-כבוד, למרות שזה כל מה שמספקים לך בשעות האלה. ממה הוא פוחד? זה לא פחד או אימה. זה הכלום שהוא מכיר היטב. הכול הוא כלום, וגם בן-אדם הוא כלום. זה מה שזה, ונחוץ רק אור וניקיון וסדר מסוימים. יש כאלה שחיים ככה ולא יודעים, אבל הוא יודע שהכול זה כלום ועוד כלום.[…] הוא חייך ונעמד מול בר עם מכונת קפה שעובדת על דחיסת אדים, מכונה חדשה נוצצת.
"מה בשבילך?" שאל האיש שמאחורי הבר.
"כלום."
"עוד אחד משוגע," אמר ונפנה משם.
"כוסית," אמר המלצר.
הברמן מזג לו כוסית.
"האור מאוד נוצץ ונעים אבל הבר לא מצוחצח," אמר המלצר. הברמן הביט בו, אך לא ענה. היה מאוחר מדי בלילה לנהל שיחה.
"אתה רוצה עוד כוס?" שאל הברמן.
"לא, תודה," אמר המלצר ויצא. הוא לא אהב ברים וחנויות-יין. בית-קפה נקי ומואר-היטב הוא סיפור אחר. עכשיו, בלי לחשוב הרבה, הוא ילך הביתה לחדר שלו. הוא ייכנס למיטה, ובסוף, כשיאיר היום, הוא יירדם. אחרי הכול, אמר לעצמו, זה כנראה רק נדודי-שינה. בטח רבים סובלים מזה.
