מתנת האמגושים I או. הנרי (1910-1862)

[אמגושים – שלושה מלכים מן המזרח שבאו לחלוק כבוד לרך הנולד ישוע, נושאים מתנות יקרות]

דולר ושמונים ושבעה סנטים. זה הכול. ומִזה שישים סנטים במטבעות של פני. חיסכון של פני או שניים בכל פעם אחרי לחץ כבד על החנווני והירקן והקצב עד שלחיִיך בוערות מאשמת הקמצנות שמתרמזת עליִך בלי מילים מהמיקוח הצייקני. שלוש פעמים ספרה אותם דֶלה. דולר ושמונים ושבעה סנטים. וחג המולד חל מחר.

מובן שלא נשאר מה לעשות אלא לצנוח על הספה הקטנה המרופטת וליילל. ודֶלה עשתה בדיוק כך. מה שמביא לידי הרהור מוסרני כי החיים הם יבבות, משיכות-אף וחיוכים, בעיקר משיכות-אף.

בעוד גברת-הבית נרגעת ועוברת מן השלב הראשון [יבבות] לשני [משיכות-אף], הֲעיפו אתם מבט בבית. דירה מרוהטת בשמונה דולרים לשבוע. לא מוזנחת במידה מופלגת, ובהחלט עשויה לצוד את עינם של חסרי-בית ושל המפלג לחסרי-בית.

בכּניסת הבניין הייתה תיבת-מכתבים שמן הנמנע היה לתחוב פנימה מכתב, והיה כפתור של מצילה ששום יד אדם לא הייתה מסוגלת לשדל. לכאן גם היה שייך כרטיס שנשא את השם: "מר ג'יימס דילינגהם יאנג".

השם "דילינגהם" נוסף בלי מחשבה יתרה בתקופה של שגשוג, כשבעליו השתכר 30 דולרים בשבוע. היום, כששכרו הצטמק ל-20 דולרים, נראו אותיות השם מטושטשות, כאילו שקלו ברצינות להתכווץ לדל"ת צנועה ונטולת יומרות. אך כל אימת שמר ג'יימס דילינגהם יאנג הגיע הביתה ועלה לדירתו, הוא נקרא  "ג'ים" וזכה לחיבוק גדול ממרת ג'יימס דילינגהם יאנג, שכבר היצגנו בשמה: דֶלה. עד כאן הכול טוב ויפה.

דֶלה גמרה לבכות ופידרה את לחייה. היא עמדה ליד החלון והביטה בלי חמדה בחתולה אפורה שטיילה על גדר אפורה בחצר אחורית אפורה. מחר חג המולד, ויש לה רק דולר ושמונים ושבעה סנטים למתנה לג'ים. במשך חודשים התאמצה לחסוך כל פני אפשרי, וזאת התוצאה. עם עשרים דולרים בשבוע קשה להרחיק לכת. ההוצאות היו גדולות ממה שחישבה. ככה זה תמיד. רק דולר ושמונים ושבעה סנטים לקניית מתנה לג'ים. ג'ים שלה. הרבה שעות של שמחה העבירה בתכנון מתנה נחמדה עבורו. משהו איכותי ונדיר ומשובח – משהו שיהיה קצת יותר ראוי לכָבוד להיות בבעלותו של ג'ים.

בין שני חלונות החדר הייתה מראה מוארכת. אולי כבר ראיתם מראה מוארכת בדירה של 8 דולרים בשבוע. אדם רזה מאוד וזריז מאוד, אם יקיף במבט את בבואתו כרצף מהיר של רצועות אורכיות, יצליח לקבל מושג מדויק למדי על מראהו. דֶלה, שהייתה דקת-גוף, הפליאה לעשות זאת.

עוד רגע והיא חגה מן החלון והתייצבה מול המראה. עיניה נצצו, אך כעבור עשרים שניות  חוורו פניה. בזריזות התירה את שערה והניחה לו להשתלשל מלוא אורכו.

שני נכסים היו להם לבני הזוג דילינגהם-יאנג, שבהם התגאו גאווה גדולה. האחד היה שעון-הזהב של ג'ים, שהיה רכושם של אביו ושל סבו לפניו. השני היה שערה של דֶלה. לוּ התגוררה מלכת שבא בדירה שמעבר לפּיר-האוויר, הייתה דֶלה משלשלת יום אחד את שערה לייבוש מן החלון רק כדי להאפיל על אבני-החן והמתנות של הוד-מלכותה. ולו המלך שלמה שימש שרת של הבניין, וכל אוצרותיו היו שמורים במרתף, היה ג'ים שולף את שעונו בכל פעם שעבר על פניו רק כדי לראותו מורט את זקנו מקנאה.

כך אפוא התפרשֹ לו עתה שערה הנהדר של דֶלה סביבה, מתנחשל ומתנוצץ כמו מפל של מים חומים. הוא ירד עד למטה מברכיה, וכמעט יכול לשמש לה בגד. עכשיו חזרה ואספה אותו מהר ובידיים רועדות. רגע אחד עוד חככה בדעתה ועמדה בלי ניע בעוד דמעה או שתיים מנטפות על השטיח האדום הבלוי.

וכבר לבשה את מעילה החום הישן; וכבר חבשה את כובעה החום הישן. בסחרור חצאיות, הניצוץ עדיין בורק בעיניה, יצאה בבהילות מן החדר ונחפזה מטה אל הרחוב.

במקום שעמדה מלכת היה תלוי שלט: "מאדאם סוֹפרוֹני, אביזרים וקישוטים לשער מכל הסוגים". דֶלה דילגה במעלה המדרגות, ומתנשמת בכבדות השליטה סדר במחשבותיה. מאדאם, גדלת-גוף, חיוורת מדי, צוננת, לא נראתה כלל וכלל סופרוני [במקור:  Sofronie  – שמו של קדוש ממוצא רומני; שם בעל ניחוח צרפתי, אנין].

"תִקני את השער שלי?" שאלה דֶלה.

"אני קונה שער", אמרה מאדאם. "תורידי ממך את הכובע ונראה מה יש לך שם".

המפל החום התנחשל מטה.

"עשרים דולר", אמרה מאדאם, אומדת את שפעת השער ביד מנוסה.

"תני לי מהר", אמרה דֶלה.

הו, והשעתיים הבאות עברו עליה בנעימים, בחיפוש קדחתני בחנויות אחר מתנה לג'ים.

לבסוף מצאה אותה. אין ספק שנוצרה בשביל ג'ים ולא שום אדם זולתו. לא הייתה עוד אחת כמוה באף חנות, ודֶלה הרי הפכה אותן על פיהן. הייתה זאת שרשרת-שעון מפלטינה, בעיצוב פשוט וצנוע, שהעידה היטב על ערך עצמה לפי המהות בלבד ולא לפי קישוטיות צעקנית – כמו שכל סחורה משובחת ראוי לה שתעשה. שרשרת היאה לשעון שהיא יעודה לו. ברגע שראתה אותה, ידעה כי עליה להיות של ג'ים. היא דמתה לו. שֶקט ועֵרך – התיאור הלם את שניהם. עשרים ואחד דולרים גבו ממנה, והיא נחפזה הביתה עם שמונים ושבעה הסנטים הנותרים. עם שרשרת כזאת לשעונו, יוכל ג'ים לבדוק בגלוי מה השעה בכל חברה שיעבוד בה. עם כל פארו, בגלל רצועת עור ששימשה במקום שרשרת, היה ג'ים מציץ בשעון רק בגנבה.

עם בואה של דֶלה הביתה, פינתה הרגשת השיכרון את מקומה במקצת לזהירות ולמידת- התבונה. היא הוציאה את מלקחי-הסלסול, הדליקה את הגז וניגשה לתקן את החורבן שהמיטו הנדיבות והאהבה בצירופן – משימה כבירה בכל עת, ידידי היקרים, משימת-ענק.

כעבור ארבעים דקות כבר היה ראשה מכוסה תלתלים קטנים, צפופים, שבזכותם דמתה להפליא לתלמיד שובב. היא בחנה ארוכות את בבואתה בראי, בקפדנות וביקורתיות.

"אם ג'ים לא יהרוג אותי עוד לפני שיביט פעם שנייה", אמרה לעצמה, "הוא יגיד שאני דומה לנערת-מקהלה מקוני איילנד. אבל, אלוהים, מה יכולתי לעשות – מה יכולתי לעשות עם דולר ושמונים ושבעה סנטים?".

בשבע בערב כבר היה הקפה מוכן והמחבת על הכיריים הייתה לוהטת ומוכנה לטיגון הצלעיות.

ג'ים לא איחר מעולם. דֶלה חפנה את השרשרת בכף ידה והתיישבה על פינת שולחן ליד הדלת שג'ים היה רגיל להיכנס ממנה. ואז שמעה את צעדיו, עולה במדרגות מקומת הכניסה, ופניה החווירו רגע קט. היה לה הרגל לשאת בלבה תפילות קטנות על הדברים הפשוטים ביותר בחיי היומיום, וכעת לחשה: "אנא, אלוהים, עשה שיחשוב שאני עדיין יפה".

הדלת נפתחה וג'ים נכנס וסגר אותה. הוא נראה רזה ורציני מאוד. מסכן שכמוהו – רק בן עשרים ואחת וכבר מטופל במשפחה! זקוק היה למעיל חדש והוא התהלך בלי כפפות.

ג'ים עצר ליד הפתח, עמד בלי נוע כמו כלב-ציד שמתחקה אחרי שֹלָיו. עיניו היו תלויות בדֶלה, והיא התקשתה לפרש את הבעתן ופחד נפל עליה. לא היה בהן כעס, לא הפתעה או מורת-רוח, גם לא בעתה; אף אחד מן הרגשות שהתכוננה לקראתם.הוא פשוט בהה אליה בעיניים לטושות ועל פניו אותה הבעה מוזרה.

דֶלה ננערה מן השולחן וחשה אליו.

"ג'ים, יקירי", קראה. "אל תסתכל בי ככה. ביקשתי שיגזרו לי את השער ומכרתי אותו כי לא הייתי מסוגלת לעבור את חג-המולד בלי לתת לך מתנה. הוא יצמח שוב – נכון שאתה לא כועס, נכון? הייתי מוכרחה. השער שלי צומח נורא מהר. תגיד 'חג שמח', ג'ים, ובוא נהיה שמחים. אין לך מושג איזה מתנה יפה, איזה מתנה נהדרת יש לי בשבילך".

"גזרת את השער שלך?" שאל ג'ים, הוגה בקושי את המילים, כאילו לא השיג עדיין בדעתו את העובדה הזאת הגלויה גם אחרי יגיעה שכלית מפרכת.

"גזרתי ומכרתי", אמרה דֶלה. "אני לא מוצאת חן בעיניך גם ככה? אני אותה דֶלה, רק בלי השער שלי, לא?".

ג'ים הביט סביבו בחדר בסקרנות.

"את אומרת שהשער שלך איננו?" אמר בארשת הקרובה לטמטום.

"אין לך מה לחפש אותו", אמרה דֶלה. "הוא נמכר, נמכר ואיננו, אני אומרת לך. זהו ערב חג-המולד, בחוּר. תהיה טוב אלי, הוא נמכר למענך. את השער שלי אפשר היה אולי למדוד", הוסיפה פתאום במתיקות עם כובד-ראש, "אבל אף אחד לא יוכל למדוד את האהבה שלי אליך. שאחמם את הצלעיות, ג'ים?".

[…]

ג'ים שלף צרור מכיס מעילו והטילו על השולחן.

"את טועה לגבי, דֶל", אמר. "שום דבר – לא תספורת, או תגלחת, או חפיפה – לא יגרום לי לאהוב פחות את הבחורה שלי. אך כשתפתחי את החבילה הזאת תביני איך הצלחת לשטות בי לרגע בהתחלה".

אצבעות לבנות זריזות פרמו את חוט-המשיחה וקרעו את העטיפה. ומיד אחד כך באה קריאת-צהלה נלהבת; ואז –אבוי! מעבָר מהיר כדרך-נשים לדמעות ויפחות של היסטריה, שתבעו בו-ברגע את מלוא תעצומות הניחומים של אדון הדירה.

כי שם, לפניה, נחו המסרקות בה"א הידיעה – מערכת של מסרקות לצדעיים ולעורף שהציתו כבר מזמן את התפעלותה של דֶלה בחלון ראווה בברודוויי. מסרקות יפהפיות משריון-צב אמיתי, משובצות אבני-חן בשוליהן – בדיוק בגוון המתאים לשער הנפלא שהיה ואיננו. מחירן גבוה, ידעה דֶלה כל העת, ולבה יצא אליהן, אך ללא שמץ תקווה כי יהיו אי-פעם ברשותה. ועכשיו הן שלה, אך המחלפות שנועדו לקשט את הקישוטים הנחשקים כבר אינן.

אבל היא אימצה אותן אל לבה, וכעבור זמן הייתה מסוגלת  לשאת מבט בעיניים מכוסות דוק ובחיוך ולהגיד: "השער שלי צומח כל-כך מהר, ג'ים!".

ואז ניתרה דֶלה כמו חתלתולה שנכוותה והזדעקה, "אוי, אוי!".

ג'ים עדיין לא ראה את מתנתו הנהדרת. היא הושיטה לו אותה בכף-יד פשוטה. המתכת היקרה העמומה התנצנצה כמשקפת את רוממות-רוחה ויקוד-נפשה.

"נכון שהיא משגעת, ג'ים? רצתי בכל העיר למצוא אותה. עכשיו תהיה חייב לבדוק מה השעה מאה פעמים ביום. תן לי את השעון שלך. אני רוצה לראות איך הוא נראה עליה".

במקום להיענות, צנח ג'ים על הספה, שילב את ידיו על עורפו וחייך.

"דֶל", אמר לה, "בואי נשים את המתנות שלנו הצדה ונשמור אותן זמן מה. הן יפות מכדי שנשתמש בהן עכשיו. מכרתי את השעון כדי שיהיה לי כסף לקנות את המסרקות. ועכשיו, מה דעתך לחמם את הצלעיות?".

האמגושים, כידוע לכם, היו אנשים חכמים – חכמים מופלגים – שהביאו מתנות לעולל באבוס. הם שהמציאו את אמנות מתן תשורות חג המולד. בהיותם חכמים, גם מתנותיהם היו חכמות מן הסתם, ואולי נכללה בכך גם הזכות להחליף את המתנות במקרה של כפילות. וכאן גוללתי לפניכם בלשון עילגת את קורותיהם הלא-מסעירות של שני ילדים טיפשים בדירה אחת, שבלי מחשבה יתרה הקריבו זה למען זו את האוצרות היקרים ביותר שהיו להם. ולחכמי דורנו אחתום ואומר כי מכל נותני המתנות – שניים אלה היו החכמים ביותר. והחכמים  מכל הנותנים והמקבלים מתנות הם הנוהגים כמותם. בכל מקום ומקום הם החכמים ביותר. הם האמגושים.

תגובה אחת בנושא “מתנת האמגושים I או. הנרי (1910-1862)”

  1. נדמה לי שזהו אחד הסיפורים המוכרים ביותר של או. הנרי
    אך בקוראי אותו, אחרי שנים רבות, הבנתי מהי אהבה, סופסופ.
    האמת שאני לא זוכר את גירסא דיינקותא לפרטיה, אך נראה לי שעושר הפרטים
    והתרגום בשפה יפהפיה הוסיפו עושר רב עד כדי אושר גדול

להגיב על נעם שטוקמן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *