לורה | סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

"את לא הולכת למות, נכון?" שאלה אמנדה.

"הרופא נתן לי רשות לחיות עד יום שלישי", אמרה לורה.

"אבל היום שבת; זה רציני?" התנשמה אמנדה.

"אני לא יודעת אם זה רציני או לא; אבל היום שבת, זה בטוח", אמרה לורה.

"מוות זה תמיד רציני", אמרה אמנדה.

"לא אמרתי שאני הולכת למות. ייתכן מאוד שאפסיק להיות לורה, אבל משהו אני אמשיך להיות. חיה מסוג כלשהו, אני משערת. תראי, מי שלא הצטיין בחיים שהוא חי עד עכשיו, עובר גלגול צורה לאיזה אורגניזם ירוד. ואני לא הצטיינתי, אם חושבים על כך ברצינות. הייתי קטנונית ומרושעת ונקמנית ועוד דברים כאלה כשנראָה שהנסיבות מצדיקות זאת".

"נסיבות אף פעם לא מצדיקות דברים כאלה", נחפזה אמנדה להגיד.

"אם לא אכפת לך", חיוותה לורה את דעתה, "אז אֶגבֶּרט הוא נסיבה שתצדיק כל דבר ובכל מידה שהיא. את נשואה לו – זה אחרת; נשבעת לאהוב, להוקיר ולסבול אותו: אני לא".

"אני לא מבינה מה הדופי באֶגבֶּרט", התקוממה אמנדה.

"טוב, אפשר לומר שהדופי הוא מהכיוון שלי", הודתה לורה בלי התרגשות. "הוא היה רק הנסיבה המקלה. למשל, אתמול הוא הקים מהומה קטנה עצבנית כשלקחתי את גורי הקולי מהחווה החוצה שירוצו להם".

"הם רדפו אחרי אפרוחי סאסקס שלו המנומרים, והבריחו ממקומן שתי דוגרות, וחוץ מזה הם רמסו את ערוגות הפרחים. את יודעת כמה הוא מסור לתרנגולות ולגינה".

"ובכל זאת הוא לא היה מוכרח לדבר על כך כל הערב ואז להגיד: 'בואו לא נדבר על זה יותר', בדיוק כשהתחלתי ליהנות מהוויכוח. זה המקום שבו נכנסה לסיפור אחת הנקמנויות הקטנוניות שלי", הוסיפה לורה בגיחוך חף מחרטה; "יום אחרי תקרית הגורים כיוונתי את כל משפחת המנומרות שלו למחסן הזרעונים".

"איך יכולת?" הזדעקה אמנדה.

"זה היה קל מאוד", אמרה לורה; "שתיים מהתרנגולות העמידו פנים שהן מטילות בדיוק אז, אך אני הייתי נחושה בדעתי".

"ואנחנו חשבנו שזאת תאונה!".

"את רואה", סיכמה לורה, "יש אכן בסיס להנחה כי גלגול הצורה הבא שלי יהיה איזה יצור נחות. אהיה חיה כלשהי. מצד שני, לא הייתי כל כך גרועה לפי המושגים שלי, ולכן יש סיכוי שאהיה חיה נחמדה, משהו אלגנטי ותוסס שאוהב להשתעשע. אולי לוּטרה".

"אני לא מסוגלת לדמיין לי אותך בתור לוּטרה", אמרה אמנדה.

" קשה להאמין שתהיי מסוגלת לדמיין לך אותי בתור מלאך, בשעת הצורך", אמרה לורה.

אמנדה שתקה. אכן היא לא הייתה מסוגלת.

"אם את שואלת לדעתי, אני חושבת שחיים של לוּטרה יהיו די מהנים", המשיכה לורה. "אוכלים סלמון כל השנה, ויש סיפוק בידיעה שתוכלי להשיג לך שֶמֶך בבית שלו בלי שתצטרכי לחכות שעות שהוא יואיל להתרומם אל הזבוב שאת מנדנדת לפניו. וגזרה דקה וחטובה…"

"תחשבי על כלבי הציד", קטעה אותה אמנדה, "כמה איום שרודפים אחריך ומציקים לך ובסוף מדאיגים אותך עד מוות!".

"דווקא נחמד כשחצי השכונה צופה במתרחש, ובכל מקרה, לא גרוע יותר מהעסק הזה של מוות בחתיכות משבת לשלישי; ואז אני אמשיך ואתגלגל במשהו אחר. אם אהיה לוּטרה טובה עד טובה מאוד, אני מניחה שאחזור ואלבש איזו צורה אנושית; כנראה משהו די פרימיטיבי – ילד נוּּבּי שחמחם עירום, הייתי אומרת".

"הלוואי שהיית רצינית", נאנחה אמנדה. "את מוכרחה להיות אם את הולכת לחיות רק עד יום שלישי".

בפועל, לורה מתה ביום שני.

"מרגיז נורא", קָבלה על כך אמנדה באוזני הדוד של בעלה, סֵר לאלווֹרת' קווין. "הזמנתי די הרבה אנשים אלי לגולף ודיג, ופרחי הרודודנדרון יפים עכשיו במיוחד".

"לורה הייתה חסרת התחשבות מאז ומתמיד", אמר סֵר לאלוורת'. "היא נולדה בתקופת פסטיבל המירוצים של גוּדווּד, ובדיוק אז התארח בביתם שגריר שונא תינוקות".

"היו לה רעיונות מטורפים לגמרי", אמרה אמנדה. "ידוע לך על מקרי שיגעון במשפחה?".

"שיגעון? לא. לא שמעתי שהיו. אביה גר בווסט קנסינגטון, אבל ביתר העניינים אני חושב שהוא שפוי לגמרי".

"צץ במוחה רעיון שהיא עתידה להיוולד מחדש בתור לוּטרה", אמרה אמנדה.

"שוב ושוב נתקלים ברעיונות האלה של גלגול צורה, אפילו בארצות המערב", אמר סר לאלוורת', "עד שכמעט אי-אפשר לכנותם מטורפים. ולורה הייתה אדם כל כך בלתי מתפענח בחיים האלה, שלא הייתי רוצה לקבוע כללים מוחלטים בקשר למעשיה בחיים שמעבר".

"לדעתך היא באמת עשויה להתגלגל בצורה של חיה?" שאלה אמנדה בתור אחת מאלה שנכונים בכל לב לגבש דעה לפי נקודת ההשקפה של הסובבים.

בדיוק אז נכנס אֶגבֶּרט לחדר פת-שחרית, על פניו הבעת אבל, שלא די היה לתלות אותה בפטירתה של לורה בלבד.

"ארבע מתרנגולות סאסקס המנומרות שלי נקטלו", קרא בקול. "אותן ארבע שהיו מועמדות לתצוגה של יום שישי. אחת נגררה משם ונאכלה בדיוק באמצע ערוגת הציפורנים החדשה שעלתה לי כל כך הרבה כסף ומאמצים. ערוגת הפרחים המשובחת ותרנגולותי המשובחות נבחרו מראש להשמדה; כמעט נראה שלנבל שביצע את המעשה היה ידע מיוחד איך להיות הכי הרסני בפרק זמן קצר".

"אתה חושב שזה היה שועל?" שאלה אמנדה.

"נשמע יותר כמו חָמוֹס", אמר סֵר לאלוורת'.

"לא", אמר אֶגבֶּרט, "בכל הסביבה היו סימני כפות רגליים עם קרומי שחייה. הלכנו אחרי העקבות עד הפלג שבתחתית הגן. ברור שזאת לוּטרה".

אמנדה זרקה מבט חטוף בסֵר לאלוורת'.

אֶגבֶּרט היה נרגש מכדי לאכול ויצא מן החדר לפקח על חיזוקן של גדרות הלול.

"לפי דעתי, היא יכלה לפחות לחכות עד אחרי הלוויה", אמרה אמנדה בקול מזועזע.

"זאת הלוויה שלה, כידוע לך", אמר סר לאלוורת'. "סעיף נחמד בהלכות נימוס הוא עד כמה חייב אדם לנהוג כבוד בשרידיו הגשמיים".

ההתעלמות מסדרי הקבורה המקובלים עוד החמירה ביום המחרת. בהיעדרם של בני המשפחה שהשתתפו בלוויה, נטבחה שארית הפלטה של תרנגולות סאסקס המנומרות. נתיב הנסיגה של הבוזז הקיף את מרבית ערוגות הפרחים במדשאה, אך גם ערוגות התות בתחתית הגן לא יצאו בלי פגע.

"אזעיק לכאן את ציידי הלוטרות בהקדם האפשרי", קרא אֶגבֶּרט בחמת פרא.

"בשום פנים ואופן! שלא תחלום על כך אפילו!" הזדעקה אמנדה. "כלומר, זה לא ייתכן זמן כל כך קצר אחרי לוויה במשפחה".

"כורח המציאות", אמר אֶגבֶּרט. "מרגע שלוּטרה מתחילה לחבב דברים מהסוג הזה, היא לא מפסיקה".

"אולי עכשיו, כשלא נשארו עופות, היא תלך למקום אחר", הציעה אמנדה.

"עוד נתחיל לחשוב שאת רוצה לגונן על המנוולת", אמר אֶגבֶּרט.

"יש כל כך מעט מים בפלג בזמן האחרון", מיחתה אמנדה; "זה לא בדיוק ספורטיבי לצוד חיה כשיש לה סיכוי כל כך קטן למצוא מחסה".

"אל אלוהים!", התקצף אֶגבֶּרט, "ספורט הוא לא הנושא כאן. אני רוצה שיהרגו את החיה הזאת בהקדם האפשרי".

אפילו התנגדותה של אמנדה רפתה כשבעת הביקור בכנסייה ביום א' הבא עשתה הלוּטרה את דרכה אל הבית, שדדה חצי סלמון מן המזווה וקרעה אותו לחתיכות קשקשיות על השטיח הפרסי בסטודיו של אֶגבֶּרט.

"לא יעבור זמן והיא תתחבא מתחת למיטות שלנו ותנגוס לנו חתיכות מכפות הרגליים", אמר אֶגבֶּרט. וממה שהיה ידוע לאמנדה על הלוּטרה המסוימת, היא חשה כי האפשרות הזאת איננה בגדר הנמנע.

בערב שקדם לציִד בילתה אמנדה שעה ביחידות על גדות הפלג והשמיעה מה שדמיינה לה כנביחות של כלבי ציד. מי ששמעו מרחוק את ביצועיה שיערו בטוב לבם שהיא מתאמנת בחיקוי קולות החווה לקראת היריד הכפרי הקרב ובא.

חברתה ושכנתה אורורה בארט היא שהביאה לה את חדשות יום הספורט.

"חבל שלא באת. היה יום ממש מוצלח. מצאנו מיד. בברכה שמתחת לגן שלך".

"האם – האם הרגתם אותה?" שאלה אמנדה.

"אפשר להגיד. לוּטרה נאה למראה. בעלך חטף נשיכה הגונה כשניסה לתפוס אותה בזנב. חיה מסכנה, ממש ריחמתי עליה. בזמן שהיא נהרגה, הייתה לה הבעה כזאת אנושית בעיניים. תחשבי אותי לטיפשה, אבל את יודעת את מי היא הזכירה לי? מה העניין, יקירה?".

כשהתאוששה אמנדה במידת-מה מהתמוטטות העצבים שלקתה בה, לקח אותה אֶגבֶּרט לעמק הנילוס להחליף כוח. שינוי המקום חולל במהירות את ההחלמה הרצויה של הגוף ושיווי-המשקל הנפשי. תעלוליה של הלוּטרה ההרפתקנית לגיוון התפריט נתפסו עתה באור הנכון. חזר לתיקונו מזגה הנוח הרגיל של אמנדה. אפילו סוּפה עזה של קללות מחדר ההלבשה של בעלה, בקולו של בעלה, אך לאו דווקא באוצר המילים השגור על פיו, לא הצליחה להפר את שלוותה בעת שישבה בנחת ערב אחד אל שולחן התשפורת במלון בקהיר.

"מה העניין? מה קרה?" שאלה בסקרנות משועשעת.

"המנוול הקטן זרק את כל חולצותי הנקיות לתוך האמבט! חַכֵּה שאתפוס אותך, מנוול – "

"איזה מנוול קטן?" שאלה אמנדה כובשת דחף לצחוק; שפתו של אֶגבֶּרט הייתה בלתי מתאימה עד ייאוש לבטא את זעמו.

"מנוול קטן בצורת ילד נוּבִּי שחמחם עירום", התיז לעברה אֶגבֶּרט.

ועכשיו אמנדה חולה אנושות.

תגובה אחת בנושא “לורה | סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)”

להגיב על גילי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *