עונות השנה | הארייט דור (Harriet Doer, 1910-2002)

צהוב הוא צבע הסתיו. עצי הצפצפה בוערים בצהוב, ורק פרחים שצבעם צהוב ממשיכים לפרוח. בשיפולי שדות, כנגד גדרות-אבנים לא מטויחות, בתעלות לצד הכביש – שם גדלות להן כל חינניות-הבר שבעולם. אוסְפים אותן מלוא הזרוע ומובילים באלומות על גבם של חמורים לבית העלמין, שבו כל קבר הוא תלולית מוגבהת של אבנים וחצץ. אתר הקבורה, שאין בו לא עשבים ולא עצים, תָחום בקירות מתפוררים של לבני טיט בשולי הכפר – אולי מפני שהחפירה בקרקע מרתיעה כשלעצמה – ונקרא פנתאון. כך נותנים כבוד בתחנת-המעבר לשמים לדודה הרווקה הזקנה שהוצרכה לפשוט יד בחייה, לאב ולבן שמתו בשחמת במרחק חמש שנים זה מזה, לילד בן השתים-עשרה שקפץ כל כך גבוה עד שנתקל בכבל החשמל.

בנובמבר, בערב "יום כל הקדושים", מפזרים את הפרחים ביד רחבה על המתים. עד חצות, האדמה הקדושה והעקרה שהילדים שיחקו שם במשך היום בשברי עצמות, כבר טובעת בצהוב. פרחי החיננית, מוארים בנרות אינספור לרגלי הצלבים, כמעט צומחים שוב. הם מכסים את השמות סלבדור, חוסה, רוזיטה, פָּנצ'יטו, פָּז.

לפעמים בחורף, אך רק לעתים נדירות, יורד שלג. השלג יוצר זיגוג רעוע של קרח בראשם של קירות טיט ושל עציצי חומר אדומים. הוא נערם על ענפיהם של עצי הפלפלון ומקפיא את הגרניום. נטיפי קרח תלויים מקצותיו המגלוונים של הגג. האגבה, שבדך כלל קולעים בה את החולצות והשמלות לייבוש, מבריקה עתה משלג כמו כל עץ אשוח או אורן. רק קומץ אנשים זוכרים את הפעם האחרונה. דון ברנרדינו, שגדל בְּאחוזה לפני המהפכה ואינו יודע קרוא וכתוב, אומר שזה היה לפני ארבעים שנים. הוא אומר "בדלי המים היה קרח בעובי של אינץ'. הסייח שלי מת". ואז הוא שוכח את התופעה שלנגד עיניו, את השדות המולבנים ואת שיאי-ההרים העטורים שלג, ואומר עוד: "ברגע שהגענו לגיל שתים עשרה הלכנו עם הגברים אל השדות. עבדנו מזריחת השמש ועד השקיעה, ארבע עשרה שעות בקיץ. שילמו לנו בשומן חזיר ושעועית".

שלושת עצי השזיף פורחים בפברואר, כשלפעמים חל בו חורף ולפעמים אביב. ענפיהם המסוקסים נושאים שפעה של לבן. "הם כמו הינומות של כלות", אומרת אנג'לה שלא התחתנה מעולם. אם פתאום נופלת צינה, יקפאו הפרחים עוד לפני שהתפתחו מהם ניצנים. אם לילה אחד רוח מקרקשת בגג ושורקת בדלת, בבוקר המחרת יכסו הניצנים הכמושים את האדמה בשטיח עבה.

רוחות אלה שועטות בקניונים וקורעות ענפים מן העצים. הן חוטפות כובעי סומבררו ואת הקרטון שמכסה את גדרת התרנגולות. קונצ'ה, שבאפריל הקרוב ימלאו לה שבעים וחמש, רובצת בשמש, שעוּנה על הקיר המתקלף של לשכת הדואר. היא עוקבת בעיניה אחר סיגריה חצי-גמורה שמתעופפת מעל אבני המרצפת  שלרגליה. היא מדליקה אותה בגפרור שעווה מתוך קופסה בכיס סינרה.

תוך שהיא יונקת את העשן לפני שהרוח תישא אותו, היא סוקרת את הכיכר שכלבים אלמונים מתכתשים בה בין קָאלוֹת שמוטות-ראש. עלים וקרעי נייר נלכדו בסחרחרת של אבק והוסעו על פני שבילים וספסלי בטון אל דלת הכנסייה, ושם הונחו לנפשם בו-ברגע שכומר העדה יצא מהפתח. משב חזק מניף את גלימתו ומגלה מכנסי גברדין חומים. הכומר מכוון את צעדיו אל לשכת הדואר ואז הוא משגיח בקונצ'ה שקמה בכבדות ממחסה-הקיר כדי לנשק את ידו.

הקיץ בא לפתע, והמדבר כולו הופך לנווה-מדבר. כל יום אחר הצהריים נערמים ענני-כבשים על ההרים. אנשים מתייחסים אל השמים האפוקליפטיים כאל יפים. "כמה יפה", אומר החנווני, שרוֹעֶה את שלוש פרותיו בשדה שחון בעיבורי העיר. "כמה יפה", אומרת אשת הנגר שגוררת אחריה גיגית של פח שתאסוף את נגר-המים הצפוי מהגג.

כשמתרחשת סערה, הרעם מתגלגל מראשי ההרים מטה אל הרחוב המרוצף אבנים. הוא מחניק את שאון המפלט של משאית חולפת ומהסה את פעמון הכנסייה הקורא לתפילת הערב. הוא מסנן קללות במרחק. הברק מזדגזג אל עץ מֵילה ומשם אל מגדל טחנת-הקמח ובסוף אל השנאי, ואגב כך מחולל הפסקת חשמל שעלולה להימשך לילה שלם. באור-הסנוורים מתרחש נצח בן-שנייה של היחשפות גמורה ורואים מחרשה שנעזבה בתלם, סיר חבול על האש, פנים של אישה במראה הסדוקה.

שבר-הענן שבא אחר כך מרטיב עד עור עצמותיהם את החתולים והתרנגולות. הוא מטפטף מחורים בגגות ומבוׁׂצֵץ את רצפות העפר. הוא גורף גללים אל הנחל החרב העולה עתה על גדותיו. הוא נשפך מפני-השטח המגוונים של הגבעות במפלים ובפלגים. הוא נסחף על פני מרחבים פתוחים ביריעות סמיכות וקלושות לחלופין של מים.

עם חלוף הסערה, נכנעת האדמה העקשנית לזרעים נסתרים מן העין. שטיחונים של פרחים קצרי-גבעול צצים בין האבנים כמו תחרה צבעונית. באוויר יש ריח של חֵמר רטוב וסחופת עלים. ילדים משתכשכים בשלוליות ובמי-אפסיים. קצתם יחפים, האחרים מבוססים בנעליים. ילדונת מטבילה בהם נעלי-סירה בצבע טורקיז. היא מתפוצצת מצחוק ואינה משגיחה בכלבלב הרועד על המדרגה. או בציפור האדומה הרטובה בכלוב שעל הקיר. או בירוק החדש הבהיר שמתפשט במורדות וסופו שיגיע לבית משפחתה, ואשר למראהו תגיד אמהּ "איזה נס", ואביה יגיד "עכשיו יהיו לנו צ'ילי [פלפלון חריף]. עכשיו יהיה לנו תירסים". הוא קונה לה שלגון שהיא מלקקת כשרגליה בנעליים הכחולות הרטובות.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.