פסק דין I אידית' ווֹרטון (1937-1862)

מאז ומתמיד נחשב בעיני ג'ק גיזבֶּרן לגאון זול – ועם זאת לבחור טוב – לכן לא הופתעתי לשמוע כי בשיא תהילתו זנח את הציור, התחתן עם אלמנה עשירה וקבע את מושבו בריביירה הצרפתית (אף שהאמנתי כי יבחר ברומא או בפירנצה).

"בשיא תהילתו" – כך בפי הנשים. יכול אני לשמוע את מרת גידאוֹן תְ'וִוינג – אחרונת היושבות לפניו לציור דיוקנן בשיקגו – מקוננת על ויתור תמוה זה על הכֵּס. "ברור שזה יקפיץ 'עד השמים' את ערך התמונה שלי; אבל זה לא בראש שלי, מר ריקהאם. האבֵדה לאממנות – זה מה שמעסיק אותי". בפיה של גברת גידֵאוֹן תְ'וִוינג התרבתה האות מ' כאילו היא משתקפת בשורה אינסופית של מראות. אבל לא רק גברת תְ'וִוינג ודומותיה ביכו את לכתו. וכי לא עצרה אותי הֶרמִיָה קְרוֹפְט טובת-הטעם מול תמונתו של גיזבֶּרן "רקדניות-ירח" בתצוגה האחרונה בגלריה גרפטון ואמרה בעיניים דומעות: "האם עוד נזכה לחזות בשֶכְּמוֹתוֹ?".

אפילו מבעד לקשת הדמעות של הֶרמִיָה הרגשתי שאני מסוגל להתמודד עם העובדה בקור רוח. ג'ק גיזבֶּרן המסכן! הנשים הן שעשו אותו – יאה כי הן שיבַכּו אותו. בקרב בני-מינו נשמעו פחות הבעות-צער, ומחוג-הציירים עלה בקושי מלמול. צרות-עין מקצועית? אולי. אם כך הוא, כי אז את כבוד האוּמנות גאל קלוד נָטְלי הקטן, שפרסם מכל לב הספד יפה מאוד על ג'ק ב"ברלינגטון" [כתב-עת לאמנות] – מאותם מאמרים ראוותניים, גדושים פרטים טכניים אקראיים, שכבר שמעתי (לא אציין מפי מי) בקשר לאמנות הציור של גיזבֶּרן. היות שהחלטתו של גיזבֶּרן הייתה כנראה בלתי חוזרת, גווע הדיון אט-אט, וכמו שחזתה מרת תְ'ווינג עלה מחירם של ה"גיזבֶּרנים".

רק כעבור שלוש שנים, במהלך שבועות אחדים של בטלה בריביירה הצרפתית, עלתה בי פתאום התהייה מדוע בעצם זנח גיזבֶּרן את הציור. זוהי אכן סוגיה מפתה, הרהרתי ביני לביני. להאשים בכך את אשתו היה קל מדי. מהגברות הנאוות שישבו לפניו נשללה הנחמה להגיד על מרת גיזבֶּרן כי היא ש"דרדרה אותו", כי מרת גיזבֶּרן, במעמדה זה, לא הייתה קיימת עד כשנה בקירוב אחרי שג'ק גיזבֶּרן קיבל את החלטתו. אפשר להניח כי נשא אותה לאישה – אם נביא בחשבון כי אהב חיי נוחות – מפני שלא רצה להמשיך לצייר; אך יהיה קשה להוכיח כי ויתר על הציור מפני שנשא אותה לאישה.

כמובן, אם לא דרדרה אותו מטה, בה-במידה, כטענתה של העלמה קְרוֹפְט, גם לא הצליחה "להנסיק אותו מעלה" – כלומר לא הוליכה אותו חזרה אל כַּן הציור. לתת את המכחול חזרה בידו – היש ייעוד נאה מזה לאשת-איש! אך מרת גיזבֶּרן כנראה הקלה ראש בכך ואני הרגשתי כי יהיה מעניין לגלות מדוע.

החיים הבלתי סדורים בריביירה מוליכים מדרך הטבע להשערות אקדמיות שכאלה; וכשבדרכי למונטה קרלו צדה עיני בין האורנים את מראה גזוזטרות האבן של ג'ק, שמתי את פני לשם ביום המחרת.

מצאתי את הזוג מסבים אל תה-מנחה בצל הדקלים בגינתם, וקבלת הפנים של מרת גיזבֶּרן הייתה כה לבבית עד שבשבועות הבאים תבעתי לי אותה לעתים מזומנות. ולא שהמארחת שלי הייתה "מעניינת"; בנקודה זאת יכולתי להניח כליל את דעתה של העלמה קְרוֹפְט. דווקא מפני שלא הייתה מעניינת – ויסולח לי הניסוח הסותרני  – מצאתיה מעניינת. שהרי ג'ק היה מוקף כל ימיו נשים מעניינות: הן עודדו וטיפחו את אמנותו, והיא גדלה בחממה של הערצתן החנפנית. לכן היה מאלף לעקוב ולראות איך השפיעה על ג'ק "אווירתה המנַוונת של הבינוניות" (כלשון העלמה קְרוֹפְט).

כבר ציינתי כי מרת גיזבֶּרן הייתה עשירה, והיה ברור מיד לעין כי בעלה שואב מעובדה זאת סיפוק מעודן ועם זאת מופלג. כלל הוא, שמי שבזים לכסף הם שמפיקים ממנו את המֵרב; והזלזול האלגנטי שנהג ג'ק בחשבון הבנק השמן של אשתו, בתוספת מראית-עין של גינונים מושלמים, אפשרו לו לתרגם אותו לחפצי אמנות ומותרות. לחיי מותרות, אני חייב להוסיף, הוא נשאר שווה-נפש באופן יחסי, אך פריטי ברונזה מתקופת הרנסאנס ותמונות מן המאה השמונה עשרה נרכשו על ידו בטוב טעם ואבחנה שהצביעו על מקורות כספיים בלתי נדלים.

"הצידוק היחיד של  הכסף הוא להפיץ יופי" הייתה אחת האקסיומות שהפריח כעבור ימים אחדים ליד שולחן-סעודה ערוך לתפארת של כלי כסף וחרסינה משובחת, כששוב הייתי בדרכי חזרה ממונטה קרלו. ומרת גיזבֶּרן, פניה קורנות אליו, הוסיפה כדי להאיר את עיני: "אפשר להתעלף מכמה שג'ק רגיש לכל צורה של יופי".

ג'ק המסכן! תמיד נפל בגורלו שנשים יגידו עליו דברים ממין זה. מה שהרשים אותי עכשיו הוא כי לראשונה הייתה נימת הדברים למורת רוחו. פעמים כה רבות ראיתיו מתבשם על שבחים דומים; האם בכך שבאו מפי בת-זוגו נתקהה טעמם? לא, כי למרבה הפלא היה ברור לעין שהוא מחבב את מרת גיזבֶּרן, מחבב במידה כזאת שאינו משגיח במופרכותה. היה נראה כי הרתיעה אותו המופרכות שלו עצמו – היחס אליו כאל מושא של כיבודים וחנופה.

"יקירתי, מאז שהעפתי ממני את הציור אנשים כבר לא אומרים את הדברים האלה עלי – הם אומרים אותם על ויקטור גרינדל", הייתה כל מחאתו, והוא קם מן השולחן ושם פעמיו אל הגזוזטרא שטופת השמש.

הסתכלתי אחריו, נסער ממילותיו האחרונות. אכן ויקטור גרינדל נהפך והלך ליקיר-הרגע, כמו שג'ק עצמו, אפשר לנסח זאת כך, היה בשעתו יקיר-השעה. על האמן הצעיר אמרו שלמד תורה מפי ידידי ותהיתי אם לא רבב של קנאה היה שורש ויתורו המסתורי של ידידי על הבכורה. אך לא ולא – מפני שרק אחרי הוויתור ההוא, רק אז החלו טרקליניה הוורודים של ניו-יורק להתקשט ב"גרינדלים".

פניתי אל מרת גיזבֶּרן שהשתהתה בחדר-האכילה כדי לכבד בקוביית סוכר את הספּנייל שלה.

"למה באמת הוא זרק מעליו את הציור?" שאלתיה פתאום.

היא זקפה את גבותיה בשמץ של פתיעה מבודחת.

"תראה, הוא כבר לא חייב עכשיו, ואני רוצה שהוא ייהנה מהחיים", אמרה בפשטות.

הסתכלתי סביב בחדר המרווח הספון-לבן ובאגרטלי החרסינה הסיניים המעוטרים שחיקו את גוניהם של וילאות-דמשק החיוורים, ובציורי הפסטל מן המאה השמונה עשרה במסגרותיהם העדינות הדהות.

"גם את התמונות שלו הוא זרק? בכל הבית לא ראיתי אפילו אחת".

דוק של איפוק הצל את פניה הגלויות של מרת גיזבֶּרן. "זאת הצניעות המגוחכת שלו, תאמין לי. הוא אומר שהן לא מתאימות לנו. הוא שלח מפה את כולן חוץ מאחת – הדיוקן שלי – ואותו אני מחויבת להחזיק למעלה".

הצניעות המגוחכת שלו – הצניעות של ג'ק בנוגע לתמונותיו? סקרנותי הלכה וגדלה כמו ענף של אפוּן-הפֶּלא. "אני ממש חייב לראות את הדיוקן שלך", דיברתי על לבה של המארחת שלי.

היא הציצה החוצה כמעט בגנבה בכיוון הגזוזטרא, אל בעלה שנח שם בכיסא עם גגון. הוא הצית לו סיגר ומשך את ראשו של כלב-הציד הרוסי אל בין ברכיו.

"טוב, בוא כל זמן שהוא לא מסתכל", אמרה בצחוק שניסה לכסות על עצבנותה; ואני הלכתי בעקבותיה בין קיסרי השיש בפרוזדור ובמעלה המדרגות הרחבות. בכל מישורת ניצבו נימפות מטרה-קוטה בין פרחים.

בפינה האפלולית ביותר בחד השינה שלה, בין שפעת חפצים ענוגים מובחרים, היה תלוי אחד הציורים האוֹבַליים המוכרים, במסגרת-הפרחים הבלתי נמנעת. די היה במתווה המסגרת להעלות בזיכרון את עברו של גיזבֶּרן לפרטיו!

מרת גיזבֶּרן הסיטה את וילאות החלון, הזיזה הצדה עציץ מלא אזלאות ורודות, הדפה כורסא ממקומה ואמרה: "אם תעמוד כאן, תוכל איכשהו לראות אותו. קודם שמתי אותו על מדף-האח, אך ג'ק לא הסכים להשאיר אותו שם".

כן – יכולתי לראותו בקושי. הדיוקן הראשון של ג'ק שנאלצתי לאמץ את עיני כדי לראותו. על פי רוב הם הוצבו במקום-הכבוד, למשל על הקיר המרכזי בטרקלין צהוב-בהיר או ורוד-עתיק, או על כן-ציור גדול במיוחד שמיקומו לכד את האור מבעד לווילאות מרוקמים בדגמים ונציאניים עתיקים. המיקום הצנוע יותר החמיא בהרבה לתמונה. ועם זאת, ככל שהסכנתי לאור העמום, התבלטו והלכו התכונות האופייניות – ההיסוסים בְּמסווה של העזה, התחבולות הלולייניות שבאמצעותן, במיומנות לא-מבוטלת, עלה בידו להסיח את הדעת מהעניין האמיתי של התמונה אל פרט יפה זה או אחר שאיננו ממין העניין. מרת גיזבֶּרן, שסיפקה משטח נויטרלי לעבוד עליו ובכך יצרה ממילא את הרקע לציור דיוקנה, התמסרה בכל כוחה ומאודה לתצוגתה של הווירטואוזיות הכוזבת הזאת. התמונה הייתה אחת מ"החזקות" שלו, כַּלשון הנקוטה בפי מעריציו, והציגה ניפוח של שרירים, דחיסה של ורידים, מאמצי שיווי משקל, פישוק ומתיחה מאומצת – ממין המאמצים המעושים של ליצן-קרקסים להניף נוצה. בקצרה, הציור התיישב מכל בחינה עם דרישתה של אישה יפה שיציירו אותה "חזקה", מפני שנמאס לה שמציירים אותה "מתוקה", אך מבלי לחסר מאומה ממתיקותה.

"זאת התמונה האחרונה שלו", אמרה מרת גיזבֶּרן בגאווה נסלחת. "אחת לפני האחרונה", תיקנה את דבריה – "אך השנייה לא נחשבת, כי הוא השמיד אותה".

"השמיד אותה?" כבר עמדתי להתחקות אחר הרמז הזה והנה שמעתי קול צעדים וראיתי את ג'ק עצמו בפתח החדר. למראה עמידתו שם, ידיו בכיסי מעיל הוולווטין, גלי שערו החום המקליש מוחלקים אחורנית ממצחו הלבן, לחייו הכחושות השזופות חרוצות חיוך שהזקיף את קצות שפמו הבוטח – חשתי עד כמה מקננת בו אותה התכונה שקיננה בתמונותיו והיא היכולת להיראות יותר פיקח ממה שהיה באמת.

אשתו שילחה בו מבט של גינוי, אך עיניו חלפו על פניה אל עבר הדיוקן.

"מר ריקהאם רצה לראות אותו", פתחה, לכאורה היא מבקשת לה תירוץ. הוא משך בכתפיו. החיוך לא סר מפניו.

"טוב, ריקהאם כבר גילה מזמן מי אני", אמר בקלילות ושילב את זרועו בזרועי: "בוא ותראה את יתר הבית".

הוא הראה לי אותו בגאווה נאיבית של תושבי פרברים: את חדרי האמבט, את צינורות הדיבור [כמין טלפון למרחקים קצרים], את חדרי-הארונות, את מגהצי-המכנסיים – כל הפישוטים המורכבים של משק ביתו של מיליונר. וכל אימת שהשתאותי גמלה לו כמצופה, אמר תוך שהוא זוקר מעט את חזהו: "כן, אני באמת לא מסוגל להבין איך אנשים מסתדרים בלי זה".

ובכן – זה בדיוק הסוף שהיה אפשר לחזות לו. אך כל אותה העת, ולמרות הכול, כמו למרות מה שהיו בעבר הוא ותמונותיו, הוא היה כל כך נאה, כל כך מקסים, כל כך כובש-לב שרציתָ להטיח בו: "תפסיק להיות מרוצה מחיי הנוחות שלך!" כמו שפעם השתוקקת לומר: "תפסיק להיות מרוצה מהאמנות שלך!".

עוד לא יצאו המילים מפי, נבלמה הדיאגנוזה שלי מכיוון בלתי צפוי.

"זאת המאורה הפרטית שלי", אמר והוליך אותי אל חדר חשוך חסר-תואר בקצהו של מראה-נוף פרחוני. החדר היה מרובע, חום וגלדני: לא "פעלולים", לא קישוטי-סרק, לא חזות ייצוגית לקראת תצלום בשבועון מצויר, ויותר מכול – שום סימן לכך ששימש פעם סטודיו של אמן.

כל זה שכנע אותי לגמרי במוחלטות פרישתו של ג'ק מחייו הישנים.

"הפסקת לגמרי לטבול מכחול בצבע?" שאלתי בעוד עיני בולשות סביב אחר עקבותיה של פעילות כזאת.

"לגמרי",אמר בקצרה.

"ומה בנוגע לצבעי מים – או תחריט?".

מבטו הבוטח הצטעף ולחייו החווירו תחת השיזוף הנאה.

"אפילו לא חושב על זה, בחורי היקר – כאילו בחיים לא נגעתי במכחול".

נימת דיבורו הראתה לי חד וחלק כי אינו חושב אלא על זה.

פניתי הצדה, מטבע הדברים נבוך מהגילוי הבלתי צפוי; וכשהסתובבתי נפלו עיני על תמונה קטנה מעל כרכוב-האח, החפץ היחיד שהפר את ציפוי האלון חסר-התואר של החדר.

"שכה אחיה!" אמרתי.

זה היה רישום של חמור, חמור זקן עייף, עומד בגשם לרגלי חומה.

"שכה אחיה – תמונה של סְטרָאוּד!" הצטעקתי.

ג'ק שתק, אבל חשתי אותו קרוב מאחורי, מתנשם מהר מן הרגיל.

"פלא פלאים! רק שנים עשר קווים – אבל יחיה לנצח-נצחים. בר-מזל שכמוך, מאיפה השגת אותו?".

הוא ענה לאט: "מרת סְטרָאוּד נתנה לי אותו".

"אה, לא ידעתי שאתה מכיר אותם בכלל. הוא היה כזה נזיר מושבע".

"אני לא… עד אחרי ש… היא הזמינה אותי לצייר אותו אחרי שהוא מת".

"אחרי שהוא מת? אותך?".

כנראה הפרזתי במידת התימהון שהתמלטה מפתיעתי, שכן הוא השיב בצחוק של זלזול: "כן, היא מטומטמת גדולה, מרת סְטרָאוּד הזאת. כל מה שהיה לה בראש הוא שיצייר אותו צייר אופנתי – אוי, סְטרָאוּד המסכן! היא חשבה שזאת הדרך הבטוחה ביותר להכריז על גדולתו, לכפות אותה על ציבור קשה-תפיסה. ובאותה תקופה הייתי אני הצייר הכי אופנתי".

"אוי, סְטרָאוּד המסכן, כמו שאמרת. ככה היו החיים שלו?".

"ככה היו החיים שלו. היא האמינה בו, היא התבשמה בתהילתו, או כך לפחות חשבה. אבל היה קשה לה לשאת שלא הוזמנה לכל הטרקלינים. היה קשה לה לשאת שבאירועי הפתיחה לא היה צורך להידחק כדי לראות את תמונותיו. אישה מסכנה! היא רק חתיכה אחת שמגששת אל חתיכות אחרות. סְטרָאוּד הוא השלם היחיד שהכרתי מעודי".

"שהכרת מעודך? אבל כרגע אמרת…".

חיוך מוזר האיר את עיניו של גיזבֶּרן.

"הכרתי אותו, והוא הכיר אותי – רק שזה קרה אחרי שהוא מת".

בו-במקום הנמכתי את קולי. "כששלחה לקרוא לך?".

"כן – אטומה לגמרי לאירוניה שבדבר. היא רצתה לתבוע את עלבונו – ובאמצעותי!".

הוא שב וצחק והטיל ראשו לאחור כדי לראות את הרישום של החמור למעלה. "היו ימים שלא יכולתי להביט בדבר הזה, לראות אותו פנים אל פנים. אבל הכרחתי את עצמי לשים אותו שם, והנה הוא ריפא אותי – ריפא אותי. זאת הסיבה שאני לא טובל יותר מכחול בצבע, ריקהאם יקירי; במילים אחרות – סְטרָאוּד הוא הסיבה".

לראשונה התחלפה סקרנותי העקרה בתשוקת-אמת להבין אותו טוב יותר.

"הייתי רוצה שתספר לי איך זה קרה", אמרתי.

עומד היה ועיניו נשואות אל הרישום בעוד אצבעותיו מסחררות סיגריה ששכח להצית. פתאום פנה לעברי.

"אני בהחלט מעוניין לספר לך, כי תמיד חשדתי שאתה מתעב את יצירתי".

החוויתי תנועת ביטול, והוא שלל אותה במשיכת כתפיים משועשעת.

"בכלל לא היה אכפת לי כשעוד האמנתי בעצמי, וכעת זוהי עוד חוליה מקשרת בינינו".

הוא הצטחק, בלי מרירות, והדף קדימה את אחת הכורסאות העמוקות. "הנה, תתרווח לך, והנה הסיגרים שאתה אוהב". הוא הניח אותן ליד מרפקי והמשיך למדוד את החדר מקצה אל קצה, עוצר מדי פעם מתחת לתמונה.

"איך זה קרה? אני יכול לספר לך בחמש דקות – וזה לא לקח הרבה יותר… אני נזכר עכשיו כמה הופתעתי ונהניתי לקבל את הזמנתה של מרת סְטרָאוּד. כמובן, עמוק פנימה הרגשתי תמיד שאין אף אחד שידמה לו, אלא שנסחפתי עם הזרם, חזרתי כמו תוכיּ על הקלישאות שאמרו עליו, עד שכמעט האמנתי בעצמי שהוא כישלון, אחד מאלה שנותרו מאחור. והוא נותר מאחור כי הוא התכוון להישאר! כי היתר הניחו לעצמם להיסחף או לשקוע, אבל הוא היה גבוה מעל הזרם – עומד לנצח-נצחים, כמו שאמרת.

"עשיתי דרכי אל הבית בהלך רוח מתועב במיוחד. יסלח לי האל, אך ריגש אותי הפאתוס בכך שמפעל חייו הכושל של סְטרָאוּד המסכן יוכתר בתהילה מעצם העובדה שאצייר את האיש. ברור שלא התכוונתי לקבל שכר; זה מה שאמרתי למרת סְטרָאוּד כשהתחילה לגמגם משהו על כך שאין לה כסף. אני זוכר שפלטתי איזה משפט מופלא כי 'לכבוד הוא לי'  – או, הייתי נהדר, ריקהאם יקירי! עשיתי 'פֹּוזוֹת' כמו אחד שיושב לציור דיוקן.

"ואז לקחו והשאירו אותי לבד אתו. את חפצי שלחתי מראש ונותר לי להעמיד את כן-הציור ולגשת למלאכה. הוא היה מת רק עשרים וארבע שעות, הוא נפטר פתאום, מהתקף לב, כך שלא ניכרו בו סימנים מקדימים של קלקול. פניו היו בהירות וללא פגם. כבר פגשתי אותו פעם-פעמיים לפני שנים, ואז עשה עלי רושם של אדם משמים וחסר-חשיבות. עכשיו ראיתי עליו כי הוא משכמו ומעלה.

"בהתחלה שמחתי, רק מתוך סיפוק אסתטי: שמחתי שיש לי עסק עם 'נושא-ציור' שכזה. כעבור זמן, דמיונו המוזר לאיש חי וקיים השפיע עלי באופן משונה: בעת שהתוויתי את צורת הראש, היה נדמה לי שהוא עוקב אחר תנועות ידי. אחרי ההרגשה צצה מחשבה: אם הוא בולש אחרי, מה הוא עתיד להגיד על צורת העבודה שלי? משיחות המכחול שלי התחילו להתפרע קצת, הרגשתי עצבנות וחוסר ביטחון.

"רגע אחד, כשהרמתי את עיני, היה נדמה לי שאני רואה חיוך מסותר מאחורי זקנו הסבוך המאפיר, כאילו יש לו סוד והוא משתעשע בשמירתו מפני. זה הכעיס אותי כפליים. סוד? לי יש סוד ששווה פי עשרים. התזתי בפראות על הבד וניסיתי כמה מתחבולותי המזהירות. אבל הן הכזיבו, התפוררו. ראיתי כי הוא אינו עוקב אחר הקטעים הראוותניים… לא הצלחתי להסיח את תשומת לבו; הוא פשוט לא הסיר את עיניו מהפסאז'ים הקשים בתווך; אלה שתמיד התחמקתי מהם, או כיסיתי עליהם… בשכבת צבע. איך הוא הצליח להסיר מעלי את המסווה!

"שוב הסתכלתי למעלה ועיני נפלו על הרישום של החמור, תלוי על הקיר ליד מיטתו. אשתו אמרה לי אחר כך כי זה היה הדבר האחרון שצייר – סתם רישום ביד רועדת בזמן שהחלים בדבונשיר מהתקף לב קודם. סתם רישום! אבל אחד שמתעד את כל ההיסטוריה שלו. בכל קו וקו היו שנים של התמדה סבלנית לגלגנית. אדם ששחה עם הזרם לא יכול היה לרכוש לו את תנועת החתירה [stroke – גם משיחת מכחול] האדירה הזאת במעלֶה.

"חזרתי אל המלאכה והמשכתי לגשש ולבוסס. ואז הצצתי שוב בחמור. ראיתי כי בעת שהניח את הקו הראשון כבר ידע סְטרָאוּד מה תהיה התוצאה הסופית. הוא תבע לרשותו את נושא הציור, ספג אותו פנימה וצָר אותו מחדש. האם קרה לי אי-פעם שעשיתי כמוהו? תמונותי לא נולדו ממני – אני רק אימצתי אותן…

"לכל הרוחות, ריקהאם, עם הפנים האלה שבולשות אחרי לא יכולתי להוציא ממני משיחת-מכחול נוספת. האמת הפשוטה היא שלא ידעתי איפה להניח אותה – בעצם אף פעם לא ידעתי. אלא שעבור הלקוחות שלי והציבור, התזת צבע ראוותנית הצליחה להסתיר את העובדה הזאת – פשוט השפרצתי להם צבע בפנים. אלא שצבע היה בדיוק המדיום שהעיניים המתות ההן יכלו לראות דרכו; לראות ישר אל תוך היסודות המתנדנדים שמתחת. אתה בטח יודע איך זה, שכאשר מדברים שפה זרה, אפילו בשטף, אומרים חצי מהזמן לא מה שרוצים להגיד אלא מה שמסוגלים? אז ככה בדיוק ציירתי. והוא, בזמן שהוא שכב שם ועקב אחרי, מה שקראתי לו 'הטכניקה' שלי התמוטט כמו בית קלפים. אתה מבין, הוא לא לעג לי, סְטרָאוּד המסכן, הוא פשוט שכב שם בשקט והסתכל, ומשפתיו, מתחת לזקן האפור, היה נדמה לי שאני שומע את השאלה: 'אתה בטוח שאתה יודע לאן פניך מועדות?'.

"אילו יכולתי לצייר את הפנים האלה עם השאלה עליהן – זה היה מעשה גדול. מעשה גדול עוד יותר היה להודות שאינני מסוגל – והחסד הזה הוענק לי. אבל אותו רגע, ריקהאם, לא היה דבר בעולם שלא הייתי נותן כדי לראות את סְטרָאוּד חי לנגדי ולשמוע אותו אומר: 'עדיין לא מאוחר מדי. אני אראה לך איך'.

"אך היה מאוחר מדי; היה מאוחר מדי גם לוּ היה בחיים. ארזתי את חפצי, ירדתי למטה וסיפרתי למרת סְטרָאוּד. כמובן, לא אמרתי לה באלה המילים – זה היה נשגב מבינתה. אמרתי שאינני יכול לצייר אותו כי אני נרגש מדי. זה דווקא מצא חן בעיניה – היא כזאת רומנטית! זה גם מה שהניע אותה לתת לי את החמור. אבל הרגיז אותה מאוד שלא קיבלה את הדיוקן – היא כל כך רצתה ש'יעשה' אותו מישהו אופנתי! בהתחלה חששתי שלא תיתן לי ללכת, ועל סף אבדן עצות הצעתי לה את גרינדל. כן, אני הוא שנתתי לגרינדל את הדחיפה הראשונה. אמרתי למרת סְטרָאוּד כי הוא הכוכב העולה, והיא סיפרה למישהו, וככה זה הפך לעובדה. וגרינדל צייר את סְטרָאוּד בלי שמץ היסוס; והיא תלתה את התמונה בין אלה של בעלה…".

גיזבֶּרן הטיל עצמו על הכורסא שבצד כורסתי השעין את ראשו אחורנית, שילב ותחב את זרועותיו מתחת לראשו ותלה את מבטו בתמונה שמעל לכרכוב האח.

"אני נהנה לדמיין שסְטרָאוּד עצמו היה נותן לי את התמונה אם היה מסוגל להגיד מה שחשב אותו יום".

וכמענה לשאלה ששאלתי כמעט מבלי משים – – "…להתחיל שוב?" הזדעק לעומתי, "בזמן שהדבר היחיד שמקרב אותי איכשהו אל האיש הזה הוא שהיה לי שכל להפסיק?".

הוא קם והניח יד על שכמי בעודו צוחק. "רק שהאירוניה היא שאני עדיין מצייר, באמצעותו של גרינדל! סטראודים יש במשׂוּרה, התרחשות חד- פעמית, אבל אמנות מהסוג שלנו אי-אפשר להכחיד".

2 תגובות בנושא “פסק דין I אידית' ווֹרטון (1937-1862)”

  1. סיפור מהמם. נוגע נגיעה אמתית ומאד מעניינת תוך מורכבת מדהימה באמנות, יצירתיות, אותנטיות. אהבתי מאד את האווירה שיצרה המספרת בכל שלבי הסיפור המורכב הזה.
    מודה עד מאד למתרגמת, שירה לנו ולי את הזכות להינות פעם נוספת מפרי יצירתה.

  2. במחשבה נוספת על הסיפור המורכב הזה
    למרות שהכותבת היא אשה, יש בו צד לא מבוטל של סקסיזם גברי. אך נראה שאין בכך כל פלא, בהתחשב ברוח התקופה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *