פרווה I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

"את נראית מודאגת, יקירתי," אמרה אלינור.

"אני מודאגת," הודתה סוזן; "לא בדיוק מודאגת, אבל חוששת. את מבינה, יום ההולדת שלי חל בשבוע הבא – "

"בת-מזל שכמוך," קטעה אותה אלינור, "שלי רק בסוף מרס."

"תקשיבי, בֶּרְטרָם נייט הזקן מגיע עכשיו לאנגליה מארגנטינה. הוא מין דודן רחוק של אמא שלי, ועשיר כל כך  שדאגנו תמיד שהקשר הזה לא ייעלם ככה סתם. גם אם לא פוגשים אותו או שומעים ממנו במשך שנים, הוא נשאר הדודן בֶּרְטרָם כשהוא בכל זאת מופיע. לא שהייתה לנו פעם תועלת ממשית ממנו, אבל אתמול צץ נושא היום הולדת שלי והוא ביקש שאודיע לו איזה מתנה אני רוצה."

"עכשיו אני מבינה את החששות," זרקה לה אלינור.

"חוק ולא יעבור הוא," אמרה סוזן, "שאדם שמעמתים אותו עם בעיה כמו זאת – כל הרעיונות פורחים לו מהראש; לכאורה לא מקננת בו שום תשוקה. אני, לעומת זאת, מאוד מתלהבת מפסלון של חרסינת-דרזדן שראיתי איפשהו בקנסינגטון; שלושים ושישה שילינג [שילינג – כ-12 פני בראשית המאה ה-20], לא בדיוק לפי כיסי. כמעט תיארתי את הפסלון לבֶּרְטרָם ונתתי לו את הכתובת של החנות, והנה הבזיק פתאום במוחי כי שלושים ושישה שילינג הם סכום בלתי-יאה עד גיחוך למתנת יום הולדת מאת אדם עתיר-נכסים כמוהו. להוציא שלושים ושישה פאונד זה בשבילו כמו לקנות צרור סיגליות בשבילך או בשבילי. אני לא רוצה להיות חמדנית, כמובן, אבל אני לא אחת שמבזבזת."

"השאלה היא," אמרה אלינור, "מה הוא חושב על מתן מתנות. כמה מהאנשים הכי עשירים הם צרי-מוחין להפליא בנושא הזה. כשאנשים מתעשרים בהדרגה, הדרישות שלהם ורמת-החיים גדלות באותו השיעור, ואילו יצר מתן המתנות נשאר בלתי מפותח כמו בשנותיהם הקודמות. משהו צעקני ולא יקר מדי שראו בחנות הוא בעיניהם המתנה האידאלית. לכן אפילו חנויות די טובות גודשות את הדלפקים וחלונות הראווה בחפצים ששווים ארבעה שילינגים בערך ושנראים כאילו הם שווים שישה או שבעה. מתמחרים אותם בעשרה שילינג ורשום עליהם 'מתנות העונה'."

"אני יודעת," אמרה סוזן. "לכן מאוד מסוכן להיות מעורפלת כשאת נותנת הנחיות בקשר למתנה שהיית רוצה. אם אגיד לו 'אני נוסעת לדאבוֹס החורף, אז כל דבר בכיוון יתקבל בברכה', הוא עשוי לתת לי תיק-תשפורת עם  פרזולים מוזהבים, אך מצד שני הוא גם עלול לתת לי מדריך-בּדקר של שווייץ או 'סקי בלי דמעות', או משהו מהסוג הזה."

"גם יש סיכוי שהוא יגיד 'היא תלך להמון מסיבות ריקודים, אז מניפה בטח תשרת אותה כמו שצריך'."

"כן, ולי יש מיליון מניפות, אז את מבינה מאיפה באים החששות והסכנה. כעת, אם יש משהו שדחוף לי באמת זה פרוות. פשוט אין לי אף פרווה. וסיפרו לי שדאבוס מלאה רוסיות, והן בטוח ילבשו פרוות צובל הכי מקסימות ודברים כאלה. להסתובב בין נשים שחנוקות בפרוות, כשלי עצמי אין אפילו אחת, גורם לי לרצות להפר את כל עשרת הדיברות."

"אם פרווה זה מה שמתחשק לך," אמרה אלינור, "תצטרכי לפקח בעצמך על הבחירה.  את לא יכולה להיות בטוחה שהדודן שלך יודע את ההבדל בין שועל-כסף וסנאי רגיל."

"אצל 'גוֹלַיית' את מָסטוֹדוֹן' יש צווארונים מהממים מפרוות שועל-כסף," אמרה סוזן באנחה; "הלוואי שיכולתי  לפתות את בֶּרְטרָם להיכנס לבית-המסחר שלהם ולשוטט במחלקת הפרוות."

"הוא גר איפשהו לא רחוק משם, נכון?" אמרה אלינור. "את יודעת מה ההרגלים שלו? כל יום הוא יוצא לטייל בזמן קבוע?"

"בדרך כלל הוא הולך למועדון שלו בשלוש, אם מזג האוויר נוח. ואז הוא עובר ישר על פני 'גוליית' את מסטודון'."

"בואי נפגוש אותו שתינו מחר במקרה בפינת הרחוב," אמרה אלינור; "נוכל להתלוות אליו קצת, ואולי יתמזל לנו המזל לכוון אותו אל תוך החנות. תוכלי להגיד שאת רוצה לקנות רשת-לשער או משהו כזה. כשנהיה ממש בפנים אני יכולה להגיד: 'אשמח אם תגידי לי מה היית רוצה ליום ההולדת'. ואז הכול יהיה בהישג יד: הדודן העשיר, מחלקת הפרוות, ונושא השיחה של מתנות יום הולדת."

"רעיון אדיר," אמרה סוזן; "את באמת משהו. בואי אלי מחר בעשרים לשלוש; שלא תאחרי, חייבים לשים לו מארב על הדקה."

למחרת אחר הצהריים, דקות אחדות לפני שלוש, פסעו ציידות-הפרווה בזהירות אל פינת הרחוב שנבחרה. לא הרחק מהן התנוסס בית-המידות רב-המוניטין "גוֹלַיית' את מָסטוֹדוֹן". אחר הצהריים היה נוח ושטוף-אור, בדיוק מזג-האוויר לפתות בו ג'נטלמן שבע-ימים לתרגולת צנועה של טיול רגלי נינוח.

"תקשיבי, יקירתי, אני מבקשת שתעשי משהו בשבילי הערב," אמרה אלינור לבת-לווייתה; "פשוט תקפצי הנה אחרי ארוחת-ערב באיזשהו תירוץ, ותישארי להשתתף בתור יד רביעית בברידג' עם אדלה והדודות. אחרת אני אצטרך לשחק, והארי סקאריסבְּרוּק עומד להיכנס לכאן באופן לא צפוי בתשע ורבע, ואני מעוניינת במיוחד להיות חופשייה לשוחח אתו בזמן שהאחרות משחקות."

"מצטערת, יקירתי, לא ילך," אמרה סוזן; "ברידג' רגיל בשלושה פני עבור מאה נקודות עם שחקניות איטיות להחריד כמו הדודות שלך, משעמם אותי עד מוות. אני כמעט נרדמת."

"אבל אני מחפשת במיוחד הזדמנות לשוחח עם הארי," הפצירה בה אלינור ובעיניה ניצת זיק של כעס.

"מצטערת, כל דבר אחר, לא זה," אמרה סוזן בעליצות; קורבנות של ידידות נחשבו מאוד בעיניה כל עוד לא נתבקשה היא עצמה להקריב.

אלינור לא הוסיפה מטוב ועד רע בנושא, אך זוויות פיה השתפלו.

"הנה האיש שלנו!" הצטעקה סוזן פתאום; "תזדרזי!"

מר בֶּרְטרָם נייט בירך את דודניתו ואת חברתה בחביבות כנה, ונענה בחפץ לב להזמנה לתור את המרכז המסחרי הסואן שעמד בקרבת-מקום מפתָה. דלתות הזכוכית נפתחו בתנופה והשלישייה צללה באומץ אל תוך ההמון הנדחף של צרכנים ושל משוטטים סתם.

"תמיד כל כך מלא פה?" שאל בֶּרְטרָם את אלינור.

"פחות או יותר, ומכירות הסתיו בדיוק התחילו," ענתה.

סוזן, שקודה לנווט את דודנה אל מחלקת הפרוות, מחוז חפצה, הקדימה על פי רוב את האחרים בכמה צעדים, חוזרת מדי פעם על עקבותיה אליהם אם קרה והשתהו רגע ליד דלפק מושך-את-העין. בדאגנותה העצבנית דמתה לעורב שמעודד את גוזליו בהתנסותם הראשונה בטיסה.

"לסוזן יש יום הולדת ביום רביעי הבא," גילתה אלינור את אוזנו של בֶּרְטרָם נייט, ברגע שבו הניחה אותם סוזן מאחוריה מרחק רב במיוחד; "יום ההולדת שלי חל יום אחד קודם, אז שתינו מחפשות משהו לתת זו לזו במתנה."

"אה," אמר בֶּרְטרָם. "אז אולי תוכלי לייעץ בדיוק בנושא הזה. אני רוצה לתת משהו לסוזן, ואין לי שמץ מושג מה הייתה רוצה."

"עם סוזן יש לנו בעיה," אמרה אלינור. "עושה רושם שיש לה כל מה שאפשר להעלות בדעת, בת-מזל שכמוה. מניפה זה פריט שימושי תמיד; סוזן עומדת להשתתף בהמון נשפי ריקודים בדאבוס החורף. כן, אני חושבת שמניפה תשמח אותה יותר מכל דבר אחר. אחרי ימי ההולדת שלנו, אנחנו רגילות שתינו לבחון כל אחת את אוסף המתנות של השנייה, ותמיד אני מרגישה כזאת עליבות. היא מקבלת דברים כל כך יפים ולי אין אף פעם משהו ששווה להראות. תבין, אף אחד מהקרובים שלי או מהאנשים שנותנים לי מתנות אינו בעל-אמצעים, ולכן אני לא יכולה לצפות מהם שיעשו משהו חוץ מאשר לציין את יום הולדתי בחפץ לא-נחשב. לפני שנתיים הבטיח לי דוד מצד אמי שזכה בירושה קטנה רדיד מפרוות שועל-כסף. קשה לתאר כמה התרגשתי, איך דמיינתי לי את עצמי מתגאה בו לפני כל ידידי ואויבי. והנה בדיוק באותו זמן נפטרה אשתו, ומובן שלא יכולתי לצפות מהאיש המסכן לחשוב על מתנות יום הולדת בזמן כזה. מאז הוא חי בחו"ל ואני לא זכיתי לקבל את הפרווה שלי. תדע לך שעד היום אני בקושי מסוגלת להביט בפרוות שועל-כסף בחלון-ראווה או כרוכה סביב צוואר של מישהי בלי להרגיש שעוד רגע אני פורצת בבכי. אני מתארת לעצמי שאם היה לי סיכוי לקבל פעם פרווה לא הייתי מרגישה ככה. תסתכל, הנה דוכן המניפות משמאל; אתה יכול בקלות להתחמק בתוך הקהל. תקנה לה את הכי יפה שאתה מוצא – היא בחורה כזאת נחמדה."

"האלו, חשבתי שהלכתם לי לאיבוד," אמרה סוזן עושה דרכה אליהם מבעד לגוש של צרכנים. "איפה בֶּרְטרָם?"

"התנתקתי ממנו מזמן. חשבתי שהוא מקדימה יחד אתך," אמרה אלינור. "לא נוכל למצוא אותו  בדוחק הזה."

מה שנסתבר כאמת לאמיתה.

"כל הטרחה והתכנונים שלנו הם ברכה לבטלה," אמרה סוזן בפנים נפולות בעודן מפלסות את דרכן בלי הצלחה בחצי תריסר מחלקות.

"אני לא מבינה מדוע לא תפסת והחזקת אותו בזרוע," אמרה אלינור.

"הייתי נוהגת כך לוא היכרתי אותו זמן רב יותר, אבל רק עכשיו הוצגתי בפניו. כמעט ארבע ומוטב שנלך לאכול משהו."

כעבור כמה ימים טלפנה סוזן לאלינור.

"רוב תודות על המסגרת לתצלום. זה בדיוק מה שרציתי. מאוד יפה מצדך. ועכשיו, תשמעי מה נייט ההוא נתן לי. בדיוק מה שאמרת שהוא ייתן – מניפה מחורבנת. אה? כן, בהחלט מסוג טוב, אבל…"

"את חייבת לבוא לראות מה הוא נתן לי," נשמע קולה של אלינור.

"לך? למה שהוא ייתן לך משהו?"

"הדודן שלך הוא כנראה אחד העשירים הנדירים האלה שנהנים לתת מתנות משובחות," הייתה התשובה.

"באמת שאלתי את עצמי למה הוא טרח כל כך לברר את הכתובת שלה," הפטירה סוזן בינה לבינה בעת שהניחה מידה את האפרכסת.

ענן העיב עתה על הידידות בין שתי הצעירות. במה שנוגע לאלינור היה הענן מצופה בטנה של פרוות-שועל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *