קורבן קטן תמורת אושר כביר I גָ'אי צָ'קראבּארטי

בעת שחיכה במרפסת, הביט נִיקִיל אל הרחוב באוּמנֵי המקראמה הקולעים דגמים פרחוניים, במוכרי רום הגוררים שקי קרח ובכתבנים הקשישים, שנראו לו קשישים מאז שהיה ילד, מקישים את אותיות הסיום של עבודת יומם. לידו במרפסת היה המשרת שלו, קאנוּּ, עסוק בתלישת השער שצימח מאוזניו.

"תבדוק מסביב אם בּאבּוּ [אדון בהינדית] מגיע," צעק נִיקִיל אל קאנוּ. "אני הולך להשגיח על התה."

קאנוּּ היה כל-כך זקן שלא שמע טוב ולא ראה טוב, אבל עדיין קיבל עליו בהתלהבות כל משימה שהיא.

התה היה מוכן וגם דברי-המתיקה, ערוכים בצורת קונוס – בתחתית תלוליות של פיסטוקים, במרכז  מקלונים של שקדים שנִיקִיל גלגל במו ידיו, ולמעלה בקצה שלושה פֵּרות ליצ'י מן הגינה, תלויים על בלימה, שדי היה בתנועה-שוגג אחת לשבש את הגאומטריה הטעימה שלהם.

בשובו למרפסת ראה נִיקִיל את שארמָה פוסע במעלה הרחוב המרוצף, שערו המשוח נוצץ באור שלהי אחר-הצהריים. הכתבנים בירכו אותו בשורת-שיר מתוך סרט בוליבודי – לסת-המתאגרפים של שארמָה ועיניו החמודות הזכירו לכתבנים כוכב-קולנוע עולה – ושארמָה נד בראשו וצחק.

קאנוּּ דידה מטה לקדם את פניו ואילו נִיקִיל חיכה בסלון בעת שהשניים עלו במדרגות.

"מה החגיגה?" אמר שארמָה, מודד בעיניו את ערמת מיני-התרגימה בחיוך נערי.

נִיקִיל סירב לענות. הוא הניח לשארמָה להשביע את תאבונו, עוקב בסיפוק אחר אצבעותיו שהתכסו ציפוי-דבש מן התִקרובת.

אחר-כך, כשנחו על הספה – מגולפת ביד וקשישה יותר מרוח-הרפאים של אמו – נשם נִיקִיל עמוקות כדי להשקיט את לבו. הוא חשש שהמילים ייבלעו בחזהו, אלא שכבר ימים שהוא מתכנן לספר לשארמָה, ועתה לא היה מנוס מכך. עד שיָרד הערב, כבר כָּבַד האוויר בין שניהם במתיקותה של הסודיות, אלא שלסודיות פתיל קצר.

"בחור יקר ויפה שלי," אמר. "הייתי רוצה שתגדל אהבתנו."

שארמָה זקף את גביניו, ששרטוטם עבה והם כמעט נמזגים זה בזה. מי ייטיב משארמָה לרדת לחקרי לבו של נִיקִיל? מי אם לא שארמָה יאמוד את הדברים בקור רוח?

"אני משתוקק לעשות אתךָ ילד."

באור-היום הדועך התקשה נִיקִיל לקרוא את הבעתו של שארמָה. לכן חזר על דבריו. אצבעותיו רעדו, ובכל זאת הוא נטל את ידו של שארמָה, ולחץ בה.

"שמעתי אותך כבר קודם," אמר שארמָה.

רוח קרירה נדירה האיצה בנִיקִיל לסגור את מאוורר-התקרה, וכעת יכול היה לשמוע את מוכרי הרום ברחוב הוגים את המחירים באוּרדוּ מסולסלת.

הוא נגע בפניו של שארמָה, התחקה באצבעו אחר קו-הלסת שלו, עדיין אינו יודע בוודאות איך קיבל מאהבו את החדשות. ואכן, שארמָה היה עדיין שקוע במחשבות – מגבש את  דעותיו, סבר נִיקִיל, בקצב צעידתן של הפרות ברחוב.

נִיקִיל האריך רוח אל מול השתיקה ככל שעלה בידו. "תשמע," אמר לבסוף, "הארץ משתנה."

"תינוק ששני גברים מחליפים לו חיתולים," אמר שארמָה. "הארץ שלך משתנה יותר מהר מהארץ שלי. מה בקשר לילדים מקֶרָלָה [רומז להתעללות מינית בילדים במדינת קֶרָלָה שבהודו]?"

נפוצו ידיעות על מורה ופקיד דואר שעשו חיים בסתר. בבגדים שלא-לפי-האופנה ופרצופי-תינוק הם נראו משעממים מדי לחדשות. כמה חודשים קודם התיזו בני המקום חומצה על פניהם. אפילו בתצלומי שחור-לבן היה אפשר להבחין בצלקות בלסת, באף, בחלק גדול של הלחיים. עשר שנים מאז שאדם נחת על הירח, ובכל זאת.

"אנחנו לא ילדים מקֶרָלָה. אנחנו מוגנים."

אין תחבולה טובה יותר מרעיה בבית, טען נִיקִיל לפני כשנה, ובסוף הסכים שארמָה לנישואי-נוחות. קאנוּּ, שאהב את נִיקִיל מילדותו ואפילו אחר כך, בשנים שרדף אחרי זונות, מצא כפרייה שידעה על היחסים בין שני הגברים, אך תנצור לנצח את לשונה.

נִיקִיל פשפש בארון וחזר ומתנה בידו. "תעצום עיניים."

"אוי, נִיקִיל." ועם זאת שארמָה עצם את עיניו, אולי כי היה מורגל לקבל חפצים יקרי-ערך.

סביב צווארו של שארמָה ענד נִיקִיל מחרוזת של אמו המנוחה, יצוקה זהב של עשרים וארבעה קאראט בידי רבי-אמנים מאָגרָה. דיוקנאות חצי-גוף של המלכה ויקטוריה עיטרו אותה לכל אורכה. שכיית-חמדה היאה למוזיאון, הסביר לו פעם צורף, אבל נִיקִיל רצה שתהיה של שארמָה. אותו בוקר, כשסר לכספת המשפחתית להוציא את המחרוזת, נרעש הוא עצמו מגודל המתת. אך היש שעה יפה מזאת, כשהם עומדים להקים משפחה?

"תבטיח לי שתחלום על ילד אתי."

"היא נהדרת ואני אענוד אותה כל יום, אפילו שאנשים ישאלו את עצמם מה יש לי מתחת לחולצה."

"שישאלו."

"השתגעת לגמרי. משוגע, זה מה שאתה."

נִיקִיל נהדף חזרה אל הספה. אחרי שהפשיל את חולצתו של נִיקִיל, הניח שארמָה קובייה של מולאסה על בטנו, מוליך דרך-הקנטה בלשונו שובל של מתיקות. נִיקִיל עצם את עיניו והרשה לעצמו להתענג. למטה היו מוכרי-הרום נושאים ונותנים. מחירי הבקבוקים האמירו עד השמים.

אחר כך פרשו שניהם אל הגג. יריעות הצ'אדוֹר חצצו בינם לבין הקור, אך נִיקִיל עדיין רעד. כששארמָה שאל מה הבעיה, נשק נִיקִיל לנקודה שבה נפגשו גביניו. מעבר לרחוב היה גג ישן נוסף, והסבתות ריכלו וצותתו שם לפי השמועה, אבל לא היה אכפת לו. שישמעו להן, חשב נִיקִיל, שיחושו את רוח השינוי האדירה.

בבוקר המחרת, בעוד שארמָה מתרחץ, אמר נִיקִיל, "אני רוצה שתזרוק את הרעיון לאשתך. שטְריפּטי תתחיל להתרגל לעניין."

שארמָה התנגב כל-כך מהר, עד שהשאיר אחריו טביעות-רגל על רצפת השיש של חדר-האמבטיה. "לזרוק את הרעיון לאשתי. שתתרגל לעניין," אמר שארמָה לפני שהחליף לבגדי-עבודה, זונח את נִיקִיל לבוסס לבד בהרהוריו.

לטְריפּטי יהיו כמה וכמה דברים להגיד על הסידור הזה של הילד, סבר נִיקִיל. אחרי הכול, בזמן שהתחתנה עם שארמָה הסתאבה משפחתה בפשיטת-רגל, אביה לא הניח אחריו אלא מוניטין של שכרות והונאה, והיא עצמה – כל כמה שזכר מפגישתו היחידה עמה בחתונה – הייתה ברייה קודרת, חסרת חיים, שלא הייתה ראויה לשִפעה שנפלה בחלקה. המעט הנוסף שידע הגיע אליו מדיווחיו של קאנוּּ. נוחה מאוד להשפעה, אמר קאנוּּ בהתחלה. ובהתקרב החתונה אמר: קצת עקשנית בנוגע למבחר של הממתקים. היא רוצה מהסוג שיש בכפר. למשמע הדברים, התקפל נִיקִיל – שיהיו לה איזה ממתקים שהיא רוצה, אמר. החתונה מומנה והעניין לא העסיק אותו יותר.

בימים שאחרי-כן, בהיעדרו של שארמָה שעשה את עתותיו בכפר ובבית-היציקה, הסתובב נִיקִיל הנה והנה בבית כשרעיון הילד אינו נותן לו מנוח. תמיד חלם להיעשות אבא, אך לא האמין כי יזכה לכך עד שבעונת המונסון השנה, באמצע המבול, ילדה אחותו בת הארבעים ושתיים תינוקת. היות שהגשם ירד בכל עוז ושום אמבולנס לא היה מוכן להסיע אותם לבית החולים, קרה שהקשישות בנשי המשפחה קיבלו על עצמן את תפקידי המיילדת והוציאו את התינוקת לאוויר העולם. ברגע שראה את אחייניתו, היה נִיקִיל קרוב להאמין באלוהים, ולמרבית הפלא גם ביכולתו הוא – ובזכותו – לייצר משהו מושלם כל כך.

כיוון שנמנע ממנו להביא את שארמָה לבית אחותו לפגוש את אחייניתו החדשה, הם בילו את יום חמישי שלהם יחד בהצצה בתצלומים; אם חווה שארמָה התרוממות רוח דומה, הוא לא נתן סימן לכך. הוא רק אמר: "ממש בריאה התינוקת הזאת."

ואמת אמר. משקל התינוקת בהיוולדה היה תשעה פאונדים ושתי אונקיות [קצת למעלה מארבעה קילו]. המשפחה קנתה פרה להבטיח שחלב טרי יהיה זמין תמיד.

נִיקִיל היה משוכנע ששארמָה אימץ אל לבו את רעיון האבהות, אך מסקנתו המתרוננת הוליכה לשאלות מסוימות מעשיות. אשתו של שארמָה תישא את הילדה בבטנה, אבל היכן תגור הילדה? בביתו של שארמָה בכפר, או בביתו של נִיקִיל כאן בעיר? אם תגור בכפר, וזאת האופציה הבטוחה יותר הודה ניקול בלבו, איך יוכל לממש את אבהותו, איך תזכה הילדה בהשכלה נאותה?

על השאלות הללו התבזבז היום כולו. וכשסר נִיקִיל לבדוק את שלום דייריו, הייתה דעתו מוסחת וקשה היה לו להתמקד בטענותיהם. נזילה בבית-השימוש, חלון שבור, חבורת נוודים שהתנחלה לפני אחד הנכסים – כל אלה נראו לו זניחים בהשוואה לצרכיה המשוערים של הילדה.

בשבוע שלאחר מכן, באחר הצהריים שקדם לפגישתו עם שארמָה, נכנס נִיקִיל לחנות בגדים בשדרת ראשבֶּהארי להרגיע את רוחו. את החנות הזאת פקד לא פעם כדי לרכוש חולצות קוּרטָה [חולצה רפויה ארוכת-שרוולים] עבור שארמָה או כותנות פרחוניות מאריג דק, פֵּייזלי, לעצמו. הוא אמר לזבניות שנחוץ לו בגד מרהיב לאחייניתו. הן סרקו את המדפים ומצאו שמלה לבנה עם סרט תחרים ורוד. נִיקִיל דמיין את בתו לובשת את השמלה. ממה שצייר לו בדמיונו הוא היה סמוך ובטוח כי פרי אהבתם תהיה ילדה – שְריסְטי קרא לה – שְריסְטי רוכבת על אופניה הלוך ושוב ברחוב קאקוּלְיה.

כבר סיכמו ביניהם כי נִיקִיל לא יבקר בבית-היציקה, ועם זאת הוא הרגיש כה מלא בהבטחה לשְריסְטי שלא עצר עצמו מלהמשיך במורד שדרת ראשבֶּהארי אל טוֹליגוּנגֶה פָּהָרי, ומלגשת אל פתח "פלדת מָאהֵש" ולבקש כי יקראו לחברו.

שארמָה הגיח מתוך המוזיקה הלא-אחידה של עבודת המתכת וסיגריה תחובה בין שפתיו. תווי פניו, כשל אל יווני, היו מרובבים שמן מכונות. ידיו היו כלואות בכפפות ריתוך עבות שהוציאו מכלל אפשרות אפילו נגיעה אקראית. כשראה את נִיקִיל נפלו פניו. "אדוני," אמר, "החלקים יהיו מוכנים מחר."

אף שידע כי התייחסותו של שארמָה אליו כאל לקוח סיבתה עמה, נימת הדיבור עדיין הכאיבה. נִיקִיל לחש, "תראה מה הבאתי." הוא הוציא והציג את השמלה המושלמת של התינוקת.

"השתגעת," לחש לו שארמָה בחזרה. ואחר כך, כדי שכולם יצליחו לשמוע, "בּאבּוּ, החלקים יהיו מוכנים מחר. הכי מאוחר – מחר."

נִיקִיל ניסה שוב, "אתה רואה את הצווארון, את התחרים החמודים?"

"כדאי שתלך עכשיו הביתה," אמר שארמָה. "ניפגש מחר."

אך ביום חמישי שארמָה לא הופיע. נִיקִיל וקאנוּּ חיכו עד תשע וחצי ואז אכלו את ארוחתם יחד לאור מנורה. ימי חמישי – מפני שביום חמישי לפני שלוש שנים שארמָה וניקיל נפגשו לראשונה, בעונת-שנה זו, כשהעיר הכי נסבלת, כשניחוח יקינתון-הבר לא נבלע בצחנת הביבים מפני שזה עתה חלף החורף הקצר, שמצליח, למרות קוצרו, להוליד יותר לוויות מבכל עונה אחרת בשנה. בעיר, באביב, שני גברים שהולכים ברגל בכביש הארוך בין סָנטיניקֶטאן וכלכותה – כי האוטובוס התקלקל ואף אחד לא מעוניין לתקן אותו – אינם שווי-נפש לשפעת הריחות של פרחי-הבר בשדות, כלל וכלל אינם שווי-נפש לריחות-הגוף של עצמם.

ככל שזכר, לריחו של שארמָה, ריח של עמל-יום נאמן, הוא סגד מן ההתחלה. סגד לריח הפלדה, לריח הסבון הזול. לריחה של החולצה שכובסה עד בלי די. לריח הזיפים שצימחו במשך הלילה. הוא הרשה לידו להשתהות על פרק-ידו של שארמָה כאילו הוא מבקש לדעת מה השעה. שעה טרם שקיעה. שעה אחרי. הוא לא זכר מתי בדיוק נפרדו. מה זה חשוב.

חשובים היו אירועיה של האהבה. היום שראה את שארמָה בפעם השנייה נחשב בעיני נִיקִיל לאחד הנסים הקטנים של חייו.

שארמָה שתה אז תה בדוכן-התה ברחוב קאקוּלְיה. שעוּן היה בכל כובד גופו על דלפק העץ הבלוי, מאזין למוכר-התה מרצה את סיפוריו. כעבור זמן ילמד כי שארמָה קיבל עבודה בבית-יציקה סמוך וכי זה היה פשוט דוכן-התה הקרוב ביותר. אך אותו רגע לא העסיקו את מוחו לא בתי-יציקה, לא עבודה ולא  שום דבר אחר; אותו רגע הרהר רק באופן שבו ערסל שארמָה בכפו את ספל החרס כאילו היה יהלום גדול יקר-ערך.

הו, אמר, אתה ואני… האוטובוס ההוא שהתקלקל.. איזה ערב זה היה, מה? – שאלה שהוליכה אל ימי החמישי. שנתיים של ימי חמישי שהיו רדופים פחד היחשפות, שהובילו לחתונה, כי איש נשוי שמגיע בסדירות אל רחוב קאקוּלְיה הוא רק אחד שבא לשחק שש-בש עם חבר  סתם. לכך תכפה שנה של אושר עילאי. ירח הדבש שלנו, אמר נִיקִיל בלבו. ומחויבים היו זה לזה כמו כל בני-זוג שכרתו אי-פעם ברית.

ביום חמישי הבא הגיע שארמָה אל נִיקִיל, אך לא דובר ביניהם על היעדרותו בשבוע הקודם. במקום סעודתם החגיגית שבוע-שבוע בבית, הם אכלו אטריות צ'ילי ברוטב עגבניות מתקתק ב"מטבח הסיני של ג'ימי", וקינחו בדברי-מאפה עבשים. מתחת לחולצה ענד שארמָה את המחרוזת המשפחתית של נִיקִיל, ורק קצה הדיוקן של המלכה הציץ מפתח הצווארון.

מראֶה מתנתו על גוף מאהבו חילץ את נִיקִיל מהרהוריו הקודרים, ולראשונה אותו לילה הוא היישיר מבט אל שארמָה.

"אתה כועס עלי," שיער שארמָה בקול.

זאת לא הייתה התנצלות, אך לבו של נִיקִיל התרכך לקראת פיוס צפוי.

"בכל אופן, טְריפּטי ואני ביררנו בינינו את סוגיית התינוק." טְריפּטי ואני. רק לעתים רחוקות שמע נִיקִיל את השם טְריפּטי נהגה מפיו של שארמָה, אבל שטְריפּטי משתפת פעולה עם שארמָה? מבררת אתו סוגייה? לא צודק, זה מה שזה.

"חלק מהעסק זה העניין הפיזי. אנחנו אוכלים ביחד. אנחנו מטיילים אל הבאזאר, או אל הברֵכה. אבל את הדבר ההוא, לא, אנחנו לא עושים אותו." "אל תדאג," אמר נִיקִיל. "את זה אני יעשה. אני אהיה האבא של הילד." לדמיין את פעולת ההזדווגות לא היה לו נעים, אבל אחרי ששקל בדעתו את מורכבויותיו של תהליך הייצור, האמין כי יש לו סיכויים מצוינים שמפגש יחיד מתוזמן היטיב יניב את הפרי.

"אבל אפילו ריח של אישה אתה לא סובל."

את הבעת-פניו של שארמָה היה אפשר לפרש כמשועשעת, אך נִיקִיל מיאן להאמין שאהובו לא לוקח אותו ברצינות, בעיקר אחרי שפתח את לבו כמו פסנתר בתיקון. "שארמָה," אמר נִיקִיל. "זה יהיה קורבן קטן תמורת אושר כביר."

"הו, נִיקִיל, אתה לא רואה שאנחנו מאושרים כבר עכשיו? כל דבר יותר מזה עוד עלול לקלקל מה שיש לנו. אסור להעמיד את האלים בניסיון."

נִיקִיל כתש עד דק את המאפה שבפיו עד שפגה מתיקותו. הדברים ששארמָה אומר. כאילו שיש תקרה לאושר בעולמנו. זאת הדת בכפרו של שארמָה שפותחת שוב את הפה, אך היה עוד משהו. מהדרך ששארמָה החזיק את ידיו בחיקו, מהאופן שבו הצטודד בקצה המיטה כשפרשו לישון ניכר כי טְריפּטי השחילה אל תוכו איזה קלקול.

כשניעור נִיקִיל בבוקר המחרת, כבר יצא שארמָה מן הבית, אך בחדר-האמבטיה ששיפץ נִיקִיל באהבה עם הדפסים מפריז ואמבט על כפות-רגליים ועם בִּידֶה כמעט תקין, הוא מצא את זיפי זקנו של שארמָה פזורים בכיור. שארמָה היה תמיד קפדני מאוד בבית והשגיח למחות כל סימן וזכר לשהותו שם, וכתמי שֹער-הפנים העליבו אפוא את נִיקִיל. הוא סקר את תצורותיהם, מחפש בהם דפוסים. כשהחיפושים העלו חרס, הוא הזעיק את קאנוּּ שינקה את הבלגן.

רק רכבת אחת יצאה לבּילָספוּר, רכבת מקומית. שעתיים תמימות היה נִיקִיל תקוע בין כפרי שנסע העירה לסחור בתרנגולותיו וכעת לפת את רגליו של צמד מזדקן שלא הצליח למכור, וחלבן עכור-עיניים שהסריח מלבן ושתן. הסחת-הדעת היחידה הייתה ילדה עם שער צבוע חִינה שעלתה בתחנות לבקש נדבה, ילדה שפניה דמו כמעט לגמרי לפנים של הבת שצייר לו כי תצא מחלציו.

כשהגיע לתחנה הסופית רווח לו כשראה שורות של פרחי-בר משני עברי המסילה והריח את הבגוניות השתולות ליד עמדתו של מנהל-התחנה.

לא היה קשה למצוא את מעונו של שארמָה. בכסף שהרוויח בבית-היציקה ובמתנות-המזומנים הסדירות שקיבל מנִיקִיל, הצליח שארמָה לרכוש כך וכך הקטרים [הקטר שווה עשרה דונמים] על ראש גבעה ולבנות לו בית בטון גושי, כלוא בתוך גן של קישואים, מלפפונים וחצילים, עם חלונות גדולים שסימנו את החלל המצורף של מגורים ואכילה. בעיני נִיקִיל היה המבנה מודרני מדי. אבל זה היה סגנונו של שארמָה, שאף פעם לא התפעל במיוחד מהבניינים הקולוניאליים הישנים של רחוב קאקוּלְיה.

מתוך הבית הגיע לאוזניו שידור של ה-BBC, מה שהיה משונה במקצת אם נביא בחשבון שטְריפּטי לא ידעה אנגלית. נִיקִיל התקדם על ראשי בהונותיו אל חלון-הטרקלין הפתוח ובלש פנימה. אשתו של שארמָה החזיקה ספר בחיקה וחזרה ושנתה את מילותיו של קריין ה-BBC.

"חומת ברלין," הגתה. "רחוב דאונינג."

היה לה חוטם למדני גאה –  מידותיו מתאימות בדיוק לשאת את המשקפיים – מצח שבלט קדימה יתר על המידה והזכיר לנִיקִיל לַקָטים ניאנדרטלים, וסנטר כמעט בלתי-נראה ששיווה לחזותה ארשת של  צניעות-קבע. הסארי שלה היה מוכתם בשנים של בישול. העדיים היחידים לגופה היו בּינדי [נקודת צבע] אדום מבריק על מצחה וצמידי נחושת שהשמיעו צלצול בכל פעם שהפכה דף.

אל נושאים מסוימים התייחסו נִיקִיל ושארמָה כאילו אינם ולא היו, בעיקר אל נישואיו של שארמָה. בהתחלה חווה נִיקִיל מדקרת כאב בחזהו כל אימת שהרהר בהתנהלותם יחד של שארמָה וטְריפּטי בהרמוניה ביתית, אך בחודשים האחרונים התקהה הכאב – ככל שמיעט להרהר בטְריפּטי, התגמד קיומה. והנה עכשיו היא עומדת להיות האמא המעותדת של ילדתו. הוא נקש על סורגי החלון.

"תשאיר אֶתזֶה שם," אמרה טְריפּטי בלי שתרים את עיניה מן הספר.

זאת הפעם הראשונה שדיברה אליו. קולה, שהיה רצף של צלילי בריטון עשירים, נשמע נמרץ למדי, והליכותיה, הליכות גברת של בית נאה, ריפו את ביטחונו לגבי צעדיו הבאים. בסוף נשא את קולו בבנגלית כה מעודנת, שאפשר היה לפרְשה כסנסקריטית עתיקה: "את אולי מחליפה אותי בחלבן. אני אינני הוא. גברתי, את מכירה אותי ועם זאת אינך מכירה אותי."

במוחו נשמעו לו המילים הדוּרות, אך כשנהגוּ בקול הוא הסמיק על טיפשותן.

היא נשאה את מבטה ובחנה את פניו, את לבושו, ואפילו את נעליו שהיו מכוסות סביב-סביב בוץ של הכפר. "אני כן מכירה אותך," אמרה לבסוף. "בַקָשה תיכנס פנימה."

לא היו לו תכניות מעבר לרגע הזה. הוא הניח לרגליו לעלות על הרכבת, דמיין לו פגישה קצרה, חילופי דברים זריזים ליד הפתח שסופם הסכם הרצוי לשני הצדדים.

"אני לא יכול להישאר הרבה זמן," אמר. שארמָה צפוי להגיע תוך שעה ולנִיקִיל לא היה חשק לראות את שארמָה באותה המרחב שהוא רואה בו את אשתו.

בעוד הוא מתמקם בטרקלין התנהלה טְריפּטי לאטה במטבח. הבית היה מקושט בגילופי-עץ ותמונות של אלים ואלות. פּארוואטי, אשתו של שיווה, חייכה ברוב חסד מתוך מסגרת מוזהבת, ובנה, מסיר המכשולים, היה חנוט בתוך פסלון של  נחושת. מתכניות הבנייה ששארמָה התרפק עליהן ידע נִיקִיל כי מסדרון מקשר בין שלושת חדרי השינה בבית – אחד של טְריפּטי, אחד של שארמָה והשלישי חדר-תפילה –  וכעת תהה מי ישן איפה, איך הם מארגנים את הבקרים, מה הנושאים הפוליטיים שהם מדברים עליהם, על מה הם מתווכחים, איפה עורמים כאן את הכביסה.

טְריפּטי הביאה שני ספלי תה וצלחת של דברי-מתיקה. "מעשה-ידי," אמרה. חינכו אותו להירתע מממתקי חלב במקומות לא-מוכרים, אבל מתוך נימוס הוא נגס נגיסה ראשונה –  קצת גושי, מתובל באופן מתון.

"שארמָה תמיד משבח את הבישולים שלך," אמר, ובעצם שיקר. אף פעם לא דיברו על כך; ולמעשה, נִיקִיל הקניט את שארמָה כי את היותם נאהבים יש לייחס לכישרונותיו שלו במטבח. עם זאת, היה יאה להחמיא לאישה, והוא המשיך ברוח זאת ועמד והילל את התמונה של פּארוואטי בתארו אותה כ"נורא אמנותית ומודרנית."

"אדון נִיקִיל," שיסעה את דבריו, "באת הנה בעניין הילד?"

הוא נאנח בהקלה. עד הרגע הזה לא ידע איך יעלה את הנושא.

"אתה יודע," אמרה לו, "אנחנו אולי לא נאהבים, אבל אנחנו חברים טובים."

נִיקִיל חווה כעין מיחוש שיגרון בכתפו, שהיה בעצם חֶבֶק של קנאה. לפחות הם אינם חברי-נפש. היא הצביעה על הספר שעל שולחן הקפה, אנגלית למתחילים.

"לצערי, זה לא בדיוק על סדר היום שלנו. אני הולכת ללמוד באוניברסיטה. אני אהיה מורה."

"אוניברסיטה?" אמר. "אבל לא סיימת אפילו שמונה כיתות."

"נכון, אבל ב'מכללת בּילאספּוּר' המנהל מוכן לקבל תלמידים שמראים המון סקרנות."

לא נראה לו סביר שתהיה מסוגלת להפנים עקרונות של השכלה גבוהה, אך לא היה לו עניין מיוחד לסכל את מאמציה. השכלה היא אתגר שהיה מובן לו. "את רוצה להשתפר? נפלא. אם יהיה לך ילד, אדאג שמורים פרטיים יבואו אליך הביתה. לא מורים מ'מכללת בילאדפור', אלא אנשי אקדמיה אמיתיים מהעיר."

לכאורה לא שמעה דבר ממה שאמר. היא הטבילה ביסקוויט בתה שלה ובהתה אל הגינה.

"לשמחה של מי אתה דואג, אדון נִיקִיל?" אמרה. "רק לשמחה שלך?"

הוא חרק שיניים. הקללה הגדולה של המודרניות. למרות שהמדינה פתחה את שעריה לפני הנאות העולם האחר – עוגות עם מילוי-קרם, סרטים של גודאר, חיבה לחופי-ים לבנים בתוליים – איש לא נתן דעתו על התוצאות, על התפרקות הליכות-העולם הסדורות, שאובדנן התבטא בלשון עילגת, בהתנהגות חסרת-מחשבה. שאישה כפרית תפנה אליו ללא שום גינוני כבוד…

"אולי כדאי שתירשמי לבית ספר של נימוסים טובים," אמר לה.

טְריפּטי הניחה מידה את כוס התה. הוא עקב אחרי הזווית של מפרק-ידה המתלכסן, אך בפניה לא ניכר שום פרץ כעס.

"תקשיבי," אמר. אבל איך יוכל להסביר כי חסרון הילד מקנן בגופו, בעצמות ידיו, ברכס-הברך שלו, שרק אותו יום אחר-הצהריים, הילדה ההיא ברכבת שהגיחה משדות האורז לפשוט יד במעברי הקרון, שידה הפשוטה הייתה מגעילה אותו בדרך כלל – שילדה זו נגעה בו. האם לא החזיר לה חיוך ונגע בשערה?

"אם אתה מתכנן לתפוס את הרכבת האחרונה בחזרה," אמרה טְריפּטי," הכי טוב שתלך מפה עכשיו."

הוא כרסם עוד אחד מממתקיה הגושיים של טְריפּטי. אחרי לעיסה ממושכת, הגוש הזה ירכוש סמיכות שתאפשר לירות אותו ישר בין עיניה של טְריפּטי. אבל טְריפּטי התרחקה ממנו והשתקעה שוב בלימודיה. במהרה הרגיש מושפל עד עפר; לבדו ניגש לדלת ויצא מן הבית.

עד שהגיע לתחנה, כבר עצרה הרכבת של שש ליד הרציף. הוא השתופף מאחורי הבֶּגוֹניוֹת ליד עמדתו של מנהל התחנה, המתין לראות האם שארמָה נמצא על הרכבת. אחרי האכזבה שנחל אחרי הצהריים הוא הרגיש שמגיע לו לראות את פניו של שארמָה גם אם בגנבה. רואה ואינו נראה. אותו רגע לא ידע להסביר מדוע לא שרבב והוציא את ראשו מסבך הפרחים, והנה צץ בו קצהו של הסבר, משהו שקשור בחירותו של הזולת – שבכפר הזה, מקום הולדתו של שארמָה, הוא, נִיקִיל, אלמוני ואחוז-מועקה, לעולם לא יוכל להיות הוא עצמו. זיעה נקוותה במקום שקו-השער שלו החל להקליש. כמה זקֵן-למגע היה עור מצחו.

נוסעים החלו לרדת, ואלה שפניהם העירה נאבקו לעלות. הוא הציץ בפרצופים שחלפו על פניו, אך לא ראה את שארמָה. נשמע צלצול התראה ראשון של הפעמון, ואז שני, ומנהל התחנה הכריז כי הרכבת תצא עוד מעט.

הקהל החל מתמעט, והנה ראה את שארמָה. מהלך היה בחברת איש הלבוש מכנסי ניילון מזעזעים שהיו באופנה, ואולי סיפרו השניים בדיחות זה לזה כי שארמָה התפוצץ מצחוק. בכל לילותיהם יחד לא זכר נִיקִיל את שארמָה צוחק בלי מעצורים כמו עכשיו, בלי שאכפת לו שמישהו ישמע את הצחוק השמח, שמישהו יגיד לעצמו 'מה הם עושים השניים האלה?' הוא עקב במבטו אחרי שארמָה הצועד בדרך-עפר אל ביתו, אבל התקדמותו הייתה שונה לגמרי – פה ושם עצר לבדוק מקרוב את פרחי-הבר, לפטפט עם איזה חקלאי שהפיח את שמו בקול.

עיניו המשיכו להתחקות אחר דמותו הנסוגה של שארמָה, עד שכמעט לא ראה אלא צורה קלושה של גבר הולך בדרך. רק אז השגיח כי הרכבת אל העיר, האחרונה אותו יום, נסעה בלעדיו. הוא חש אל הביתן של מנהל התחנה וטלפן הביתה. חלפו כמה וכמה צלצולים עד שקאנוּּ ענה. "הלו?" "אוי, קאנוּּ," אמר לו. "אתה חייב לשלוח מכונית. אתה מוכרח לקחת אותי מפה. אני בבּילאסְפּוּר."

קו-הטלפון היה חלש, אבל אפשר היה לשמוע את קאנוּּ אומר, "אדון? מה קורה? מה לא בסדר?"

לא הייתה שום דרך להביע כמה פצוע הותיר אותו אחר-הצהריים הזה. והוא ידע שקלושים הסיכויים להזמין מכונית בשעה זו של היום, ולכן צווח פנימה אל הפומית, "אל תחכה לי, קאנוּּ, תכין לך אוכל, לך לישון!"

הוא שאל את מנהל-התחנה אם יש מלונות בכפר; חדר רק עד מחר בבוקר, אמר. מנהל-התחנה משך בכתפיו והצביע בלי ודאות אל דרך-העפר. במהרה הסתבר לו כי אין מלונות. או שיישן מתחת לכיפת השמים, או שיופיע בביתו של שארמָה ויבקש ללון. ברור שהאפשרות השנייה לא באה בחשבון – איזו השפלה! אבל הראשונה, עם הקור וחיות הלילה הלא-מוכרות, הייתה מפחידה לא פחות.

הוא צעד בכביש היחיד בכפר עד שהציק לו הרעב. ואז שם פניו אל ביתו של שארמָה, דרך שדה שגחליליות האירו בו תלוליות של אפר. הוא לא רצה שאנשים יגלו אותו, אבל עם אור-היום הדועך שיהפוך במהרה לחשכה בלתי-מופרת, הוא הרגיש אנונימי לא פחות מהיתושים שאכלו לתיאבון את כפות-רגליו. כשהגיע לביתו של שארמָה עלה באפו ריח ארוחת-הערב: מרק עדשים, אורז שרוכך בחמאה מזוקקת. הוא ראה את שניהם יחד במטבח. שארמָה חתך פרוסות מלפפונים וטְריפּטי בחשה בסיר. האופן ששארמָה הניף את סכינו על פני  הסדן נראה כמעשה-קסם. כזה חן, כזאת דייקנות. עד מהרה, ידע, יצורפו יחד העדשים והאורז, זוג בצלים קצוצים וזנגביל יתוספו אל התבשיל, ייערך השולחן והארוחה תיאכל. הוא המשיך לִצפות וחיכה למילה הראשונה שתיאמר, אבל השניים היו שותפים דוממים, איחד אותם קצב ידיהם.

הם עברו עם המנות לחדר-האכילה, ונִיקִיל הזדחל אל חלון המטבח הפתוח. שארמָה השאיר את המחרוזת של אמא של נִיקִיל על סדן המטבח, ליד כלי החרסינה הזולים ועל גבי כתמיהם של כל ארוחות-העבר. אי-אפשר היה להתעלם ממה שראה בעיניו: שארמָה מתייחס למתנתו החשובה ביותר כאל קישוט למטבח. ידו של נִיקִיל השתחלה דרך החלון כדי להחזיר לעצמו  את הנכס המשפחתי ואגב כך שמטה ארצה סיר פלדה.

שארמָה מיהר כל עוד נפשו בו אל המטבח והתחיל לצעוק "גנב, עצור" כאילו הוא הוגה איזו מנטרה. נִיקִיל חש במורד הגבעה, המחרוזת לפותה באגרופו, וכשעצר  בראש הכביש היחידי בעיירה כדי להציץ אחורנית, דימה שהוא רואה את ידיו של שארמָה בחלון, מסמנות סימנים, מה שהזכיר לו את פגישתם הראשונה, כשהאצבעות הכהות האלה אותתו לו בחשכה. נִיקִיל כמעט ענה לו בקול, אך המרחק ביניהם היה גדול מדי. כל מה שיגיד עכשיו לא יישמע.

2 תגובות בנושא “קורבן קטן תמורת אושר כביר I גָ'אי צָ'קראבּארטי”

  1. הפעם אני חלוק לגמרי עם המתרגמת
    הסיפור היה מבחינתי ארוך מדי
    עד כדי נטישתו בכשני שליש הדרך
    דבר שלעיתים נדירות אם בכלל קורה לי עם סיפורים המוגדרים קצרים
    ייתכן כי איני די פתוח לסגנון כתיבה של תרבות אליה איני די מודע
    נותן מחשבות על צרות אופק

  2. וואו! איזה סיפור נפלא. מי הסופר? מתי הוא נכתב? נדמה לי שיהיה מרתק אם תוסיפי כמה מילים מקדימות על הסופר ועולם היצירה שלו. זה יוסיף לאוריינטציה של קריאה והבנה של הסיפור (נכון, לדעתי, באופן עקרוני לכל הסיפורים). ,כמה רגישות יש הסיפור ודימויים מקוריים כמו "פתח את לבו כמו פסנתר לתיקון" שמתאר רצון לבלוע את העולם אבל רצון שיש בו משהו מקולקל שמחייב תיקון. וגם ההומור הבריטי המאופק – מעניין איך הייתה מגיבה המלכה ויקטוריה לו ידעה שקצה דיוקנה מציץ צפתח הצווארון של גיי בתור מתנת אהבה. אפשר לכתוב הרבה על טווח הכמיהה להורות, האהבה והרצון לחיות חיים שיש בהם אמת אבל הם בלתי אפשריים. מקווה שתתרגמי עוד סיפורים של הסופר הנפלא הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *