קתדרלה I ריימונד קארבר (1988-1938)

העיוור הזה, חבר ותיק של אשתי, היה בדרכו לעשות אצלנו את הלילה. אשתו מתה; אז הוא בא לביקור אצל קרוביה של אשתו המתה בקונטיקט. הוא טלפן לאשתי מבית המחותנים שלו. נקבעו הסידורים הנחוצים. הוא יגיע ברכבת, נסיעה של חמש שעות, ואשתי תפגוש אותו בתחנה. היא לא ראתה אותו מאז שעבדה בשבילו קיץ אחד בסיאטל לפני עשר שנים. אך היא והעיוור שמרו על קשר. הם הקליטו את עצמם ושלחו את הקלטות הלוך ושוב בדואר. לא התלהבתי מרעיון הביקור. הוא לא היה מאלה שהיכרתי. והיותו עיוור הטריד אותי. היכרותי עם עיוורון הייתה מסרטי קולנוע. בסרטים העיוורים התנהלו לאט ואף פעם לא צחקו. לפעמים הובילו אותם כלבי נחייה. עיוור אצלי בבית לא היה משהו שייחלתי לו.

אותו קיץ בסיאטל היא הייתה זקוקה לעבודה. לא הייתה לה פרוטה. האיש שעמדה להינשא לו בסוף הקיץ למד במכללה להכשרת קצינים. גם הוא היה חסר-פרוטה. אבל היא הייתה מאוהבת בבחור והוא היה מאוהב בה וכן הלאה. היא ראתה מודעה בעיתון: משרה פנויהקריאה לעיוור, ומספר טלפון. היא טלפנה וניגשה לשם והתקבלה על המקום. היא עבדה עם העיוור כל הקיץ. היא קראה לפניו מקרי-מבחן, דוחות, דברים מהסוג הזה. היא עזרה לו לארגן את משרדו הקטן בלשכה המחוזית לשירותים סוציאליים. הם הפכו לחברים טובים, אשתי והעיוור. מאיפה אני יודע את כל זה? היא סיפרה לי. ועוד דבר היא סיפרה לי. ביום האחרון לעבודתה שאל העיוור אם מותר לו לגעת בפניה. והיא הסכימה. היא סיפרה לי כי הניח את אצבעותיו על כל חלק וחלק בפניה, על אפה – אפילו על צווארה! אף פעם לא שכחה את זה. אפילו ניסתה לכתוב על כך שיר. תמיד ניסתה לכתוב שיר. כל שנה כתבה שיר או שניים, על פי רוב אחרי שקרה לה משהו חשוב באמת.

כשרק התחלנו לצאת, היא הראתה לי את השיר. בשיר היא מזכירה את אצבעותיו ואת האופן שבו שוטטו על פניה. היא מדברת על מה שהרגישה אז, על מה שעבר לה בראש כשהעיוור נגע באפה ובשפתיה. אני זוכר שלא התרשמתי ביותר מהשיר. כמובן, לא אמרתי לה את זה. אולי אני פשוט לא מבין בשירה. אני מודה שזה לא הדבר הראשון שאני מושיט אליו יד כשאני מחפש לי משהו לקרוא.

בכל אופן, הגבר שנהנה ראשון מחסדיה, הקצין לעתיד, היה אהוב נעוריה. אז ככה. מה שאני רוצה להגיד הוא כי בסוף הקיץ היא הרשתה לעיוור להעביר את הידיים על פניה, נפרדה ממנו, התחתנה עם אהוב נעוריה וכן הלאה, שהיה עכשיו קצין מוסמך, ועזבה את סיאטל. אבל הם שמרו על קשר, היא והעיוור. היא שיזמה את הקשר, אחרי שנה. היא טלפנה אליו ערב אחד מבסיס של חיל-האוויר באלבמה. היא רצתה לדבר. הם דיברו. הוא ביקש שתשלח לו קלטת ותספר לו על חייה. והיא שלחה. שלחה לו קלטת. בקלטת היא סיפרה לעיוור על בעלה ועל החיים שלהם יחד בצבא. היא סיפרה לעיוור שהיא אוהבת את בעלה אבל לא מוצא חן בעיניה המקום שהם חיים בו וגם שבעלה הוא חלק ממשהו צבאי תעשייתי. היא סיפרה לעיוור כי היא כתבה שיר ושהוא מופיע בשיר. היא סיפרה לו שהיא כותבת עכשיו שיר על מה פירוש הדבר להיות אשת קצין בחיל-האוויר. השיר עוד לא גמור. היא עוד כותבת אותו. העיוור הכין קלטת. הוא שלח לה. היא הכינה קלטת. זה נמשך שנים. בעלה הקצין של אשתי הוצב בבסיס אחד ואחר כך בשני. היא שלחה קלטות מבסיסי חיל-האוויר מוּדי, מ'גוּאָייר, מ'קונל, ובסוף טראביס, ליד סקרמנטו, ושם הרגישה לילה אחד בדידות וניתוק מהאנשים שלא הפסיקה לאבד בחיים האלה של מעבָר אינסופי ממקום למקום. היא הרגישה שהיא לא מסוגלת לחיות ככה אפילו רגע נוסף. היא נכנסה ובלעה את כל הגלולות והקפסולות שבארון-התרופות ושטפה אותן פנימה עם בקבוק ג'ין. אחר כך נכנסה לאמבטיה חמה ואיבדה את ההכרה.

אך במקום למות היא חטפה בחילה. היא הקיאה. הקצין שלה – למה שיהיה לו שם? הוא היה אהוב-נעוריה, ולמה שירצה יותר מזה? הגיע הביתה מאיזשהו מקום, מצא אותה והזעיק אמבולנס. כעבור זמן היא הקליטה הכול ושלחה את הקלטת לעיוור. במשך השנים היא הקליטה כל מיני חומרים ושלחה אותם צ'יק-צ'ק. חוץ מלכתוב שיר בשנה, זה היה כנראה מקור הבידור העיקרי שלה. בקלטת אחת היא סיפרה לעיוור כי החליטה לחיות בנפרד מהקצין שלה תקופת-מה. בקלטת אחרת היא סיפרה לו על גירושיה. היא ואני התחלנו לצאת, ומובן שהיא סיפרה על כך לעיוור שלה. היא סיפרה לו הכול, או ככה היה נדמה לי. פעם היא שאלה אותי אם ארצה להקשיב לקלטת האחרונה של העיוור. זה קרה בשנה שעברה. אתה נזכר בה, אמרה לי. אז אמרתי בסדר, אני אקשיב. הבאתי לנו משקאות והתיישבנו בסלון. עשינו הכנות להאזנה. קודם-כול היא תקעה את הקלטת בנגן וכיווננה כמה כפתורים, אחר כך לחצה על מתג. הקלטת חרקה ומישהו התחיל לדבר בקול רם. היא הקטינה את העוצמה. אחרי כמה רגעים של פטפוט בלתי-מזיק, שמעתי את שמי בפיו של הזָר הזה, של העיוור הזה שאפילו לא הכרתי! ואז את המשפט הבא: "מכל מה שאמרת עליו אני יכול להסיק רק – " אבל הפריעו לנו. דפיקה בדלת, משהו, ואחר כך כבר לא חזרנו אל הקלטת. אולי מוטב כך. שמעתי כל מה שרציתי.

ועכשיו אותו עיוור יבוא לישון בביתי.

"אולי אני יכול לקחת אותו לכדורת," אמרתי לאשתי. היא עמדה על יד המתקן לייבוש כלים והכינה פשטידת תפוחי-אדמה. היא הניחה מידה את הסכין והסתובבה. "אם אתה אוהב אותי," אמרה, "תעשה את זה בשבילי. אם אתה לא אוהב אותי, או.קיי. אבל אם היה לך חבר, כל חבר, והוא היה בא לביקור, הייתי משתדלת שהוא ירגיש בנוח." היא ניגבה את ידיה במגבת הכלים.

"אין לי אף חבר עיוור," אמרתי.

"אין לך חברים בכלל," אמרה. "נקודה. חוץ מזה," אמרה, "לכל הרוחות, האישה שלו מתה לא מזמן! אתה לא מבין את זה? האיש איבד את אשתו!"

לא עניתי. היא כבר סיפרה לי קצת על אשתו של העיוור. שמה היה בְּאוּלָה. בְּאוּלָה! זהו שם שנותנים לאישה צבעונית.

"אשתו הייתה כושית?" שאלתי

"השתגעת?" אמרה אשתי. "התחרפנת או משהו?"  היא בחרה לה תפוח-אדמה. ראיתי אותו פוגע ברצפה ואז מתגלגל מתחת לכיריים. "מה הבעיה שלך?" שאלה. "אתה שתוי?"

"אני רק שואל," אמרתי.

בו-במקום פיטמה אותי אשתי ביותר פרטים ממה שהייתי מעוניין לדעת. הכנתי לי משקה וישבתי אל שולחן המטבח להקשיב. פיסות מידע התחילו להצטרף יחד.

בְּאוּלָה באה לעבוד אצל העיוור בקיץ שאשתי הפסיקה לעבוד בשבילו. די מהר התחתנו בְּאוּלָה והעיוור, והתחתנו בכנסייה. זאת הייתה חתונה קטנה – מי בכלל ירצה לבוא לחתונה כזאת? – רק שניהם והכומר ואשתו של הכומר. ועם כל זאת – חתונה בכנסייה. זה מה שבְּאוּלָה רצתה, סיפר. אך כבר אז היא נשאה בגופה את סרטן הבלוטות. אחרי שהם היו צמד-חמד שמונה שנים –צמד-חמד הוא הביטוי של אשתי – בריאותה של בְּאוּלָה הידרדרה במהירות. היא מתה בבית-חולים בסיאטל, כשהעיוור יושב ליד המיטה ולא מרפה מידה. הם התחתנו, גרו ועבדו יחד, ישנו יחד – בטח שכבו – ואז העיוור היה צריך לקבור אותה. וכל זה בלי שזכה אי-פעם לראות איך האישה הארורה הזאת נראית. זה נשגב מבינתי. כששמעתי על כך, קצת ריחמתי על העיוור. ואז מצאתי את עצמי חושב איזה חיים עלובים היו מנת חלקה של האישה ההיא. תארו לעצמכם אישה שמעולם לא ראתה את עצמה מבעד לעיניו של האהוב. אישה שממשיכה לה יום אחרי יום מבלי שקיבלה מחמאה הכי קטנה מאהובה. אישה שבעלה אינו מסוגל לקרוא את הבעת פניה – של אומללות או של משהו מוצלח יותר. אחת ששֹמה או לא שמה מייק-אפ – מה זה משנה לו? היא יכלה, לו רצתה, למרוח צללית ירוקה סביב עין אחת או לתקוע סיכה בנחיר, ללבוש מכנסיים צהובים ונעליים סגולות, מה זה כבר חשוב. ואז לצנוח לתוך המוות, כשידו של העיוור על היד שלה, עיניו העיוורות שופכות דמעות – אני מדמיין לי את התמונה – והמחשבה האחרונה שלה הייתה אולי: הוא בכלל לא ידע איך אני נראית, ועכשיו אני דוהרת לי אל הקבר. רוברט נשאר עם תעודת ביטוח קטנה וחצי מטבע מקסיקני של עשרים פזות. חציו השני ירד לקבר אתה. ממש פתטי.

ואז, בעוד הזמן מתגולל קדימה, יצאה אשתי לאסוף אותו מתחנת הרכבת. לא נותר לי אלא לחכות – נכון, האשמתי אותו בכך – לקחתי לי משקה וצפיתי בטלוויזיה, והנה שמעתי את המכונית נכנסת לשביל-הגישה. קמתי מהספה עם המשקה וניגשתי לחלון להציץ.

ראיתי את אשתי צוחקת בזמן שהחנתה את המכונית. ראיתי אותה יוצאת מהמכונית וסוגרת את הדלת, עדיין עם חיוך על הפנים. פשוט מדהים. היא ניגשה לצד השני של המכונית, ושם העיוור כבר היה בדרך החוצה. העיוור הזה, תקשיבו, היה מזוקן, זקָן מלא! עיוור עם זקן! מוגזם, לדעתי. העיוור רכן אל המושב האחורי ומשך משם מזוודה. אשתי תפסה אותו בזרועו, סגרה את דלת המכונית, ובלי שתעצור את דיבורה לרגע הובילה אותו במורד כביש-הגישה ואז במעלה המדרגות אל מרפסת החזית. כיביתי את הטלוויזיה. גמרתי את המשקה, שטפתי את הכוס, ניגבתי את ידי. ואז ניגשתי אל הדלת.

אשתי אמרה, "תכיר בבקשה את רוברט. רוברט, זה בעלי. כבר סיפרתי לך עליו." פניה זרחו. את העיוור היא החזיקה בשרוול המעיל.

העיוור הניח מידו את המזוודה וידו התרוממה.

נטלתי אותה. לחיצתו הייתה חזקה; הוא אחז את ידי ואז הרפה ממנה.

"אני מרגיש כאילו כבר נפגשנו,"  רעם קולו.

"כמוני כמוך," אמרתי. לא ידעתי מה עוד להגיד. ואז אמרתי, "ברוך הבא. שמעתי עליך המון." ואז התחלנו, קבוצה קטנה, לנוע מן המרפסת אל הסלון, כשאשתי מכוונת אותו בזרועו. את המזוודה הוא החזיק בזרוע השנייה. אשתי אמרה דברים כמו, "כאן שמאלה, רוברט. זהו-זה. עכשיו תיזהר, יש כאן כיסא. זהו. תתיישב. זאת ספה. בדיוק קנינו אותה לפני שבועיים."

כמעט אמרתי משהו על הספה הישנה. אהבתי את הספה הישנה ההיא. אבל לא אמרתי כלום. אחר כך רציתי להגיד משהו אחר, ללהג קצת על הנוף לאורך ההדסון, למשל שבדרך לניו-יורק צריך לשבת בצד ימין של הרכבת, ומניו-יורק – בצד שמאל.

"הייתה נסיעה מוצלחת?" אמרתי. "אגב, באיזה צד ישבת?"

"איזה שאלה!" אמרה אשתי. "מה זה משנה באיזה צד?" אמרה.

"רק שאלתי," אמרתי.

"בצד ימין," אמר העיוור. "לא נסעתי ברכבת כבר כמעט ארבעים שנה. מאז שהייתי ילד. עם ההורים שלי. זה ממש מזמן. כבר שכחתי את ההרגשה. עכשיו כבר יש לי שיבה בזקן," אמר. "בכל אופן, כך אמרו לי. אני נראה עכשיו נשוא-פנים, יקירתי?" העיוור פנה אל אשתי.

"ממש נשוא-פנים, רוברט," היא אמרה. "רוברט," אמרה. "רוברט, כל כך טוב לראות אותך."

לבסוף הסירה אשתי את מבטה מן העיוור והביטה בי. הייתה לי הרגשה כי מה שראתה לא מצא חן בעיניה. משכתי בכתפי.

אף פעם לא פגשתי, או היכרתי אישית, אדם עיוור. העיוור הזה היה בסוף שנות הארבעים שלו, מסורבל, מקריח, כתפיו שחוחות כאילו תחת משא כבד. לבוש היה מכנסיים חומים, נעליים חומות, חולצה חומה-בהירה, עניבה , מקטורן ספורטיבי. טיפ-טופ. גם היה לו הזקן המלא ההוא. אבל הוא לא השתמש במקל-הליכה ולא הרכיב משקפיים כהים. תמיד חשבתי כי משקפיים כהים הם אביזר-חובה לעיוורים. האמת, רציתי שיהיו לו. במבט ראשון נראו העיניים שלו כמו של כל אדם אחר. אך מקרוב היה בהן משהו שונה. קודם-כול, יותר מדי לבן בקשתית, והאישונים נראו כאילו הם נעים סָביב בגלגל-העין בלי שהוא יודע על כך או מסוגל לעצור אותם. מצמרר. בעודי מתעמק בפניו ראיתי כי האישון השמאלי פונה בכיוון האף בעוד השני מתאמץ להישאר על מקומו. אך זה לא היה הרבה יותר ממאמץ כי העין הזאת שוטטה לה בלי שיָדַע על כך או רצה בכך.

אמרתי: "תרשה לי להכין לך משקה. מה אתה מעדיף? יש לנו קצת מכל דבר. זה אחד הבילויים שלנו."

"חַבּוּבּ, אני איש של ויסקי," ענה בלי שהיות באותו קול גדול.

"טוב מאוד," אמרתי. חַבּוּבּ! "ברור שכך. ידעתי."

הוא שמט את ידו עד שנגעה במזוודה שניצבה לצד הספה. מחפש היה נקודות אחיזה. לא יכולתי לבוא אליו בתלונות על כך.

"אני אעלה אותה לחדר שלך," אמרה אשתי.

"לא, זה בסדר," אמרה העיוור בקול. "היא תעלה כשאני אעלה."

"קצת מים בוויסקי?" אמרתי.

"מעט מאוד," אמר.

"ידעתי," אמרתי.

הוא אמר, "טיפ-טיפה. השחקן האירי, בארי פיג'רלד? אני כמו הבחור ההוא. כשאני שותה מים, אמר פיג'רלד, אני שותה מים.  כשאני שותה ויסקי, אני שותה ויסקי." אשתי צחקה. העיוור הרים את ידו אל מתחת לזקנו. הוא הרים לאט את הזקן והניח לו לצנוח.

הכנתי את המשקאות, שלוש כוסות גדולות של ויסקי עם שפריץ של מים בכל אחת. אחר כך התרווחנו לנו ושוחחנו על מסעותיו של רוברט. ראשית הטיסה הארוכה מהחוף המערבי אל קונטיקט – כיסינו את זה. אחר כך מקונטיקט לכאן ברכבת. לקטע הזה של הנסיעה נדרשה לנו כוס נוספת.

זכרתי שקראתי באיזה מקום כי עיוורים לא מעשנים כי, כך הייתה ההנחה, הם אינם רואים את העשן שהם נושפים. לפחות את זה ידעתי על עיוורים, זה ולא הרבה יותר. אך העיוור שלנו עישן את הסיגריה שלו עד הזנב וכבר הדליק לו אחרת. העיוור הזה מילא את המאפרה שלו ואשתי רוקנה אותה.

כשהתיישבנו אל השולחן לארוחת-הערב שתינו כוס נוספת. אשתי ערמה על צלחתו של רוברט קוביות סטייק, פשטידת תפוחי-אדמה, אפונה. מרחתי לו שתי פרוסות לחם בחמאה. אמרתי, "הנה לחם בחמאה בשבילך." לגמתי מן המשקה שלי. "ועכשיו נתפלל," אמרתי, והעיוור הרכין את ראשו. אשתי הביטה בי בפה פעור. "נתפלל שהטלפון לא יצלצל ושהאוכל לא יתקרר," אמרתי.

התחלנו לאכול. אכלנו כל מה שהיה על השולחן. אכלנו כאילו אין מחר. לא דיברנו. אכלנו. טרפנו. לא הותרנו זכר. הרבצנו אכילה רצינית. העיוור איתר מיד את האוכלים שרצה, ידע בדיוק איפה כל דבר מונח על צלחתו. עקבתי בהתפעלות איך הוא מפעיל את הסכין והמזלג על הבשר. הוא היה חותך שתי חתיכות בשר, תוקע מזלג ומעביר אותן אל פיו, אחר כך מסתער על הפשטידה ומשם לאפונה, ואז בוצע לו חתיכה הגונה של לחם בחמאה ואוכל גם את זה. ואת כל אלה קינח בלגימה גדולה של חלב. גם לא נראה שמציק לו להשתמש מדי פעם באצבעותיו.

חיסלנו הכול, כולל חצי פאי תות-גינה.

כמה דקות ישבנו כהלומים. אגלי-זעה זלגו על פנינו. בסוף קמנו מן השולחן בלי שהסרנו את הכלים המלוכלכים. לא הבטנו אחורנית. נגררנו אל הסלון וצנחנו אל מקומותינו הקודמים. רוברט ואשתי ישבו על הספה. אני התיישבתי על הכורסא. רוקנּו פנימה שניים-שלושה משקאות נוספים בעוד שניהם מדברים על האירועים המרכזיים בחייהם בעשור האחרון. רוב הזמן רק הקשבתי. מפעם לפעם הצטרפתי לשיחה. לא רציתי שיחשוב שיצאתי מהחדר ולא רציתי שהיא תחשוב שאני מרגיש מוזנח. הם שוחחו על דברים שקרו להם – להם! בעשר השנים הללו. חיכיתי לשווא ששמי יעלה על שפתותיה המתוקות של אשתי: "ואז נכנס אל חיי בעלי היקר". משהו כזה. אבל שום דבר. עוד דיבורים על רוברט. מסתבר שרוברט עשה בחייו קצת מכל דבר – עיוור רב-פעלים מן השורה. אבל לאחרונה עבדו הוא ואשתו בשביל חברת השיווק "אָמְוויי" [חברה אמריקנית לשיווק מוצרי קוסמטיקה, בריאות וציוד רפואי ביתי], וזה היה מקור פרנסתם, ככל שהייתה. העיוור גם היה שדר-רדיו חובב. בקולו הרם הוא סיפר על שיחות שהיו לו עם שדרים עמיתים בגוּאָם, בפיליפינים ובאלסקה, ואפילו בטהיטי. הוא אמר כי יש לו שם המון חברים, אם אי-פעם ירצה לבקר במקומות האלה. מפעם לפעם היה מפנה את פניו העיוורות לעברי, שם את ידו תחת זקנו, שואל אותי משהו. כמה זמן אני מחזיק במשרה הנוכחית? (שלוש שנים.) האם אני אוהב את עבודתי? (לא אהבתי.) אני מתכוון להישאר בעבודה הזאת? (איזה אופציות היו לי?) לבסוף, כשחשבתי שמתחיל להיגמר לו, קמתי והדלקתי את הטלוויזיה.

אשתי הביטה בי במורת-רוח. עוד מעט הייתה מתפרצת עלי. ואז הביטה אל העיוור ושאלה: "רוברט, יש לך טלוויזיה?"

העיוור אמר, "יקירתי, יש לי שתיים. אחת צבעונית והשנייה שחור-לבן, מזכרת ישנה. מצחיק, אבל כשאני מדליק טלוויזיה, ואני תמיד מדליק טלוויזיה, אני מדליק את הצבעונית. מצחיק, לא?"

לא ידעתי איך להגיב. לא היה לי שום דבר להגיד. שום דעה. אז צפיתי בחדשות וניסיתי להקשיב למה שהקריין אומר.

"זאת טלוויזיה צבעונית," אמר העיוור. "אל תשאלו אותי איך אני יודע."

"החלפנו לצבעונית לא מזמן," אמרתי.

העיוור לקח עוד לגימה מן המשקה. הוא הרים את זקנו, רחרח והניח לו שיצנח. הוא רכן קדימה ממושבו על הספה. הוא הציב את המאפרה על שולחן-הקפה, ואז קירב את המצית אל הסיגריה שלו. הוא התרווח אחורנית ושיכל את רגליו באזור הקרסוליים.

אשתי כיסתה על פיה ואז פיהקה. היא התמתחה. היא אמרה, "אני חושבת שאעלה ללבוש חלוק. אני חושבת שאני אחליף בגדים. רוברט, תעשה שיהיה לך נוח," אמרה.

"נוח לי," אמר העיוור.

"הייתי רוצה שתרגיש נוח בבית הזה," אמרה.

"נוח לי," אמר העיוור.

 

אחרי שיצאה מן החדר, הקשבנו הוא ואני לתחזית מזג-האוויר ואחר כך לסיכום חדשות הספורט. אז כבר נעדרה זמן רב כל כך שלא ידעתי אם תחזור. חשבתי שאולי הלכה לישון. קיוויתי מאוד שתרד שוב. לא רציתי להישאר לבד עם איש עיוור. שאלתי אותו אם הוא רוצה עוד משקה והוא אמר בטח. אחר שאלתי אם היה רוצה לעשן אתי ג'וינט. בדיוק גלגלתי לי אחד, אמרתי. האמת שלא גלגלתי, אבל תכננתי לגלגל תוך שתי שניות.

"אני אנסה קצת אתך," אמר.

"כל הכבוד," אמרתי. "אין כמוך."

הכנתי לנו משקה והתיישבתי לצדו על הספה. אחר כך גלגלתי לנו שני ג'וינטים שמנים. הדלקתי אחד והעברתי לו. אל האצבעות שלו. הוא לקח אותו ושאף.

"תחזיק אותו בפנים כמה שאתה יכול," אמרתי. אפשר היה לראות שאין לו מושג.

אשתי ירדה למטה עם החלוק הוורוד ונעלי-הבית הוורודות.

"מה אני מריחה?" היא אמרה.

"חשבנו למה שלא נעשן קצת קנאביס," אמרתי.

אשתי נתנה בי מבט איום. ואז הפנתה עיניה אל העיוור ואמרה, "רוברט, לא ידעתי שאתה מעשן."

"אני מעשן עכשיו, יקירתי. לכל דבר יש פעם ראשונה. אבל אני עוד לא מרגיש

שום-דבר."

"החומר הזה מאוד מתון," אמרתי. "החומר הזה מאוד עדין. זה חומר שאפשר להסתדר אתו. הוא לא מחרפן לך את השכל."

"לא יותר מדי, הוא לא, חַבּוּבּ," אמר וצחק.

אשתי ישבה על הספה בין העיוור וביני. העברתי לה את הג'וינט. היא לקחה וינקה ממנו ואז העבירה לי בחזרה. "לאיזה כיוון זה הולך?" אמרה. ואז אמרה "אני לא צריכה לעשן את זה. גם ככה אני בקושי מחזיקה את העיניים פקוחות. הארוחה ההיא חיסלה אותי. אסור היה לי לאכול כל כך הרבה."

"זה הפאי-תותים ההוא," אמר העיוור. "זה מה שעשה את זה," אמר וצחק את צחוקו הרם. ואז נענע בראשו.

"יש עוד מהפאי-תותים," אמרתי.

"אתה רוצה עוד קצת, רוברט" אמרה אשתי. "אולי עוד כמה זמן," הוא אמר.

כיוונּו את תשומת הלב אל הטלוויזיה. אשתי פיהקה שוב.

היא אמרה, "המיטה שלך מוכנה מתי שיתחשק לך לשכב לישון, רוברט. בטח היה לך יום ארוך. כשתהיה מוכן ללכת לישון, פשוט תגיד." היא משכה בזרועו. "רוברט?"

הוא חזר לעשתונותיו ואמר, "ביליתי ממש יפה. זה יותר טוב מקלטות, לא?"

אמרתי, "לא תתחמק," ושמתי את הג'וינט בין אצבעותיו. הוא שאף פנימה, כלא את העשן, ואז פלט אותו. נראָה כאילו הוא עושה את זה מגיל תשע.

"תודה, חַבּוּבּ," אמר. "אני חושב שזה יספיק לי. אני חושב שאני מתחיל להרגיש את זה," אמר. הוא הושיט את הבדל הבוער לאשתי.

"אותו דבר," היא אמרה. "כנ"ל. גם אצלי." היא לקחה את הבדל והעבירה אלי. "אני רק אשב פה קצת ביניכם, חבר'ה, בעיניים עצומות. אבל שלא תתנו לי להפריע לכם, או.קיי? לאף אחד משניכם. אם אני מפריעה לכם, תגידו. אחרת אני אשב לי פה בעיניים עצומות עד שתרצו ללכת לישון," אמרה. "המיטה שלך מוכנה, רוברט, כשתחליט ללכת לישון. זה ממש ליד החדר שלנו בראש המדרגות. נראה לך איפה כשתהיה מוכן. תעירו אותי, חבר'ה, אם אני נרדמת." עוד לא סיימה לדבר, עצמה את עיניה ונרדמה.

מהדורת החדשות הסתיימה. קמתי והחלפתי ערוץ. התיישבתי על הספה. הצטערתי שאשתי התפגרה ככה. ראשה נח על מסעד הספה, פיה היה פתוח. היא הסתובבה כך שהחלוק החליק מרגליה וחשף ירך עסיסית. הושטתי יד למשוך ולכסות אותה, ותוך כך הצצתי לעבר העיוור. איזה טמטום!  העפתי ופתחתי את החלוק בחזרה.

"תגיד לי כשתרצה עוד פאי תותים," אמרתי.

"אני אגיד," אמר.

אמרתי, "אתה עייף? אתה רוצה שאני אקח אותך למעלה למיטה? אתה כבר מוכן לקפוץ למיטה?"

"עדיין לא," אמר. "לא, אני אשאר ער אתך, חַבּוּבּ. אם זה בסדר. אשאר ער עד שאתה תרצה להיכנס למיטה.לא הייתה לנו הזדמנות לדבר. מבין מה אני אומר? אני מרגיש כאילו אני והיא השתלטנו על הערב." הוא הרים את זקנו והניח לו לצנוח. הוא אסף את הסיגריות והמצית שלו.

"זה בסדר,"אמרתי. ועוד אמרתי, "אני שמח על החברה."

ואני משער שהייתי. כל ערב הייתי מעשן ג'וינט ונשאר ער כמה שיכולתי. אשתי ואני כמעט אף פעם לא הלכתנו לישון באותו הזמן. כשכבר הלכתי לישון היו לי החלומות ההם. לפעמים הייתי מתעורר מאחד כשהלב שלי דופק כמו משוגע.

על המסך הציגו משהו על הכנסייה ועל ימי הביניים. לא הבידור הרגיל. רציתי לצפות במשהו אחר. עברתי לערוצים אחרים. אבל גם שם לא היה כלום. אז חזרתי אל הערוץ הראשון והתנצלתי.

"חַבּוּבּ, זה בסדר גמור," אמר העיוור. "מבחינתי זה בסדר גמור. כל מה שאתה רוצה לראות זה או.קיי מצדי. אני תמיד לומד משהו. למידה לא נגמרת. לא יזיק לי ללמוד משהו הערב. יש לי אוזניים," הוא אמר.

זמן-מה לא אמרנו כלום. הוא רכן קדימה, ראשו פונה לעברי, אוזנו הימנית כרויה אל המכשיר. מביך למדי. מפעם לפעם היו שמורותיו צונחות ואז פוקעות לרווחה שוב. מפעם לפעם היה תוקע את אצבעותיו בזקנו ומורט, כאילו הוא מהרהר במשהו ששמע בטלוויזיה.

על המסך, אנשים לבושים בתחפושות של שלדים ושדים התנפלו ועינו קבוצת אנשים חבושי ברדסים. לאלה הלבושים כמו שדים היו מסכות של שדים, קרניים וזנבות ארוכים. האירוע היה חלק מתהלוכה. האנגלי שהרצה על כך סיפר שהיא מתקיימת בספרד פעם בשנה. ניסיתי להסביר לעיוור את המתרחש.

"שלדים," הוא אמר. "אני מתמצא בשלדים," אמר והניד בראשו.

הטלוויזיה התעכבה על קתדרלה אחת, אחר כך הציגו באריכות ובאיטיות קתדרלה שנייה.  בסוף התחלפה התמונה והראו את המפורסמת ההיא מפריז, עם הקשתות הדואות והצריחים המתנשאים עד השמים. המצלמה התרחקה כדי להציג את הקתדרלה בשלמותה מתנוססת מעל קו-הרקיע.

היו רגעים שהאנגלי היה משתתק ופשוט מניח למצלמה לשוטט סביב על פני הקתדרלות. בפעם אחרת סיירה המצלמה באזורי הכפר, היכן שגברים צעדו בשדות אחרי צמדי שוורים. חיכיתי ככל שיכולתי. אחר כך הרגשתי שעלי להגיד משהו. אמרתי "עכשיו הם מראים את הקתדרלה מבחוץ. גָרְגוֹילים. פסלים קטנים בצורת מפלצות. עכשיו אני חושב שהם באיטליה. כן, הם באיטליה. יש תמונות על הקירות של הכנסייה הזאת."

"אלה ציורי פרסקו, חַבּוּבּ?" הוא שאל ואז גמע לאטו מן המשקה.

שלחתי יד אל הכוס שלי. אבל היא הייתה ריקה. ניסיתי להיזכר במעט שזכרתי. "אתה שואל אם אלה פרסקאות?" אמרתי. "שאלה טובה. אני לא יודע."

המצלמה עברה לקתדרלה מחוץ לליסבון. ההבדלים בין הקתדרלה הפורטוגלית והקתדרלות הצרפתית והאיטלקית לא היו גדולים. אבל היו הבדלים. בעיקר בפנים המבנה. ואז עלה משהו בדעתי ואמרתי, "משהו עלה בדעתי. יש לך בכלל מושג מה זה קתדרלה? כלומר, איך הן נראות? אתה מבין למה אני מתכוון? אם מישהו אומר קתדרלה, אתה מבין על מה הוא מדבר? אתה יודע מה ההבדל בין קתדרלה ובין, למשל, כנסייה בפטיסטית?"

הוא הניח לעשן לטפטף מפיו. "אני יודע שלקח חמישים או מאה שנים למאות פועלים לבנות אחת כזאת," אמר. "פשוט שמעתי את האיש אמר את זה. גם שמעתי אותו אומר שדורות של אותה המשפחה עבדו על קתדרלה אחת. אנשים שהתחילו את הקריירה המקצועית שלהם בקתדרלה מסוימת, מתו לפני שראו את עבודתם גמורה. במובן הזה, חַבּוּבּ, הם לא שונים מכולנו, מה?" הוא צחק. ואז שוב צנחו שמורותיו. ראשו התנדנד. נראה כאילו הוא מנמנם. אולי דמיין לו את עצמו בפורטוגל. כעת הראו בטלוויזיה קתדרלה נוספת. הפעם בגרמניה. קולו של האנגלי הוסיף להזדמזם. "קתדרלות," אמר העיוור. הוא הזדקף וגלגל את ראשו לפנים ולאחור. "להגיד את האמת, חַבּוּבּ, אני לא יודע הרבה יותר מזה. מה שאמרתי הרגע. מה ששמעתי אותו אומר. אבל אולי תוכל לתאר לי אחת? מאוד הייתי רוצה שתתאר לי. זה היה משמח אותי. אם אתה רוצה לדעת, אין לי בעצם מושג ממשי."

הסתכלתי היטב בתצלום של הקתדרלה על המסך. איך אוכל אפילו להתחיל לתאר אותה. אבל נגיד שחיי תלויים בכך. נגיד שהחיים שלי בסכנה כי הבחור המשוגע הזה אמר שאני חייב לעשות את זה אחרת…

הסתכלתי שוב טוב-טוב בקתדרלה, אבל אז התחלפה התמונה בנופי כפר. אין מה לעשות. פניתי אל העיוור ואמרתי, "ראשית כול, הן מאוד גבוהות." הסתכלתי סביבי בחדר לקבל רעיונות. "הן מתנשאות למעלה. גבוה-גבוה, עד לשמים. הן כל כך גדולות, כמה מהן, שנחוצה להן תמיכה. לתומכות האלה קוראים תמיכות דואות. משום מה הן מזכירות לי ויאדוקטים. אבל אולי אתה גם לא יודע מה זה ויאדוקט? לפעמים יש בקתדרלות שדים ועוד כאלה שמפוסלים בחזית. לפעמים יש אדונים וגבירות. על תשאל אותי למה," אמרתי.

הוא המשיך להניד את ראשו. פלג גופו העליון נראה כולו מתנודד קדימה-אחורה.

"אני לא עושה עבודה כל כך טובה, מה?" אמרתי.

הוא הפסיק להתנודד ורכן קדימה אל שפת הספה. בזמן שהקשיב לי העביר כל העת את אצבעותיו בזקנו. לא הצלחתי לתקשר אתו, זה היה ברור. ובכל זאת הוא המתין שאמשיך. הוא נד בראשו כאילו בניסיון להאיץ בי שלא אפסיק. ניסיתי לחשוב מה עוד יש לי לומר. "הן ממש גדולות," אמרתי. "הן מסיביות. בונים אותן מאבן. גם משיש, לפעמים. בימים הקדומים ההם, כשבנו קתדרלות, זה היה בשביל להיות קרובים לאלוהים. בימים ההם אלוהים היה חלק חשוב בחיים של אנשים. אפשר לראות את זה מצורת הבנייה. אני מצטער," אמרתי, "אבל נראה לי שזה הוב ביותר שאני יכול לעשות בשבילך. אני לא כל כך מוצלח בזה."

"זה בסדר גמור, חַבּוּבּ", אמר העיוור. "תקשיב. אני מקווה שלא אכפת לך שאני שואל. אפשר לשאול אותך משהו? תרשה לי לשאול שאלה פשוטה, של כן או לא. פשוט מתוך סקרנות, ואל תיעלב. אתה המארח שלי. תרשה לי לשאול אם אתה באיזשהו אופן דתי? נכון שלא אכפת לך שאני שואל?"

הנדתי בראשי. למרות שהוא לא יכול היה לראות את זה. קריצה ומנוד-ראש הם היינו הך לעיוור. "הייתי אומר שאני לא מאמין. בשום דבר. לפעמים זה קשה. אתה מבין למה אני מתכוון?"

"בטח שאני מבין," הוא אמר.

"טוב מאוד," אמרתי.

האנגלי ההוא לא הפסיק לדבר. אשתי נאנחה בשנתה. היא נשמה נשימה עמוקה והמשיכה לישון.

"תצטרך לסלוח לי," אמרתי. "אבל אני לא יכול להגיד לך איך קתדרלה נראית. אני פשוט לא מוכשר לזה. אני לא יכול לעשות יותר ממה שעשיתי."

העיוור ישב בלי להוציא הגה, בראש מורכן, והקשיב לי.

אמרתי, "האמת היא שקתדרלות לא אומרות לי שום דבר מיוחד. כלום. קתדרלות. משהו להסתכל עליו בתכנית טלוויזיה מאוחרת. זה מה שהן."

זה היה הרגע שהעיוור כחכח בגרונו. הוא שלף משהו. הוא הוציא ממחטה מכיסו האחורי. אחר כך אמר, "הבנתי, חַבּוּבּ. זה או.קיי. זה קורה. שלא תדאג," אמר. "היי, תקשיב. אתה מוכן לעשות לי טובה? יש לי רעיון. בוא ותמצא לנו דף נייר עבה. ועט. נעשה משהו. נצייר אחת ביחד. תביא עט ודף נייר עבה. קדימה, חַבּוּבּ, תביא אותם," אמר.

אז עליתי למעלה. הרגשתי כאילו אין לי טיפת כוח ברגליים. הרגליים שלי הרגישו כמו אחרי ריצה. נכנסתי לחדר של אשתי, הסתכלתי מסביב. מצאתי כמה עטים כדוריים בסלסלה קטנה על השולחן. ואז חשבתי איפה אני אמור למצוא נייר מהסוג שהוא דיבר עליו.

למטה, במטבח, מצאתי שקית קניות עם קליפות בצל בתחתית. רוקנתי אותה וניערתי. הבאתי אותה אתי לסלון והתיישבתי ליד רגליו. הזזתי כמה חפצים, החלקתי על קמטי השקית, פרשתי אותה על שולחן-הקפה.

העיוור קם מהספה והתיישב לידי על השטיח.

הוא העביר את אצבעותיו על הנייר. הוא החליק מעלה-מטה משני צדדיו של הנייר. על השוליים. גם על השוליים. הוא מישש את הפינות.

"טוב מאוד," אמר. "טוב מאוד, בוא נצייר אותה."

הוא מצא את ידי, היד עם העט. הוא כיסה על ידי בידו. "קדימה, חַבּוּבּ, תצייר," אמר. "תצייר. אתה עוד תראה. אני אלך אתך. זה יהיה או.קיי. רק תתחיל עכשיו כמו שאני אומר לך. אתה תראה. תצייר," אמר העיוור.

אז התחלתי. דבר ראשון ציירתי קופסה שנראתה כמו בית. זה יכול היה להיות הבית שאני גר בו. אחר כך הנחתי עליו גג. בכל אחד מצדי הבית ציירתי צריח. טירוף.

"אדיר," הוא אמר. "נהדר. אתה מתקדם מצוין," הוא אמר. "לא היית חושב שדבר כזה יקרה לך בחיים, מה, חַבּוּבּ? טוב, החיים מוזרים, כולנו יודעים. עכשיו תמשיך. תמשיך ואל תפסיק."

תקעתי חלונות עם קשתות. ציירתי תמיכות דואות. תליתי דלתות עצומות. לא יכולתי להפסיק. תחנת הטלוויזיה סיימה את השידורים. הנחתי מידי את העט ופתחתי וסגרתי את האצבעות. העיוור גישש ברחבי הדף. הוא הזיז את ראשי אצבעותיו על פני הדף, על פני כל מה שציירתי, והניד בראשו.

"הולך טוב מאוד," אמר העיוור.

לקחתי שוב את העט והוא מצא את כף ידי. המשכתי. מה לי ולאמנות, ובכל זאת המשכתי לצייר.

אשתי פקחה את עיניה והתבוננה בנו. היא הזדקפה על הספה. חלוקה נפתח לרווחה. היא אמרה, "מה אתם עושים? תגידו לי, אני רוצה לדעת."

לא עניתי.

העיוור אמר, "אנחנו מציירים קתדרלה. אני והוא עובדים על זה. תלחץ חזק," אמר לי. "בדיוק. טוב מאוד," אמר. "בטח. הצלחת כהוגן, חַבּוּבּ. שמע ממני. לא חשבת שתוכל, אבל יכולת, מה? עכשיו אתה נותן גז. אתה מבין מה אני אומר? תוך דקה יהיה לנו כאן משהו. מה שלום הזרוע הזקנה?" אמר. "עכשיו תכניס לשם אנשים. מה זה שווה קתדרלה בלי אנשים?"

אשתי אמרה. "מה קורה כאן? רוברט, מה אתה עושה? מה קורה כאן?"

"הכול בסדר," אמר לה. "עכשיו תעצום את העיניים," אמר לי העיוור.

עצמתי. עצמתי אותן בדיוק כמו שהוא ביקש.

"הן עצומות?" אמר. "אל תרמה."

"הן עצומות," אמרתי.

"תשאיר אותן ככה," אמר. ואז, "אל תפסיק עכשיו. תצייר."

אז המשכנו. אצבעותיו נהגו את אצבעותי בזמן שידי שוטטה על הנייר. זה לא דמה לשום דבר בחיים שלי עד אותו רגע.

ואז הוא אמר, "אני חושב שזהו-זה. אני חושב שעשית את זה," אמר. "תעיף מבט. מה אתה חושב?"

אך עיני היו עצומות. חשבתי שאשאיר אותן ככה עוד קצת. חשבתי שזה דבר שהיה ראוי שאעשה.

"נו?" אמר, "אתה מסתכל?"

עיני היו עדיין עצומות. הייתי בביתי שלי. זאת ידעתי. אבל לא הרגשתי שאני נמצא בתוך איזשהו מקום.

"זה באמת משהו," אמרתי.

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *