רוח-הרפאים של יולי I א"ס בָּיָאט (נ' 1936)

"אני חושב שאני חייב לעזוב את המקום שאני גר בו," אמר. "יש לי בעיה עם בעלת הבית שלי."

הוא צבט והרים שערה בהירה ארוכה מגב שמלתה, הרים בכזאת זריזות שהמעשה נראה כמו סתם התחשבות. גם היה לו כישרון להחזיק יחד כוס, צלחת וסכ"ום בלי שיפלו. הייתה לו הבעה של אומללות אומרת-כבוד כשל נץ עצוב. היא גילתה עניין.

"בעיה מאיזה סוג? סקס, משק-בית, כסף?"

"האמת, אף אחד מאלה. טוב, לא כספית."

הוא כרך את השערה על אצבעו, בחן אותה מקרוב, התחמק ממבטה.

"לא כספית. אתה יכול לספר לי? אולי אני מכירה איזה מקום שתוכל להיות שם. אני מכירה המון אנשים."

"ככה זה נראה." הוא חייך בביישנות. "זאת לא בעיה שקל לתאר. רק שנינו שם. אני בעליית הגג. רוב הזמן."

כאן השתתק. היה ברור שהוא טיפוס מאופק, סודי. ועם זאת הוא מספר לה משהו. על פי רוב זה מסקרן.

"רוב הזמן?" היא מושכת אותו בלשון.

"אוי, זה לא מה שאת חושבת. טוב, לא… נשב?"

***

הם שוטטו שניהם בין באי המסיבה, מסיבה גדולה ביום חם. הוא עצר, מצא בקבוק ומילא את כוסהּ. לא היה נחוץ שישאל אותה מה היא אוהבת. הם ישבו צד בצד על הספה: הוא התפעל מהפרגים הבוהקים בהתרסה על שמלתה הירוקה כאזמרגד ומסנדליה היפים. היא הגיעה ללונדון לתקופת הקיץ לעבוד במוזיאון הבריטי. בלי קושי יכלה להסתפק במיקרופילמים בטוסון [עיר באריזונה] בשביל המעט שנזקקה לו לחקר כתב היד, אלמלא פרשת-אהבים שנגררה, שהיה צריך לשים לה קץ. יש גיל שבו ככל שתהיי מאושרת עד מוות בַּרגעים, בימים או בסופי-השבוע הגנובים עם הפרופסור הנשוי שלָך, את או מוציאה אותו לחופשי או חותכת ובורחת. כבר התנסתה בשתי האפשרויות וכעת היא חושבת שהצליחה לחתוך ולברוח. אז נחמד לקבל מחמאות מהר. כל זה סיפרה לו, מָפנה את פניה הרכות אל פניו החרֵבות, מנופפת מצד אל צד את שערה הארוך המבריק. זה התחיל לפני שנה, סיפר לה בפרץ של רגשות, למעשה במסיבה אחרת; שם הוא פגש את האישה הזאת, את בעלת הבית הנ"ל, ועשה, לא מיד, צעד שגוי (faux pas), עכשיו הוא מבין את זה, והיא הייתה מאוד הגונה, אם מביאים בחשבון, וככה…

לאישה ההיא הוא אמר, "אני חושב שאני חייב לעזוב את המקום שאני גר בו." הוא היה די נסער וכמעט לא הגיע למסיבה, אלא שלא היה מסוגל להמשיך לשתות לבד. האישה סקרה אותו בקרירות ושאלה, "למה?" אי-אפשר, אמר, להמשיך במקום שפעם היית שם מאושר כל כך ועכשיו אתה כזה אומלל, גם אם המקום נוח מאוד. נוח לעבודה ולחברים ולדברים שנראו לו, עכשיו כשהזכיר אותם, כמו אֶפר, לא-ממשיים, בהשוואה לזיכרון ולתקווה שהוא יפתח את הדלת וימצא את אן עומדת בחוץ, צוחקת וחסרת נשימה, מחכה שיספר לה מה הוא קרא, או חשב, או אכל, או הרגיש אותו יום. מישהי שאהבתי עזבה, סיפר לאישה. גם הפעם, סוכֵר את רגשותיו, הוא בלם את שטף המשפטים על הפּתיעה הגמורה, איך חזר הביתה ולא מצא אלא מעטפה על שולחן ריק, וחללים באצטבות הספרים, במדף התקליטים, בארון המטבח. זה ודאי תוכנן שבועות, ודאי הרהרה בעניין על כל צדדיו בזמן שהתגולל עליה, בזמן שמזגה לו יין, בזמן… לא, לא. לא יפה להשמיץ, ומה שהרגיש עכשיו היה גרוע מזעם: הרגיש אובדן ילדי, צרוף. "אסור להתקשר למקומות," אמר לאישה. "אבל מתקשרים," אמרה לו. "מי כמוני יודעת."

היא הציעה, אז תבוא אלי בתור דייר; יש אצלי, אמרה, המון מקום מבוזבז, ובעלי לא נמצא שם הרבה. "בזמן האחרון אין לנו כל כך מה להגיד אחד לשני." תוכל להיות עצמאי לגמרי, יש מטבח ושירותים בעליית הגג; אני לא אפריע לך. יש גן גדול. כנראה זה מה שגרם לו להחליט: היה מאוד חם, מרכז לונדון, עונת השנה שבה אדם מרגיש שייתן הכול כדי לחיות בחדר שנשקף אל עשב ועצים, במקום בדירה בקומה העליונה ברחוב מלא אבק. ואם אן תחזור, תהיה הדלת סגורה על מנעול ובריח. הוא יפסיק לחשוב על איך אן חוזרת אליו. יעשה צעד החלטי: אן הרי חשבה שהוא אינו מסוגל לקבל החלטות. הוא יחיה בלי אן.

במשך כמה שבועות אחרי שעבר לגור שם הוא ראה מעט מאוד את בעלת-הבית. הם נפגשו על המדרגות, ופעם עלתה אליו, ביום א' חם, להגיד לו שהוא מוזמן להשתמש בגן מתי שהוא רוצה. כבר קודם הציע שיעבוד קצת בכיסוח ובניכוש והיא הסכימה. זה היה סוף השבוע שבעלה חזר, נוהג בסערה את מכוניתו עד דלת הכניסה, רץ פנימה וקורא בפרוזדור הריק "אימוגן, אימוגן!" ולזה היא ענתה שלא כמנהגה בצרחה היסטרית. בחזותו של בעלה, נוֹאֵל, לא היה דבר שיצדיק את התגובה הזאת. הדייר, מציץ מעבר למעקה אל מקור הרעש, ראה את פרצופיהם הנזקפים אליו בחדר המדרגות ואיך, למראהו, נערכו פניה שוב אל הבעתן הרגילה, החסודה והרגועה. למראה נואֵל, מקריח, עם פלומת-צדעיים, איש כפוף בן שלושים וחמש בערך בחליפת קורדרוי מרופטת וחולצת כותנה עם צווארון-גולף, גילה כי עכשיו, שלא כמו קודם, הוא מסוגל לשער את גילה. היא הייתה אישה נקייה ומסודרת, שערה בלונד דהה, אסוף בפקעת אל אחורי ראשה, רגליה ארוכות וחטובות, עיניה מושפלות. עם זאת, לתאר אותה כמתונה היה טעות. את צרחתה קודם הסבירה בכך שנואל הגיע הביתה באופן לא צפוי והבהיל אותה: היא מבקשת סליחה. ההסבר נשמע הגיוני. ההלמות החריגה של הצרחה הייתה אולי ההד בחדר המדרגות. כך או כך, נואֵל נראה מושפל עד דכּא.

אותו סוף-שבוע נשמר לא להיתקל בה, מדלג מטה במדרגות שתיים-שתיים, ברגל קלה, מרגיש מעט אָבֵל, מציץ מחלון המטבח שלו אל הגן הנחמד, המגודל פרא. ביום א' בצהריים שמע את הבעל, נואֵל, צועק במדרגות.

"אני לא מסוגל להמשיך אם את ממשיכה ככה. עשיתי הכי טוב שאני יכול, ניסיתי ללכת לקראתך, שום דבר לא מזיז אותך, מה? את בכלל לא מנסה, מה? את רק ממשיכה אותו דבר. טוב, יש לי את החיים שלי, אי-אפשר לזרוק ככה חיים… לא?"

הוא הזדחל החוצה למישורת העליונה האפלולית וראה אותה עומדת בחצי הדרך במורד המדרגות, עוקבת אחרי נואֵל מנופף את זרועותיו ושואג, או כמעט שואג, עוקבת בסבלנות נטולת-רגש, כאחרי איזו טרדה שסופה להיגמר. נואל בלע את רוקו והתנשם; הוא נשא את פניו אליה ואמר בעצב,

"את מבינה שאני לא עומד בזה? אני אהיה בקשר, בסדר? את בטח רוצה… את בטח צריכה…את בטח…"

היא לא ענתה.

"אם תצטרכי משהו, את יודעת איפה למצוא אותי."

"כן."

"נו, טוב…" אמר נואֵל וניגש אל הדלת. מן המדרגות היא עקבה אחריו עד שהדלת נסגרה, ואז עלתה, מדרגה-מדרגה, כאילו הדבר כרוך במאמץ, קצת מאמץ, וחלפה על פני חדרה ועלתה למישורת שלו, ונכנסה אליו ואמרה, בטבעיות גמורה, בבקשה תשתמש בגן מתי שאתה רוצה, ובבקשה לא לשים לב למריבות משפחתיות. היא בטוחה שהוא מבין… יש קשיים… נואֵל ייעדר זמן-מה. הוא עיתונאי: העבודה כרוכה בנסיעות רבות. לא נורא.

היא הייתה מאוד חסכנית במילים.

משם ואילך הוא התמכר לישיבה בגן. זה היה מקום נחמד: גן בסגנון דרום לונדון, גדול, חבוי, מוקף חומה, עם עצי פרי זקנים בקצה האחד, בּוֹדליָה פרועה מתנדנדת בחוסר-מנוח, ערוגות מתפתלות מלאות שושנים ותיקות, ומדשאה דחוסה, מגודלת-פרע של זוֹן.

מעבר לחומה היה "השטח הציבורי". היא יצאה אל המחסן ועזרה לו לאסוף ולשמן את חלקי המכסחה, עמדה על השביל הקטן מתחת לענפי התפוח בעודו מכסח עקלתון ניסיוני בעשבייה שלה. מעבר לחומה עלה שאון של קולות ילדים והלמות וחבטות של כדורגל. הוא שאל אותה איך מרימים את הלהבים; לא היו לו כישורים טכניים.

"הילדים מקימים המון רעש," אמרה. "והכלבים. אני מקווה שלא יפריעו לך. אין כאן בסביבה הרבה מקומות בטוחים לילדים."

הוא השיב בכנות כי אף פעם לא שמע קולות שאינם מפריעים לו כשהוא מנסה להתרכז במשהו. אחרי שיגמור לתת איזו צורה למדשאה הוא מתכוון לשבת שם, לקרוא המון, להכניס שוב סדר בראש שלו, לכתוב עבודה על השירים של הארדי עם אוצר המילים הארכאי שלהם, המוזר.

"בצד השני זה בעצם לא רחוק מהכביש," אמרה. "זה כאילו רחוק. 'השטח הציבורי' הוא בעצם אשליה של מרחב. פשוט שלוחה של שיחי אלגומין ואטד וכמה חתיכות של אספלט לכדורגל בין שני כבישים מהירים של ארבעה נתיבים. אני שונאת את השטחים הציבוריים של לונדון."

"בכל זאת יש ריח נחמד של אטד ושל עשב לח. זאת אשליה נעימה."

"אין אשליה נעימה," אמרה בפסקנות ונכנסה אל הבית. הוא תהה מה היא עושה כל היום; חוץ מקניות לא גדולות היה נראה שהיא תמיד בבית. הוא היה בטוח שכאשר פגש אותה היא הוצגה לפניו כבעלת מקצוע כלשהו: משהו בתחום הספרות, משהו אקדמי, כמו הרבה אנשים שהכיר. אולי היא כותבת שירה בסלון הפונה צפונה. היה קשה לו לשער מאיזה סוג. נשים בדרך כלל כותבות שירה של רגש, יותר טובה משירה של גברים, כמו שקינגסלי איימיס כבר ציין. אבל למרות חזותה השקטה והשלווה, היא נראית דלה מדי ופראית מדי – עגומה? – לשם כך. הוא נזכר איך צרחה. אולי היא כותבת מזמורי-אלימות נוסח סילביה פלאת'. הוא לא היה בטוח שהיא מתאימה בכלל לעניין. אולי היא כתבֶת-רדיו עצמאית. הוא לא טרח לשאול מישהו שעשוי להיות מכר משותף. שנה שלמה, הסביר לאמריקאית במסיבה, הוא לא דיבר עליה עם אף אחד. בטח שלא, הסכימה האמריקאית בחצי-קול ובלהט. היא ידעה שהוא לא ידבר. בעצם למה שלא ידבר, אמר בלבו, אבל בינתיים הוא המשיך את סיפורו.

***

במשך השבועות הבאים התוודעו קצת יותר זה לזו, לפחות במושגים של לבקש תה בהשאלה, או אפילו לשתות קנקן יחד. מזג האוויר התחמם. במחסן הוא מצא כּיסֵאנוֹחַ מיושן, עם יריעת קנבס מפוספסת, ניקה אותו במברשת והביא אותו אל המדשאה המכוסחת, וישב שם וכתב קצת, קרא קצת, קם על רגליו ותלש קווצה של עשבים שוטים. הוא טעה כשחשב שילדים לא יפריעו לו: היו אין-סוף פלישות של ילדים בכל גודל, שחיפשו כדורים בכל גודל, כדורים שניתרו אל רגליו, או נחתו בתוך השיחים, או נעלמו  בעשבייה. כדורי-רגל לבנים ושחורים, כדורי-ים עם מעגלים קונצנטריים של צבעי-יסוד, כדורי-טניס בצהוב חומצי. הילדים טיפסו על החומה: פרצופים שחורים, פרצופים חומים, שער ארוך, כובעי-שמש מהוגנים עם נקודות, כובעי-הסוואה צבאיים מכותנה תוצרת "מילטס" – חנויות לאביזרי פנאי. הם טיפסו וירדו בקלות, כאילו הם רגילים, בסנדלים, בנעלי ספורט, קצתם בבהונות חשופות, ברגליים שזופות מלוכלכות, בחצאיות כותנה, בג'ינס, במכנסי ספורט קצרים. לפעמים, רכובים על החומה, היו מבחינים בו ומצביעים על הכדורים; אחד-שניים ביקשו רשות. לפעמים היה זורק כדור בחזרה ואגב כך שומט ארצה כמה תפוחים או אגסים, פרות-בוסר קטנים עם גבשושיות. היה שער בחומה, תחת גדילי הענפים, שפעם ניסה לפתוח, ואחרי זמן-מה שעמל על הבריחים החלודים גילה כי המנעול חדש ואיתן וללא מפתח.

הילד על העץ לא נראה כמי שתר אחרי כדור. יושב היה במסעף של העץ הקרוב לשער, מנדנד את רגליו, מתעסק בלולאה בקצהו של חבל פרום שהיה קשור לענף שהוא ישב עליו. לבוש היה ג'ינס כחולים, נעלי ספורט, חולצת טי מבריקה עם פסים בכל גוני הקשת, ערוכים לפי הסדר הנכון, שהאיש על המדשאה מצא אותה נעימה לעין. היה לו שער בלונדי, די ארוך, שנפל על עיניו, כך שפניו היו מוסתרות.

" היי, אתה. אתה חייב לשבת שם למעלה? יכול להיות שזה לא בטוח." הילד נשא את עיניו, חייך חיוך רחב ונעלם מאחורי החומה בהילוך של קופים. היה לו חיוך גלוי, נחמד, ידידותי ולא חצוף.

ושוב היה שם, ביום המחרת, שעוּן אחורנית בתוך פיתול בעץ, ידיו שלובות. לבוש היה אותם מכנסיים וחולצה. האיש עקב אחיו במבטו, מצפה שינוע שוב, אך הוא ישב, דומם, מחייך בנעימות כלפי מטה, ואז זוקף את מבטו לשמים. האיש קרא קצת, נשא את עיניו, ראה שהוא עדיין שם ואמר:

"איבדת משהו?"

הילד לא ענה. כעבור דקה ירד קצת למטה, התקדם תוך נדנוד על ענף, יד אחרי יד, קפץ ארצה, הצדיע בהינף זרוע, ושוב טיפס על החומה ועשה שם את דרכו עד שנעלם.

כעבור יומיים כבר שכב על בטנו בקצה המדשאה, מחוץ לטווח הצל, והפעם בחולצת-טי לבנה עם דוגמא של ספינות כחולות ופסי-גלים, שוקיו וכפות-רגליו פשוטים בשמש. לועס היה קנה-עשב ובוחן את האדמה כאילו הוא מחפש חרקים. האיש אמר "היי, אתה," והילד הרים את ראשו ופגש את מבטו של האיש בעיניים כחולות-כחולות תחת ריסים ארוכים, חייך באותה חמימות גמורה ופתיחות והחזיר את מבטו לאדמה.

משהו בתוכו מיאן לדווח על הילד, שנראה כל כך בלתי-מזיק ומתחשב. אך כשנתקל בו יוצא מן המטבח, דיבר אליו, ולא נענה אלא באותו חיוך עדין, וכבר פנה הילד בריצה לעבר החומה, והוא שאל את עצמו האם עליו לדבר עם בעלת-הבית. והוא אכן שאל אותה האם אכפת לה שהילדים נכנסים לגן. היא אמרה לא, ילדים חייבים לחפש אחר הכדורים, זה חלק מלהיות ילד. הוא חזר ואמר – הם גם יושבים בגן, ונתקלתי בילד יוצא מהבית. לא נראה שהוא עשה איזה נזק, אבל אין לדעת. אני חושב שאת צריכה לדעת.

הוא כנראה חבר של הבן שלי, אמרה. היא הביטה בו בעיניים טובות והסבירה. הבן שלה יצא בריצה מ"השטח הציבורי", עם כמה ילדים, לפני שנתיים, בקיץ, ביולי, ונהרג בכביש. פחות או יותר מיד, הוסיפה ביובש, כאילו חישבה שכך-וכך מידע יסכל את הצורך בשאלות נוספות. הוא אמר אני מצטער לשמוע, מצטער מאוד, והרגיש למרבה הגיחוך איזו אשמה, וגם פגוע במקצת, כי לא ידע מה אירע לבנה ועוד היה עלול, בשוגג, לשים עצמו לצחוק באיזו הערת-אגב מביכה של אי-ידיעה.

איך נראה הילד, שאלה. הילד בבית? "אני לא מדברת עם החברים שלו. זה מכאיב. יכול להיות שזה טימי או מרטין. אולי הם איבדו משהו, או שהם רוצים…"

הוא תיאר את הילד. בלונדי, כבן עשר, הוא משער, הוא לא כל כך טוב בגילים של ילדים, עיניים כחולות-כחולות, מבנה גוף עדין, חולצת-טי בצבעי-קשת וג'ינס כחולים, רוב הפעמים, לא תמיד – אוי, ונעלי כדורגל בשחור וירוק. וחולצת-הטי השנייה עם אוניות ופסי-גלים. וחיוך נחמד להפליא. חיוך ממש חם. ילד יפה.

כבר היה רגיל שהיא שותקת. אבל השתיקה הזאת נמשכה עוד ועוד ועוד. היא רק בהתה לעבר הגן. אחרי איזה זמן אמרה, בנעימה הדיבורית המדויקת שלה,

"הדבר היחיד שאני רוצה, הדבר היחיד שהייתי רוצה בעולם הזה, הוא לראות את הילד ההוא."

היא בהתה לעבר הגן והוא בהה עמה, עד שהעשב התחיל לרקד באור חלול ושֹפות השיחים זעו. רגע קצר אחד חלק עמה את המתח של מי שאינה רואה את הילד. ואז פלטה אנחה קטנה, התיישבה, בצורה מסודרת כתמיד, והתעלפה לרגליו.

אחר כך התחילה לדבר, דיברה הרבה בהשוואה למה שהייתה רגילה. הוא לא הזיז אותה ממקומה אחרי שהתעלפה, אלא ישב בסבלנות לידה, עד שזזה והזדקפה; ואז הביא לה קצת מים, והיה הולך לדרכו אלמלא התחילה לדבר.

"אני מדי רציונלית לראות רוחות-רפאים, אני לא מאמינה בחיים שאחרי. אני לא מבינה איך מישהו יכול, אני תמיד שואבת איזה סיפוק מהרעיון שפשוט מגיעים לאיזה סוף, לעצירה במקום. לא חשבתי שהוא – לא הוא – חשבתי שרוחות הם מה שאנשים רוצים לראות, או מפחדים לראות… ואחרי שהוא מת, התקווה הכי גדולה שלי הייתה, זה נשמע טיפשי, שאני אהיה מספיק משוגעת, עד שבמקום לחכות לו כל יום שיחזור מבית הספר ויקשקש בתיבת הדואר, אולי תהיה לי אשליה שאני רואה או שומעת אותו נכנס הביתה. כי אני לא מסוגלת לעצור את הגוף והנפש שלי מלחכות, כל יום, כל יום, אני לא יכולה להפסיק עם זה. והחדר שלו, לפעמים בלילה אני נכנסת לשם, אני חושבת לעצמי שאולי, רק לרגע, אני אשכח שהוא לא נמצא שם במיטה, אני חושבת שהייתי נותנת הכול – כל דבר – תמורת רגע אחד לראות אותו כמו שהייתי רגילה. בפיג'מה, עם ה… ה… השער שלו, פרוע, ועם ה… כמו שאמרת, עם ה… החיוך ההוא.

"כשזה קרה, הם השיגו את נואֵל, ונואֵל בא וצעק את השם שלי, כמו שהוא עשה לפני כמה ימים, בגלל זה צרחתי, כי זה נראה –  נראה אותו הדבר. ואז הם אמרו שהוא מת, ואני חשבתי בקור-רוח, הוא מת, זה ימשיך וימשיך וימשיך עד סוף הימים, זה הווה מתמשך, חושבים על הדברים הכי מגוחכים, ואני חשבתי על דקדוק, על הפועל להיות, כשגומרים להיות מת… ואז יצאתי לגן, וראיתי-לא-ראיתי, בעיני רוחי, תמונה של הפנים שלו, רק העיניים והשֹער, באים אלי – כמו שיום-יום את מחכה שהוא יחזור הביתה, כמו שאת חושבת על הבן שלך, כשהוא לא בבית, בכזאת הנאה, ואני – אני חשבתי – לא, אני לא אראה אותו כי הוא מת, ואני לא אחלום עליו כי הוא מת, אני אהיה רציונלית ומעשית ואני אמשיך לחיות, כי מוכרחים, והנה נואֵל…

"הבנתי לא נכון, אתה מבין, הייתי כל כך הגיונית, ואחר כך הייתי כל כך המומה, לא הייתי מסוגלת לרצות משהו – לא יכולתי לדבר אל נואֵל – אני – אני – הכרחתי את נואֵל להוציא, להשמיד, את כל התצלומים, אני – לא חלמתי, אפשר לרצות לא לחלום, אני לא… ביקרתי את הקבר, פרחים, אין שום טעם. הייתי כל כך הגיונית. רק הגוף שלי לא הפסיק לחכות, וכל מה שהגוף שלי רצה זה לראות – את הילד הזה. הילד הזה. הילד שאתה – ראית."

הוא לא אמר שיכול להיות שהוא ראה ילד אחר, אולי אפילו ילד שנתנו לו אחר כך את החולצות והג'ינס. הוא לא אמר, למרות שהמחשבה עברה במוחו, שאולי מה שהוא ראה היה איזה שיקוף של תשוקתה האדירה לראות ילד איפה שאין כלום. לא היה בילד הזה שום-דבר נורא, שום הילה של כאב: הוא היה, זיכרונו התעקש על כך, כזה ילד נעים ואדיב, שמח בחלקו, עם מטרות משלו. ולמעשה האישה עצמה העלתה כמעט מיד את האפשרות כי מה שהוא ראה היה מה שהיא השתוקקה לראות, איזו ערבוביה של גלי-רדיו, כמו ששומעים לפעמים ברדיו הודעה משטרתית, או את 1BBC במתג שכתוב עליו ITV. הייתה לה חשיבה זריזה, לאישה, והיא המשיכה מיד ואמרה כי אולי תחושת-האובדן שלו, אובדנה של אן, שגרם לה להרגיש שתוכל לשאת את נוכחותו בביתה, ושקירב אותם מספיק כדי שאורכי-הגל שלהם יתערבבו יחד, היא שגרמה לו להיות נוח-להתרשם… את מתכוונת, אמר לה, ששנינו יחד איזה סוג של רִיק רגשי שחייב להתמלא. משהו כזה, אמרה, והוסיפה "אבל אני לא מאמינה ברוחות-רפאים."

אי-אפשר להגיד על אן, הרהר, שהיא רוח-רפאים, כי היא במקום אחר, עם מישהו אחר, עושה בשביל מישהו אחר אותם דברים קטנים שעשתה בכזאת עליצות בשבילו, ארוחות קטנות טעימות, קטעים מהמחקר, אגרטל לא-צפוי של פרחים לא-רגילים, חולצה חדשה נועזת, שונה מהטעם שלו הזהיר, אבל הולמת אותו. במובן מסוים, אן הייתה אבדה נוראה יותר, כי היא נעדרת מרצון, היעדר שאי-אפשר לאהוב, כי במה שנוגע לאן חסל סדר אהבה.

"אני לא חושבת שאתה, עכשיו," האישה לא חדלה לדבר. "אני חושבת שלדבֵּר אולי יעצור איזה – ערבוב של מסרים, אם זה מה שזה, לא? אבל אם – אם הוא יבוא שוב" – והפעם, לראשונה, התמלאו עיניה דמעות – "אם – אתה חייב להבטיח שתספר לי, אתה חייב להבטיח."

הוא הבטיח, די בקלות, כי היה בטוח למדי שהיא צודקת, שהילד לא יופיע שוב. אך למחרת הוא מצא אותו במדשאה, קרוב יותר מבעבר, יושב על הדשא ליד הכּיסֵאנוֹחַ, זרועותיו חובקות את ברכיו הכפופות החמימות השחומות, שערו הבהיר מנצנץ בשמש. הפעם לבש חולצת כדורגל, בצבעים של קבוצת צ'לסי. ממקומו בכּיסֵאנוֹחַ יכול האיש לפשוט יד ולגעת בילד, אבל הוא נמנע מכך; מחווה כזאת, היה נדמה לו, היא בלתי-אפשרית. אך הילד נשא את עיניו וחייך, חייך בנעימות של שותפים-לעברה, כאילו עכשיו הם מבינים היטב איש את רעהו. האיש ניסה לעבור לדיבור: הוא אמר, "נחמד לפגוש אותך שוב," והילד הנהן בהסכמה, בלי שידבר הוא עצמו. זו הייתה תחילתה של תקשורת ביניהם, או מה שנראה לאיש כתקשורת. הוא לא חשב שיש צורך לזמן את האישה. הוא נתן אל לבו כי באופן מסוים, מוזר, הוא נהנה מחברתו של הילד. שתקנותו הנעימה – הוא ישב שם כל הבוקר, מדי פעם התפרקד על הדשא, פעמים אחרות בהה בכובד-ראש אל הבית – שתקנותו השפיעה שקט ונוחות. האיש הצליח לעבוד לא מעט – כתב שלושה עמודים די-טובים  על "שמלתך הכחולה כאוויר" מאת הארדי [מתוך "הקול", שיר-קינה פרי עטו] ומדי פעם הרים את מבטו לוודא שהילד עודנו שם, ומרוצה.

***

בערב הוא ניגש לדווח לאישה – אחרי הכול הוא הבטיח לה. היה ברור לעין שהיא מחכה ומקווה – שָלוותה הלא-טבעית התחלפה בהליכה עצבנית ועיניה היו כהות ושקועות עמוק. בשלב זה בסיפור הוא הרגיש צורך לצנזר עבור הבחורה האמריקאית האוהדת, מה שבעצם כבר התחיל לעשות קודם. הוא הזכיר ילד "שנראה" כמו בנה האובד של האישה, ועכשיו חדל להזכיר את הילד כגיבור בסיפור, והתוצאה הייתה כי מה שהבחורה האמריקאית שמעה הוא סיפור עליו עצמו: איך גדלה מעורבותו ביגונה הגלמוד של האישה, איך שתי אבדותיהם הפכו למין "שיגעון בשניים" (folie a deux) שהתקשה להיחלץ ממנו. מה שבא אחר כך הוא לאו דווקא מה שסיפר לבחורה האמריקאית, גם אם היה כנראה ברור באלו נקודות הגרסה המצונזרת התיישבה עם מה שהאמין הוא עצמו כי קרה. הייתה לו הרגשה, שהתקשה בתחילה לזהות, כי אין זה יאה לדבר על הילד – לא מפני שאולי לא יאמינו לו; השיקול הזה לא הובא בחשבון; אלא כי משהו נורא עלול להתרחש.

"הוא ישב במדשאה כל הבוקר. בחולצת כדורגל."

"של צ'לסי?"

"של צ'לסי."

"מה הוא עשה? הוא נראה שמח? הוא דיבר?" תשוקתה לדעת הייתה איומה.

"הוא לא מדבר. הוא לא התנועע הרבה. הוא נראה – שלֵו מאוד. הוא נשאר המון זמן."

"זה נורא. זה מגוחך. זה לא ילד."

"לא. אבל  ראיתי אותו."

"למה דווקא אתה?"

"אני לא יודע." שתיקה. "אני באמת מחבב אותו."

"הוא – הוא היה – ילד מעורר חיבה במיוחד."

כעברו כמה ימים הוא ראה את הילד עובר במרוצה במישורת בערב, לבוש מה שנראה כמו פיג'מה וחלוק-רחצה צבעוני, או בגד-ים. פיג'מה, קבעה האישה בביטחון, כשסיפר לה: הפיג'מה החדשה שלו. עם חפתים לבנים מפוספסים, נכון? וצווארון גולף לבן? הוא אישר, וראה שהיא בוכה – כעת בכתה ביתר קלות, דאגתה ומצוקתה היו לה קשות מנשוא. אבל לא עלה בדעתו כי מותר לו להפר את הבטחתו שיספר לה בכל פעם שהוא רואה את הילד. עוד צו מוזר מאיזו סמכות בלתי מוגדרת.

הם דיברו ביניהם על בגדים. ואם יש רוחות-רפאים, אז איך הם יכולים להופיע בבגדים שנשרפו מזמן, או שנרקבו, או שהתבלו אצל אנשים אחרים. נכון, הסכימו ביניהם, כי משהו מן האדם מאריך ימים – כמו שהטיבטים מאמינים שהנשמה ממשיכה לשהות ליד הגוף ורק אחר כך יוצאת למסעה הארוך. אבל בגדים? ובמקרה זה כל כך הרבה בגדים?  בטח קראתי את הזיכרונות שלך, אמר לאישה, והיא הנידה בראשה במרץ, קופצת את שפתיה, מסכימה שיש היגיון בדבריו, והוסיפה, "אני רציונלית מדי להשתגע, אז אני כנראה מגלגלת את זה עליך."

הוא ניסה להתלוצץ. "לא יפה מצדך לרמוז שאני מסוגל להשתגע ביתר קלות."

"לא. להיות רגיש. בי אין רגישות. תמיד הייתי קצת ככה, ועכשיו זה גרוע יותר. אני האדם האחרון שיראה רוח-רפאים שמנסה להטריד אותו."

"הסכמנו כי מה שראיתי זה הזיכרונות שלך."

"כן. הסכמנו. זה הגיוני. ככל שאפשר להיות הגיוני במצב הזה."

אף על פי כן, בוהק מבטו הכחול של הילד וברכתו החייכנית כבדת-הראש למחרת בבוקר בגן לא נראו כמו זיכרונות מיוסרים של מישהו, זיכרונות של אושר שהיה. האיש דיבר אליו במישרין:

"יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך? משהו שאתה רוצה? אני יכול לעזור לך?"

זמן-מה נראָה הילד כשוקל את הדברים, מטה את ראשו הצדה כאילו השמיעה קשה עליו. ואז הנהן, ופנה מהר ואולי בבהילות ונכנס בריצה אל הבית, זורק מבט אחורנית לוודא שבאים אחריו. האיש נכנס לסלון דרך החלון הצרפתי, מאחורי הילד הרץ, שנעצר רגע במרכז החדר, כשהאיש מאחוריו ממצמץ בגלל המעבר הפתאומי מאור-שמש לחושך יחסי. האישה ישבה בכורסא והביטה בלא-כלום. לא פעם ישבה כך. היא הרימה את עיניה, אל מעבר לילד, לעבר האיש; והילד, לראשונה בארשת דאוגה, פגש שוב את מבטו של האיש, לקבל רשות לפני שהוא נכנס אל הבית פנימה.

"מה זה? מה זה? ראית אותו שוב? למה אתה…?"

"הוא נכנס הנה. הוא יצא – דרך הדלת."

"לא ראיתי אותו."

"לא."

"הוא – אוי, זה כל כך טיפשי – הוא ראה אותי?"

הוא לא זכר. הוא אמר את האמת היחידה שידע. "הוא הוביל אותי פנימה."

"אוי, מה אני אעשה? מה אני הולכת לעשות? אם אהרוג את עצמי – כבר חשבתי על זה – אבל הרעיון שאני אהיה אתו הוא אשליה. אני…  המצב הטיפשי הזה הוא הכי קרוב שאתו אוכל להגיע. אליו. הוא היה כאן בפנים אתי?"

"כן."

ושוב בכתה. בחוץ בגן הוא ראה את הילד מתנדנד לו קל-תנועה על ענף של עץ תפוחים.

***

במבט לאחור הוא לא היה בטוח שתפס באמת, כשנתן על כך את דעתו, מה רצה ממנו הילד שיעשה. כך גם במסיבה, החלק הגרוע ביותר של מה שהוא קרא "לצנזר", היה בעצם, במובן מסוים, ההיפך הגמור מצנזור. לבחורה האמריקאית הוא אמר שהגיע למסקנה כי האישה היא שרצתה בזאת, גם אם למעשה, כל אותו זמן, לא היה שום סימן שהיא רוצה משהו אלא לראות את הילד, כמו שאמרה. הילד, עכשיו ביתר העזה ותכיפות, הופיע כמה וכמה לילות על המישורת, רץ לו, משוטט פנימה וחוצה בחדרי-האמבט ובחדרי השינה, חסר-מנוח, קצת תזזיתי, כמעט תר, מחפש אחר משהו, עד שעלה פתאום בדעתו של האיש כי מה שהילד רוצה הוא לשוב ולהיוולד, רוצה שהאיש ייתן לאמא שלו ילד נוסף, שהוא יוכל להתפוגג אל תוכו בשקט. המחשבה הייתה כל כך צלולה, ממש כמו צו נוסף, למרות שלא היה בו העוז לבקש אישור לכך מהילד. אולי עדינות-הרגש היא שעצרה אותו, הילד היה צעיר מדי לדבר אתו על סקס. אולי היו סיבות אחרות. אולי הוא טועה: מצב-הדברים הזה הופך אותו להיסטרי; הוא הרגיש שנחוצה איזו עשייה. הרי לא יוכל לבלות את שארית הקיץ, את שארית ימיו, בתיאור של חולצות-טי וחיוכים בלונדיים לא-קיימים.

לא היה לו שום רעיון מתקבל על הדעת איך יבצע את משימת-החתחתים הזאת. אז בסוף הוא פשוט נכנס אל חדרה לילה אחד. היא שכבה במיטה וקראה. תגובתה האינסטינקטיבית הייתה להחביא, לא את זרועותיה או צווארה הגלויים, אלא את הספר. בעצם נראתה לא מופתעת כלל לראות את גופו עטוי הפיג'מה. ואחרי שהתגברה על קרירותה, היא הוציאה את הספר ממחבואו והניחה אותו על כיסוי-המיטה.

"הטעם החדש שלי בספרות לא-חוקית. אני שומרת אותם בקופסה מתחת למיטה" ("אנה טוויג" [ספיריטואליסטית בריטית, המאה ה-20]. "מדיום". "הכוורת האינסופית". "עולם הרוחות". "יש חיים אחרי המוות?")

"פאתטי," חיוותה.

הוא התיישב בעדינות על המיטה.

"בבקשה, אל תתייסרי כל כך. בבקשה, תני לי להרגיע אותך. בבקשה…"

הוא כרך סביבה את זרועו. היא הצטמררה. הוא משך אותה אליו. הוא שאל למה היה לה רק בן אחד, והיה נדמה לו שהבינה לאן הוא מכוון, כי ניסתה, זוויתית וצוננת שכמוה, להיסמך עליו קצת, נראָתה כמשתפת פעולה. "שום סיבה ממשית," הבטיחה לו, שום סיבה חומרית. רק המקצוע של בעלה וחוסר-רצון. זה כיסה הכול.

"אולי," הציע, "אם תצליחי להתרווח קצת, להירגע, אפשר אולי לקוות, אולי…"

להירגע, אמרה בעצבות והתרווחה לאחור, והדפה את "אנה טוויג" מהמיטה בהינף אחד עז, ושכבה בשקט. הוא נכנס למיטה, לצדה, כרך סביבה את זרועותיו, נישק את לחיה הקרה, חשב על אן, על מה שלא ישוב להיות אף פעם. בואי, אמר לאישה, את מוכרחה לחיות, את חייבת לנסות לחיות, בואי נחזיק זה את זו כדי להירגע.

היא סיננה לעברו "אל תדבר" בין שיניים חשוקות, ולכן ליטף אותה ביד קלה, על פני כותונת הלילה, ליטף את שדיה, עגבותיה, את רגליה הארוכות המאובנות, ערוכות כתבליט שָיש על גבי קבר אליזבטני. היא הרשתה לו, מרעידה קצת, ואז מרעידה בחוזקה. הוא פירש זאת כצירוף של הנאה וכאב, כחזרתה לחיים של אבן. הוא תחב את ידו בין רגליה, והיא פישקה אותן בכבדות; הוא הניף עצמו עליה ודחף, ולא הצליח. היא הייתה מעוקמת וסגורה בחוזקה: פריגידית, חשב בזעף; זאת לא המילה הנכונה. rigor mortis, דיבר אליו קול מבפנים, ואז היא התחילה לצרוח.

למרבה הגיחוך, זה הכעיס אותו מאוד. הוא קפץ הצדה ואמר די בגסות "תשתקי," ואז בחספוס, "מצטער." היא הפסיקה לצרוח בה-בפתאומיות שהתחילה, והסבירה, הסבר מדוקדק וממצה כהרגלה. "סקס ומוות לא הולכים יחד. אני לא יכולה להרשות לעצמי להרפות את האחיזה שלי בעצמי. קיוותי. מה שאתה קיווית. זה היה רעיון לא מוצלח. אני מתנצלת."

"לא חשוב," אמר ופנה במרוצה אל המישורת, מרגיש מטופש וכמעט בוכה מגעגועים אל אן הנחמודת, החמימה.

במישורת עמד הילד והמתין. למראה האיש הפנה אליו הילד עיניים שואלות, ואז הסב את פניו אל הקיר ונשען שם, קפוא, כתפיו מגובננות, שערו מסתיר את הבעתו. היה דמיון בין האישה והילד. לראשונה הרגיש האיש כמעט בלתי-נדיב אל הילד, וכבר הרגיש משהו אחר.

"תראה, אני מצטער. ניסיתי. באמת שניסיתי. תסתובב בבקשה."

לא-מתפשר, קפוא, שִכמוֹתיו אסופות.

"נו טוב," אמר האיש ונכנס לחדרו.

אז עכשיו, הוא אמר במסיבה לאישה האמריקאית, עכשיו אני מרגיש כמו טיפש, אני מרגיש נבוך, אני מרגיש שאנחנו פוגעים אחד בשני, לא עוזרים אחד לשני, אני מרגיש שזה כבר לא מקום מפלט. בטח שאתה מרגיש ככה, אמרה לו, בטח שאתה צודק – זה היה נחוץ לזמן-מה, זה עזר לשניכם, אבל אתה צריך לחיות את החיים שלך. כן, אמר, עשיתי את המרב, ניסיתי ליצור קשר, יש לי חיים משלי. תראה, אמרה לו, אני רוצה לעזור, באמת, יש לי החברים ההם הנהדרים שאני שוכרת מהם את הדירה, למה שלא תבוא, רק לכמה ימים, רק בשביל הפסקה. למה לא? הם באמת אנשים סימפטיים, אתה תחבב אותם, אני מחבבת אותם, תוכל לארגן את הרגשות שלך. סביר שהיא תשמח לראות אותך עוזב, היא בטח מרגישה לא פחות רע ממך, בסוף היא הרי תצטרך לטפל במצב שלה בכוחות עצמה. כולנו צריכים.

הוא אמר שיחשוב על כך. הוא ידע שהוא בחר לספר לאמריקאית הסימפטית כי הרגיש שהיא – שהיא תציע – דרך מילוט. הוא חייב לצאת משם. הוא ליווה את האמריקאית הביתה מהמסיבה וחזר לבית שלו ולבעלת הבית. הוא לא נכנס עם האמריקאית לדירתה. שניהם ידעו כי באיפוק הזה טמונה הבטחה, כי הוא אינו נכנס עכשיו כי בכוונתו להיכנס באחד הימים. חמימותה ונכונותה היו כמו אור-שמש, היא הייתה פתוחה. הוא לא ידע מה יגיד לאישה.

***

למעשה, הקלה עליו האישה את המשימה: היא שאלה, קצרות, אם אינו חושב שיהיה לא-נוח אם ימשיך לשהות כאן, והוא ענה לה כי הוא מרגיש שעליו לעבור דירה, הוא לא הביא תועלת רבה… טוב מאוד, הסכימה עמו, והוסיפה ביבושת שיהיה טוב יותר לכולם אם "כל זה" יסתיים. הוא נזכר איך אמרה לו בפסקנות ששום אשליה איננה  נעימה. היא הייתה חזקה, חזקה ממה שרצוי לה. יעברו שנים עד שתשיל מעליה את האטימות הקפואה, הסגורה הזאת של הישרדות ולא יותר. זה לא התפקיד שלו. הוא יעזוב. ועם זאת הרגיש רע.

הוא הוציא את המזוודות שלו וארז כמה חפצים. הוא ירד לגן, עצבני, ואפסן את הכּיסֵאנוֹחַ. הגן היה ריק. לא עלו קולות מעבר לחומה. הדממה הייתה דחוסה והשרתה עליו קיהיון. הוא שאל את עצמו, בידיעה שלא יפגוש שוב את הילד, אם מישהו אחר יפעל כמוהו, אם אחרי שילך מכאן, איש לא יתאר שוב חולצת-טי, סנדל, חיוך שראה, שזכר, או שהשתוקק להם. לאטו עלה שוב אל חדרו.

הילד ישב על מזוודתו, זרועותיו שלובות, הבעתו רצינית וקודרת. מלוא הרגע לא המיש את מבטו מעיניו של האיש, ואז ניגש האיש והתיישב על מיטתו. הילד המשיך לשבת. האיש מצא את עצמו מדבר.

"אתה מבין שאני חייב ללכת? ניסיתי להגיע אליה. אני לא מצליח. אני לא מביא לך תועלת, נכון?"

הילד לא זע, ראשו נטוי והוא שוקל בדעתו. האיש קם וניגש אליו.

"בבקשה, תן לי ללכת. מה אנחנו בבית הזה? איש ואישה וילד, ואף אחד מאתנו לא מצליח להגיע אל השני. זה מה שאתה רוצה?"

הוא התקרב ככל שהעז. קודם הייתה לו כוונה, הרהר, להניח את ידו על הילד או דרכו. עכשיו הוא אינו מסוגל להרגיש כי אין שם ילד. הוא עמד אפוא, וחזר על דבריו.

"אני לא מסוגל להגיע אליכם. אתה רוצה שאשאר?"

למשמע הדברים, בעודו עומד שם חסר-ישע, שב הילד וכיוון אליו את חיוכו הנפלא הנחשק, חיוך זוהר, פתוח, בוטח.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תגובה אחת בנושא “רוח-הרפאים של יולי I א"ס בָּיָאט (נ' 1936)”

  1. אני קוראת את הסיפור כסיפור על אובדן, על שכול, על ריק יותר מאשר כסיפור על רוח רפאים. השכול של בעלת הבית שאיבדה את בנה במציאות הסיפורית ותחושת האובדן והגעגוע לילד מציאותי או דמיוני של שוכר הדירה היה משותף לשניהם וחיבר אותם באופן שבשלב מסוים היה כבד מנשוא, לכן לא נותר לשוכר אלא לעזוב את הדירה כשנוכח שגם ניסיונם המשותף להשיב אל חייהם את הארוס והמיניות לא צלח. נוגע ללב.

להגיב על אליה אלכסנדר לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *